ב"ה
שעור ב': אורך היום לענין חישוב שעות זמניות
איך מחשבים שעות לפי אורך היום ההלכתי או אורך היום המעשי? מה אורך היום, האם היום מתחיל בעלות השחר או בנץ החמה? לכאורה ודאי שלענין היום ההלכתי הרי היום מתחיל בעלות השחר כפי שהוכחנו בשעור הקודם שהרי כל המצות הנוהגות ביום שעשה משעלה עמוד השחר יצא. אבל השאלה היא לגבי אורך היום לענין חישוב השעות. הרי זמן קריאת שמע הוא עד ג' שעות מהיום, וזמן תפילה הוא עד ד' שעות, וכן נפ"מ לזמן אכילת חמץ.
לגבי סוף היום השאלה הרבה יותר משמעותית: האם סוף היום הוא לאחר בין השמשות של שיטת הגאונים שהוא ג' כוכבים לאחר שקיעת החמה או שסוף היום הוא לאחר צאת כל הכוכבים כשיטת ר"ת שהוא 72דקות כפי שיתבאר לאחר שקיעת החמה. ונפ"מ מתי נכנסת שבת ומתי יוצאת שבת, זמן ק"ש של ערבית ועוד.
בשעור הקודם הסברנו, שמבחינה הגיונית הרי יש הקבלה בין נשף הבוקר ונשף הערב. וכפי שהסברנו תופעת הנשף נובעת מחמת השכבות האטמוספרית שמקיפות את כדור הארץ והם מחזירות את קרני השמש. וכפי שדברנו הרי אם תחילת היום הוא מעלות השחר שהוא הילוך ארבעה מילין קודם הנץ הרי גם צאת הכוכבים צריך להיות אותו דבר והוא הילוך ארבעה מילין לאחר השקיעה, ואכן כן שיטת ר"ת ועוד נדון בשיטתו. אבל אמרנו בשעור הקודם שיתכן שהבקר מתחיל מוקדם כיון שזה לא דין בשמש אלא באור, מה שאין כן שקיעת החמה שזה התחלת הלילה. ולכן אין זמן בין השמשות בבוקר אלא בערב.
אבל יש מחלוקת בין הפוסקים לגבי חישוב 12שעות היום, הרי החישוב ההלכתי הוא של שעות זמניות. כלומר מחלקים את אורך היום לשנים עשר חלקים וזוהי השעה ההלכתית. האם אורך היום לענין חישוב הזמנים הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים או שהוא מהזריחה עד השקיעה? דעת המגן אברהם שהזמן הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים ודעת הגר"א היא שמחשבים מזריחה עד השקיעה.
נפ"מ גדולה עולה מתוך ההבדל הזה לגבי זמן קריאת שמע כידוע. שהרי זמן ק"ש הוא שלש שעות מהיום. ויש גם נפ"מ מאורך השעה שלפי הגר"א היא קצרה יותר. אבל הרי התחלת מנין השעות הוא הרבה יותר מאוחר מאשר למגן אברהם, כ- 72דקות לאחר המגן אברהם. ולכן סוף זמן קריאת שמע יכול להיות בהפרש של כשעה בין מ"א לבין הגר"א. ולמשל כיום בראשון בפברואר סוף זמן ק"ש לפי גר"א הוא 9:15ולפי מ"א הוא 8:38
שאלה מעניינית היא איך בזמן המשנה והגמרא מדדו את השעה הזמנית. וראה בספר הזמנים בהלכה פרק ט' סעיף ד' בהערה עמ' עח. שהרב טוקוצ'ינסקי בספר בין השמשות עמ' קג תמה על זה. וכתב ששני בוני שעורים בירושלים ובפתח תקוה רמ"א לוי ור" שפירא, הודיעוהו שניתן להעמיד עון שמשי להוראת י"ב שעות זמניות בכל מות השנה, והוסיף ששני בוני מציון אלו עוסקים בהמצאה חדשה להוצאה אל הפועל, אבל כנראה שמחשבתם לא יצאה אל הפועל כיון שהשעורים בירושלים ובפתח תקוה הם מראים שעות שוות. וראה בהמשך בהזמנים בהלכה על בנין שעוני שמש, ועל מבנה שעון שמש שמראה שעות זמניות. אמנם יתכן לעשות שעון שמש באופן כזה: הרי החצות הוא תמיד באותו מקום, ואם כן לפי המרחק במעלות מהזריחה, נסמן את השקיעה באותו מרחק במעלות מחצות, ואם נחלק ל-12 הרי נקבל שעות זמניות.
ולכאורה שאלה מעשית קשה על המגן אברהם, שהרי הקדמונים מדדו בעזרת שעון שמש. והרי לא יתכן שעון שמש אלא אם כן הוא מודד את מהזריחה עד השקיעה ולא מעלות השחר עד צאת הכוכבים.
ויש להדגיש שאין קשר בין השאלה איך מודדים את השעות הזמניות אם מזריחה עד שקיעה או מעלות השחר עד צאת הכוכבים, לשאלה מה אורך היום ההלכתי. הרי לגבי תחילת היום לכ"ע היום מתחיל בעלות השחר, ובזה מודה גם מי שמתחיל למדוד לשעות זמניות מצאת החמה. וכן בנוגע לסוף היום: דעת הלבוש היא והובאה במנחת כהן מאמר שני פרק ו' ד"ה אלא שראיתי לבעל הלבושים, ששעות זמניות מודדים מזריחה עד שקיעה אבל היום ההלכתי מתחיל מעלות השחר ונגמר בצאת הכוכבים של ר"ת.
גמ' פסחים צ"ג ע"ב: "דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם ביום עשרה פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשת מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשת מילין. פשו לה תלתין." ולהלן צ"ד ע"א מביאה הגמ' בריתא: "רבי יהודה אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום."
אדם הולך ביום עשר פרסאות היינו מהלך 40מיל. לפי ר' יהודה יוצא שמזריחה עד שקיעה יש 32מיל שהרי ארבעה קודם הנץ, מעלות השחר עד זריחה וארבעה משקיעה עד צאת הכוכבים.
כתב הבית יוסף בסימן תנ"ט בנדון ההלכה שם בשו"ע ס"ב שאם הניח הבצק שעור מיל הוי חמץ "כתוב עוד בתרומת הדשן (שם בהג"ה) דשיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום שהוא שתים עשרה שעות כדאיתא בפרק מי שהיה טמא (צג.) עכ"ל:"
ואם כן דעת התרומת הדשן ששיעור מיל הוא 18דקות. ולפי תרומת הדשן ע"כ מחשבים את שעות היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ורק באופן כזה יצא 18 דקות: שהרי שתים עשרה שעות הם 720דקות. ואם נחלק לארבעים שזה שיעור מהלך אדם ביום הרי יצא 18דקות.
ולדעת הגר"א החישוב אחר לגמרי: אם אורך היום לגבי חישוב השעות הזמניות הוא מזריחה עד שקיעה, הרי בזמן זה יש כדי הילוך של 32מיל. ואם כן אם נחלק את 720דקות ל 32יצא ששעור מיל הוא 22.5דקות. ואכן כך שיטת הגר"א. ואם כן בעל כורחך שיטת תרומת הדשן היא שיטת המגן אברהם ששעות זמניות מודדים מעלות השחר על צאת הכוכבים.
כנגד זה טען הגר"א טענה חזקה, שהרי חישוב של שתים עשרה שעות לחצות היום הוא בימי ניסן ותשרי שהימים והלילות שוים. (וזה גם אורך היום כל השנה לאורך קו המשוה). ואם אנו מודדים בניסן ותשרי מעלות השחר עד צאת הכוכבים הרי יצא שאין היום והלילה שוים, שהרי בניסן ותשרי רק מזריחה עד שקיעה הוא שתים עשרה שעות. ולא מעלות השחר עד צאת הכוכבים.
מאידך גם לתרומת הדשן יש סברא שמאד מתקבלת על הדעת: הרי אורך היום ההלכתי הוא מתחיל מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ואם כן לא יתכן ששעות זמניות נמדוד לא לפי התחלת היום. והרי לפי הגר"א את מנין השעות אנו מתחילים הרבה זמן אחר התחלת היום. ותשובת הגר"א לזה היא ממשמעות המילה "שעה" שהשתמשו בה חז"ל. והרי ודאי כוונתם לחלק י"ב של היום שהוא חלק מכ"ד שעות. כלומר שעה היא מושג אסטרונומי שהוא 60דקות לאחר שחלקנו את היממה לעשרים וארבע שעות. ולכן על כורחך כשחז"ל דברו על השעות ודאי דברו על שעה שוה ובניסן ותשרי זה נכון רק אם נתחיל בזריחה עד השקיעה. (ע' גר"א סימן תנ"ט וע' ספר הזמנים בהלכה ע' קכא).
אלא שגם לגר"א אין זה כ"כ מדוייק. שהרי בניסן ותשרי אורך היום שתים עשרה שעות מזריחה אסטרונומית עד שקיעה אסטרונומית, והחישוב הוא מזמן שמרכז השמש עולה מעל האופק ומרכז השמש בערב הוא מתחת לאופק. ואז יש שתים עשרה שעות שוות. אבל אם נחשב מתחילת זריחה עד סוף שקיעה הרי הוספנו ליום כמה דקות, וממילא הארכנו את השעות הזמניות יותר מהמציאות.
דבר נוסף שרק בשנים האחרונות הוא יותר מקובל: לפי חישוב מגן אברהם היום מסתיים ארבעה מילין לאחר השקיעה. ודבר זה נתחדש רק בשנים אחרונות. המנהג הקדום יותר בירושלים היה שמודדים מעלות השחר עד צאת הכוכבים של הגאונים שהוא הילוך שלשת רבעי מיל לאחר השקיעה (ובשעורים הבאים נברר את מקור שיטת הגאונים). ע' ספר הזמנים בהלכה עמ' קיד. ורק בשנת תרפ"ה התחיל הרב טוקוצינסקי לחשב את אורך היום עד צאת הכוכבים של ר"ת וכפשטות הסוגיה בפסחים צ"ד ע"א. וראה צילום הלוח של השנה שבו יסד את השינוי. וכתב הרב טוקטצינסקי, שלפי המחשבים עד צאת ג' כוכבים הרי צריך לחשב את סוף זמן קריאת שמע כ- 18דקות קודם. וע' בהערה שם דיון מתי חל השינוי ואם רבני ירושלים הסכימו אתו. ולכאורה התיקון שלו הגיוני.
והרי לפי החישוב שהיה מקובל בירושלים, הרי גם חצות אינו בזמן שהשמש נמצאת למעלה בנקודה הגבוהה ביותר, שהרי רק אם נחשב את היום מעלות השחר עד שקיעה או מזריחה עד צאת הכוכבים, רק אז יצא שחצות הוא בחצות.
ולפי זה לכאורה יש לנו הכרעה האם צריך לנהוג כשיטת המגן אברהם או כשיטת הגר"א לגבי חישוב זמן קריאת שמע ותפילה. הרי אנו נוהגים במוצאי שבת כשיטת הגאונים ולא כשיטת ר"ת. וכן לגבי מעריב וזמן קריאת שמע בכל יום אנו נוהגים כשיטת הגאונים. ושיעור הילוך שלשת רבעי המיל לאחר השקיעה הוא צאת הכוכבים. ואם כן בעל כורחנו אנו נחשב את השעות הזמניות מזריחה עד שקיעה. ואם אנו נוהגים כשיטת הגאונים ע"כ צריך לומר כשיטת הגר"א בחישוב שעות זמניות. שהרי לא הגיוני לחשב שעות זמניות מעלות השחר עד שקיעת הגאונים.
ואכן יש אחרונים שכתבו שלדעת תרומת הדשן אנו מוכרחים לומר שהוא סבר כשיטת ר"ת שסוף היום הוא הילוך ארבעה מילין לאחר השקיעה. משום שאם לא כן יש סתירה מיניה וביה. ע' ספר הזמנים בהלכה ע' קיט.
וכסברת הגר"א כן דעת הלבוש, שלטי גבורים , תוספות יום טוב ובעל התניא.
וכן על פי הנ"ל יש לדון על שעת חצות הלילה, איך מחשבים את שעת החצות, לכאורה או כאמצע הזמן שהוא בין שקיעה לזריחה או מחצית הזמן שבין צאות הכוכבים לעלות השחר. אבל כתב בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן צא: "ידוע שלענין אכילת מצה נפסק להלכה שצריכים לחשוש דשמא הלכה כר"א בן עזריה שמדאורייתא אין פסח ומצה נאכלין כי אם עד חצות משום טעמא דמכת בכורות וחפזון דמצרים הי' באותו זמן, ולכאורה הי' נראה לפי"ז כיון דמיד כשעלה השחר הרי הוא מדאורייתא יום לכל דבר כגון קרבנות ושופר ומילה וכו', ממילא גם פשוט הוא שלילה הוא רק עד עלות השחר, ומה שיוצאין בקריאת שמע של ערבית גם לאחר שכבר עלה השחר הוא רק מפני שזמן ק"ש לא תלוי ביום ובלילה רק בזמן שכיבה וקימה ולכן אמרינן דכיון דאיכא דגני בההיא שעתא שפיר יוצאין אפילו לאחר שעלה השחר אבל לא מפני שעדיין לילה, וכיון שכן נראה דאף שבלשון בני אדם וכן גם בש"ס רואים בכמה מקומות שגם לאחר עלות השחר עדיין נקרא בשם לילה, וכמו כן חצות היום ושעה שש שנזכר בש"ס הוא גם כן מתחלת הזריחה עד השקיעה ולא משעלה השחר, מ"מ לענין דינא נראה ודאי שלילה האמור בתורה הוא רק עלות השחר, ולפי"ז נראה שלענין אכילת מצה יש לחשוב את הזמן של חצות הלילה מתחלת השקיעה עד עלות השחר, וגם נראה לכאורה דה"ה נמי לענין זמן אכילת קדשים דאע"ג שהוא רק מדרבנן אפי"ה גם בזה יש לחשוב את הזמן של חצות מן השקיעה עד עלות השחר, אולם למעשה ידוע שנהוג לחשוב מהשקיעה עד להנץ החמה, וכן ראיתי בלוח א"י של הגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל שכתב כן בפשיטות גמורה".
ומלבד זה: אם ננקוט שאנו מודדים את היום כמו תרומת הדשן, ונסבור כשיטת הגאונים, הרי יצא לנו ששעור תוספת שבת לא יכול להיות יותר משלש דקות ! שהרי פלג מנחה הוא חצי מזמן מנחה קטנה עד הערב. וזמן מנחה הוא מתשע ומחצה, והרי זה שעתיים וחצי לפני הלילה. ופלג מנחה אם כן הוא שעה ורבע קודם צאת הכוכבים. והרי משקיעה עד צאת כל הכוכבים הוא 72דקות. ושעה ורבע הוא 75דקות. והרי אין לקבל תוספת שבת לפני פלג מנחה. ופלג מנחה לפי החישוב הזה הוא אם כן שלש דקות בלבד לפני השקיעה. כך זה אם אנו סוברים כשיטת הגאונים. וכן לא יתכן שמחלוקת ר' יהודה ורבנן במשנה בברכות אם זמן קריאת שמע הוא עד פלג מנחה או עד צאת הכוכבים: "תפלת המנחה, עד הערב. רבי יהודה אומר, עד פלג המנחה." כל המחלוקת היא רק על שלש דקות? אבל לשיטת ר"ת הרי זה מובן. שהרי הלילה מתחיל הילוך שלש רבעי מיל לפני סוף שקיעה כלומר כשעה לאחר השקיעה שלנו. ואז יש הרבה זמן לתוספת שבת וכפי שכתוב שאם רוצה עושה כולו או עושה מקצתו לשבת. וכן לשיטת הגר"א אם מתחילים את חישוב פלג מנחה משקיעה אחורנית שעה ורבע. אבל לא יתכן לסבור גם כגאונים וגם לחשב את סוף היום כמגן אברהם משום שאז עולים דברים שלא מתקבלים על הדעת.
אם כן לדידן שאנו סוברים כגאונים מוכרחים לסבור כשיטת הגר"א ואם כן שעה ורבע קודם שקיעה זה פלג מנחה ואם כן יש זמן לתוספת שבת.
ועי' מנחת כהן ספר מבא השמש מאמר שני פרק שמיני: והרי תפילת המנחה זמנה כתמיד של בין הערביים, וזה עד השקיעה. ושואל, אם כן האם מחלוקת ר' יהודה ורבנן אם תפילת מנחה עד פלג המנחה או עד השקיעה היא רק נפ"מ לשלש דקות?! וע' זבחים נ"ו ע"א בתוס' שדנו בענין פסול דם בשקיעה, וכתבו שרק השחיטה היא עד השקיעה משום שקרבנות ביום דכתיב "בום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם, אבל להקטרה עד הלילה, עי' בתוס' זבחים שם.