תוספת שבת:
ענין התוספת הובא בגמ' יומא פ"א ע"ב לגבי תוספת יום הכפורים: "..לכדתניא (ויקרא כג) ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש יכול יתחיל ויתענה בתשעה תלמוד לומר בערב. אי בערב יכול משתחשך תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין תלמוד לומר (ויקרא כג) מערב עד ערב. ואין לי אלא יום הכפורים >ימים טובים< ]שבתות[ מניין תלמוד לומר תשבתו. אין לי אלא >ימים טובים שבתות< ]שבתות ימים טובים[ מנין תלמוד לומר (ויקרא כג) שבתכם. הא כיצד כל מקום שנאמר שבות >מכאן שמוסיפין< ]מוסיפין[ מחול על הקודש."
בשו"ע סימן רס"א סעיף ב': "י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש וזמן תוספת זה הוא מתחילת השיעה שאין השמש נראית על השארץ עד זמן בין השמשות והזמן הזה שהוא ג' מילין ורבעי רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות ממנו מקצת עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש".
וכתב בית יוסף אורח חיים סימן רסא ודע דתניא בפרק בתרא דיומא (פא:) שצריך להוסיף מחול על הקודש וילפי לה מקראי ופסקו כן הרי"ף (יומא ב:) והרא"ש (יומא פ"ח סי' ח). וכתבו הר"ן בפרק במה מדליקין (טו. ד"ה אמר רבה) וביומא (ב: ד"ה ת"ר ועניתם) והרב המגיד בפרק ה' (ה"ד) בשם הרמב"ן שתוספת זה אי אפשר שיהא בעוד השמש זורחת על הארץ דהא תנן (יז:) וכולן בית הלל מתירין עם השמש ואי אפשר שיהא גם כן בין השמשות שהרי תוספת זה אינו אלא עשה ובין השמשות ספק כרת הוא אלא ודאי זמנו של תוספת היינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות מקצת ממנו עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. וכתבו התוספות בפרק קמא דר"ה (ט. ד"ה ורבי עקיבא) קשיא דבפרק במה מדליקין תנן ספק חשיכה אין מדליקין ושמא משום דסגי בתוספת משהו נקט הכי, והרא"ש כתב ביומא (שם) ובפרק תפילת השחר (ברכות פ"ד סי' ו) ותוספת זה לא נ]ת[ברר שיעורו אלא מיהו לאו תוספת כל דהו קאמר כדמשמע ביום טוב פרק המביא (ביצה ל.) ובפרק שואל (קמח:) דלאו בתוספת כל דהו אמרינן אלא שלא נתברר שיעורו וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט: והרמב"ם בפרק ה' לא הזכיר דין תוספת זה, וכתב הרב המגיד בפרק א' מהלכות שביתת עשור (ה"ו) דטעמא משום דלית ליה תוספת דבר תורה אלא לעינוי יום הכפורים לבד דסבירא ליה דהלכה כמאן דדריש לקראי לדרשא אחריתא עכ"ל. ומשמע לי דדבר תורה שכתב לאו דוקא דמדרבנן נמי לית ליה תוספת דאם לא כן לא היה לו להשמיטו. ורבינו שהשמיט דין התוספת נראה דסבירא ליה כהרמב"ם דלית ליה תוספת לשבת ותימא אמאי שבק סברת הרא"ש דאית ליה תוספת לשבת ועוד שהרי כתב בסימן תר"ח גבי יום הכפורים שצריך להוסיף מחול על הקודש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה וזה כדברי הרא"ש דאילו לדברי הרמב"ם אין צריך להוסיף מחול על הקודש אלא באיסור אכילה בלבד אבל לא באיסור מלאכה. והוי יודע שדעת הרי"ף (יומא ב:) כהרא"ש, וכתב הרב המגיד בפרק א' מהלכות שביתת עשור (סוף ה"ו) שכן דעת שאר מפרשים.
ומה שלרמב"ם מועיל קידוש מערב שבת, אין זה קשור לתוספת. וראיה שהרי רב צלי של שבת בערב שבת ושל מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, בברכות כ"ז ע"ב. וודאי שתפילה במוצאי שבת אינה קשורה לקבלת היום, שהרי היה מתפלל ומבדיל בעוד שבת.
ויש לברר לגבי דין התוספת, האם התוספת היא בדינים או שהתוספת היא מקדימה את היום הבא?. וכן יש לברר את אופן קבלת תוספת שבת: (בפה או במחשבה, התרת נדרים על תוספת, על ידי הדלקת הנר ועל ידי תפילת ערבית. ועוד, האם התוספת היא בנויה רק על קבלה של האדם, או שיש תוספת שאינה תלויה בקבלה (ונפ"מ לגבי התרת נדרים בתוספת)?
א. בענין מהות התוספת אם היא מעצומו של יום או לא:
מחלוקת הט"ז ומהרש"ל בסימן תרס"ט. דעת המהרש"ל שלא לאכול בליל שמיני עצרת קודם חשיכה, בגלל חיוב סוכה שעדיין קיים. ואם אוכל לא יברך לישב בסוכה. דברי מהרש"ל הובאו במשנה ברורה סימן תרס"ח ס"ק ז' ובשער הציון שם. בשמירת שבת כהלכתה ח"ב פרק מו סעיף ח' ובהערה מט שם. והט"ז בסימן תרס"ט חלק על מהרש"ל וכתב שודאי מי שמוסיף מחול על הקודש הוא עושה ע"פ צווי תורתינו כבר חלף והלך ממנו חובת היום מה שהיה עליו קודם זה והוה כמו בלילה ומחר ממש. ונראה שמחלקותם היא בגדר התוספת אם היא מעצומו של יום.
מצאנו מחלוקת בענין זה בתוספות: בתוס' כתובות מ"ז ע"א (בגמ' שם רוצה ללמוד שמעשה הבת לאב, גם בנערה מהא שיכול למוסרה לחופה ואע"ג שמבטל לה ממעשה ידיה, ושואלת הגמ' דלמא דמסר לה בשבתות וימים טובים) שהקשו שהרי אין נושאין נשים בחולו של מועד משום אין מערבין שמחה בשמחה, וכתבו התוס' "איכא למימר דהכא איירי שעה אחת לפני יו"ט שהוא כיו"ט לענין מלאכה דתוספת דאוריתא ובילה באותה שעה". הרי שלתוס' אסורה במלאכה באותה שעה, אבל אין מצות שמחה באותו זמן, וברור שאין התוספת מעיקר היום.
אלא שלדעות שאין התוספת מעיקר היום, צריך עיון איך ניתן לקדש מבעוד יום ולאכול סעודת שבת לפני השקיעה? ולכאורה מוכרחים לסיים את הסעודה לאחר צאת הכוכבים, ושלא כמ"ש הט"ז. וכן כתב המהר"ל בגבורות ה' פרק מח סוף ד"ה ועוד נראה טעם. "ודקדק הרא"ש מהא דתנן לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה עד שתחשך דאשמועינן דגבי פסח אסור לאכול עד שתחשך אף על גב דבשאר ערבי שבתות מותר להוסיף מחול על הקודש ויש לאכול קודם הלילה בערב פסח אסור משום דאיתקש מצה לפסח ופסח נאכל בלילה אף מצה נאכל בלילה ע"כ. וצריך עיון דהא סעודת שבת צריך להיות בלילה דצריך לאכול סעודה אחת בלילה ואם כן איך יאכל ביום קודם הלילה, ולא דמי לקדוש אף על גב דצריך לקדש בלילה מצי לקדש ביום כשמוסיף מחול על הקודש דהתם הקדוש מוכיח שהוא מוסיף על הלילה ולכך יכול לקדש ביום שהקדוש קאי על השבת ואף על גב שמקדים הקדוש לענין זה יכול להוסיף מחול על הקודש אבל לאכול הסעודה שחייב לאכול בלילה סוף סוף האכילה ביום, ויראה שלא סמכו לעשות סעודת שבת ביום רק בשביל שנמשכת עד הלילה וכיון שנמשכת עד הלילה הסעודה היא בשבת ג"כ ואף על גב דלא היתה התחלת סעודה בשבת כיון שאכל אחר הקדוש מוכח שפיר שהסעודה היא לכבוד שבת רק מצות סעודה דצריכה שתהא אחת בלילה סגי בהא מלתא שהסעודה נמשכת עד הלילה, ולפי זה אותם הממהרים עד שמפסיקים באכילה קודם קדוש היום לא יפה עושין"
(והביאוהו הט"ז והב"ח באו"ח סי' תע"ב, וע' שו"ת תורת רפאל ה' שבת ס' ח').
ומאידך דעת התוס' בתחילת פרק ערבי פסחים, צ"ט ע"ב ד"ה עד שתחשך, שגבי מצה בעינן עד שתחשך משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ומצה ומרור איתקש לפסח, אבל סעודת שבת וימים טובים מצי לאכול מבעוד יום. אם כן הרי ברור בתוס' שהתוספת נחשבת לעצם היום שהרי אם לא הלימוד היה אפשר לצאת ידי חובת מצה בזמן התוספת, וכפי שכתבו לגבי סעודת שבת. וכן משמע ברא"ש שם כפי שכתב מהר"ל שם.
וכן דעת האור זרוע הלכות ערב שבת שאפשר לצאת ידי חובת סעודת שבת אם קדם וקבל שבת מוקדם. ויתר על כן כתב באו"ז בהלכות קריאת שמע שהוכיח שאם מקדש, אם כן גם אומר קריאת שמע קודם.
ובשמירת שבת כהלכתה חלק שני פרק מו סעיף ח' כתב כמה דברים שלגביהם אין דין תוספת. כגון לגבי תינוק שנולד בזמן תוספת שבת נימול לשמיני מיום הקודם, אכילת כזית מצה רק אחרי צאת הכוכבים וכן ספירת העומר.
ובתשובת מהרש"ל סימן יג כתב שתוספת שבת אינה עושה ללילה, ולכן אין לספור ספירת העומר בזמן זה של תוספת שזה מועיל רק לגבי תפילה ולא לגבי קריאת שמע שצריך לקרא בזמנה כמ"ש הרא"ש.
הט"ז בסימן תרס"ט חלק על מהרש"ל (שכתב שלא לאכול בשמיני עצרת קודם חשיכה, משום שצריך לאכול בסוכה, והרי לא יכול לברך לישב בסוכה לאחר שקבל חג) וכתב שודאי מי שמוסיף מחול על הקודש הוא עושה ע"פ צווי תורתינו כבר חלף והלך ממנו חובת היום מה שהיה עליו קודם זה והוה כמו בלילה ומחר ממש.
ואת דברי הט"ז דחה גם במור וקציעה, והוכיח שמותר לשבת גם ביום אחרון בין השמשות בסוכה, שהרי הגמ' אומרת שסוכה ביום שמיני אתקצאי משום שאתקצאי בין השמשות שאי מתרמי ליה סעודה יאכל בה. וכתב המו"ק: "תמהתי מאד על פה קדוש יאמר דבר זה. לא ראיתי דבר זר כזה מימי לשום מחבר מפוסקי הלכות (ולפיכך קשה להאמין שיצא זה מפי אדם גדול כט"ז ז"ל)".
אופן קבלת תוספת שבת: (בפה או במחשבה, התרת נדרים על תוספת, על ידי הדלקת הנר ועל ידי תפילת ערבית.
ב. האם התוספת היא בנויה רק על קבלה של האדם, או שיש תוספת שאינה תלויה בקבלה (ונפ"מ לגבי התרת נדרים בתוספת)?
נפ"מ האם צריך בערב שבת לקבל על עצמו בפירוש את התוספת או שתוספת חלה אף אם לא מקבל על עצמו? וע' דרך החיים דיני הדלקת הנר וקבלת שבת שכ' הנתיבות שאפילו אין מקבלין שבת חייבין בתוספת שבת שהוא קודם בין השמשות. ומשמע לכאורה שחל ממילא. עיי"ש. ועיין עוד בספר המועדים בהלכה שדן בענין התוספת אם היא חלה מאליה, וציין לקונטרס אחרון של בעל התניא בסימן רס"א שחילק שסמוך לחשכה ממש אף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני. ולכן בין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כורחו אף אם הוא יום". ע' המועדים בהלכה יום הכפורים ע' סא. וע' מועדים וזמנים חלק ז' סימן רל"ג ד"ה ונראה, שיש תוספת שאינה תלויה בקבלה בכלל אלא שיכול לקבל גם קודם לכן.
וע' ריטב"א ר"ה ט' ע"א (עמוד עב בהוצאת מה"ק) שמשמע ממנו שהתוספת האדם מצווה לעשות אותה: " ותוספת זו אינו בדברים וביטול מלאכה בלבד אלא שיוסיפנו בדברים של קדושה או בתפלה או בקדוש". וע' מקראי קודש ימים נוראים סימן לח. ודברי הריטב"א הביאם בחלקת יואב ח"א או"ח סימן ל'. ומשמע בריטב"א שאכן צריך לקבל בפה ולא די מה שאינו עושה מלאכה. וע' שש"כ פרק מו סעיף ב' שכתב לקבל שבת בפה, אלא שמקורו במ"ב רס"א ס"ק כא, ושם מיירי על המקבל ורוצה לעשות כל הזמן כולו תוספת. ובזה ודאי צריך קבלה בפה, אבל לכאורה אין הכרח שם שתמיד בכל שבת צריך לקבל בפה, וצ"ע.
ולכאורה יש לומר שזו מחלוקת הרי"ף והגאונים בפ"א תענית, האם יש דין תוספת בתעניות ציבור ותלויה בשאלה זו. אם יסוד התוספת היא בקבלה, הרי יתכן דין תוספת בתענית ציבור, אבל אם יסוד התוספת הוא הוספה של התורה, הרי אין דין תוספת בתעניות. (וע' שעורים לזכר אבא מארי עמ' קפ"ו שדן בשאלה זו). ודעת הרמב"ם שיש דין תוספת בתעניות, ע' פ"ג הלכות תענית הלכה ג" ': וכל תענית שאוכלין בה מבעוד יום, אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול, אינו חוזר ואוכל, אף על פי שיש שהות ביום".
וע' פירוש המשניות לרמב"ם סוף תענית: "וממה שאתה צריך לדעת שכל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, ויתבארו לך הלכות אבל במקומן. ודין תעניתו כדין תענית צום כפור כלומר שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל ומוסיפין מחול על קדש". וע' מועדים וזמנים חלק ז' סימן רנ"ג על דברי הרמב"ם אלו. (והמ"מ בהלכות תענית פ"ה הלכה ז' כתב שמדברי הרמב"ם שם שט' באב בין השמשות שלו אסור, שמכאן למד הרמב"ן שאין לתשעה באב תוספת מבע"י כמו שיש ליוה"כ. ויש לומר שאין זה סותר לפירוש המשניות, עפמ"ש להלן, שאין דין תוספת מאליה, אבל יש דין תוספת על ידי קבלה, וע' להלן).
וע' הרחב דבר לנצי"ב ויקרא כג,לב שכתב שהרמב"ם לשיטתו שאין תוספת לשבת ויו"ט ולא שייך אלא תוספת לעינוי ואין הדבר תלוי בקדושה, ולכן גם בשאר תענית ציבור יש תוספת (וזה בתנאי שגם הרי"ף הולך בשיטה זו, וכ"כ בהעמק שאלה קסז אות ב' וע' גם שאילתא קיב)
ואם נאמר שיש תוספת שאינה תלויה בקבלה, יש ליישב את דברי הלבוש התמוהים לכאורה שכתב שקבלת שבת היא בגדר נדר ואפשר לשאל על זה (ע' שש"כ פמ"ו הערה יא). וכתב על זה בערוך השלחן סימן רס"ג סעיף כח שדבריו תמוהים, דכיון דקיי"ל דלרוב הפוסקים תוספת שבת דאורייתא ואין שיעור להתוספת א"כ זה שעשה תוספת מרובה הלא דין תורה הוא. ולפי זה יש ליישב: שהרי תוספת מדין תורה היא תוספת מאליה. ויש תוספת שאדם מוסיף על עצמו וזה בגדר נדר, וזה שייך גם בתוספת לתענית.
ויש לעיין האם שאלת הגדר של התוספת, אם היא מעצומו של יום, יתכן שתלויה בדין התוספת. אם התוספת היא מאיליה, הרי זה שייך לעצומו של יום. אבל אם התוספת אינה מאליה אלא תלויה רק בקבלה של האדם, הרי יש לומר שאין התוספת מעצומו של יום שהרי אין בכח האדם לשנות את זמני היום, אלא רק לקבל על עצמו דברים נוספים.
גדר החומרא בתוספת: מקור דין מוסיפין מחול על הקודש הוא בסוגיה בראש השנה ט' ע"א. וצריך עיון האם התוספת היא לגבי העשה, הלאוין או כמו שכתב הט"ז שזה ממש מעצומו של יום. וגם לט"ז יש לעיין האם זה גם לחיוב או רק למהות היום.
וע' יומא פ"א ע"א שיש מיעוט שאין עונש על מלאכה ועינוי בתוספת יום הכפורים. ואם כן הרי זה רק עשה (וע' מנחת חינוך שי"ג ס"ק ט שכתב שנשים פטורות מתוספת שבת ויו"ט. וע' הערת הרב נויבירט בפמ"ו הערה ז' על מנחת חינוך שהרי נשים מקבלות שבת על ידי הדלקת הנר וא"כ ברור שיש תוספת גם לנשים. ועוד יש לשאול, שהרי בגמ' סוכה כח ע"ב מבואר שנשים חייבות בתוספת עינוי. והרי אם זה לימוד אחד, הרי גם בתוספת שבת יתחייבו).
נספח, בחילוקים שבין אופני קבלת התוספת: ובענין תוספת, יש לשים לב שהגמ' בברכות כז שדנה לגבי תפילה של שבת בערב שבת, אין זה קשור לדין תוספת שבת שהרי גם רב גם מצלי של מוצאי שבת בשבת. וכן ע' בקו"א לשו"ע הרב סימן רס"א שיש שני סוגי קבלה: יש קבלה של תוספת שהיא בעשה, ובה יש מחלוקת האם דברים שמותר לעשות בין השמשות מותר לעשות בזמן התוספת.
ובזה בשו"ע סימן שצ"ג יש שתי דעות, המחבר כתב שמותר אפילו אם קבל עליו תוספת שבת, וכתב "ויש אוסרים". ויש קבלה שהיא על ידי התפילה שהיא גם לאיסור מלאכה גמור וחמור מבין השמשות ואסור בו גם דברים שמותר בין השמשות (והרי גם בערב ט"ב אחרי שקבל על עצמו אסור בענויים, אף שאין דין תוספת בט' באב). וע' מ"ב רס"א סעיף ד' ובבאור הלכה שהוא חילק בין יחיד שקבל עליו שבת ובין ציבור שקבלו. כדי ליישב סתירת המחבר שבסימן שצ"ג כתב סתם להיתר אחר קבלת שבת בדברים שמותר בין השמשות, ובין מקומות אחרים שסתם להחמיר. וע"פ דברים אלו יש לעיין במ"ש בשש"כ פמ"ו הערה יא במחלוקת האחרונים אם אפשר לעשות התרת נדרים על קבלת התוספת. וע' דגמ"ר סו"ס רס"א שיש לחלק בין מקבל תוספת שבת שקיבל רק תוספת עשה לבין מקבל קדושת שבת שחמיר טפי. ועמ"ש ע"ז בשש"כ פמ"ו הערה י' ושם בשם הגרש"ז אוירבך שקשה לדחות דברי הדגמ"ר.
ובדעת הרמב"ם בענין תוספת שבת ראה שעור על תוספת שבת בספרית שבת. וע' שעור בספרית מועדים על שמיני עצרת.
ממילא עיקר מצות התוספת מקיים גם אם לא מקבל עליו בפירוש, לא במחשבה ולא בדיבור. ומצאתי כעין זה שכתב בספר מנוחת אהבה ח"א פ"ה עמוד קו.
מ"מ נוספים: ע' מועדים וזמנים חלק ראש השנה סימן טו. ושם בישוב פסקי הרמב"ם. שם ח"ז סימן רל"ג בענין תוספת בחג השבועות.
נספח:
על השאלה האם צריך להקפיד לומר בפה שמקבל שבת, לסוברים שקבלת שבת היא בפה דוקא, או לכל הפחות לחשוב שמקבל שבת קודם שקיעה (ושתי הדעות במ"ב רס"א ס"ק כא):
נראה שיש לחלק בין דין תוספת שבת לענין איסור, ובין עיקר דין תוספת שבת שנלמד מן הפסוק. עיקר מצות התוספת, היא לפרוש ממלאכה קודם השבת. ויש לומר שקיום מצוה זו היא בשב ואל תעשה מלאכה, אף אם לא קיבל בפירוש. וכיון שזמן התוספת היא כל שהוא, הרי כל שלא עשה מלאכה בזמן שלפני השקיעה הרי ממילא קיים מצות תוספת שבת, גם אם לא קבל עליו בכלל. כלומר: עיקר המצוה אינה מצוה חיובית לקבל עליו שבת אלא לפרוש ממלאכה קודם השבת. אלא שיכול האדם לקבל עליו יותר זמן קודם אם מקבל עליו בפירוש ועל זה נחלקו האחרונים איך לקבל, ואם קבל האם יוכל לעשות קידוש בתוספת שבת וכו'.
וראיה לדבר, עיין שו"ע רס"א שאחר קבלת שבת אין מערבין ואין טומנין את החמין. ואם כן מה ששנינו שבין השמשות מערבין וטומנין ע"כ מיירי כשלא קבל שבת, ואם צריך מן התורה לקבל שבת קודם, איך יתכן דין המשנה?
וכל הדיונים בפוסקים הם לגבי מי שרוצה לקבל שבת מוקדם יותר, או אם קבל אם יכול לחזור בו. מכל מקום נראה לי שלא מצאנו שיש חיוב בפועל לקבל כדי לקיים המצוה.
וע' דרך החיים דיני הדלקת הנר וקבלת שבת שכ' הנתיבות שאפילו אין מקבלין שבת חייבין בתוספת שבת שהוא קודם בין השמשות. ומשמע לכאורה שחל ממילא. עיי"ש.
ועיין עוד בספר המועדים בהלכה שדן בענין התוספת אם היא חלה מאליה, וציין לקונטרס אחרון של בעל התניא בסימן רס"א שחילק שסמוך לחשכה ממש אף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני. ולכן בין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כורחו אף אם הוא יום". ע' המועדים בהלכה יום הכפורים ע' סא.
הוספות: בענין תוספת שבת ראה שעור בספרית מועדים בנושא שמיני עצרת ובענין תוספת בתעניות ומועדים.