ב"ה
הדחיות: לא אד"ו ראש ולא בדו פסח
א. טעם הדחיות ב. האם מעברים חודש לצורך ג. האם בזמן שקדשו על פי הראיה נהגו לפי כללי הדחיות?
הקדמה ענין החודשים המלאים והחסרים:
ע' רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ח' אף לאחר שאנו עושים חודש אחד מלא ואחד חסר, עדין יש עודף: היכן חסרון י"ב פעמים תשצ"ג, שזה נותן בסוף 8שעות ו- 876/1080של שעה (תשצ"ג חלקים הם קצת יותר מ- 44דקות). ע' שבלי דרקיע ח"א אות יג שכתב שאכן לפעמים חשון וכסליו מלאים בגלל חשבון זה. וע' רמב"ם פרק ח' הלכות א-ג: חודשה של לבנה, תשעה ועשרים יום ומחצה וחלקים כמו שביארנו; ואי אפשר לומר שראש החודש יהיה במקצת היום, עד שיהיה מקצת היום מחודש שעבר ומקצתו מהבא–שנאמר "עד חודש ימים" (במדבר יא,כ), מפי השמועה למדו, שימים אתה מחשב לחודש, ואי אתה מחשב שעות. לפיכך עושין חודשי הלבנה, מהם חודש חסר תשעה ועשרים יום בלבד, ואף על פי שחודשה של לבנה יתר על זה בשעות, וחודש מלא משלושים יום, ואף על פי שחודשה של לבנה פחות מזה בשעות–כדי שלא לחשב בחודש שעות, אלא ימים שלמים. אילו היה חודשה של לבנה תשעה ועשרים יום ומחצה בלבד, היו כל השנים חודש מלא וחודש חסר, והיו ימי שנת הלבנה שלוש מאות ארבעה וחמישים יום, שישה חודשים חסרים ושישה חודשים מלאים; אבל מפני החלקים שיש בכל חודש וחודש יותר על חצי היום, יתקבץ מהם שעות וימים, עד שיהיו מקצת השנים חודשים חסרים יותר על המלאים, ובמקצת השנים חודשים מלאים יותר על החסרים.
על חודש מלא וחודש חסר בזמן שקדשו את החדש על פי הראיה, ע' רמב"ם פרק יח הלכות ה-ח: עדים שראו החודש בזמנו ובאו והעידו, וקיבלום בית דין וקידשו את החודש הזה הראשון, ומנו תשעה ועשרים יום מן היום המקודש, וליל שלושים לא נראה הירח–מפני שאי אפשר לו להיראות, או מפני שכיסוהו עבים; והרי בית דין מצפין לו כל יום שלושים כמו שביארנו, ולא באו עדים, ועיברו את החודש, ונמצא יום ראש החודש השני יום אחד ושלושים כמו שביארנו. והתחילו למנות תשעה ועשרים יום מן יום ראש החודש השני, וליל שלושים לא נראה הירח–אם תאמר שכך מעברין את זה ועושין אותו שלושים, וקובעין ראש החודש השלישי יום אחד ושלושים: כך אפשר שלא ייראה הירח בליל שלושים, גם מחודש זה–ונמצאו מעברין והולכין ועושין חודשים שלושים אחר שלושים, כל השנה כולה; ונמצא בחודש אחרון, אפשר שייראה הירח בליל חמישה ועשרים בו, או בליל שישה ועשרים–ואין לך דבר שחוק והפסד, יותר מזה. ואל תאמר שהדבר הזה, דבר שאינו מצוי הוא שלא ייראה הירח בכל השנה; אלא דבר קרוב הוא, הרבה–ופעמים רבות יארע זה וכיוצא בו, במדינות שזמן הגשמים שם ארוך והעבים רבים: שאין אנו אומרים שלא ייראה הירח בכל השנה, אלא שלא ייראה בתחילת החודשים; וייראה אחר כך. פעמים, לא ייראה מפני שאי אפשר לו שייראה; וחודשים שאפשר שייראה בהם, לא ייראה מפני העבים, או מפני שהיה קטן ביותר, ולא נתכוון אדם לראותו. אלא הקבלה שביד החכמים, איש מפי איש מפי משה רבנו, כך היא–שבזמן שלא ייראה הירח בתחילת החודשים חודש אחר חודש, בית דין קובעין חודש מעובר משלושים יום, וחודש חסר מתשעה ועשרים יום. וכן מחשבין, וקובעין חודש מעובר וחודש חסר–בקביעה לא בקידוש, שאין מקדשין אלא על הראייה. ופעמים עושין מלא אחר מלא, או חסר אחר חסר, כמו שייראה להם מן החשבון.
א. הדחיות וטעמן
א. לא אד"ו ראש ב. מולד זקן בל תדרוש ג. ג"ט ר"ד בשנה פשוטה גרוש. ד. בט"ו תקפ"ט אחר עיבור עקור מלשרוש.
א. לא אד"ו ראש: בקביעת הלוח אנו רואים שלא בכל הימים ראוי לקבוע בהם את ר"ה, הימים הם: יום א' יום ד' ויום ו', וסימן לדבר הוא "לא אד"ו ראש" דהיינו שבימים אלו לא יחול יום א' של ראש-השנה, ואם חל מולד תשרי באחד מהימים הללו אז דוחים את ר"ה ליום שלאחריו.
הטעמים לדחיית ר"ה מימים אלו: נטילת ערבה – אם ר"ה יחול ביום א' או הושענה-רבא יחול ביום שבת. דבר זה הוא בלתי אפשרי שיהיה משום שביום הושע"ר ישנו מנהג שתקנוהו הנביאים, ומנהג זה הוא נטילת ערבה וחביטתה בקרקע. כעת אם יחול הושע"ר ביום שבת אז לא נוכל לקיים מנהג זה מפני חילול שבת, לפיכך מפני היראה שלא תשתכח מצוה זו מישראל, שתהא קלה על האדם, עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.
משום ירקיא ומתיא – ר"ה לא יחול לעולם לא ביום ד' ולא ביום ו', משום שאם יחול ר"ה באחד מימים אלו אז יוה"כ יחול ביום ו' או ביום א', ודבר זה א"א משום ירקיא ומתיא. רש"י במס' ר"ה (דף כ') פירש – "משום ירקיא – להפריד שבת ויו"ט זה מזה כדי שלא יכמושו ירקות הנאכלות כשהן חיין בשבת שאחר יו"ט וביו"ט שאחר שבת", היוצא מדברי רש"י מכיוון שבזמנם לא היו להם מקררים לשמירת האוכל אז יוצא שאם ישנם 2ימים טובים רצופים, שבשניהם אסורה כל מלאכה אפילו מלאכת אוכל נפש אז עלול האוכל להתקלקל. "משום מתיא – ממשיך רש"י שם – להפריד שבת ויוה"כ זה מזה שלא יסריח מת שימות באחד מהן שיהא ראשון ולא יקבר לא היום ולא מחר". דהיינו שאם ימות מת ביום ששי שזה יום כיפור ולאחריו שבת שאז אסור לקבור את המת, או עלול המת להסריח, לכן מטעם זה של כבוד הבריות לא קובעים את יום ר"ה בשני הימים הללו.
ב. מולד זקן בל תדרוש – אם חל ר"ה בימים בגה"ז שבהם אין שום בעיה לקבוע את ר"ה מהטעמים דלעיל אפילו הכי באופן מסויים גם בהם יכולים להתהוות בעיות, כגון: אם המולד בחצי היום דהיינו מחצות היום והלאה אז מולד זה נקרא מולד זקן ואין קובעים את ר"ה ליום המולד ור"ה נדחה ליום שלאחריו. וכתב הפרישה שהטעם שלא היו בודקין את העדים מן המנחה ולמעלה, שבאותן 6 שעות מתכסה הלבנה וידוע שלא נראית קודם חצות, אבל אם היה חמולד פחות מחצות היום אפילו חלק אחד, קובעין אותו בו ביום, וכמובן אם חוא ביום שראוי לקבוע בו. ובמידה ונפל המולד הזקן ביום שבת אז הוא נדחה ליום שלאחריו ליום א', אבל גם היום שלאחריו לא ראוי מכיוון שוה יום א' והוא מימי אד"ו, שבהם לא קובעים את ר"ה, אז נדחה ר"ה מיום שבת ליום שני שהוא ג' למולד, וכן בשאר הימים. א"כ אנו רואים שהסיבה לאי קביעת ראש חודש בימים אלו הוא משום שלחז"ל היתה ידיעה שאם המולד הוא לאחר חצות אז אין סיכוי שלקראת שעות 6חערב סמוך לשקיעה יראה הירח בהתחדשותו משום שצריך שיעברו מהמולד עד להראותו אך אם המולד היה לפני חצות ואפילו חלק אחד אז חז"ל ודעו בודאות שהמולד יראה בערב סמוך לשקיעה באופק מערב. (אך קצת קשה שהרי הדחיות הללו הם לפי המולד הממוצע שלא מתאים למציאות הלבנה בשמים ופעמים שהמולד האמיתי מקדים למולד הממוצע ופעמים שהוא מאחר א"כ מה שייך לומר שאם יראה קודם חצות אז ניתן לקדש החודש באותו יום כי בודאי יראה לעת ערב הרי מולד זה הוא המולד הממוצע שאינו תואם בדרד כלל את המציאות וצ"ע.)
ג. ג"ט ר"ד בשנה פשוטה גרוש – אם המולד חל בליל ג' 9שעות ור"ד חלקים, בשעה העשירית וממנו למעלה, ואותה שנה היא שנה פשוטה אז הוא נדחה מיום הולדו ומיום שלאחריו (שהרי יום לאחריו הוא ד'), הטעם שנדחה מיום הולדו מובא בפרישה, וז"ל הפרישה: "אז הוא נדחה מיום הולדו וכו', והטעם כשתוסיף על מולד הבא אחריו (הנוכחי שהוא ג – ט – רד) את שארית השנה הפשוטה שהיא ד-ח-תתע"ו- אז יחול מולד השנה הבאה ביום ז' ובשעה יח' ואז נדחה מפני מולד זקן ומיום שלאחריו מפני אד"ו ונמצא ר"ה זה (הנוכחי שמולדו ג – ט -רד) יהיה ביום ג' ור"ה הבא אחריו ביום ב', הרי חמשה ימים ביניהם (וממילא השנה הזו תתארך ותהיה 356יום) וזה א"א להיות בשנה פשוטה רק 4ימים לכל היותר (וממילא אורך השנה יהיה מקסימום 355יום בלבד ור"ה הוא בכלל), לכן כדי למנוע אפשרות זו מאריכים את השנה הקודמת ביומיים ע"י דחיית גט-רד וע"י כך השנה מתקצרת ותהיה רק בת 354ימים, ור"ה הוא בכלל, עכ"ל.
ואף שאנו מאריכים את השנה הקודמת, היא לא תהיה ארוכה מדי משום שאם המולד הוא בליל ג' הרי המולד הקודם היה בשישי ונדחה, (לבדוק).
ד. בט"ו תקפ"ט אחר עבור עקור מלשרוש אם המולד הוא ביום ב' ט"ו שעות תקפ"ט חלקים בשעה הרביעית וממנו ולמעלה והוא שתהיה השנה של אחר העיבור מיד (ששנה שלפניה היתה מעוברת) אז אינו נקבע לאותו יום אלא נדחה למחרתו. והטעם כשתסיר ממולד זה היתרון משנה מעוברת שעברה שהוא ה – כא-תקפ"ט. אז נמצא שמולד ר"ה שעבר היה ג – יח והוצרכת לדחותו עד שיהיה בין ר"ה שעבר לר"ה שבא אלא 3ימים. ואורך השנה המעוברת יהיה רק 382יום וזה א"א בשנה מעוברת כי אם ד' ימים לפחות. וממילא אורך השנה המעוברת יהיה 383יום לפחות – (פרישה). ששנה שלפניה היתה מעוברת אז אינו נקבע ביום המולד ונדחה עד ליום שלאחריו, אבל אם המולד של השנה הקודמת היה פחות מזה אפילו חלק אחד או שאינו שנה שמיד לאחר העיבור אז נקבע ביומו (אפילו שהוא מולד ב-טו-תקפ"ט).
וע' לשון הרמב"ם בפרק ז' הלכה ד' ובשקל הקודש אות ז'
אבל טעם הרמב"ם על הדחיות הוא לא משום ירקיא ומתיא: רמב"ם פרק ז' הלכות ז-ח: ומפני מה אין קובעין בחשבון זה בימי אד"ו, לפי שהחשבון הזה הוא לקיבוץ הירח והשמש בהילוכם האמצעי, לא במקומם האמיתי, כמו שהודענו; לפיכך עשו יום קביעה ויום דחייה, כדי לפגוע ביום הקיבוץ האמיתי. כיצד, בשלישי קובעין, ברביעי דוחין, בחמישי קובעין, בשישי דוחין, בשבת קובעין, באחד בשבת דוחין, בשני קובעין. ועיקר שאר הארבע דחייות האלו, הוא זה העיקר שאמרנו, שהחשבון הזה במהלך אמצעי; וראיה לדבר, שהרי המולד יהיה בליל שלישי ויידחה לחמישי, ופעמים רבות לא יהיה ירח בליל חמישי. ולא עוד, אלא ולא בליל שישי, מכלל שלא נתקבצו השמש והירח קיבוץ אמיתי אלא בחמישי.
פרוש דבריו, שטעם הדחיות הוא משום שרצו שהמולד יצא קרוב למולד האמיתי כי המולד שלנו הוא ממוצע כפי שנתבאר. וע' ראב"ד שם.
ועל זה כתב הראב"ד: "א"א מפני שהמחבר הזה מתגדר מאד ומתפאר בחכמה הזאת והוא בעיניו שהגיע לתכליתה, ואני איני מאנשיה כי גם רבותי לא הגיעו אליה ע"כ לא נכנסתי בדבריו לבדוק אחריו, אך כשפגעתי בדבר הזה שכתב נפלא בעיני הפלא ופלא, ואם יהיה המולד בבגה"ז על הדרך האמצעי למה לא ידחה למחרתו אל המולד האמיתי, ולדבריו אין ראוי לעולם לקובעו ביום מולדו ומה חטא אד"ו שלא יהיה בו המולד לעולם באמיתי ולעולם ידחה ומה זכה בגה"ז שיהיה בו ולא ידחה, ואנו קבלנו דחיית אד"ו משום יום ערבה שלא יבא בשבת ומשום יום הכיפורים שלא יבא לא בערב שבת ולא במוצאי שבת, ודחיית בד"ו משום אד"ו, והוא בעיני כמתעתע."
אבל לדעת הרמב"ם יש לומר שהוצרכו גם לטעמים של ירקיא ומתיא, שאם לא כן היה ניתן לדחות ימים אחרים ולא אד"ו דוקא. ועוד יש לומר, שטעמים אלו הוצרכו בגלל שאלת הראב"ד: מדוע לדחות מאד"ו אם המולד האמיתי כן יהיה בימים אלו? ע"כ שיש טעם נוסף לדחיות.
ויש להדגיש הדחיות ומולד זקן הוא רק לגבי חודש תשרי, ע' שקל הקדש פרק ז' אות א'. ומפורש ברמב"ם שמדבר רק על תשרי.
ב. האם מעברים חודש לצורך
ע' רמב"ם פרק ג' הלכות יז-יט: עדים שראו החודש בזמנו ובאו והעידו, וקיבלום בית דין וקידשו את החודש הזה הראשון, ומנו תשעה ועשרים יום מן היום המקודש, וליל שלושים לא נראה הירח–מפני שאי אפשר לו להיראות, או מפני שכיסוהו עבים; והרי בית דין מצפין לו כל יום שלושים כמו שביארנו, ולא באו עדים, ועיברו את ואם הוצרכו בית דין להניח חודש זה מעובר, כשהיה קודם שיבואו אלו העדים, מניחין; וזה הוא שאמרו, מעברין את החודש לצורך. ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה ואומר, לעולם אין מעברין את החודש לצורך–הואיל ובאו עדים, מקדשין ואין מאיימין עליהם. ייראה לי, שאין מחלוקת החכמים בדבר זה אלא בשאר החודשים, חוץ מניסן ותשרי, או בעדי ניסן ותשרי שבאו אחר שעברו הרגלים, שכבר נעשה מה שנעשה, ועבר זמן הקרבנות וזמן המועדות; אבל אם באו העדים בניסן ותשרי קודם חצי החודש, מקבלין עדותם, ואין מאיימין עליהם כלל, שאין מאיימין על עדים שהעידו על החודש שראוהו בזמנו כדי לעברו. אבל מאיימין על עדים שנתקלקלה עדותם, והרי הדבר נוטה שלא תתקיים העדות ויתעבר החודש, מאיימין עליהם כדי שתתקיים העדות, ויתקדש החודש בזמנו; וכן אם באו עדים להזים את העדים שראוהו בזמנו, קודם שיקדשוהו בית דין, הרי אלו מאיימין על המזימין עד שלא תתקיים ההזמה, ויתקדש החודש בזמנו.
וברמב"ם עצמו בפרק יח הלכה יא שגם כשמקדשים על פי חשבון אפשר לחסר ולמלא לצורך את החדשים: וכן זה שאמרו חכמים שמעברין את החודש לצורך, הוא בחודשים אלו שמעברין אותם לפי חשבון, ועושין אחד מלא, ואחד חסר; ויש להם לעבר חודש אחר חודש או, לחסר: בזה הוא שמעברין לצורך, מפני שלא נראה הירח בזמנו; אלא בעת שייראה הירח בזמנו, שהוא תחילת היותו נראה אחר שנתקבץ עם השמש, מקדשין לעולם, ואי אפשר לא לדחות ולא לעבר.
ג. האם בזמן שקדשו על פי הראיה נהגו לפי כללי הדחיות?
שתי שיטות קיימות בראשונים.
פשטות הרמב"ם משמע שהדחיות הם רק בזמן שקדשו את החודש לפי חשבון. ע' רמב"ם פרק ז' הלכה א': אין קובעין לעולם ראש חודש תשרי לפי חשבון זה, לא באחד בשבת, ולא ברביעי בשבת, ולא בערב שבת–סימן להם אד"ו; אלא כשיהיה מולד תשרי באחד משלושה ימים האלו, קובעין ראש חודש ביום שלאחריו. כיצד, הרי שהיה המולד באחד בשבת, קובעין ראש חודש תשרי בשני; ואם יהיה המולד ברביעי, קובעין ראש חודש בחמישי; ואם יהיה המולד בשישי, קובעין ראש חודש בשביעי. וכן אם יהיה המולד בחצי היום או למעלה מחצי היום, קובעין ראש חודש ביום שלאחריו. כיצד, הרי שהיה המולד ביום שני שש שעות ביום או יתר על שש שעות, קובעין ראש חודש בשלישי. ואם יהיה המולד קודם חצי היום, אפילו בחלק אחד, קובעין ראש החודש באותו יום המולד עצמו– והוא, שלא יהיה אותו היום מימי אד"ו. (הלכה האחרונה זהו מולד זקן). ומשמעות ההלכה היא שאין קובעין "לפי חשבון זה" היינו רק בזמן שקובעין על פי חשבון. וכן כתב הרמב"ם להלן בהלכה ז': ומפני מה אין קובעין בחשבון זה בימי אד"ו, לפי שהחשבון הזה הוא לקיבוץ הירח והשמש בהילוכם האמצעי, לא במקומם האמיתי, כמו שהודענו; לפיכך עשו יום קביעה ויום דחייה, כדי לפגוע ביום הקיבוץ האמיתי. כיצד, בשלישי קובעין, ברביעי דוחין, בחמישי קובעין, בשישי דוחין, בשבת קובעין, באחד בשבת דוחין, בשני קובעין. וכאן בהלכה זו מוכח שלרמב"ם אין עיקר הטעם לדחיות הוא משום ירקיא ומתיא אלא כדי להתאים את החשבון האמצעי לחשבון האמיתי. אבל לראשונים אחרים טעם הדחיה הוא משום מתיא ומשום ירקיא. ע' בשקל הקודש ס"ק יא.
וכן מצאנו ברמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק א' הלכה ז' ששבת יכולה להיות בסמוך ליום הכפורים: אברים של תמיד דוחין את הטומאה, ואינן דוחין את השבת, אלא בערב שבת בלבד, מקטירין אברי תמיד של ערב שבת: שהתמיד–תחילתו דוחה שבת, וסופו אינו דוחה. חלבי שבת קרבין בלילי יום טוב, אם חל יום טוב להיות במוצאי שבת; אבל אין קרבין בלילי יום הכיפורים, שנאמר "עולת שבת, בשבתו" (במדבר כח,י): ולא בשבת אחרת, ולא עולת חול ביום טוב.
ואם יום הכפורים יכול להיות צמוד לשבת זה רק בזמן הראיה, ומוכח שבזמן הראיה לא הקפידו על הכללים.
ונראה שהרמב"ם לשיטתו: כיון שיסוד הדחיות הוא כדי להתאים את החשבון לאמיתי הרי בזמן הראיה אין מה להקפיד כיון שבכל מקרה לא תהיה סטיה שהרי מקדשין לפי הראיה. אבל אם עיקר הטעם הוא משום ירקיא ומתיא, הרי ע"כ שגם בזמןהראיה היה צריך להקפיד על הדחיות הללו.
וע' מגיד משנה בהלכות שבת ה,כא שכתב שבזמן הראיה לא היו הדחיות, וע' ספר הלכות קידוש החודש על פי הרמב"ם, י.י. איידלר, עמ' 677
אבל השאלה האם מעברין את החודש לצורך, היא מחלקות אחרים ורבנן. ע' סוכה נ"ה ע"ב שהגמ' תולה את זה באחרים וברבנן: דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת חמשה. (וע' תוס' שם ד"ה אלא ד' ימים שהקשו והרי יש עוד עודף של החלקים וכל שלש שנים מצטרף יום מהם. שהרי בכל יום יש עדיין שמנה שעות ותתעו חלקים. ואם כן כשחשון וכסליו מלאים יש חמשה ימים הפרש בשנה רגילה? ותרצו התוס' שכיון דליתא בכולי שני לא קחשיב).
ואם כן השאלה האם בזמן שקדשו על פי הראיה דחו את ראש השנה כשיום הכפורים חל להיות בערב שבת או במוצאי שבת, תלוי במחלוקת זו בגמ'.
וע' פסחים נ"ח ע"ב שהגמ' דנה על חלות ערב פסח ביום שני. ואומר רש"י שיש אומרים שנקט יום שני ולא יום ראשון משום שערב פסח לא יכול לחול ביום ראשון משום שלא בד"ו פסח (שהרי לא אד"ו ראש), וכתב רש"י שלאו מילתא היא משום שעל הראיה היו מקדשין. והתוס' שם כתבו שאין נראה לר"י "דאף על גב דהיו מקדשין על פי הראייה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי פרק קמא דראש השנה מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לומר שלא ראו". וכתבו התוס' שרק לאחרים לא היו דחיות.
אבל יש להקשות מגמ' סוכה הנ"ל: בגמ' מבואר שיום הכפורים יכול לחול ערב שבת הוא רק לדברי אחרים. והרמב"ם הרי פסק שאכן יום הכפורים יכול לחול בערב שבת. ע' רמב"ם תמידים ומוספים פ"א הלכה ז', פ"ח עירובין הלכה י', פכ"ג הלכות שבת הלכה כה, פרק ז' הלכות לולב הלכה כא. האם אם כן הרמב"ם פסק כאחרים? זה לא יתכן שהרי הרמב"ם פסק שלא כאחרים ע' פרק יח הלכה ט': ומתכוונין לעולם בחשבונם, שאם ייראה הירח בחודש הבא, ייראה בזמנו או בליל עיבורו, לא שייראה קודם זמנו, שהוא ליל שמונה ועשרים. ובחשבונות הראייה האלו שביארנו, יתבאר לך ותדע מתיי אפשר שייראה ומתי אי אפשר שייראה; ועל זה סומכין ומעברין חודש אחר חודש, או עושין חודש חסר אחר חודש חסר. ולעולם אין פוחתין מארבעה חודשים המעוברין בשנה, ולא מוסיפין על שמונה חודשים המעוברין. וגם לעיבור חודשים אלו שמעברין לפי חשבון זה, עושין סעודות עיבור החודש, כמו שאמרנו בפרק שלישי. וברור שאם יש אפשרות לתמרן במספר החודשים המלאים והחסרים, ודאי שאין הלכה כאחרים שתמיד עושים חודש אחד מלא ואחד חסר.
ומתרץ בבאור הלכה הגר"ח קנייבסקי, שהרמב"ם פסק כחכמים שמצוה לקדש על פי הראיה אלא דבס"ל דהא דאמרינן בסוכה דמדחה דחינן ליה מהוא בזמן שלא נראית הלבנה כלל בגלל עננים וכדו' שאז קובעין ב"ד לפי החשבון הנראה להם ואז אפשר לדחות כרצונם. אבל בזמן שקדשו על פי הראיה אין דוחין כלל ואין מאיימין על העדים בניסן ותשרי וכמ"ש הרמב"ם בפרק ג' הלכה יח, ראה נספח.
וע"ע על פסק הרמב"ם בבאור הלכה על פרק ז' הלכה א' ובלחם משנה הלכות תמידים ומוספים פרק א' הלכה ז'.
הדחיות שלדעת כמה ראשונים נהגו גם בזמן שקדשו על פי הראיה, הם: לא אד"ו ראש ומולד זמן בל תדרוש. אבל הדחיות האחרות שבאות בגלל חלות ראש השנה הבא או חלות ראש השנה הקודם, ודאי לא שייכות בזמן הראיה (ע' השמים מספרים ע' 137
תוספת: בגלל כללי הדחיות אפשר לדעת לפי ימי ראש השנה אם השנה מלאה או חסרה או כסדרה. ע' רמב"ם פרק ח' הלכה י': יש שם סימנין שתסמוך עליהם כדי שלא תטעה בחשבון סידור חודשי השנה, והן בנויין על עיקרי זה החשבון והקביעות והדחייות שביארנו דרכם; ואלו הם: כל שנה שיהיה ראש השנה בה בשלישי, תהיה לעולם כסדרם לפי חשבון זה, בין פשוטה, בין מעוברת; ואם יהיה ראש השנה בשבת או בשני, לא תהיה כסדרם לעולם, בין בפשוטה, בין במעוברת; ואם יהיה ראש השנה בחמישי, אם פשוטה היא, אי אפשר שיהיו חודשיה חסרים לפי חשבון זה, ואם מעוברת היא, אי אפשר שיהיו חודשיה כסדרם לפי חשבון זה. הסבר: אם ראש השנה האו ביום שלישי, הרי לעולם היא כסדרן. והטעם הוא משום שכיון שאין בין שנה לחברתתה אלא בג"ד בפשוטה ודה"ו במעוברת (הרי לפי חשבון כ"ט י"ב תשצ"ג יש יתרון של ארבעה ימים בשנה כסדרה שהם יתר על חשבון שבוע) וא"כ כיון דרה ביום ג' אם יהיה חסרה יהיה בשנה הבאהר"הביום ו' בפשוטה ביום א' במעוברת. וקי"ל לא אדו ראש. ואם תהיה שלמה יהיה ר"ה בשנה הבאה ביום א' בפשוטה וזה א"א. וע' שקל הקדש.
נספח: רמב"ם הלכות קדוש החדש פרק ג' טז-יח:
בית דין שישבו כל יום שלושים ולא באו עדים, והשכימו בנשף ועיברו את החודש כמו שביארנו בפרק זה, ואחר ארבעה או חמישה ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החודש בזמנו שהוא ליל שלושים, ואפילו באו בסוף החודש–מאיימין עליהם איום גדול ומטריפים אותם בשאלות, ומטריחין עליהם בבדיקות ומדקדקין בעדותן, ומשתדלין בית דין שלא יקדשו חודש זה, הואיל ויצא שמו מעובר.
ואם עמדו העדים בעדותם ונמצאת מכוונת, והרי העדים אנשים ידועים ונבונים, ונחקרה העדות כראוי–מקדשין אותו, וחוזרין ומונין לאותו החודש מיום שלושים, הואיל ונראה הירח בלילו.
ואם הוצרכו בית דין להניח חודש זה מעובר, כשהיה קודם שיבואו אלו העדים, מניחין; וזה הוא שאמרו, מעברין את החודש לצורך. ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה ואומר, לעולם אין מעברין את החודש לצורך הואיל ובאו עדים, מקדשין ואין מאיימין עליהם.
ייראה לי, שאין מחלוקת החכמים בדבר זה אלא בשאר החודשים, חוץ מניסן ותשרי, או בעדי ניסן ותשרי שבאו אחר שעברו הרגלים, שכבר נעשה מה שנעשה, ועבר זמן הקרבנות וזמן המועדות; אבל אם באו העדים בניסן ותשרי קודם חצי החודש, מקבלין עדותם, ואין מאיימין עליהם כלל, שאין מאיימין על עדים שהעידו על החודש שראוהו בזמנו כדי לעברו.
מראי מקומות נוספים: הלכות קידוש החודש על פי הרמב"ם, י.י. איידלר, נספחים עמ' 668, ושם מוכיח מש"ס מתי נוסדו הדחיות השונות. ע' השמים מספרים ע' 137 סולת נקיה לרב מאיר מאזוז, בפרפראות לחכמה סימן א'