ב"ה
נץ החמה ושקיעה האם כפי הנראה ממש? – להלכה ולמעשה
השלכותיו להלכה: כל הדינים שזמנם ביום שלכתחילה עושים אותם רק מהנץ, לתפילת שחרית כוותיקין. וכן כדי לחשב ממנו למפרע את זמן עלות השחר.
הקדמה: על פי באר חיים סימן ז' עמ' לב
השאלה: האם ללכת על פי זמן הנץ המישורי, כלומר כאילו לא היו הרים וכאילו אנו נמצאים במישור. או ללכת על פי נץ החמה הנראה. ואם אחר הנראה, האם מתחשבים במקומות שונים בעיר אחת או בשכונה אחת ואפילו בבית אחד. מה הדין בשני תינוקות שנולדו באותה דקה בשני בתי חולים: בשערי צדק ובהר הצופים? האם מילתם באותו יום? ומה הדין אם נולדו בקומות שונות של אותו בית החולים?
זמן נץ החמה הוא משעה שמתחילים לראות את החמה בנקודה ראשונה שלה (ביאור הלכה סימן נ"ח סעיף א'). ואף שלחישובים אסטרונומיים החישובים של אורך היום מאמצע עגול השמש בזריחה וכן בשקיעה, אבל מבחינה הלכתית זה מתחילת הזריחה עד סוף שקיעה אף שזה מאריך את היום. ואין פירוש הנץ החמה, חישוב הזמן האסטרונומי של הזריחה, אלא חישוב מעשי כפי שמשמע במשנה ביומא ל"ו ע"ב: "הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח היכל". ובגמ' שם: "תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע." אמנם יש לדחות שאין מכאן ראיה לגדר נץ ליום אלא לדין קריאת שמע וזו תלויה בזמן שכיבה ובזמן קימה. אבל בפשטות שזה השיעור לכל דבר.
ויש לדון על פי הגמ' הנ"ל לגבי הנברשת: מהלני המלכה מוכח שמביאים בחשבון את הגובה המסתיר: שהרי גובה הר הזיתים הוא 805מטר וגובה הר הבית הוא 743.7מעל פני הים. כלומר, הפרש של כ-60 מטר. ולא מסתבר שתלו את הנברשת גבוה כך כדי שהר הזיתים לא יסתיר. אך בגמ' מובא שהנברשת היא "לשאר עמא דבירושלים": "הילני אמו עשתה נברשת של זהב וכו': תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע. מיתיבי הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים. אמר אביי לשאר עמא דבירושלים". היינו, העם שבעמק והם הולכים לפי הנברשת, ומוכח שמנכים את הגובה. ועיין משנה מסכת מידות פרק ד משנה ו וההיכל מאה על מאה על רום מאה, ואם הנברשת היתה מונחת למעלה הרי זה בגובה הר הזיתים (אם שעור האמה הוא כמו החזו"א…). אלא שאם הנברשת היתה בתוך ההיכל, קשה לומר שכל העם ראה אותה, ואפילו אם היתה תלויה מחוץ להיכל, ודאי שעמא דבירושלים שהיה גר במערב (ובזמן בית שני גרו שם), ודאי לא ראו אותה. וכן מי שגר בעיר דוד, צ"ע אם אפשר היה לראות את הנברשת.
הנץ הנראה מעל הר הזיתים הוא חישוב הנץ על פי הלוח של הרב טוקוצ'ינסקי. וזה מה שאמרנו על פי הנברשת.
(אלא שיש להדגיש שלגבי ותיקין יש תשובת הרמב"ם שזה נאמר בערך ולא בדיוק, ולפי זה אין צורך כ"כ לחשב ולדייק.)
ובשו"ת רב פעלים חלק ב – או"ח סימן ג ד"ה בענין הנץ: בענין הנץ החמה מצינו להרב בית דוד ז"ל בא"ח סי' ל"ו, שכתב שמעתי שהנץ החמה שאמרו רז"ל אינו כשנראה לנו בארץ, וראיה מדתנן פרק א"ל הממונה, הלני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח היכל, ואמרינן עלה בגמרא תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן ק"ש, ואם איתא למ"ל נברשת והלא נראה לעינים הוא אימת חמה זורחת, אלא ודאי דנץ החמה אינו כשנראה לנו, אלא קודם שיראה לנו, והיינו משהתחיל השמש לצאת ממקומו, זהרירותו זורח מן המזרח כנגד פתח ההיכל ששם הנברשת, ועי"ז ניצוצות יוצאין מהנברשת, ולא שהחמה זורחת ממש על הנברשת, אלא זהרי חמה, ורבינו ישעיה כתב בזה דרבים מוכיחים כן.
(על פי ענין הנברשת, מדד הרב שמעון ויזר שליט"א בשעלבים, ונץ החמה חישב כשראה את השמש מנצנצת בחלונות של רמלה).
וע' ספר הזמנים בהלכה שהביא בעמ' סא בשם הרא"ח גאגין בספר סביב לאהל על ספר אוהל מועד, שמובא בגמ' ברכות ז' ע"א "בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב"ה", ולכן יש מעלה לתפילת ותיקין משום שבאותה שעה אומות העולם משתחוים לחמה. והרי מלכי אומות העולם משתחוים לחמה לא לפי הנץ האסטרונומי או החשבוני אלא ודאי כפי הנץ הנראה להם באופן שלהם.
עיקר הדיון בפוסקים הוא הפוסקים מגמ' נוספת בשבת קי"ח ע"ב: "ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי." האם ר' יוסי אמר כך מעיקר הדין או שר' יוסי אמר כך לחומרא?
מרש"י שם משמע שהדברים אמורים לחומרא כפי שכתב באגרות משה ח"א סימן צז: "אבל עיי"ש ברש"י שכתב ממכניסי שבת בטבריא מפני שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורין שחשכה וא"כ מפורש שרק סבורין שחשכה ולא שהאמת כן אלא דמדינא עדיין אף להם אינו שבת רק שמחמירין מחמת שסבורין שחשכה כדי שלא יבואו להקל כשחשכה ממש משום שלא ניכר כ"כ."
אבל אם זו חומרא לכאורה קשה: הרי בטבריה החמירו לקבל שבת מוקדם. ואם כן הרי מעיקר הדין צריך להוציא שבת מאוחר. ואם כן היה לבני טבריה להוציא שבת כמו בציפורי, ואם כן למה אמר ר' יוסי יהי חלקי וכו' ונתן דוגמא את ציפורי? ויש לומר שאכן יציאת שבת הם החמירו על עצמם, אבל לא כמו ציפורי אלא כמו מי שנמצא במישור. ובציפורי זה יותר מאוחר ולכן אמר ר' יוסי יהי חלקי עם מוצאי שבת בציפורי.
מתוך דברי הרמ"א משמע שדבריו נאמרו כשבח ולחומרא. משום שכתב בסימן רל"ב בדרכי משה ס"ק א': "וכתב במהרי"ל שהיה נוהג להתפלל בשעת הדחק מנחה סמוך לצאת הכוכבים כי אמר אע"פ שנראה כלילה בעיר מכל מקום עדיין יום הוא כמו שאמר רבי יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה וכו' וכתב שכן קיבל ממהר"ש".
ודברים אלו הובאו במגן אברהם סימן רל"ג ס"ק ז'. ומוכח שזה רק חומרא ולכן מהרי"ל התפלל לאחר השקיעה. ואם זה רק שבח, אם כן עולה שיש צורך לחשב לפי המישור ואולי לפי גובה פני הים. ואף שגובה פני הים אינו מושג הלכתי, אבל יש לחשבו כמצב "בינוני" כבכל שעורי תורה.
ובעצם כן משמע כל משמעות הסוגיה בשבת קי"ח ע"ב שכל מה שמובא שם אינם דברים של עיבוכא כגון: יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום, יהי חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה, יהי חלקי ממתי בחולי מעים ועוד.
וכן משמע בפירוש רב ניסים גאון המודפס על הדף שם: "…ומי שמקבל עליו הכנסת השבת מאותה השעה הרי עשה סייג לעצמו והוא משובח". אלא שיתכן שהר"ן גאון הבין את הגמרא אחרת: יהי חלקי אם מכניסי שבת כמו בטבריה, והיינו שמקדים אבל אינו בטבריה. אבל אם הוא בטבריה יתכן שזה מעיקר הדין.
מאידך, ברבנו יונה בברכות ל"ט ע"ב בדפי הרי"ף משמע שדברי ר' יוסי משמע שדבריו סותרים: אבל רש"י ז"ל פירש שלא אמרו זה אלא מפני שטבריא עומדת בגיא וצפורי בהר ובטבריא מתוך שהיו עומדים בגיא היתה החמה נשקעת מעינהם במהרה והיו מקבלין השבת מבעוד יום ובצפורי מתוך שהיו עומדין בהר לא היו מקבלין את השבת כל כך מבעוד יום אבל היו מאחרין מלהניח השבת יותר מאנשי טבריא שמתוך שהיו בהר לא היה השמש נסתר מעיניהם במהרה ולא היו מניחין השבת כל כך במהרה כמו בטבריא והיו מוסיפין יותר מחול על הקודש ולפיכך אמרו יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ומוציאי שבת בצפורי.
ומוכח בדברי רבנו יונה, ממה שכתב שבצפורי לא היו מקבלים את השבת יותר מוקדם, שמעיקר הדין השקיעה היא מה שהם ראו, ולכן בכניסת שבת לא היו חייבים לקבל מוקדם יותר. אבל מאידך מסוף דברי רבנו יונה משמע שזה כן חומרא, שהרי כתב שהיו מוסיפין יותר מחול על הקודש. ולכאורה דבריו סותרים מיניה וביה. שהרי לגבי כניסת שבת הולכים אחר הזמן המעשי, ובזמן יציאת שבת הולכים אחר הזמן במישור ורק לחומרא לפי מה שהם רואים. ואולי מה שכתב שמוסיפין מחול על הקודש זה לאו דוקא אלא ביחס לאנשי טבריה הם מוסיפין אבל אין זה מדין תוספת אלא מעיקר הדין.
וע' שו"ת הר"י מיגאש סימן מה שהובא בגליון השם שבת שם: ודקא שאיל מר כמה בין טבריה לצפורי מסתברא לן דמקרבי להדדי ובתוך תחום שבת קיימי. תדע דגרסינן בפרק כל כתבי הקדש א"ר ינאי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ומוציאי שבת בצפורי אא"ב קרובים להדדי נינהו ובתוך תחום שבת קיימי היינו דמשכחת לה דמכניס שבת בטבריה ומוציאה בצפורי, אא"א רחוקים מהדדי נינהו היכי משכחת לה דמכניס שבת בטבריה ומוציאה בצפורי וא"ת דלאו אחד גברא קאמר אתרי גברי הוא דקאמר חד הכניס שבת בטבריה וחד הוציאה בצפורי מאי מעליותא איכא והא קא חזינן במאי דקא מרוח האי בהכנסה קא מפסיד בהוצאה ומאי דקא מרוח האי בהוצאה קא מפסיד בהכנסה אלא ודאי אחד גברא הוא דקאמר וש"מ דטבריה וצפורי קרובים להדדי נינהו ובתוך התחום קיימי. והאחרונים הבינו מתוך דברי הר"י מגא"ש שבטבריה ובציפורי מן הדין צריך להקדים ולאחר ולא כחומרא.
על גמ' זו בשבת דנו באריכות האחרונים, וע' הרב טוקוצ'ינסקי בספר בין השמשות, והערות הרא"ז עליו שנדפסו גם באבן האזל הלכות קריאת שמע. וע' קונטרס זמן שקיעת החמה, שהביא כל האחרונים שהסתפקו בזה אם צריך שקיעה נראית בכל מקום או לא.
וע' מנת בספר זמני ההלכה בקונטרס זמני היום בהרי ובעמקים אות ז' ואות ח' שדן בבעית פשט הגמ' בכלל ובפרט אליבא דר' יוסי.
*ע' בספר הזמנים בהלכה תחילת פרק ז' שהדגיש שאמנם יש שינוים בזמן השקיעה אבל בזמן צאת הכוכבים הזמן שוה בהרים ובעמקים. משום שזמן צאת הכוכבים תלוי בהארת כיפת השמים על ידי קרני השמש וכשהשמש נמצא כדי 8.5מעלות תחת האופן הרי אף אם נטפס על מגדל כגובה של ירושלים ( 750מ') ואופק הראיה יתרחב במעלה אחת נראה רק את האופק המואר שתחת אופק המישור אולם על ידי כך לא נגרום להרארת פני הרקיע העליון ולהעלמות הכוכבים כי על ידי גובהנו לא השתנה מאומה ביחד השמש אל הרקיע.
ואם כן יצאת השבת בציפורי שהיא תלויה בצאת הכוכבים, בזה אין הבדל בין טבריה ובין ציפורי !
יתר על כן: לפי שיטת ר' יוסי עצמו צריך להבין את המימרא שלו, שהרי בגמ' הובא בריתא, בשבת ל"ה ע"ב: תנו רבנן בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים. ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו.
ואם כן לר' יוסי אין השקיעה קובעת בכלל לא לגבי כניסת שבת ולא לגבי יציאת שבת שהרי בין השמשות זה לפני צאת הכוכבים ונחשב ודאי יום משקיעת החמה עד צאת הכוכבים. ואם כן מה מעלתה של ציפורי שאחרו, והרי זמן צאת הכוכבים הוא שוה בכל מקום, ועד אז ממש אין זה לילה בכלל בכל מקום? וע' בגרסת הר"י מגאש שבמקום ר' יוסי גרס ר' ינאי.
ועל כורחך צריך לומר שמעלת אנשי טבריה היה שכיון שהשקיעה מבחינתם היתה מוקדם, לכן גם החשיבו את צאת הכוכבים יותר מוקדם, כיון שזה זמן אצלם כבר השקיעה. וכן אצל אנשי ציפורי, אצלם אף לאחר צאת הכוכבים עדיין היה רושם שיש עדיין אור כיון שההפרש בין השקיעה לזמן צה"כ הוא קצר יותר והם היו מאחרים יותר את צאת הכוכבים.
*מחלוקת הגרימ"ט והרא"ז, בספר בין השמשות בהערות הרא"ש עמ' קנ"ז והדברים הובאו באבן האזל הלכות קריאת שמע. לדעת הגרימ"ט בטבריה זו היתה חומרא, אבל בציפורי זה מעיקר הדין שממתינים עד שקיעה שלהם. ועוד כתב שלא מתחשבים בגובה שנעשה על ידי אדם.
אבל הרא"ז כתב שלדעתו אין להתחשב בגובה, ואין הבדל לדעתו בין התחשבות בעמק והתחשבות בגובה, וכפי שבמי שעולה על מגדל או באוירון לא מחשבים לו את הגובה, הרי גם בעמק לא מתחשבים בו ותמיד צריך לראות את המקום כמישור.
והמחלוקת הובאה בקיצור בבאר חיים עמוד לד ועמוד לו.
וע' ספר באר חיים שהביא מברכי יוסף או"ח סימן של"א סעיף ז' שלענין שקיעת החמה כל זמן שנראית השמש אפילו בראש הדבר הגבוה ביותר שלש בעיר נחשב עדיין יום בכל העיר. וכתב שכך נהגו בירושלים ובחברון. וכן הוא בא"א בוטשאטש תנינא סי' פט דאזלינן בכל העיר בתר המקום הגבוה ביותר בעיר. ומוכח מדבריהם שלא מנכים את הגובה כלל. ואפילו גובה בידי אדם. ובקונטרס שקיעת החמה, עמ' כה הביא את דברי החיד"א בברכי יוסף, וכתב שיש טוענים על פי החיד"א שהשקיעה על פי דין בכל ירושלים היא השקיעה הנראי ותר מאוחרת שבכל העיר, ושעדיין חיש ביום ודאי ברמות ורת שלמה 7-10 דקות אחרי השקעיה הנראית שם משום שמנקודה כל שהיא בבית וגן או גילה עדין ניתן לראות את החמה וחדה את זה כי החיד"א מיירי במי שראוה את החמה זורחת על איזה דבר גבוה. וקמ"ל שזה סימן שעדיין הוא יום. אבל כשאינו ראוה אין להתחשב. וכתב שאפילו אם כוונתם שיש בכל העיר זמן אחד לשקיעה, מנין שגם כיום בהיקף גדול של כל ירושלים שגם כן הכל יהיה כאחד?
ולכאורה מה שכתב הברכי יוסף הוא בדיוק הנברשת, על פי הסבר הקונטרס שקיעה החמה. וכן נראה ממהר"ם אל אשקר:
וראה סיכום הדברים בבאר חיים עמ' לו-לז: בעמק: המהרי"ל הרמ"א והמג"א פסקו דבעמק יש לנכות את הסתרת ההרים ולחשב איך היה נראה להם ללא הסתרת ההרים (הקרובים). בהר: (בפוסקים הנ"ל לא מבואר הדין בהר) כתב הגרימ"ט דיש לדון כפי הנראה מגובה ההר. כן להדיא בברכי יוסף ובאשל אברהם, אלא שהגרימ"ט כתב כן דוקא לגבי הר הנעשה בידי מים אבל בנעשה בידי אדם כתב שיש לנכות את הגובה ואילו בברכי יוסף ובאשל אברהם נראה דה"ה בנעשה בידי אדם דנים כפי הנראה מראש המגדל. ובאבן האזל מסופק, דאולי בהר, ואפילו נעשה בידי שמים יש לנכות את גובה ההר ולחשב איך היה נראה במישור ללא גובה ההר. ולמעשה חושש לזה האבן האזל לענין דינים דאוריתא כמו חילול שבת. עוד מבואר בברכי יוסף ובשל אברהם דכל העיר נידונית כפי המקום הקבוה ולא מחלקים בין רחוב לרחוב ובין שכונה לשכונה.
הערה נוספת שהביאה ג"כ בבאר חיים עמ' לח: החשובים לגבי חצות היום לא מחשבים לפי חצות של שקיעה וזריחה עם הפרשי ההרים אלא ודאי מנכים, שאם לא כן החצות כלל לא יהיה בחצות, ולכן צריך להחשיב כאילו הכל היה מישור. וכן ברור שהחישובים לגבי שעות זמניות אין לחשב אלא לפי החישוב המישורי, שאם כן חצות לא יהיה בחצות וכן צאת הכוכבים ודאי זמן קבוע כמ"ש בספר באר חיים סוף סימן ז' בשם הרב יונה מרצבך זצ"ל. וכן בהערה להזמנים בהלכה. ולכאורה לפי זה יש להוכיח שצריך למדוד לפי הזמן המישורי. שהרי אם לא כן הרי צריך לשנות את זמן צאת הכוכבים במקומות השונים והזמן בין השקיעה לבין צאת הכוכבים שונה במקומות שונים. ולכאורה מה שבלוחות נוקטים זמן קבוע בין שקיעה לצאת הכוכבים, לשיטות השונות, אינו נכון.