ב"ה שעור טו.
בין השמשות
מהו בין השמשות? בתנאים יש שלש דעות מהו בין השמשות, ע' שבת ל"ד ע"ב. "תנו רבנן בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים. ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו. אמר מר מטילין אותו לחומר שני ימים"
בשעור הכסיף התחתון ולא הכסיף עליון, זה מתייחס לצד מזרח ששם קודם מאפיר (מכסיף) החלק התחתון ואחר כך העלין. וע' ספר בין השמשות עמ' יא שרבים וגם גדולים טעו וטועים שסימן הכסיף הוא בצד מערב מקום שהחמה שוקעת וזה טעות. שהרי במערב קודם מכסיף עליון ואחר כך תחתון. ועוד שהרי בגמ' מבואר שמשקיעת החמה עד הכסיף אינו אלא "דנקא" היינו 1/12מיל. וזמן זה מתאים רק לצד מזרח, אבל בצד מערב זה הרבה יותר זמן.
ובשעורו של ר' נחמיה נאמר בגמ' ל"ה ע"א: "רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל: אמר רבי חנינא הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזהו שיעורו של רבי נחמיה.
ומכן למד החתם סופר שעור של אכילת פרס:
ע' רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק ח הלכה יא: "אינו מתטמא עד שיאכל מאכלים טמאים כחצי פרס שהוא כביצה ומחצה שוחקת, וכן השותה אינו מתטמא עד שישתה ממשקין טמאין רביעית, וכל האוכלין מצטרפין לכחצי פרס לספול את הגוויה, וכל המשקין מצטרפין לרביעית ואם אכל או שתה פחות משיעור זה טהור, אכל מעט ושהה ואכל מעט אם יש מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין, וכן אם שתה מעט ושהה ושתה מעט אם יש מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין, אכל פחות מכשיעור וטבל ועלה ואכל מעט מיד אם לא שהה ביניהן והרי בין אכילה שלפני טבילה ושלאחר טבילה בכדי אכילת פרס הרי אלו מצטרפין." וכתב בשו"ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן טז: "ואמנם שיעור פרס לא קבלתי בזה שום דבר אך נחזי אנן בכריתות י"ג ע"א אכל פחות מכשיעור לא התירו לו לירד ולטבול וכו' ופסקו רמב"ם פ"ח מאבות הטומאה הל' י"א משמע שיעור טבילה היא פחות מפרס ורמב"ם דקדק וכ' שאכל מיד כי אם שהה קצת יותר הוה פרס ובשבת ל"ה ע"א אמר ר"נ שיעור בין השמשות כדי שיהלך אדם משתשקע חמה חצי מיל שהוא ט' מינוטין /דקות/ ושוב תני עלה הרוצה לידע שיעורו של ר"נ וכו' וירד ויטביל ויעשה זהו שיעורו של ר"נ והא ויעלה לא לראש ההר אלא מים ליבשה כי האדם לא עמד בראש ההר רק החמה הניחה בראש ההר אבל הוא עמד על שפתי הים וירד לטבול א"כ שיעור טבילה שהוא פרס הוא ט' מינוטין אך תוס' פליגי ופירשו דלא מיירי בשיעור בין השמשות אע"ג דלר"נ שיעור בין השמשות הוא ט' מינוטין מ"מ שיעור טבילה הוא מילתא אחרינא ע"ש".
ושיטת ר' יוסי היא שבין השמשות כהרף עין, אין פרושה שאין בין השמשות, שהרי כתב רש"י שם: "כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה". היינו שיש שעור מסויים של זמן מועט. וזמן זה הוא בסוף שיעור הזמן של בין השמשות של ר' יהודה, כפי שמבואר בדף ל"ה ע"א שבין השמשות של ר' יהודה לר' יוסי כהנים טובלים בו.
ובגמ' שם ל"ה ע"א נאמר שהלכה כר' יהודה לענין שבת והלכה כר' יוסי לענין תרומה, היינו שלא אוכלים הכהנים תרומה עד שלים בין השמשות דר יוסי. ומבואר בגמ' שבין השמשות דר' יהודה הוא שלשת רבעי מיל, ע' ל"ד ע"ב.
ומעיקר הדין הרי ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי כמבואר בגמ' עירובין מ"ו ע"ב. וע' משנה ברורה סוף סימן תט"ו לגבי עירוב בין השמשות שכתב ההלכה כ' יוסי, ע' באור הלכה שם ד"ה ואם עירב, שאם הנייח ערובי תחומין בבית השמשות דר' יהודה דלר' יוסי זה הזמן הוא עדיין יום גמור יש להקל. וכן כתב בבאור הלכה בסימן תקס"ב בבאור הלכה ד"ה אימתי מקבלו, שאפילו היתה הקבלה לאחר שקיעה מלבד שיש לומר בין השמשות של תעניות מלבד ט"ב ות"צ אנו מקילים בין השמשות, הרי לדעת ר' יוסי הוא עדיין יום "ואולי נכון לסמוך עליו בזה וצ"ע". וכן שער הציון סימן רלג,כא לענין סוף זמן מנחה בדיעבד: "ונ"ל עוד דאפילו לדעת הגר"א והגאונים דסברי דתיכף אחר השקיעה הוא בהש"מ מ"מ נוכל לומר דבשעת הדחק סומכין על דעת ר' יוסי דס"ל דאז עדיין יום ודאי הוא עד שנראה שהכסיף העליון והשוה לתחתון ולא גרע ממאי דאמרו בברכות ט' כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק וכ"ש בענינינו…" אלא שלענין שבת מבואר בגמ' שבת שם שהלכה כ' יהודה.
אלא שהראשונים הקשו מסוגיה בשבת שמבואר שלאחר שלש רבעי מיל הוא לילה. לסוגיה בפסחים צ"ד ע"א: "…רבי יהודה אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום."
יש בראשונים שלש דעות מהו בין השמשות, דעת הגאונים, דעת ר"ת ודעת היראים. וע' מנחת כהן שמנה את דעת האבן עזרא לדעה רביעית.
דעת רבנו תם שמבוארת בתוס' בשבת ובפסחים היא שיש שתי שקיעות, ע' תוס' שבת ל"ה ע"א ד"ה תרי: "קשה דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה ליכא אלא תלתא ריבעי מיל ור' יהודה גופיה בפסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צד. ושם) סבר דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין וצאת הכוכבים לילה הוא כדאמרינן בריש פ"ק דפסחים (דף ב. ושם) וכדמוכח קרא (נחמיה ד) ואנחנו עושים במלאכה וגו' דמיניה מפיק בפ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יממא הוא ואומר ר"ת דהתם מיירי בתחילת שקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע אבל תימה לר"י דבמאי פליגי דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוי לילה כדפי' וי"ל דאמרינן לקמן לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים כו' אלא בינונים והשתא פליגי דלר' יהודה מספקא ליה בכל כוכבים הנראים משקיעת החמה עד שהכסיף העליון אם הם בינונים אם לאו וע"ק דניחזי אנן באדם בינוני שילך מתחילת שקיעת החמה ד' מילין כדאמר בפסחים י"ל דמספקא להו מהו אדם בינוני."
וע' עוד בספר הישר סימן רכ"א ושם מחלק בין לשון משקיעת החמה ולשון משתשקע החמה. לשון משקיעה משמע מזמן שהשמש מתכסה, ומשתשקע החמה משמע שכבר נכנסה כבר ועדיין לא הגיע לאחרוי כיפה מכל וכל: "והכי פירושא אי זהו בין השמשות דמספקא לן אם חציו מן היום או מן הלילה או כולו יום כו' משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין האי פני מזרח מערב הוא שנקרא פני מזרח לעת ערב כל זמן שהוא מאדים עד שהשחיר התחתון ולא העליון בין השמשות. ולא תימא משעה שרוצה החמה ליכנם ברקיע דמאז הוא מתחיל ליאדם אלא משתשקע החמה שכבר נכנסה ברקיע ועברה בעוביו של רקיע והוא עדיין כנגד החלון. ומשום שעדיין לא עבר את חלונו ולא פסק חלונו ללכת אחרי הכיפה הוא מטיל זהורורין ומאדים מושבו. ועל כרחיך אני צריך לפרש משתשקע החמה כמו שפירשתי שכבר נכנסה ברקיע דאי תימא משעה שמתחיל ליכנם זה אינו יכול להיות. דהא אמרי' בפרק מי שהיה טמא בפסחים דעוביו של רקיע אחד מששה של יום ומשעת שקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשת מילין ואחר בין השמשות צאת הכוכבים הוא לילה כדאמרינן שנים בין השמשות שלשה לילה ועוד אמרי' לקמן דלא אכלי כהנים תרומה עד שישלים בין השמשות דר' יוסי ומשישלים בין השמשות יאכלו הכהנים תרומה. וזמן אכילת כהנים מצאת הכוכבים ואילך. ואם אתה מפרש משתשקע החמה כמו שקיעת החמה ואם כן הוי בין השמשות חמשת מילין ואם כן קשיא דרבה אדרבה. דרבה אמר לקמן דלא הוי בין השמשות אלא תילתא ריבעי מיל. אלא על כרחיך משקיעת החמה יום גמור הוא. ומשום הכי גרסי' ביה משקיעת החמה משעה שיתחיל ליכנם ברקיע לשקוע. ומשתשקע משמע שנכנס כבר ועדיין לא הגיע לאחורי כיפה מכל וכל.
יש בראשונים שלש דעות מהו בין השמשות, דעת הגאונים, דעת ר"ת ודעת היראים. וע' מנחת כהן שמנה את דעת האבן עזרא לדעה רביעית.
והמחבר בסימן רס"א פסק כדעת רבנו תם: "י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות; והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת, עושה. רצה לעשות ממנו מקצת, עושה; ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה וודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה. הגה: ואם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך, הרשות בידו (טור ואגור בשם תוס' פ' תפלת השחר) (וע"ל סי' רס"ז).
וע' מ"ב סימן רס"א ד"ה קודם הלילה, שגם לשיטת ר"ת זה רק בא"י אבל בחו"ל תלוי ביציאת הכוכבים. וכיון שיוצאים הכוכבים קודם הרי זה כבר לילה קודם. ובמנחת כהן כתב שגם לר"ת כשיש שלשה כוכבים בינונים הוא לילה (מ"ב פ"ה ד"ה ונ"ל שאם, והובא בזמנים בהלכה ע' שפט). וע' מ"ב סימן רס"א ד"ה קודם הלילה, שנראה שסובר גם כן כמנחת כהן שגם לשיטת ר"ת זה רק בא"י אבל בחו"ל תלוי ביציאת הכוכבים. וכיון שיוצאים הכוכבים קודם הרי זה כבר לילה קודם. וכ"כ באגרות משה ח"ד או"ח סימן ס"ב שבניו יורק אין הזמן 72דקות עד צאת הכוכבים אלא 50רגעים אחר השקיעה השמים מלאים כוכבים. והובא בספר הזמנים בהלכה בעמ' שצא הע' 83ושם שלפי זה מחשבים את השיעור היחסי של ג' רבעי מיל. וע' הזמנים בהלכה שדחה הבנה זו בר"ת, ואכ"מ.
דעת הגאונים, והגר"א בסימן רס"א, שהוא כפי מנהגנו שמיד בשקיעת החמה מתחיל בין השמשות. ותירוץ הסתירה מגמ' פסחים הוא ששם מדובר על צאת כל הכוכבים. שיטת הגאונים נמצאת בתשובת הגאונים שהביאה בספר הזמנים בהלכה בסופו, וחלקה הובא בשו"ת מהר"ם אלשקר בשם הגאונים:
וכתב מהר"ם אלשקר סימן צ"ו על דברי ר"ת: וידוע הוא ומשכל ראשון דדברים אלו אין להם שום מציאות כי אם לדעת חכמי ישראל שסוברים גלגל קבוע ומזלות חוזרין ושהשמש מהלכת בלילה אחרי הכפה דע"כ צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח חלונה כדי לעלות למעלה על גבי הכפה כדאמרן. והעולה מדבריו של ר"ת ז"ל דשעור ג' מילין ורביע אחר שלא תראה החמה על הארץ כלו מן היום לכל דבר שהרי אין בין השמשו' מתחיל עד שקיעה שניה דהיינו סוף השקיעה וכדבעי' נמי למימר קמן. אמנם שאר המפרשים ז"ל והמחברים ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהחלק השני מהמורה והגאונים ז"ל סוברי' כחכמי אומות העולם דגלגל חוזר ומזלות קבועים ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ ובכי האי גונא אין צורך להליכת עובי הרקיע ולא לנגד החלון כי הגלגל הוא ששוקע בה תחת האופק ואין שם כי אם שקיעה אחת אלא שעגולת החמה שוקעת ונבלעת מעט מעט תחת האופק עד שתכנס כלה ותעלם מן העין ומתחלת שקיעת' באופק עד שתשקע כלה אין שם כי אם ארבעי' רגע שהן שני שלישי מדרגה כמו שנתבאר במופת שמתחייב ממדת השמש ושעור הליכתו ודבר הנראה לחוש הוא שלא יוכל אדם להכחישו. הילכך לדבריהם של אלו משתשקע כל העגולה ותתכסה מן העין עד צאת ג' כוכבים הוא ג' רבעי מיל והוא שעור בין השמשות כדאמרן.
ואתה ידעת דמה שהניע לר"ת לומר אותן דברים ולעשות שתי שקיעות היינו משום דקשיא ליה מדרבי יהודה דפסחים פ' מי שהיה טמא אדר' יהודה דבמה מדליקין דהכא קאמר דמשתשקע החמה ועד צאת הכוכבי' ג' רבעי מיל ובפסחי' קא"ר יהודה גופיה דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין ולפי' תרץ ז"ל דההיא דפסחי' מיירי בשקיעה ראשונה וההיא דבמה מדליקין בסוף שקיעה שניה והיינו דקאמר בפסחים משקיעת דמשמע מתחלת השקיעה ובבמה מדליקין אמרינן משתשקע דהיינו סוף השקיעה. וכבר דחו לה להא מילתא רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בשתי ידים ומחו לה מאה עוכלי בעוכלא וכתבו ז"ל…"
וע' מנחת כהן מאמר ראשון פרק רביעי שטען על ר"ת: "הקושיא הראשונה היא שזה הפירוש של ר"ת בנוי על יסוד רעוע ועל דעת בלתי אמיתית שהשמש מהלך בלילה למעלה כפת הרקיע כי דבר זה הוא נגד השכל והחוש שהרי השמש מהלך בלילה תחת הארץ וכמו שנראה בנסיון ואי אפשר להכחישו".
אלא שיש ללמד זכות על שיטת ר"ת מטענות אלו: ברור ששיטת ר"ת בנויה על גמ' בפסחים. והתיאור של ארבעה מילין לאחר השקיעה, מה שהם ראו גם אנו רואים בזמן זה לאחר השקיעה. אלא שהם תארו את המציאות לפי מה שחשבו. אבל הרי המדובר הוא באותה מציאות. וכיוצא בזה לגבי חישובי מהלכי הכוכבים לפי גלגלים, וכפי שחשבו הקדמונים וכפי שמתואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה. וכמדומה לי שזה נובע מחמת שהקדמונים לא ידעו שמסלולי הכוכבים הם מסלולים אליפטיים, ולא ידעו לחשב מסלולים אליפטיים. ומכאן נוצרה שיטת הגלגלים שהכוכבים כביכול נמצאים בתוך קליפות שקופות כמו של בצל, ולכל אחד מסלול משלו. כל החישובים של הקדמונים גם אם התאוריה לא היתה נכונה, הרי החישובים היו נכונים.
וע' שם עוד קושיה על ר"ת משקיעת החמה של קורבנות. וכן הקשה מאורך היום, שלר"ת בניסן ותשרי אין היום והלילה שוים.
ושיטת היראים סימן רע"ד שהתחלת בין השמשות הוא משעה שהחמה רוצה להיכנס לעובי הרקיע. וגם הוא מחלק בלשון כמו ר"ת, אלא שלשון "משתשקע" הוא מוקדם יותר: "ספר יראים סימן רעד ]דפוס ישן – קב[: "פירש משתשקע החמה דר' יהודה ור' נחמיה משמתחלת לשקוע שנוטה מעט ומכירים העולם שרוצה להכנס בעובי הרקיע כשיעור ה' מילין שאמר עולא בפסחים דהיינו מעט קודם שקיעת החמה ולשון משתשקע משמע הקדמה." וע' ביאורו בתחילת פרק חמישי במאמר ראשון במנחת כהן.
נ"ל שבשיטת היראים יש הסבר למה נקרא זמן זה "בין השמשות", משום שלשיטה זו הרי הזמן שבפועל החמה נמצאת לעינינו בתהליך של שקיעה הוא זמן הספק.
למעשה, הרבה מחמירים כר"ת לענין סוף שבת ולא לענין תחילת שבת והולכים לחומרא גם בתחילת שבת וגם בסוף שבת. וע' ספר הזמנים בהלכה את המנהגים השונים בתפוצות ישראל בזה.
בשו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן פ כתב שהמנהג כר"ת: "וכאשר קבלתי גם מרבותי כי ההלכה רווחת בזה בלי שום פקפוק כדעת המג"א רס"י של"א, וכל האחרונים כבר הסכימו כן יע"ש באלי' רבה ]סק"ב[ ותוס' שבת ]סק"י[ שתפסו במוחלט שיעור בין השמשות אינו כ"א ג' רביעי מיל קודם צאת הכוכבים והוא מסוף שקיעת החמה לתחת האופק:"
למעשה, הרבה מחמירים כר"ת לענין סוף שבת ולא לענין תחילת שבת והולכים לחומרא גם בתחילת שבת וגם בסוף שבת. וע' ספר הזמנים בהלכה את המנהגים השונים בתפוצות ישראל בזה.
צילומים: שבת ל"ה ע"א פסחים צד ע"א מנחת כהן תחילת פ"ד, תחילת פ"ה מנחת כהן פרק ד' ד"ה ונ"ל שראוי.