יא. מעמד העיוור בהלכה

ב”ה

המעמד האישי – העיוור לגבי חיוב מצוות

לגבי חיוב סומא במצוות נחלקו רבי יהודה ורבנן, בבבא קמא פז, א:

תניא אידך ר’ יהודה אומר סומא אין לו בושת וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה אמר רב שישא בריה דרב אידי מאי טעמא דר’ יהודה אמר קרא ואלה המצות החקים והמשפטים כל שישנו במשפטים[1] ישנו במצות וחקים וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כר’ יהודה דאמר סומא פטור מן המצות קא עבדינא יומא טבא לרבנן מ”ט דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות והשתא דשמעית להא דר’ חנינא דאמר ר’ חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן מ”ט דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי.

בגמ’ ב”ק הנ”ל קידושין לא ע”א אנו רואים שרב יוסף לא ידע אם הלכה כרבנן או כרבי יהודה שהרי אמר “מאן דאמר לי הלכה…”

בפשטות הלכה כרבנן דרבי יהודה שהסומא חייב במצוות, וכן כתב רמב”ם תפילה ונשיאת כפים ח, יב:

הסומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור.

וכן כתב בית יוסף אורח חיים סימן תעג:

כתב רבינו ירוחם (שם מב ע”ד) סומא פטור מלומר הגדה כמו שפטור מכל המצות ומ”מ חייב בכל מדרבנן ולהוציא הרבים יכול להוציא למאן דאמר מצה בזמן הזה דרבנן דאתי דרבנן ומוציא דרבנן וכך פשוט בפרק ערבי פסחים (קטז:) פירוש ומברך עכ”ל ויש לתמוה עליו דלא פטרו מכל המצות אלא רבי יהודה בפרק החובל (ב”ק פז.) ולית הלכתא כוותיה.

וכן בשו”ע אורח חיים נג, יד:

סומא יורד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה, משום: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה.

וכתב על זה מגן אברהם סימן נג ס”ק טז:

סומא חייב בכל המצות. דאין הלכה כר”י פ’ החובל וכ”פ הב”ח דלא כנ”ץ:

וכן כתב פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן נג ס”ק טז:

ועיין פרי חדש [אות יד] פסק ג”כ דסומא חייב מן התורה, וראיה מערבי פסחים [קטז, ב] סומא חייב לומר הגדה, יע”ש. ואי”ה בהלכות פסח [משבצות זהב סימן תעג אות ט] יבואר.

נחלקו הראשונים האם לרבי יהודה הסומא חייב מדרבנן או אינו חייב אפילו מדרבנן. דעת התוספות שהסומא חייב מדרבנן ודעת הרשב”א שפטור גם מדרבנן, ורק ממידת חסידות חייב, כתב הרשב”א שם:

וכן הי’ ר’ יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. יש לדקדק דהא תנן במגילה בפ’ הקורא את המגילה עומד ר’ יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע ואם איתא דסומא פטור מכל המצות מאי שנא שלא ראה מאורות מאי שנא פקח ונסתמא…

ובתוס’ תירצו דאע”ג דפטר ר”י כל סומא מן המצות מדאורייתא מדרבנן מיהא מחייב בכל המצות שאלמלא כן עשיתו כנכרי, והילכך מי שראה המאורות ונהנה מהן אף על פי שנסתמא חייב מדרבנן ופורס על שמע להוציא את אחרים משום דק”ש דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל מי שלא ראה מאורות מימיו אף על פי שחייב בכל המצות מדרבנן, בזו שהיא מחמת הנאת המאורות וזה לא נהנה פטור אפילו מדרבנן והלכך אינו פורס…

ועדיין ק”ל קצת שאילו סומא לר”י חייב במצות מדרבנן מיהא מאי קאמר רב יוסף דאנא לא מפקידנא ועבידנא והא ע”כ עביד ומפקיד מדרבנן וחייב משום לא תסור. אלא נראה דלר”י פטור לגמרי מכל המצות ואפילו מדרבנן וממדת חסידות בלבד חייב והיינו דרב יוסף.

לפי התוספות הסומא יכול לברך את כל הברכות, משום שחייב מדרבנן ויכול לומר אשר קדשנו במצוות וציוונו, מדרבנן. אבל לדעת הרשב”א לכאורה הסומא אינו יכול לברך. אלא שזה תלוי במחלוקת האם אשה יכולה לברך על מצוות שהזמן גרמא.

אמנם יש לשאול מדוע את הסומא חייבו מדרבנן לשיטת התוספות, ואילו את האשה לא חייבו, ע’ תוספות עירובין צו, ב ד”ה דילמא סבר, שענו על זה וכתבו שני טעמים:

ואין לתמוה דסומא חייב מדרבנן ואשה פטרו לגמרי דהחמירו חכמים בסומא משום דהוי ממין בר חיובא ועוד שלא יראה כעו”ג אם היה פטור מכל המצות אבל לאשה כי פטורה נמי לגמרי ממצות עשה שהזמן גרמא אכתי מחויבת בכל שאר מצות.

וכיו”ב כתב תוספות ראש השנה לג, א ד”ה הא רבי:

ולפי מה שפי’ דסומא חייב מדרבנן ואשה פטורה יש ליתן טעם בדבר דהחמירו רבנן בסומא משום דהוי מינא דבר חיובא ועוד שלא יראה כנכרי דאם פטרת ליה בכל מצות נמצא דאינו נוהג בתורת ישראל כלל.

ואין הפשט בתוספות שהוא מקיים רק כדי שלא יראה כגוי, אלא שמשום כך הוא מחוייב ממש מדרבנן, שהרי כתבו התוספות שם שיכול לפרוס על שמע ולהוציא את הרבים ידי חובתם משום שהוא נחשב מחוייב דרבנן.

וצריך לברר, האם הפטור של סומא מן התורה הוא בגלל שהתורה פטרה אותו כי אין לו אפשרות לקיים את רוב המצות באופן רגיל, וזה כמו אלם שפומא כאיב ליה, אבל זה אינו פסול גברא, או שמן התורה הסומא פסול משום שזה גברא פסול. ואולי בהבנות אלו תלוי אם חייב מדרבנן.

דוגמא לדבר, מפסול סומא לעדות, הרמב”ם עדות ט, יב כתב:

הסומים אף על פי שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה, שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד…

אבל במאירי משמע אחרת, בית הבחירה למאירי בבא בתרא קכח, א:

ומ”מ בדברים שאין אנו צריכים בו לשום כוון אלא להודעה על מה שהיה כגון שבפניו הלוה פלני לפלני מנה או שחבל בו או שנעשה בפני כך וכך ונסתמא אף על פי שלא נתפתח כשר אחר שהוא בן דעת וכמו שאמרו במסכת גיטין פרק שני שכשר להביא את הגט שאין אנו צריכין לעדותו אלא שבפניו נכתב ונחתם והרי יכול להעיד על כך ולסמוך על עדותו.

אם כן זו מחלוקת בין הרמב”ם לבין המאירי האם סומא עקרונית פסול להעיד או מעשית אינו יכול להעיד, וכיוצא בזה יש לשאול לגבי פטור ממצות, האם זה בגלל שמבחינה מעשית הרבה דברים אי אפשר לדרוש ממנו, או שיש לו פטור גברא ממצות, ולגמרי.[2]

ודוחק לומר כמו שכתב הרב אשר וייס בבראשית סי’ סח אות ה’ שסומא פטור מן המצות משום חסרון דעת.

מכל מקום מדברי התוספות הנ”ל שחייבו את הסומא מדרבנן גם לרבי יהודה, משום שלא יהיה כמו גוי. משמע לכאורה שפטור גם מלא תעשה, שהרי אם חייב בלא תעשה, הרי חייב גם בלא תעשה של שבת וכיו”ב, וודאי אי אפשר לומר שנראה כגוי.

ובספר המכריע (לבעל תוספות רי”ד[3]) סימן עח, שם דן בשאלה אם נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, ועולה מדבריו שהסומא פטור גם מכל מצות לא תעשה:

ואין להביא ראיה מן הסומין דאע”ג דרבי יהודה פטר את הסומא מכל מצות האמורות בתורה מדרבנן חיובי מיחייב משום דלא עבר בבל תוסיף דהא לא מיפקד הוא בבל תוסיף וכיון שאין כאן איסור בל תוסיף מצו רבנן שפיר לחיובי’ וכיון דחייב מדרבנן בודאי כי הוא מברך על כל המצות. וכיוצא בסומא כמו קטן שהגי’ לחינוך דאע”ג דפטור מדאורייתא הוא חייב מדרבנן בכל המצות ומברך עליהם כגדול ויש כח בחכמי’ לחייבו משום דלא יעבור בבל תוסיף דהא לאו בר הכי הוא אבל נשים דאי מחייבי להו רבנן עברן בבל תוסיף דהא מיפקדן בכל לאוין שבתורה כאנשים אין כח בהן לחייבן ולעקו’ דברי תורה נמצא שאם ברכו על מצות עשה שהזמן גרמא שהן עוברי’ בבל תוסיף ומברכות ברכה לבטלה שלא צוה אותן לא הבורא ולא חכמי’.

ולכאורה נראה שאפילו אם הסומא פטור גם מלא תסור, ניתן לחייבו מדרבנן, ודוגמה לכך מקטן, שנחשב מחוייב דרבנן, אף שאין עליו לא תסור. וע’ מה שכתב הגרש”ז אוירבך זצ”ל על זה בהערה לשש”כ (חינוך הבנים למצוות, סעיף ג’ הערה ז), להסביר את שיטת הראשונים הסוברים שמשום חיוב חינוך, הקטן עצמו חייב מדרבנן ולא רק שהאב חייב לחנכו:

אולם שמעתי מפי הגרש”ו אויערבך זצ”ל שהלאו לא תסור הוא הכוח והתוקף שנתן הקב”ה לחכמי הדור וממילא חייבים הכל לשמוע לדברי החכמים אפי’ קטנים וגם בני נח, אף על פי שאין זה משבע המצוות שלהם. ועיין גם ספר הליכות יצחק סי’ ה ד”ה וכמה מאירים בשם הגרש”ז זצ”ל.

ואם כן ניתן לומר כן גם לגבי סומא.

ואגב, בספר המכריע מפורשת סברת הגרש”ז אוירבך לגבי קטן, שיש כח בידי חכמים לחייב אף אם אין לא תסור. שהרי כתב שיש כח ביד חכמים לחייב קטן, משום שאין כאן בל תוסיף כיון שהקטן פטור מבל תוסיף ואם כן פטור מלא יסור, ואף על פי כן יכולים חכמים לחייב אותו.

והסביר את זה הרב אשר וייס (מנחת אשר בראשית סח אות ג’) על פי הרמב”ם שהביא בספר המצוות מצוה א’ את המכילתא:

אמרו במכלתא [והוב’ ברמב”ן ל”ת ה] לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י”י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות שאם מלכותי אינן מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י”י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי לא יהיה לך.

לדרשת המכילתא, יש מושג של קבלת מלכות שמים לפני חיוב מצוות, וכה”ג גם חיוב הקטן והסומא, שהם צריכים לקבל עול מלכות שמים.

אבל האחרונים כתבו שסומא חייב  בלא תעשה, ע’ שו”ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן קסט:

דנסתפקתי לר”י דס”ל דסומא פטור ממצות אם מ”מ מחוייב בכל לאוין רק מעשיות פטור. או דפטור ןגם מחייבי לאווין. ומצאתי בספר המכריע להריא”ז (סי’ ע”ח בהגה”ה) דדיבר מזה. ונראה ראיה מתוס’ דס”ל דחייב בלאוין. ממ”ש ר”ה (דף ל”ג) ובערובין (דף צ”ו) די”ל דסומא מברך משום דחייב במצות דרבנן ולהכי מברך והא מה דמברכין על מצות דרבנן אמרינן בשבת (דף כ”ג) היכן צונו מלא תסור. והא סומא גם מזה יפטור. אע”כ דחייב בלאוין. מש”ה חייב בלאו דלא תסור.

אבל ניתן לומר שגם לפי דעת התוספות שאמרו שאם הוא פטור מדרבנן נראה כגוי, הוא משום שאף אם חייב בלא תעשה, לא מורגש שהוא יהודי כיון שמדובר במה שלא עשה.

גם בסברא קשה לומר שסומא פטור ממצות לא תעשה, כפי שכתב במנחת אשר בראשית סימן סח:

ובאמת נראה דקשה מאד לפטור סומא מל”ת דאטו יעלה על הדעת דאדם מישראל שהוא בר דעת יעבוד עבו”ז ויבא על הערוה ויהרוג תבירו בהיתר ואין זה דומה לחרש שו”ק שאינם בני דעת אבל סומא לכו”ע הוי בר דעת כמבואר להדיא בגיטין (כג ע”א).

וכתב על זה הרב אשר וייס שליט”א שאף לשיטת התוספות הרי”ד שפטור אף מלא תעשה, אין זה אלא במצות פרטיות ומסויימות, אבל אבל במצוות כלליות ויסודות הדת, כמו אמונת הייחוד, חייב.

ובמנחת חינוך פרשת לך לך מצוה ב אות ג כתב סברא מחודשת:

וזה ימים כבירים ביארתי דאף אם נאמר דפטור מכל המצות אף מלאוין מ”מ אותן מצות שב”נ מוזהרין עליהם גם הוא חייב דאין סברא שיהי’ גרע מב”נ נהי דלא נתקדש בהר סיני אבל לא נפיק מקדושת ב”נ ובב”נ פשיטא חייב הסומא גם כן דליכא גבי’ קרא לפטור ואכ”מ להאריך.

וע’ מנחת אשר שם שדחה אותו מסברא. אבל אם נאמר שחיוב מצות בני נח הם משום שזה דבר הגיוני, יש לומר כמו שכתב הר”ן גאון בפתיחת הש”ס: “כל המצות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא הכל מתחייבים  בהם מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורים דורים”.

מכל מקום גם לדעת חכמים שסומא חייב במצוות, יש מצוות שהוא פטור מהם. לגבי ציצית יש יש דעות בגאונים שפטור, וע’ רמב”ם הלכות ציצית פרק ג’ הלכה ז’ שחייב בציצית, אף שכתוב “וראיתם אותו”, אחרים רואים אותו. לעבודה במקדש פסול, ע’ רמב”ם ביאת מקדש ז ה. וכן פטור ממצות ראיה, חגיגה והקהל.

וע’ שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן צז שהסתפק אם אפשר לצרף סומא למנין. וע’ אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך עור.

נספח

מתוך אנצקלופדיה הלכתית רפואית:

חיוב במצוות – מחלוקת תנאים היא, אם העיוור חייב באופן עקרוני במצוות אם לאו[603]. אכן, גם לשיטה הסבורה שהעיוור פטור ממצות, הדבר נובע מגזירת הכתוב, לדעתו, ולא מפני שהעיוור נחשב כחסר דעת, ובכך שונה יסוד הפטור שלו, לשיטה זו, מזה של החרש, השוטה והקטן. להלכה הכריעו רוב ככל הפוסקים[604] כדעת חכמים, שהעיוור חייב באופן עקרוני בכל המצוות, למעט קבוצות של מצוות שיבוארו להלן בפרטי הדינים, שבהם פטור העיוור בגלל גזירת הכתוב, או בגלל מגבלותיו הפיסיים. אכן יש שפסקו, שהעיוור פטור באופן עקרוני מכל המצוות[605]. ולשיטה זו – יש שכתבו, שהעיוור פטור דווקא ממצוות עשה שהזמן גרמן, אבל חייב במצוות עשה שלא הזמן גרמן[606]; יש שכתבו, שהפטור הוא רק ממצוות עשה, אבל במצוות לא תעשה חייב העיוור ככל אדם[607]; יש שכתבו, שלשיטה זו העיוור פטור גם ממצוות לא תעשה[608]; יש מי שכתבו, שלשיטה זו העיוור חייב על כל פנים בשבע מצוות בני נח[609]; יש הסוברים, שלשיטה זו העיוור חייב במצוות על כל פנים מדרבנן, ורק מן התורה הוא פטור מגזירת הכתוב[610]; ויש הסבורים, שהפטור לשיטה זו הוא אף מדרבנן, ואינו חייב אלא ממידת חסידות[611].

יש מי שחידש, שמחלוקת חכמים היא דווקא בפיקח שנתעוור, אבל סומא מלידה לכל הדעות פטור מן המצוות[612]. שו”ת שאילת יעבץ ח”א סי’ עה. ולכאורה היא דעת יחידאה. וראה בס’ מנחת אשר, בראשית, סי’ סח.

[603]. ב”ק פו ב-פז א. וראה עוד קידושין לא א; ירושלמי מגילה ד ז; ירושלמי מכות ב ה; ירושלמי סוטה ב ה. וראה במלוא הרועים ע’ סומא, בשיטות התנאים בנידון. וראה באריכות מאמרו של הרב א. ליכטנשטיין, הדרום, חוב’ נ, ניסן תש”מ, עמ’ 184 ואילך.

[604]. שו”ת הגאונים שערי תשובה סי’ קנו, וסי’ רסז; בה”ג סוף ב”ק; רמב”ן, רשב”א, ר”ן, ריטב”א, מאירי בקידושין לא א; מאירי ב”ק פז א; רא”ש ב”ק פ”ח סי’ ז, ושו”ת הרא”ש כלל ד סוסי’ כא; ס’ האשכול ח”ב סי’ כט; אור זרוע ב”ק סי’ שלט, בשם ר”ח; שו”ת הרדב”ז ח”ד סי’ נט; יש”ש ב”ק פ”ח סי’ כ; ב”ח או”ח סי’ נג ד”ה סומא; מג”א סי’ נג סקט”ז; פר”ח או”ח נג יד, וסוסי’ תעג; שו”ע הרב או”ח תקפח ח; ערוה”ש או”ח תקפט ז; מ”ב סי’ נג סקמ”א; שם סי’ תקפט סקי”ח; שו”ת מחזה אברהם ח”ב חאבהע”ז סי’ נד אות ב. וראה באריכות בנידון בשו”ת דבר שמואל סי’ יב; שו”ת תורת חסד חאו”ח סי’ ח; ילקוט יוסף ח”א הל’ שליח ציבור סי’ י בהערה.

[605]. רבנו ירוחם נתיב יד, הובא בב”י או”ח סי’ תעג. ואף שיש שכתבו שהוא דעת יחידאה, וכל הפוסקים חולקים עליו, ולית מאן דחייש ליה (ראה שו”ת רדב”ז ח”א סי’ נט, וח”ב סי’ לט; חכמת שלמה להמהרש”ק או”ח שכח מו), בכל זאת כבר ציינו האחרונים, שיש עוד ראשונים שנקטו בשיטת רבנו ירוחם (ראה יד דוד לפסחים קטז ב, שכן דעת האגודה בפ’ החובל, המרדכי בפ”ב דמגילה סי’ תשצח, וס’ המכריע סי’ עח; ובשו”ת דבר שמואל סי’ יב, שכן דעת שו”ת בנימין זאב. וראה עוד בישועות יעקב או”ח סי’ נג אות ט; שד”ח מערכת הסמ”ך כלל סו; שם דברי חכמים סי’ סט). ובפרמ”ג פתיחה כוללת לאו”ח סוף ח”ג כתב בפשיטות שיש לחוש לדעת רבי יהודה, אף שלא הביא דעת הראשונים הנ”ל (וכתב הגרש”ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע”ז סי’ לה סק”א, שגם הפרמ”ג ידע שהלכה כרבנן ולא כר”י, רק סובר שבעניין איסור אשת איש שחמור מאד יתכן שצריכים להחמיר ולחשוש גם לדעת החולקים, עיי”ש). וראה עוד בשו”ת הריטב”א סי’ צז.

[606]. מלוא הרועים, ע’ סומא אות יב, בדעת הרא”ש קידושין פ”א סי’ מט. וראה מה שכתב בנידון בשו”ת דבר יהושע ח”ב סי’ י סקי”א.

[607]. הרא”ם על הסמ”ג ואורחות חיים, הובאו דבריהם בשד”ח מערכת הסמ”ך כלל סו; פרמ”ג פתיחה כוללת לאו”ח ח”ג אות כט (וראה מה שהשיגו עליו בשו”ת נובי”ת חאו”ח סי’ קיב; מנ”ח מ’ כו סק”ג); מהר”ץ חיות ב”ק פו ב; שו”ת רעק”א סי’ קסט, ושם מהדו”ת סי’ קנג, והגהות רעק”א לשו”ע יו”ד א ט; שו”ת שואל ומשיב מהדו”ק ח”א סי’ סא; שו”ת תורת חסד חאו”ח סי’ ח; פתח עינים על ב”ק פז א; טורי אבן מגילה כד א; שו”ת לב ים חיו”ד סוסי’ יט; ערך השולחן, הובא בשד”ח שם; שו”ת עמודי אש סי’ ג אות כג; שו”ת רב”ז סי’ ג אות ב. וראה באריכות בשו”ת שם אריה חיו”ד סי’ א; שד”ח שם; חזון עובדיה ח”א כרך א, סי’ כ (עמ’ רצח ואילך). וראה בחידושי רעק”א יו”ד סי’ א סק”ט, ובשו”ת רעק”א סי’ קסט, שסומא חייב גם בעשין ששייך לומר עליהם כל שישנו בלאו שלו ישנו בעשה. וראה באור שמח סוטה ב ג, שהסומא מוזהר על כל העריות, אלא שלשיטת ר”י הוא פטור מעונשין (וראה מה שכתב עליו בשו”ת דברי מנחם ח”א סי’ יט).

[608]. ס’ המכריע סי’ עח; שו”ת הריטב”א סי’ צז; שו”ת נובי”ת חאו”ח סי’ קיב (וראה במלוא הרועים ע’ סומא אות יא, מה שדן בדברי הנוב”י); מחזיק ברכה או”ח סי’ נג סק”ה; יעיר אוזן מערכת סמ”ך אות כ; קרבן העדה ירושלמי סוטה פ”ב סוה”ה; ישועות יעקב או”ח סי’ יז סק”א; ארצות החיים סי’ יז ארץ יהודה סק”ג. וכן משמע שיטת המרדכי מגילה פ”ב סי’ תשצח. וראה עוד בשו”ת דבר יהושע ח”ב סי’ י.

[609]. יעיר אוזן מערכת סמ”ך אות כ; מנ”ח סוף מ’ ב, ומ’ כו סק”ג; שו”ת שם אריה סי’ א, בשם כסא דהרסנא סי’ עג; שו”ת עין יהודה חלק שונות סי’ טז. וראה עוד בשו”ת דברי מנחם ח”א סי’ יט; שו”ת אגרות משה חיו”ד ח”א סי’ ו.

[610]. תוס’ עירובין צו א ד”ה דילמא, ור”ה לג א ד”ה הא, ומגילה כד א ד”ה מי, וב”ק פג א ד”ה התירו; מאירי ור”ן קידושין לא א; רא”ש ב”ק פ”ח סי’ ז; שו”ת הריטב”א סי’ צז; ס’ המכריע סי’ עח. וראה עוד בשו”ת הר צבי חאו”ח ח”ב סי’ סו.

[611]. תוס’ ב”ק פז א ד”ה וכן, וקידושין לא א ד”ה דלאו (וראה מה שכתבו בסתירת שיטת התוס’ בנידון בשו”ת נובי”ת חאו”ח סי’ קיב, ובמנ”ח סוף מ’ ב); רשב”א הובאו דבריו בשטמ”ק ב”ק פז א; מקנה קידושין דל”א על תוס’ ד”ה דלא. וראה עוד בארעא דרבנן אות תסא; שד”ח מערכת הסמ”ך כלל סו.

פרי מגדים אורח חיים פתיחה כוללת חלק ב

הסוג השנים עשר הוא סומא בשתי עיניו יש בו מחלוקת אם חייב במצות מן התורה או לאו, אבל מדרבנן לכולי עלמא חייב, ועיין באו”ח סימן נ”ג במ”א אות י”ו ועיין מה שכתבתי בפריי שם. ועיין סימן רצ”ח במ”א אות י”ז לענין בורא מאורי האש במוצאי שבת ואם אומר הבדלה על הכוס ואם מוציא אחרים עיין מה שכתבתי בפריי שם בזה יע”ש. ולענין חליצה עיין אהע”ז [סימן] קס”ט סעיף מ”ח ובית שמואל אות (ס”ח) [מח], ובעין אחד הרי הוא ככל ישראל, ולענין עדות ודיינים עיין חו”מ [סימן ז סעיף ב] בזה, ולהיות דיין לחליצה עיין סדר חליצה סעיף (י”ב) [א] יע”ש.

[1] ורבי יהודה קודם מביא מיעוט שלא לחייבו מחייבי גלויות ומחייבי מלקויות ומחייבי מיתות בית דין.

[2] ע’ הדרום נ’ מאמר מהרב אהרון ליכנשטיין בענין הדלקת נר חנוכה של עוור.

[3] ר’ ישעיה ב”ר מאלי דטרני נולד בערך בשנת ד”א תתק”מ (1180) בעיר טראני שבאיטליה, ונחשב אחד מגדולי איטליה הראשונים. כונה ‘ר’ ישעיה דטרני הזקן’ או ‘הראשון’ ובקיצור ‘רי”ד’