ב"ה שעור א': עלות השחר:
מהם המושגים: עמוד השחר, אילת השחר, עלות השחר, האיר המזרח ונץ החמה, ומה הפרשי הזמן ביניהם?
מן התורה יש רק יום ולילה ואין עוד זמנים ביניהם. "ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה". וכן בגמ' מבואר שמי שעושה שתי מלאכות בבין השמשות, אחת בערב שבת ואחת למוצאי שבת חייב ממה נפשך. הרי שזמן בין השמשות הוא ספק, ולהלן נרחיב במהות בין השמשות. מכל מקום, במציאות יש רק יום או רק לילה.
הגדרת היום, כפי שנראה מעלות השחר, הוא היום הלכתי, ולא היום התוכני. שהרי בניסן ותשרי היום והלילה שוים. והרי גם בניסן אם נמדוד מעלות השחר, לא יהיה היום והלילה שוין, אלא מזריחה עד שקיעה. וכן בירושלמי (ומבוא בהזמנים בהלכה פרק ה' ע' ל'): תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק א דף ב טור ג /ה"א: אמר רבי יוסי בי ר' בון אם ]אין את – לפי מנחת כהן[ אומר ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין אמר רבי הונא נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתא
ועוד ראיה שהחשבון הוא הלכתי, ע' בשעורים הבאים לגבי חישוב חצות לשיטת הגאונים, אם תחילת היום היא בעלות השחר והסיום הוא שלשת רבעי מיל לאחר השקיעה, הרי חצות לפני חצות.
המציאות של עלות השחר:
כתב הרמב"ם בפירוש המשניות ריש ברכות "הוא עמוד האור הבוקע בבקר והוא אור ייראה בפאת מזרח קודם עלות השמש כשעה וחומש מן השעות השוות, וסבתו קרבת שטח הקיף אור השמש לאדים הכבדים העולים מן הארץ תמיד שגבהם על פני האדמה חמישים ואחד מיל כמו שנתבאר בתורת המדעים".
(התופעה של הדמדומים שהיא כשעה וחומש לפני הזריחה, נגרמת כתוצאה מהאטמוספירה המקיפה את כדור הארץ והיא גורמת מחזירה את אור השמש לפני שאנו רואים את השמש עצמה. ולכן על הירח אין דמדומים כיון שאין אטמוספירה על הירח. ויש להעיר שיש תופעה נוספת שהיא השבירה של הקרנים כשהם נכנסים לאטמוספירה -דוגמת כפית בכוס תה שנראית שבורה, או ניתן לניסוי על ידי מטבע בכוס שחלקה התחתון אטום והעליון שקוף כך שהמטבע אינה נראית, אם נמלא את הכוס בחלקה מים המטבע תראה במבט מהצד כאילו צפה ועלתה כתוצאה מסיבת קרני האור המתעקמים- זוהי הרפרקציה – ראה הזמנים בהלכה עמ' ג' – השמש נראית זורחת כשהשמש האמיתית נמצאת כחצי מעלה מתחת לאופק. כלומר הזריחה מקדימה בכשתים שלש דקות, אלא שתופעה זו אינה משנה מחינת ההלכה. הזריחה האסטרונומית היא שונה ונקבעת על פי זריחת ושקיעת מרכז גוף השמש. מה שמכונה ,"זריחה אסטרונומית" בפי העם כוונתו להנץ החמה בגובה פני הים ללא התחשבות בגובה ההרים).
ע' הזמנים בהלכה, עמוד ג', שאין שום משמעות לכך שמרחק כדור הארץ מן השמש הוא 50 מליון ק"מ ולאור לוקח כ 8.5 דקות להגיע, ולא נאמר שזו הזריחה האמיתית, כשם שלא נאמר על כוכב שזורח או שוקע לענינו, שכיון שהוא נמצא במרחק של מספר שנות אור, שהשקיעה האמתית שלו היתה אז.
יש תופעה נוספת שנקראת אילת השחר, הירושלמי בברכות פ"א ה"א ד' ע"ב מביא: "וא"ר חנינא מאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעת מיל ומשיאיר המזרח עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל ומנין שמאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעת מילין שנא' (בראשית יט) וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר מן סדום לזוער ארבעה מילין יתיר הוון א"ר זעירא המלאך היה מקדר לפניהן את הדרך ומנין משיאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל כמו וכמו מילה דמיא לחבירתה. (ובגמ' פסחים צ"ד ע"א מובאת דעת רבי יהודה ש"כמה מהלך אדם בינוני ביום – עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין". והינו מעלות השחר עד הנץ ארבעה מילין").
ומשיאיר המזרח זהו עלות השחר. וזה לכאורה ניתן להוכיח מירושלמי עצמו: בבבלי תענית יב כתוב שאוכלין ושותין עד שיעלה עמוד השחר ואילו בירושלמי כתבו שאוכלין ושותין עד שיאיר המזרח (ע' הזמנים בהלכה ע' קפט). הרי שיאיר המזרח הוא עלות השחר. ואם כן אילת השחר היא מוקדמת לעלות השחר.
ועוד שם: "א"ר יוסי בי רבי בון הדא אילתא דשחרא מ"ד כוכבתא היא טעי זימנין דהיא מקדמה וזימנין דהיא מאחרה מאי כדון כמין תרין דקרנין דנהור דסלקין מן מדינחא ומנהרין דלמא ר' חייא רובה ור"ש בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתא ראו אילת השחר שבקע אורה א"ר חייא רובה לר"ש בן חלפתא בר ר' כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר מאי טעמא (מיכה ז) כי אשב בחשך ה' אור לי כך בתחילה (אסתר ב) ומרדכי יושב שער המלך ואח"כ וישב מרדכי אל שער המלך ואח"כ (אסתר ו) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו' ואחר כך (שם) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ ליהודים היתה אורה ושמחה.
ועיין נועם ח"ב עמוד קנ"א במאמר מהרב יונה מרצבך, וכן בעלה יונה עמ' כג שאילת השחר אינו עלות השחר ואינו כוכב נוגה אלא תופעה אסטרונומית אחרת. ומביא ירושלמי שמאילת השחר עד עמוד השחר או הארת המזרח ארבעה מילין ומשם עד הנץ מהלך ארבעה מילין, יש אמרו שכוונה לכוכב נוגה (עלה יונה עמ' כו) אבל הירושלמי הרי אומר שאם יאמר לך אדם שהוא כוכב השחר טועה הוא. וראה שם עמ' כח מה שהסביר על אילת השחר. והובא בספר הזמנים בהלכה פרק כב סעיף יב. עמ' רא-ב וכתב הרב מרצבך ז"ל שהיו זמנים שקראו לאיילת השחר עמוד השחר.
אלא שיש לשאול: הרי במציאות אין הבדל בין הדמדומים של הבוקר ושל הערב, ואם בערב קבעו זמן בין השמשות שהוא ספק מן היום וספק מן הלילה, מדוע אין בין השמשות לבוקר, ומדוע היום נכנס בפעם אחת ללא זמן שהוא ספק?
שאלה זו שאל תוספות הרא"ש על מסכת ברכות דף ב/ב: ותימה כיון דקיי"ל דצאת הכוכבים לילה הוא ואמרינן בשילהי במה מדליקין כוכב א' יום ב' ביה"ש ג' לילה א"כ למה נחלקו תנאים לענין ביה"ש ניחזי אנן בכוכבים, וי"ל לפי שאין אנו בקיאין בשיעור הכוכבים דאמרינן התם לא גדולים הנראין ביום ולא קטנים הנראין בלילה אלא בינוניס, ותימה למה לא נחלקו כמו כן בעמוד השחר ויתנו בו זמן מתי הוא, וי"ל לפי שזמנו קבוע מתי הוא והכי איתא בירושלמי (כמה) ]ר"ח[ חבריהון דרבנן בעי כמה דתימר בערבית נראו ג' כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע ויימר אף בשחרית כן אמר רבא כתיב השמש יצא על הארץ וכתיב ובא השמש וטהר הקיש יציאתו לביאתו מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות א"ר אבא כתיב הבקר אור התורה קראה לבוקר אור…
ונראה שהפשט בירושלמי הוא: הירושלמי שואל מדוע לא נאמר גם בבוקר שעד שהשמש יוצאת לגמרי לא יהיה יום כפי שלא נהיה לילה עד שהשמש שוקעת לגמרי? (ואין חובה לומר ששאלת הירושלמי היא שיהיה דין בין השמשות גם בבוקר כפי שהסביר בספר זמני היום ע' קפ"ג). ודברי ר' אבא הם המשך לשאלת הירושלמי וכפי שהסביר בפני משה. והתירוץ הוא: "אמר רבי בא כתיב הבוקר או התורה קראה לאור בוקר". ונראה שהפשט הוא, שהלילה תלוי בביאת השמש. אבל הבקר אינו תלוי בשמש אלא באור. ולכן מיד בעלות השחר זה יום. (וע' בשעור הבא על המשמעות של הדברים לגבי אורך היום).
אלא שע"פ זה יש מכאן ראיה לשיטת הגאונים שסוף היום הוא כיסוי השמש ולא צאת הכוכבים כשיטת ר"ת, ויתר על כן: אם תחילת היום הוא עלות השחר וסוף היום הוא שקיעה, הרי חצות אינו בדיוק בחצות היום. ויידון בשעורים הבאים.
וע' ספר בין השמשות של הרב טוקוצ'ינסקי פרק א' שדן בשאלה מדוע חלוק נשף השחר שכולו יום מנשף הערב שרובו לילה. והביא ירושלמי עיי"ש.
משמעות הלכתית:
משנה מגילה כ' ע"ב "כל היום כשר לקריאת המגלה ולקריאת ההלל וכו' זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה". וכל דבר שכשר ביום, משעלה עמוד השחר יצא, אלא שלכתחלה מנץ החמה, וכתב רש"י במגילה שהטעם הוא משום שאין הכל בקיאין בעלות השחר:
משנה מגילה ב,ד: "הכל כשרין לקרות את המגלה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן. אין קורין את המגלה, ולא מלין, ולא טובלין ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול, עד שתנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר, כשר."
וע' גמ' שם כ' ע"ב: וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר: מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא (בראשית א) ויקרא אלהים לאור יום למאיר ובא קראו יום. אלא מעתה ולחשך קרא לילה ]למחשיך ובא קרא לילה[ הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא אלא אמר רבי זירא מהכא (נחמיה ד) ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר (נחמיה ד) >והיה< ]והיו[ לנו הלילה >למשמר< ]משמר והיום מלאכה[ מאי ואומר וכי תימא משעלה עמוד השחר לאו יממא ומכי ערבא שמשא ליליא ואינהו מקדמי ומחשכי תא שמע >והיה< ]והיו[ לנו הלילה משמר והיום מלאכה:
והגמ' באה לאפוקי מכך שאין לילה בתחילת שקיעה כמו שיום בתחילת האור, ואם כן לבבלי כמו לירושלמי אין הקבלה בין תחילת היום לבין סוף היום.
והוסיף הרמב"ם:הלכות מילה א,ח: "אין מלין לעולם אלא ביום, אחר עלות השמש בין ביום השמיני, שהוא זמנה, בין שלא בזמנה, שהוא מתשיעי והלאה: שנאמר "ביום, השמיני" (ויקרא יב,ג), ביום ולא בלילה. ואם מל משעלה עמוד השחר, כשר; וכל היום, כשר למילה. ואף על פי כן מצוה להקדים בתחילת היום, שזריזין מקדימין למצוות." וכן בהלכות מעשה הקרבנות ד,ו: "כל היום כשר לסמיכה, ולשחיטה, ולמליקה, ולהקטרה, ולהגשה, ולהזיה, ולתנופה, ולקמיצה, ולקרבן המוספין; וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואברים. זה הכלל, דבר שמצותו ביום, כשר כל היום; ודבר שמצותו בלילה, כשר כל הלילה. ואף על פי כן, זריזין מקדימין למצוות."
מעלות השחר הוא יום גמור וכל הדברים שתלוים בלילה אינם כשרים מעלות השחר. ודברים שכשרים ביום לכתחילה רק מנץ החמה, ורק שחיטת התמיד היא גם לכתחילה יותר מוקדם:
משנה יומא ג,א "אמר להם הממונה, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע, הרואה אומר, ברקאי. מתתיא בן שמואל אומר, האיר פני כל המזרח עד שבחברון, והוא אומר הן." הטעם שבתמיד מקדימים משום שכתוב בו "בקר", כ"כ רמב"ן במלחמות והובא בספר הזמנים כהלכה פרק כ' הערה .10 וכן הנחת תפילין קריאת שמע וברכת ציצית זמנן משיכיר את חברו בריחוק ד' אמות.
אם כן גדר יום הוא משיעלה השחר. מהו עלות השחר? וכתב בביאור הלכה סימן פט עמוד השחר נקרא מה שמתחיל האור להתנוצץ בפאת המזרח קודם הנץ החמה כשיעור שעה וחומש שעה (רמב"ם פ"א דברכות) ולא כמו שטועין איזה אנשים שעמוד השחר הוא כוכבא דצפרא דהוא זמן הרבה קודם וכדאיתא בירושלמי פ"א דברכות.
וע' תוס' יו"ט ריש ברכות שעמוד השחר אינו כוכב השחר, שלשון עמוד השחר לא יצדק לפי זה. והביא את פירוש הרמב"ם במשניות הנ"ל.
וכן בגר"א בשנות אליהו בתחילת ברכות כתב "עד שיעלה עמוד השחר, הוא האיר פני המזרח ולא איילת השחר ואמרו בירושלמי מן איל השחר עד האיר המזרח הוא ד' מילין".
האיר פני המזרח:
זמן תפילה הוא לכתחילה מנץ החמה. ובשעת הדחק מעלות השחר, ע' רמב"ם הלכות תפילה פרק ג' הלכה א' והלכה ז' ומקורו בברכות ל' ע"א "אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי וכי הוה מטי זמן ק"ש קרו". בשו"ע סימן פ"ט סעיף א' מבואר שתפילת השחר לכתחילה זמנה מנץ החמה, ובדיעבד מעלות השחר. אלא שהמחבר הוסיף "משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח". (וברמב"ם בעשרות מקומות הזכיר עמוד השחר ולא כתב כלל שהוא עד שיאיר המזרח). מקור הוספה זו בשו"ע הוא ברא"ש והביא דברים אלו הטור וכתב "מידי דהוה אתמיד של שחר". וזה משום שזמן תפילה כנגד זמן התמיד ובמשנה בתחילת פרק שלישי ביומא מדובר על האיר פני המזרח "מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון". ולכאורה אם כן זה זמן מאוחר יותר מאשר עלות השחר. וע' משנה ברורה בביאור הלכה שכתב בשם כמה אחרונים ומכללם הגר"א שאפילו בדיעבד צריך להיות משהאיר המזרח.
(ואולי יש להביא לכך ראיה, שהרי גם הלל בכלל, ולגבי הלל מובא בגמ' מגילה שזה משום הפסוק "ממזרח שמש עד מבואו", הרי שגם הלל שכשר מעלות השחר, אבל ע"כ הרי זה כבר "ממזרח שמש" ועיין כף החיים פ"ט אות ג' שבדיעבד גם מעלות השחר ממש יצא ידי חובה אף שלא האיר המזרח, וכ"כ מ"א ס"ק ג'.) דעה שלישית מביא המש"ב בבאור הלכה ד"ה יצא בשם פר"ח שלכתחילה הוא משהאיר המזרח, ורק ותיקין מנץ החמה, ובדיעבד מעלות השחר. ואם כן יש מחלוקת האם מדובר כאן על שני זמנים או על שלשה זמנים: עלות השחר, האיר המזרח ונץ החמה. (ויש זמן נוסף: משיכיר את חברו שנברר להלן). סיוע לדעה שמשהאיר המזרח הוא עלות השחר מ"ש לעיל מבבלי וירושלמי תענית.
אם כן לפי מה שכתב המשנה ברורה יוצא שהאיר המזרח הוא מאוחר לעמוד השחר. וכפי שמוכח מהטור שהביא המ"ב. וע' מ"ב ס"ק ד' שמשכיר את חברו בריחוק ד' אמות הוא מאוחר מאשר האיר המזרח.
ויש להעיר שבמקום נוסף מובא ענין האיר המזרח: מנחות ס"ח ע"א שבזמן שאין בית המקדש קיים האיר המזרח מתיר. ורש"י שם פירש שהאיר המזרח הוא נץ החמה. ומדברי רש"י בכמה מקומות משמע שהאיר המזרח הוא נץ החמה, ע' פסחים ב' ע"א שרש"י כתב שם פעם אחת שאחי יוסף המתינו עד שהאיר המזרח, ואח"כ כתב שהיוצא לדרך ימתין עד הנץ החמה. (ע' הערת הזמנים בהלכה ע' קפט הערה ,)21וע' סוכה כ"ט ע"א ד"ה תרתי, מנחות ס"ח ע"א ד"ה האיר המזרח שהוא עלות השחר. אבל ע' זבחים פ"ו ע"ב ד"ה ברגלים שרש"י הסביר לגבי תמיד שזה עלות השחר.
מכל מקום יש שתי דעות כנ"ל בענין האיר המזרח, או שזה עמוד השחר עצמו, או שזה מאוחר מעמוד השחר.
לתקן בשעור, ע"פ שיעור, נקודות להוספה ובירור:
א. בשאלה האם עלות השחר הוא האיר המזרח, בדעת הרמב"ם והאם אכן בדעת הטור והשו"ע אלו שני זמנים שונים או שהגדרת העה"ש הוא האיר המזרח.
ב. זמן שחיטת התמיד, האם מעלות השחר או מהאיר המזרח ומזה נפ"מ לשאלה הנ"ל. רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה ב ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח, ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.
לשנות בשעור את עניין הנפ"מ להלכה, לקצר בו.
ט"ז שבט, מכון הרצוג