ב"ה שעור יג
פלג מנחה ותוספת שבת
לשיטת ר' יהודה אפשר להתפלל ערבית מפלג מנחה. ומבואר בשו"ע ונתבאר בשעורים הקודמים שדעבד כמר עבד ועבד כמר עבד. האם המקדים להתפלל ערבית, זה נחשב ללילה גמור? לעיל נדונה שיטת רבנו תם בריש ברכות שאפשר לצאת ידי חובת קריאת שמע בזמן זה. ושאר הראשונים חולקים עליו.
וכתב תרומת הדשן סימן רמ"ח: "שאלה: הא דמסקינן יום שפוסקת בו אינה עולה לספירת שבעה נקיים ובעינן שבעה שלמים שאינם חסרים אפילו משהו, אם כבר התחילו הקהל להתפלל ערבית ועוד היום גדול יכולה להפסיק באותה שעה ולא אמרינן הואיל ועשו הקהל ליום זה לילה לענין ערבית יחשב נמי כיום של מחרת ולא תועיל לה הספירה ביום זה, או דלמא תועיל דהא מ"מ לאו לילה הוא יועיל או לאו?. תשובה: יראה דיש להחמיר דלא תפסיק בטהרה אלא קודם תפילת ערבית, אבל לאחר תפילת ערבית הואיל והתפללו כבר, או אפי' אם היא לא התפללה אלא הקהל התפללו כבר, עשו אותו מקצת היום לילה לענין תפילה, שוב אין לעשותו יום לענין הפסק בטהרה, שהרי לעולם צריכה להפסיק בטהרה קודם הלילה של יום תחילת הספירה, שאם תמתין אפי' רגע אחד בלילה שוב אין היום עולה למנין ז' כדמוכח קצת בפירש"י בטועה דפ' המפלת. ובנ"ד נמי חשבינן לאחר תפלת ערבית לילה. וכעין זה כתב מהר"ם בהלכות שמחות שלו לענין אבילות דמי שהתפלל ערבית ועודנו יום קודם צה"כ ושמע שמועה על מתו אינו מונה אלא מיום של מחרת, ואותו יום אינו עולה לו הואיל וכבר התפלל ערבית תרי קולא לא עבדינן ע"כ. וכן ראיתי אחד מהגדולים שפסל גט שנתן לאחר שהתפללו קהל ערבית אע"פ שהיה עודנו יום דיי. וכן כתב לי אחד מן הגדולים בתשובה שגדול אחד רבו פסל גט שנתן לאחר ערבית והטעם משום דכתב בתשובת א"ז דאשה שקבלה גיטה בלילה אינה מגורשת. ואע"ג דאחד מהגדולים שכתב לי בתשובה לא רצה לדמות נ"ד לדין אבילות וגט, וחילק משום דאותו שעה דמתפלל ערבית עד הלילה אינו אלא כמו סניף ותוספת ליום שלאחריו ואינו עיצומו של יום, ולכך לענין אבילות וגט לא חשבינן ליה כיום דהא סניף הוא ותוספת ליום שלאחריו, אבל לענין ספירה לא קפדינן אלא אעיצומו של שבעה ימים ולא על התוספת ע"כ דעתו. ונראה דדוחק הוא לחלק הכי למיעבד שעת תפילת ערבית סניף ותוספת של יום שלאחריו ולא שיהא מעיצומו של יום, דהא כתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה ומיניה ילפינן שלש תפילות לכל יום ערבית ושחרית ומנחה, ולדברי אחד מן הגדולים לא היינו מתפללין רק שתי תפלות בגוף היום. ותו בגט נימא נמי דלא פסלינן אלא כשנתן בעיצומו של לילה, והוה ניחא טפי לומר הכי משום דהסניף ע"כ לאו לילה היא כמו שעינינו רואות, ונתינת הגט דפסול מגזירת הכתוב בלילה היינו דוקא לילה ממש, אבל לגבי שבעה ימי הספירה איכא למימר דכל מאי דסניף להו קפיד עליה רחמנא דשלמים גמורים בעינן. עוד רצה אחד מהגדולים שכתב להביא ראייה מהא דאיתא בהגה"ה במיימון בהלכות מילה, לעניין הבן שנולד סמוך לחשיכה דלא אזלינן בתר תפילת ערבית בין להקל בין להחמיר, אלא הכל תולה בצה"כ, והתם נמי הטעם משום דלא בעינן אלא עיצומו של יום. אמנם אחד מהגדולים דלעיל שראיתי ממנו שפסל את הגט חלק יפה, דלענין מילה הספק נולד ובא מן השמים ואין בידי אדם לשנותו, ואין שייך לומר כאן הואיל ועשהו לילה שוב אין לעשותו יום דתרי קולי לא עבדינן דאין אנו עושין אותו יום אלא מן השמים נולד, משא"כ לגבי גט ואבילות והפסק בטהרה דכולו בידי אדם הן, ימתינו עד למחר ליתן הגט או תפסיק למחר או יקדימו קודם תפילת ערבית, והמגיד שמועות האבילות ג"כ בידו היה להקדים או לאחר עכ"ל. ונראה דאין להפסיק בטהרה אלא קודם תפילת ערבית".
לשונו של תרומת הדשן בשאלה היא "אם התחילו הקהל להתפלל ערבית בעוד היום גדול". וכוונתו בעוד היום גדול הוא למנהג שנהגו בשלהי תקופת הראשונים להתפלל ערבית גם קודם פלג מנחה ! (ע' הזמנים בהלכה פרק לו).
כך הבין הב"ח בתשובה קכו את דברי תרומת הדשן: "ומהר"אי דאסר אף בהפסק טהרה נראה לי לאו מדינא אלא מחומר' אבל במה שראה להחמיר אפילו בעוד היום גדול יש לתמוה הרבה שהרי אף על התפילה שאנו מתפללין בעוד היום גדול אנו בושים וגם הוא כתב על זה הרבה."
וע' שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן ב: "וראינו לקצת חכמי הצרפתים בספריהם שכתבו כי המקדים להתפלל ערבית בכל יום תכף אחר המנחה ואפילו הרבה קודם פלג המנחה הרי זה משובח כי תפלת הערב אמרו ולא תפלת הלילה.
וכן מוכח מתשובת תרומת הדשן לגבי זמן מעריב, בתשובה א': "גם שמעתי בישיבה, מפי אחד מהגדולים, ששמע וקבל, כי בימי הקדמונים בקרימ"ש, התפללו ערבית וקראו את שמע, בע"ש בעוד היום גדול, כל כך, שהיה רב העיר שהיה מהגדולים הקדמונים הוא, וכל טובי הקהל עמו, הלכו לטייל אחר אכילה של סעודת שבת, על שפת הנהר דונא"י; והיו חוזרין לבתיהם קודם הלילה. גם נמצא כתוב, בשם אחד מהגדולים, שהורה להתפלל ערבית ולקרוא את שמע בעוד היום גדול מאוד, לצורך סעודת נשואין. מכל הלין משמע, דמקדם היה בקל להורות לקולא בדבר זה, וא"כ כיון דהתוספות בריש ברכות (דף ב' ע"א ד"ה מאימתי) כתבו: דעבדינן תרי קולא דסתרי אהדדי בתפלה, משא"כ בכל מקום, ובק"ש נמי אליבא דרש"י, נפקינן בק"ש שעל מטתינו, נראה דאפילו ת"ח, אם הוא בצבור, שמקדימין להתפלל ולקרוא את שמע בימים הארוכים, אם אין יכול להפרישם, אין צריך להפריש מהם, אלא מתפלל וקורא עמהם ויוצא בזה. אבל אם הורגל בשאר פרישות, יתפלל ויקרא בזמן שתקנו חכמים, לפי כל הדיעות. הנראה לע"ד כתבתי."
דברי תרומת הדשן אלו הובאו ברמ"א בשו"ע יו"ד סימן קצ"ו, אם אפשר לעשות הפסק טהרה לאחר שהציבור התפלל. "הגה: וי"א אם התפללו הקהל ערבית ועוד היום גדול, אינה יכולה לבדוק או ללבוש לבנים ולהתחיל ולמנות מיום המחרת, מאחר דהקהל כבר עשו אותו לילה (ת"ה), י"א דמותר אפילו עשו הקהל שבת (אגור בשם ר"י מולין); ונוהגין לכתחלה ליזהר, ובדיעבד אין לחוש." וע' באור הגר"א שם סק"ו. שהביא כמה ראיות לדעה שניה, שלשאר דברים שאינם נוגעים לשבת לאו לילה הוא. והביא מברכות ע"ז ע"ב: "אומר קדושה על הכוס או אינו אומר מכלל דלשאר דברים שלא קשורים לשבת ודאי יום הוא.
ותרומת הדשן לשיטתו לגבי קידוש על הכוס בליל פסח שאין להקדים (סימן קל"ז, ושלא כמהרי"ל וע' שעור בספרית מועדים).
וכן דנו הפוסקים לגבי הדלקת נר חנוכה, שדעת האורחות חיים שאפשר להדליק מפלג מנחה. והובא בשו"ע תרע"ב סעיף א', שאם היה טרוד יכול להדליק מפלג מנחה.
וכן לגבי קריאת מגילה כתב שו"ע סימן תרצ"ב סעיף ד' שמי שהוא אנוס קצת וקשה עליו לישב בתענית כל כך יכול לשממוע קריאתה מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה. וע' ביאור הלכה שם ד"ה מפלג המנחה, שמקור הדעה היא שיטת ר"ת לגבי קריאת שמע, עיי"ש. ומקור הדברים בתרומת הדשן תשובה קט (וע' הזמנים בהלכה פרק לד)
לגבי ספירת העומר, ע' שו"ע תפ"ט סעיף ג': "המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור", וע' חוק יעקב שם ס"ק יג שהקהל מברכין מבעוד יום כדי להוציא עמי הארץ שאינם מונים בלילה כמ"ש הלבוש, וסומכין כמו שסומכין בתפילת ערבית וק"ש שקורין מבעוד יום וסומכין דמשתשקע חמה מקרי לילה.
לגבי אבילות נפסק בשו"ע סימן שע"ה סעיף יא שאם התפלל ערבית ושמע שמועה, מונה מיום המחרת. והטעם כתב המהר"ם מרוטנבורג "דלא ליהוי מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא" (ע' הזמנים בהלכה עמ' רצ"ו). וכן לגבי גט פסק הרמ"א אה"ע קכ"ג סעיף ה' "לאחר שהתפללו הקהל ערבית אע"פ שעדיין היום גדול אין לגרש". וכן כתב בתרומת הדשן לגבי הפסק טהרה, ע' לעיל.
לעומת זה לגבי מילה פסק השו"ע ביו"ד סימן רס"ב שנחשב שנולד ביום אף שנולד לאחר ערבית.
וראה את הענינים הללו בתשובת תרומת הדשן: במילה אבילות וגט.
וע' שמירת שבת כהלכתה פרק מו סעיף ח', שדן בענין תוספת שבת שלכאורה יש לה תוקף יותר חזק מאשר קבלה על ידי תפילת ערבית מוקדם, שהרי לרוב הראשונים התוספת מן התורה כפשטות הגמ' ביומא פ"א ע"ב: אם כי מצוה הוא להוסיף מן החול על הקודש, וחובה לפרוש באותה השעה מכל מלאכה אסורה, מכל מקום לגבי שאר הדינים נחשב הזמן הזה כדין היום הקודם, וכפי שנראה בדוגמאות דלהלן: תינוק שנולד ביום ששי אחרי קבלת שבת של הציבור ושל היחיד, אבל עדיין לא שקעה חמה נימול ליום הששי הבא. ואם נולד אחרי שקיעת החמה,יש לשאול שאלת חכם, מתי למולו. מצוה לאכול כזית מצה בליל הפסח, רוצה לומר אחרי צאת הכוכבים, אפילו קיבלו הציבור את החג בעוד יום וגם התפללו תפילת ערבית מותר לקדש קידוש היום בליל שבת לפני חשיכה, ואף-על-פי-כן יזהר .(לאכול לפחות כזית לחם אחרי צאת הכוכבים. בליל שמיני-עצרת לא יקדש לפני הלילה, כדי שלא יצטרך לשבת בסוכה ולברך ברכת "לישב בסוכה". בליל שבועות לא יתפלל תפילת ערבית לפני הלילה, כדי לקיים את הדין של תמימות תהיינה". שכח לספור ספירת העומר בליל ששי, וקיבל את השבת מוקדם, וגם הציבור קיבלו את השבת והתפללו תפילת ערבית, אבל עדיין לא שקעה החמה, יכול עוד לספור את הספירה של יום ששי, בלא ברכה, ובשאר הימים שוב יספור בברכה אשה שראתה דם בערב שבת או בערב יו"ט לפני שקיעת החמה, הרי נחשב לה יום זה ליום הראשון של חמשת ימי טומאתה, ואפילו הדליקה נרות וקיבלה שבת. ועליה לעשות "הפסק טהרה" ביום שלישי שבשבוע הבא. וכן אשה שהיום החמישי של ימי טומאתה חל בערב-שבת או בערב-יו"ט ולא הספיקה לעשות "הפסק טהרה" לפני הדלקת נרות שבת ויו"ט, מותר לה לעשותו גם אחרי כן, ובלבד שתגמור לפני שקיעת החמה.
אבל לגבי מילה, על פי החילוק של תרומת הדשן בתשובה שהובאה לעיל לחלק בין דבר שהוא בידי אדם לדבר שהוא בידי שמים, נראה שאמנם את תאריך הלידה של התינוק קובעים לפי המציאות ולא לפי קבלת האב, אך אם צריך למול תינוק ביום, וכבר הקדימו והתפללו ערבית, לסברא הנ"ל יתכן שכבר אין אפשרות למול באותו יום שהרי זה כבר דבר ששיך למעשה אדם, והרי הצבור כבר קבל עליו ללילה.