ב”ה
- פתיחה לעניינים במסכת חלה
בסדרת השעורים הללו נעסוק בנושאים היסודיים בהלכות חלה: במינים החיבים בחלה, בשיעור החיוב, אופני צירוף עיסות נפרדות שאין בהן שיעור, עיסות הפטורות, הערמה והפקעה של הפרשת חלה. בשיעור זה נעסוק בפירוש הפסוקים בתורה בפרשת שלח.
במדבר טו, יז – כא (פרשת שלח)
(יז) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה:
(יט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’:
(כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ:
(כא) מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה’ תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם:
נחלקו הרמב”ם והרמב”ם האם הפרשת תרומה חלה ומעשרות ומעשר עני, ונתינתם האם אם מצוה אחת או שתי מצוות. הרמב”ן מחלק בין דברים שטובלים כגון תרומה ומעשר, ובין דברים שאינם טובלים. וכן הוכיח הרמב”ן ממה שמברכים על ההפרשה, ומשמע שבזה נגמרה מצוה אחת[1].
אם כן לדעת הרמב”ן, פסוקים יט-כ עוסקים בהרמת התרומה, ואילו פסוק כא מדבר על המצות הנתינה: “תתנו לה’ תרומה לדורותיכם”.
מלבד שהסבר זה הוא רק לדעת הרמב”ן ולא לרמב”ם, עדיין יש כפילות, גם לדעת הרמב”ן: פסוק יא ופסוק כ’, פעמים הרמת תרומה. ועוד שפעם אחת כתוב להרים מלחם, והפסוק השני מדבר מעיסה. מה פשר הדברים?
לכאורה הפסוקים מדברים על שני חיובים שונים: פסוק אחד מדבר על חיוב מעת שנעשה לחם: “באכלכם מלחם הארץ”, ופסוק שני מדבר על חיוב כבר מזמן שהיה עיסה: “ראשית עריסותכם” ושוב נכפל “מראשית עריסותיכם.
לכאורה זו מחלוקת תנאים במסכת חלה, האם השעה הקובעת לחיוב היא שעת הגלגול, או שעת האפיה. משנה חלה ג, ו:
גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשת עד שלא נתגייר פטור ומשנתגייר חייב ואם ספק חייב ואין חייבין עליה חומש רבי עקיבא אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור.
לכאורה נחלקו חכמים ורבי עקיבא, האם השעה הקובעת לחיוב היא שעת הגלגול או קרימת פנים דהיינו אפיית הלחם. לחכמים המחייב הוא גלגול העיסה ולכן הגר פטור אף אם אפה את הפת כשהוא יהודי. ולרבי עקיבא המחייב הוא הקרימה בתנור ולכן אם אפה כשהוא ישראל, חייבת בחלה.
וכן נראה מפיה”מ להרמב”ם שם:
ור’ עקיבה אומר הכל הולך אחר קרימה בתנור, אם נתגייר קודם שיקרמו פני הפת בתנור חייב בחלה. לפי שר’ עקיבה סובר שאין מפרישין חלה אלא כשיקרמו פני הפת בתנור, וזה הוא אצלו שעת חובת חלה, וכך ביארו סברתו בספרי ואמרו שם אין מפרישין עד שתיגמר מלאכתה איזה הוא גמר מלאכתה קרימתה בתנור דברי ר’ עקיבה. וקרימה, הוא שיבשלו פני הפת ויהיה לה קרום. ואין הלכה כר’ עקיבה.
הרי שזו מחלוקת חכמים ור”ע, האם המחייב הוא הגלגול או המחייב הוא שעת האפיה.
אבל בירושלמי אמרו, ירושלמי חלה ג, ד:
חברייא בשם רבי לעזר מודה ר’ עקיבה לחכמים בעיסת הדיוט שגילגולה טיבולה. רבי הילא בשם רבי [לעזר מודה רבי עקיבה לחכמים בעיסת הקדש שגילגולה פוטרה.
ואם כן הרי רבי עקיבא מודה שגם הגלגול מחייב. כלומר גם קרימה בתנור מחייבת. אבל בגר שנתגייר, כיון שאי אפשר היה לחייב על הגלגול, מתחייב בשעת הפרשה.
כבר נשאל הרשב”א על זה, אם לר”ע הולכים גם אחר הגלגול, אם כן מדוע גר שנתגייר והיתה לו עיסה, חייב משום קרימת פנים, והרי בזמן החיוב, שהוא הגלגול היה פטור?
וענה בשו”ת הרשב”א חלק א סימן נד:
רבי עקיבא בקראי תלה ליה טעמיה. דתרי קראי כתיבי כתוב (במדבר ט”ו) ראשית עריסותיכם וכתוב באכלכם מלחם הארץ. ועריסה היינו גלגול ולחם שיקרמו פניה בתנור. ולפיכך פירש ר’ עקיבא דבשל ישראל בתבואה הגדלה בחיוב הגלגול טובלה דכתוב ראשית עריסותיכם דהיינו משתגלגל. ושל גוי אי נמי תבואת חוצה לארץ הנכנסת לארץ תלה הכתוב בלחם דכתיב מלחם הארץ והיינו קרימה בתנור.
כלומר, התורה רבתה בפסוק “בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'” שאותה תבואה שהיתה של גוי או תבואת חוץ לארץ הבאה לארץ חייבת בזמן שנעשית לחם. אבל בתבואה של ישראל, המחייב הוא גלגול העסה: “מראשית עריסותיכם”.
רבי עקיבא מוכיח את שיטתו, בירושלמי (ונציה) חלה פרק ב ה”א:
כך משיב רבי עקיבה את רבי ליעזר אין את מודי לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתות שהן חייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן והוא מקבל מיניה
אם כן לר”ע יש שני זמני חיוב, גם הגלגול וגם קרימת הפנים. ולפי”ז נפתח הפתח לבאור כפילות המקראות, דהנה רע”ק הוכיח את שיטתו מקמחים ובצקות שמצאו ישראל בכניסתם לארץ שהגם דהוי עיסת חו”ל בכ”ז נתחייבו. וא”כ הרי סדר הדברים:
בכניסתם לארץ הוא שמצאו בצקות וקמחים, ובאפייתם נתחייבו בחלה לרע”ק, ולאחר מכן כשהחלו בעשיית בצקות נתחייבו בשעת הגלגול. וזהו דכתיב ‘בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו’ – היינו חיובא דאפייה הקודמת בסדר הזמנים. ושוב ‘ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה’ – חיובא דגלגול מאותה שעה ואילך (הרב עוזר אריאב)
אבל עדיין הפסוק השלישי לא מבואר מהו מחדש. ועוד, כל זה אליבא דרבי עקיבא, אבל לרבנן שרק הגלגול מחייב מה ההבדל בפסוק שבין עריסותיכם ובין לחם?
אבל אי אפשר לומר בדעת רבנן שהמחייב בחלה הוא הגלגול, שהרי אנו מוצאים גם דינים נוספים שהם מודים שחייבים ולא מזמן הגלגול: משנה חלה א, ה:
עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבין בחלה וכן הקנובקאות חייבות.
ופירושו לרוב הראשונים, שהמדובר בבלילה רכה שאין לה גדר עיסה שאפאה בתנור שחייבת בשעת האפיה. וכן נפסק בשו”ע, ואם כן מוכח שגם לרבנן שעת האפיה גם היא מחייבת.
ועוד הרי המשנה מחייבת כשיש צירוף סל לכמה עיסות שאין בהם שיעור: משנה חלה ב, ד:
העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה.
וכן כתב ר”ן (על הרי”ף) פסחים טו, ב:
דכתיב באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו) אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומיחייב בתר דהוי לחם והיינו ע”י צירוף סל שנושכות זו את זו שהן רחבות כעין שלנו ועגולות ומדביקין זו עם זו.
ויותר מפורש בשאילתות דרב אחאי פרשת צו שאילתא עג:
ברם צריך אילו היכא דלש פלגו שיעורא ואפינון ונסחינן ושדינון לסלא חדא מי מצטרפין בלחמייהו אי לא מי אמרינן ראשית עריסותיכם אמר רחמנא וכיון דבעידנא דלישה לא מיחייבי לא מצטרפי או דילמא כיון דכתיב נמי והיה באכלכם מלחם הארץ וגומ’ אף על גב דליכא בעידן לישה ואיכא בעידן דהוי לחם מצטרף והכי קאמ’ קרא אי בעידן לישה אי בעידן לחם.
אם כן גם לרבנן יש חיוב בחלה לאחר הגלגול, והיינו בזמן האפיה כשנעשה לחם, וכמו שכתב הרי”ף, “דכתיב באכלכם מלחם הארץ”, אבל אם כן צריך עיון מה טעמם של רבנן לפטור עיסת גוי שנאפתה לאחר שנתגייר, והרי גם לשיטתם אפשר לחייב על ידי אפיה או צירוף סל?
אלא שיש לומר שגלגול עכו”ם פוטר לרבנן משום שבזמן שהיה אמור להיות חייב, גלגול העכו”ם פוטר באופן חיובי. מה שאין כן בבלילה רכה וכשאין שיעור, הרי זה פטור משום שבזה התורה לא חייבה ולא שיש פטור חיובי על עיסה.
יתר על כן, כשאין שיעור חמש רעים קמח, זה לא שיעור לחלות החיוב אלא שפחות מזה אין זו עיסה ואינה בכלל עריסותיכם, ואם כן לא חל על הזה הפטור. אבל בבצק של גוי שנתגייר, הרי הבצק הוא בצק שהתורה חייבה בחלה, אלא שיש פטור חיובי משום שהוא גוי, ולכן לא מועילה האפיה לחייב.
וכן כתב הגר”ש רוזובסקי, זכרון שמואל סימן ט:
והנה לכאורה זה ודאי דגם רבנן מודו דקרימה דבתר גלגול הוי נמי מחייב בחלה, וכמו דאיתא בירושלמי פ”ב ה”א, מודין חכמים לר”ע בהכנסתן לארץ שהכל הולך אחר קרימה בתנור, והרי להדיא דגם רבנן מודו דקרימה מחייבת בחלה, אלא דס”ל דכיון דגלגול הוי נמי שעת חיובא והיתה ברשות עכו”ם כבר נפטרה העיסה מחיוב חלה ואין הקרימה מחייבתה אח”כ, ומשום דרשות עכו”ם הוי פטור ונפטרה עי”ז מחלה, ולא רק דחסר בחיובא דגלגול, אלא דהגלגול ברשות עכו”ם פוטר מחלה, ולהכי לפני הכנסן לארץ דעדיין לא היה חיוב חלה בעולם, לא שייך נמי חלות דין פטור מחלה ושפיר מחייבתה הקרימה דבתר כניסתן לארץ.
אבל לרבי עקיבא, גלגול גוי אינו סיבה חיובית לפטור, אלא זה העדר חיוב, ולכן לדעתו כשנעשה לחם מתחייב בחלה. אבל לרבנן זה הפקעה באופן חיובי של העיסה.
וגם לרבנן זה מסביר גלגול גוי שזה גורם פטור, אבל מחלוקתם היא גם בכל עיסת חוץ לארץ שבאה לארץ, וזה לכאורה לא דבר הגורם פטור אלא שאין חיוב, ואם כן מדוע לא יתחייב בחלה בזמן האפיה כשנעשה לחם.
והנה בירושלמי חלה ב, א:
מודין חכמים לר”ע בהכנסתן לארץ שהכל הולך אחר קרימה בתנור.
וכתב הגרש”ז אוירבך זצ”ל בשו”ת מנחת שלמה חלק א סימן סח:
מבואר בירושלמי ריש פ”ב דחלה “מודין חכמים לר’ עקיבא בהכנסתן לארץ שהכל הולך אחר קרימה בתנור”, ועיי”ש ברידב”ז דרק בנתגלגלה ביד נכרי ונכנסה לרשות ישראל סברי רבנן דהולכין אחר גלגול ולא אחר הקרימה בתנור, משא”כ אם גם נכנסה מחו”ל לא”י ע”י זה שהכניסו את הבצק לארץ או בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו שם בצקות של נכרים בכה”ג מודים חכמים דילפינן מקרא דמלחם הארץ דבזה שנעשה לחם בארץ מתחדש החיוב אף על פי שהגלגול הי’ בפטור, וכ”כ גם האו”ש בפ”ו מבכורים הי”ב עיין שם
אף שלחכמים הולכים אחר גלגול העיסה, ואם גלגל גוי ואפה ישראל פטור, שהרי אם נתגייר ואפה פטור. בכל זאת כשנכנסו לארץ היו חייבים אף במה שמצאו מגולגל.
על פי דברים אלו סיים הגר”ע אריאב את שיעורו:
ובאור הדבר נראה שכל עיסה שבשעת חיובה היתה ראויה מצד תנאיה להפרשה ונפטרה, אפילו משום העדר חיובא גרידא, סוברים חכמים ששוב אינה מתחייבת, דשעה ראשונה של תחילת היותה עיסה, היא המחליטה את החיוב והפטור, שעל כן אף אם גלגול גוי אינו מהוה פטור באופן חיובי סו”ס הואיל והיה לה שם ‘עיסה’ אלא שהיתה פטורה באותה שעה, שוב אינה מתחייבת לעולם. ושאני בלילה רכה או פחות מכשיעור דמעיקרא לא נראתה לחלה, דהא לא היתה ‘עיסה’.
וא”כ יש להבין שכל עוד לא נכנסו ישראל לארץ, הואיל ועדיין לא נהגה מצות חלה באותה שעה, מודים חכמים שאותם קמחים ובצקות שמצאו בכניסתן חייבים בחלה, שהרי לא היה מצב שנראו לחלה ונפטרו, דעדיין לא היתה שעה הראויה לחלה בעולם, והוי כעין בלילה רכה וכפחות מכשיעור דליכא עיסה המחייבת כלל – הלכך שפיר נתחייבו בשעת אפייה, והיינו דכתיב ‘באכלכם מלחם הארץ’. ואולם לאחר שנכנסו לארץ והחל חיוב חלה, הרי כל עיסה כבר ראויה בעצם לחלה, הלכך כל שלא הושלמו בה תנאי החיוב כגון עיסת חו”ל ועיסת גוי – פטורה, דסברי חכמים דכל שבתחילת היותה ראויה לחלה היתה פטורה, שוב אינה מתחייבת לעולם.
עתה נראה שכל זה מפורש בפשטי המקראות;
‘בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה” – זה נאמר לבאי הארץ בתחילת כניסתם, כשמוצאים בצקות מגולגלים, והואיל ומעולם לא נראו לחלה, מחוייבים הם בשעת אפייתם, וזהו דכתיב ‘מלחם הארץ’ – וכדדרשינן להאי קרא בירושלמי על בצקות שמצאו בכניסתם לארץ, ואף חכמים מודים בזה לרע”ק.
ובשלב שני: ‘ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אתה’ – זהו חיוב הבא בשעת גלגול – ‘ערסתכם’ – בבצקות של ישראל שיגלגלו מכניסתם ואילך .
עד כאן לבאי הארץ עצמם. אולם לדורות הבאים לא משכחת לה בעיסה חיוב החל על הלחם – למאי דקיי”ל כחכמים – אלא כל עיסה שלא נתחייבה בגלגול שוב לא תתחייב לעולם, וזהו הכתוב השלישי ‘מראשית ערסתיכם תתנו לה’ תרומה לדרתיכם’ – כלומר לדורות הבאים, נקבע החיוב והפטור בעריסה, שאם בשעת הגלגול לא היו בה כל התנאים המחייבים – פטור. ולא משכח”ל חיוב שיבוא בשעת ה’לחם’ אלא אם לא היתה עיסה כלל בתחילה כגון בלילה רכה, אבל כל שהיתה עיסה, החיוב נקבע באותה שעה בלבד.
[1] רמב”ם הכלל הי”ב (קאפח):
שבפעולה שמצווים על עשייתה, אין למנות כל פרט שבה לבדו.
(ידוע ש)יש שמצווים אנו לעשות איזה מעשה, ואחר כך יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא, ויפרש את השם שהזכיר ויאמר מה הוא כולל – אך אין למנות כל ציווי שבא באותו הביאור כמצווה בפני עצמה.
לדוגמה אמרו: “ועשו לי מקדש” (שמות כה, ח) הרי זו מצוות עשה אחת מכלל המצוות, והיא, שיהא לנו בית שכלפיו יכוונו, ואליו יבואו ובו תהיה הקרבת הקורבנות, ושם יתאספו במועדים. אחר כך התחיל לתאר פרטיו ואיך הם נעשים אבל אין למנות כל מה שאמר בו “ועשית” מצווה בפני עצמה.
… וכך גם בראשית הגז. כלל המצווה הוא, שנפריש ראשית הגז ונתנהו לכהן; וכן שנפריש מעשר ראשון ונתנהו ללוי. וכבר טעו בזה עד שמנו עשרים וארבע מתנות כהונה כעשרים וארבע מצוות, אחר שמנו מקצת המצוות שאותה המתנה היא פרט מהן, על הדרך שביארנו בעור העולה וחזה ושוק משלמים.
לרמב”ם יש חלקי מצוה שהם הקדמות, כמו “ועשו לי מקדש” שכל הכרוך במצוה זו הוא מצוה אחת. ולכן לרמב”ם גם ראשית הגז היא מצוה אחת ואין מצוה אחת של הפרשה ושל נתינה. ולא כאלו שמנו את עשרים וארבע מתנות כהונה לאחר שמנה את המצוה להפרישם.
והרמב”ן חלק על הרמב”ם:
וכן הדין השני שיגזור הרב למנות מה שלוקח הכהן חלק מן המצוה איננו דין שוה אצלי בכולן אבל יש בהם חלוק. כי הדברים הטובלים הם שתי מצות בודאי. והמשל בזה החלה. שכן כל העיסה אסורה לנו עד שנפריש אותה ונצטוינו בה מצוה נפרדת שנאמר (ס”פ שלח) חלה תרימו תרומה ושלא יעלה בלבנו שנרים אותה להוציא העיסה מאיסור ונעזבנה או נשליך אותה באש צוה אותנו ית’ בנתינתנו לכהן שנאמר (שם) מראשית עריסותיכם תתנו לי”י תרומה. וכן נצטוינו בנתינת התרומה (שופטי’ יח) ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו. ונצטוינו תחלה בהרמתה מן המצוה הבאה בחלה שנאמר (ס”פ שלח) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לי”י ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה. הרי שהשוה הרמת שתיהן ועשאן מצוה וזהו נגלה בכתוב…. והראייה עוד שהיא מצוה חיובם לברך על הפרשתם.