ב"ה
צאת הכוכבים
הקדמה:
לשון שקיעת החמה לא מוזכר בכלל בתורה וגם לא במשניות לא בששת סדרי משנה, מכילתא, תו"כ וספרי. הלשון בתורה היא ביאת השמש. וכן בלשון חז"ל ביאת השמש וחשיכה. "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש", דברים כד,טו.
ביאת השמש היא צאת הכוכבים, ע' ברכות ב' ע"א שביאת השמשלגבי טהרה הוא צאת הכוכבים. וכתב רש"י שם: "משעת צאת הכוכבים, שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן".
וכתב הרמב"ם בהלכות תרומות פרק ז' הלכה ב': "אין הטמאים אוכלין בתרומה, עד שיעריבו שמשן וייצאו שלושה כוכבים בינוניים, וזו העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה: שנאמר "ובא השמש, וטהר" (ויקרא כב,ז), עד שיטהר הרקיע מן האור; "ואחר יאכל מן הקודשים" (שם)."
וע' מנחת כהן שכתב שאי אפשר לומר שלעולם ובא השמש פירושו ביאתו תחת האופק, ומילת "וטהר" להוסיף שצריך להמתין עוד לאכול בתרומה עד שיטהר ג"כ האור מן הרקיע, שאם כן מי שטבל אחר שקיעת החמה אסור לאכול בתרומה אפילו לאחר צאת הכוכבים לפי שלא שקע עליו השמש אחר שטבל, ואם כן מן התורה צריך לטבול קודם שקיעת החמה כדי שתבא עליו השמש, וזה הפך ממה שנראה מן הגמ' שהרי לדעת ר' יוסי הסובר שעד צאת הכוכבים יום גמור הוא מותר לכתחילה לטבול אחר שקיעת החמה סמוך ממש לרגע צאת הכוכבים כמו שאמר שמואל: "בין השמשות דרבי יהודה כהנים טובלין בו לר' יוסי"
שלשה כוכבים: גמ' שבת ל"ה ע"א: "אמר רב יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה. תניא נמי הכי כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה. אמר רבי יוסי לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים."
ובשולחן ערוך אורח חיים סימן רלה סעיף א: זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה כוכבים קטנים, ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו. ובס"ק א כתב המשנה ברורה: בלילה משעת וכו' – דכתיב ובשכבך וקודם לילה לאו זמן שכיבה הוא ולילה מקרי משנראו ברקיע ג' כוכבים בינונים אך מפני שאין הכל בקיאין ויבואו לטעות בגדולים ]וגדולים בודאי אינן סימן ללילה שכמה פעמים נראין אפילו ביום[ החמירו גבי ק"ש דאינו קורא עד שיראו ג' קטנים: } ובס"ק ב כתב "שלשה כוכבים, ואפילו מפוזרים"
ובשולחן ערוך אורח חיים סימן רצג סעיף ב: "צריך ליזהר מלעשות מלאכה עד שיראו ג' כוכבים קטנים, ולא יהיו מפוזרים אלא רצופים, ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו."
משנה ברורה סימן רצג ס"ק ה: אלא רצופים – משום תוספת שבת. וה"ה כשרואה ג' כוכבים קטנים שאינם רצופים וממתין מעט אחרי כן מותר לעשות מלאכה דעיקר טעם הרצופין משום תוספת וכיון שהמתין מעט הרי הוסיף ]דגול מרבבה[:
ובשולחן ערוך אורח חיים סימן תקסב סעיף א: כל התענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים (דהיינו שיראו ג' כוכבים בינונים או שהלבנה זורחת בכח ותאיר על הארץ) (הגהות אשירי פ"ק דתענית והגהות מיימוני פ"א), אינו תענית.
משנה ברורה סימן תקסב ס"ק ג (ג) בינונים – אבל גדולים לא מהני דהם נראין אף ביום. והנה בסימן רצ"ג לענין מוצאי שבת פסק השו"ע דאין לעשות מלאכה עד שיראו ג' כוכבים קטנים ורצופים והוא משום חומרא דשבת וה"ה לענין מוצאי יוה"כ אבל בענינינו סגי בבינונים ואפילו מפוזרים ]אחרונים[:
סוגי הכוכבים:
חלוקת הכוכבים לכוכבי לכת ושבת. ע' הזמנים בהלכה פרק מז. ראה שם על חלוקת הגודל של הכוכבים אצל הקדמונים מ- 1עד ,6וההבדל בבהירות הוא שגודל 1הוא פי 100מגודל .6היום שעל ידי טלסקופים רואים הרבה יותר, הוסכם שהחלוקה בין הגדלים היא בשיטה לוגריתמית דהיינו ההבדל בין 1ל- 6הוא השורש החמישי של 100דהיינו .2.52דהיינו ההפרש בין גודל אחד לשני הוא פי .2.52הכוכבים הגדולים שנראים ביום, הם גודל -2דהיינו גודל שלילי, והם יותר גדולים. וראה עמ' תצ"א שם סיכום ושם שכוכבים בינונים נראים, על פי תצפיות בעולם כשמצב השמש 4.8מעלות מתחת האופק, וזה 18.6דקות לאחר השקיעה בא"י בימי ניסן ותשרי. דהיינו שלשת רבעי מיל.
ובזה מובנת גם שיטת היראים ששלשת רבעי מיל לפני השקיעה אז בין השמשות. משום שלדעתו שלשה כוכבים הם הכוכבי לכת הנראים ביום: נוגה ( )-4.4מאדים ( )-2.8וצדק (.)-2.5
מהות לילה וצאת הכוכבים:
חקירת קובץ שעורים פסחים סימן ב': ויש לחקור בהא דמצאת הכוכבים הוי לילה אם הכוכבים עצמן הן הלילה או שאין הכוכבים אלא סימן וראי' שהוא לילה. ונ"מ למ"ש בשיטה ב"ב נ"ו דמשו"ה בשתי כיתי עדים המעידים כל כת על שערה אחת מיקרי חצי דבר משום דהשערות עצמן הן הגדלות אבל בעדי חזקת ג"ש החזקה אינה אלא ראיה שהיא שלו, ולפי"ז אם באו ג' כיתי עדים כל כת מעידה על כוכב אחד אי מיקרי חצי דבר, ויש להביא ראיה ממע"ב דהכוכבים נבראו ביום רביעי וכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אלמא דאפשר להיות לילה בלא כוכבים כלל.
ולכאורה כיון שהמושג צאת הכוכבים, אינו במשנה, יש לומר שאין זה אלא סימן לצאת הכוכבים. וכפי שכוכב אחד יום אין פירושו שזה מהות היום כך אין שלשה כוכבים סימן למהות הלילה.
וכתב בספר הזמנים בהלכה עמ' תצ"ז: "ואפשר דנחלקו בזה גם רבותינו הראשונים, דהנה איתא בגמ' ברכות ב' ע"ב: ואע"פ שאין ראיה לדבר (שהיום כלה בצאת הכוכבים, רש"י), זכר לדבר, שנאמר: ואנחנו עושים במלאכה; , מעלות השחר ועד צאת הכוכבים" ופירש אחד הראשונים, דהלימוד הנ"ל אינו ראיה אלא 'זכר לדבר', מפני שעיקר הדבר תלוי בסברא, שסיבת הלילה היא העדר האור, ורק מי שלא ידע טבעי הדברים וטעמיהם יסמוך על אלו הפסוקים, משמע מפורש מדבריו שעיקר הלילה תלוי בחשכת הרקיע והכוכבים אינם אלא סימן להעדר האור, וכך משמע מדברי המאירי שכתב : "ומתוך שאין הכספת העליון ותחתון ניכרת להמון העם נתן להם סימן בראית שלשה כוכבים בינונים", אכן, שיטת התוס' היא, דהכוכבים הם הגורם ללילה, והוא לימוד גמור מהפסוק, ולכן הקשו (בברכות ד"ה אע"פ) אמאי הוי 'זכר לדבר' ולא ראיה גמורה, והיינו לשיטתם, דנקטו כר"ת."
כוכב ראשון:
לגבי הכוכב הראשון שהוא יום, הוא לא נחשב לכוכב ששייך ללילה. ע' ירושלמי ברכות פ"א ה"א: "כמה כוכבים יצאו ויהא לילה. רבי פינחס בשם רבי אבא בר פפא כוכב אחד ודאי יום. שנים ספק לילה. שלשה ודאי לילה. שני ספק והכתיב עד צאת הכוכבים אלא מיעוט כוכבים שנים קדמיא לא מתחשב. בערב שבת ראה כוכב אחד ועשה מלאכה פטור. שנים מביא אשם תלוי. שלשה מביא חטאת. במוצאי שבת ראה כוכב אחד ועשה מלאכה מביא חטאת. שנים מביא אשם תלוי. שלשה פטור".
וע' הזמנים בהלכה פרק מח עמ' תצט שכתב שעל פי זה מתבאר מה שכתוב בזהר חדש בשני מקומות שהלילה הוא עם הופעת שני כוכבים. היינו מלבד הכוכב הראשון שהופעתו היא בתחום הזמן שהוא יום. וכן ע' ברמב"ם הלכות קדוש החדש פרק ב' הלכה ט': "ראוהו בית דין עצמם, בסוף יום תשעה ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלושים, בית דין אומרים מקודש מקודש שעדיין יום הוא; ואם ראוהו בליל שלושים, אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם ויעידו הם השניים בפני השלושה, ויקדשוהו השלושה." לכאורה הפשט ברמב"ם פשוט: שלאחר שני כוכבים שזה בין השמשות אי אפשר לקדש. אך בקרית ספר כתב: "ואם ראוהו בליל שלושים אחר שיצא כוכב של לילה שהם שני כוכבים עם כוכב של יום". והיינו כמ"ש.
בענין גודל הכוכבים, כתב ספר אור זרוע ח"ב – הלכות מילה (צו – קז) סימן קב: "אבל סמוך לחשיכה אין לתלות ]אלא[ בהווה אפי' למחרתו שבת הדעת נוטה ומכרעת לסמוך על כוכבי' (שכוכבים) שהיו נראים קטני' מאוד אע"פ שי"ל שאם היה לילה היו נראים גדולים ביותר כי מתוך ההלכה משמע שבשעת ראייתן יסמכו עליהם לענין איסור מלאכת שבת ואפי' אין נראים כקטנים מאוד לחשוב לילה עליהם בפחות מג'. לכל הפחות נחשוב אותם כבינונים ובג' מהם לילה.
האם צאת הכוכבים לכ"ע זהו לילה? הרי בגמ' שבת יש את הסימן של הכוכבים, אבל קודם בבריתא של בין השמשות כתוב "הכסיף עליו והשווה לתחתון לילה". האם הברייתא של שלשה כוכבים היא אליבא דכ"ע או רק לר' יוסי?
לכאורה תלוי האם בין השמשות של ר' יוסי הוא מופלג מבה"ש של ר' יהודה, ע' שעור קודם. אם אינו מופלג הרי סימן הכוכבים הוא גם ללר' יהודה. וכ"כ המאירי בשבת ל"ד ע"ב: "ושמא ראיית שלשה כוכבים והכספת העליון אחד הוא, ומתוך שאין הכספת עליון ותחתון ניכרת להמון נתן להם סימן בראיית שלשה כוכבים בינוניים" וכן כתב הגר"א על שו"ע סימן רס"א, אלא שכתב ההפך מהמאירי, לא שכוכבים הם סימן להכסיף, אלא "ולפי שצריך בקיאות גדולה בזה לידע ג' כוכבים לבד, ויהיו בינוניים… לכך נתנו שיעור בהכסיף". ואולי מחלוקתם היא בחקירת הקו"ש הנ"ל האם הכוכבים זהו הלילה או שזה סימן.
אבל דעת הרמב"ן היא שצאת הכוכבים אינה לכולי עלמא, ומשום שסובר שבין השמשות של ר' יוסי מופלג מבין השמשות של ר' יהודה. ע' תורת האדם שער האבל – ענין אבלות ישנה ד"ה ומיהו תוספת: "ומיהו תוספת מלאכה ועינוי דיום הכפורים ביציאתו אינה מתחוורת אצלי עדיין, דודאי משעת צאת הכוכבים לילה גמור הוא וקודם לכן בין השמשות ובאיזה זמן הוא התוספת הזאת, ובשלמא אליבא דרבי יהודה לא קשיא לי דאמר השחיר העליון והשוה לתחתון לילה, וזו השעה ודאי אינה צאת הכוכבים, דאם כן היכי אמר רבי יוחנן דלא אכלי כהני בתרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי הא כי שלים בה"ש בצאת הכוכבים שלים, אלא שמע מינה שעה שהשחיר העליון והשוה לתחתון מופלג מעט מזמן צאת הכוכבים והוא בין השמשות דר' יוסי, ואליבא דידיה תנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים. והא דאמרינן דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי, לאחר זמן בהפלגה קאמר, שאם היה מתחיל מיד אינו מוסיף לנו אלא כהרף עין דבר שאי אפשר לעמוד עליו…"
אם כן השאלה האם צאת הכוכבים הוא לילה זה לכולי עלמא זה תלוי במחלוקת.
הוספה בענין שלשה כוכבים ושיטת ר"ת:
ביאור הלכה סימן רצג ד"ה * עד וכו' * עד וכו' – קשה לי דלפי מה דפסק המחבר לעיל בסימן רס"א כשיטת ר"ת דמשקיעת החמה עד ג' כוכבים יש כשעור הילוך ד' מילין א"כ אם אנו רואין כוכבים ואנו יודעין שעדיין לא נשלם הזמן דד' מילין ע"כ דאותן הכוכבים הם גדולים א"כ אמאי לא התנה הכא המחבר שיהא נשלם השעור דד' מילין מעת השקיעה וא"ל דס"ל דמכיון שאנו רואין ג' כוכבים תלינן דמסתמא נשלם השעור אבל אם אנו יודעין שלא נשלם אה"נ דצריך להמתין עד שיושלם. שוב מצאתי בספר מנחת כהן דאפילו לר"ת מכיון שאנו רואין סימן הכוכבים שוב אין להקפיד עד שלא נשלם השעור דד' מילין ע"ש טעמו ונ"ל דאפילו להמנחת כהן עכ"פ נכון שיראה אז אם הכסיף העליון ושוה לתחתון כיון שהוא בתוך ד' מילין דמגמרא מוכח דהכוכבים שראוים לסמוך עליהם שהוא לילה הם נראים דוקא אחר שהכסיף העליון ושוה לתחתון וכמש"כ לקמן בשם הגר"א בלקוטיו ע"ש:
ובדומה לזה ע' עלי יונה לרב יונה מרצבך זצ"ל עמ' סה שכתב לגבי צאת הכוכבים לשיטת רבנו תם, שלא יתכן שרבנו תם חולק על חשבון של שלשה כוכבים. ולכן כתב שם שחשבון ר"ת בארץ ישראל הוא ש- 72דקות לפני צאת שלשה כוכבים בינונים, זה התחלת חשבון ד' מילין והיא שקיעה ראשונה, ומשעה ששמש נוטה לרדת. וג' רבעי מיל קודם צאת ג' כוכבים זהו בין השמשות, וע' שם שכתב שיתכן שחשבון 40דקות לקבלת שבת בירושלים זהו לפי חשבון זה שהרי 32דקות לאחר שקיעה (לחשבונו של הרב מרצבך) רואים כוכבים, ואם כן 40דקות לפני השקיעה זהו התחלת חשבון ד' מילין. ואם כן בירושלים מקבלים שבת בזמן זה שהוא שקיעה ראשונה לחשבון ר"ת.