ב”ה
ז. הפרשת חלה מאטריות ומקוגל
אטריות הן מוצר העשוי לרוב מבצק שלא הותפח ועבר תהליך של דחיסה מתיחה או רידוד וחיתוך לצורות שונות. האיטריות שנמכרות עברו יבוש ונאכלות לאחר בישול. רוב האטריות עשויות קמח חיטה ומים בלבד. מה דינן של האיטריות לגבי הפרשת חלה, ואם הן פטורות, האם גם אם לאחר הבישול הם נאפו בתנור או בסיר, ישארו פטורות. וכן יש לשאול, אם אמנם נעשית הפרשת חלה מבצק של איטריות לחומרא. האם האפיה שלהם לפשיטדה או לקוגל תגרום עכשיו לחיוב מן הדין, כדין עיסה שסופה סופגנין שנמלך ואפאה שכתב בשו”ע שכ”ט סעיף ג’:
…גלגלה על דעת סופגנין וכיוצא בהן, ונמלך לעשותה לחם, חייבת.
לדעת השו”ע בסי’ שכט, אם עושה עיסה על דעת לבשלה, פטור. שו”ע יורה דעה שכט, ג:
עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה על דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, ועשה כן, פטורה…
שיטת השו”ע היא שיטת הר”ש כפי שבארנו בשיעור הקודם, שפירש את המשנה “עיסה שתחילתה סופגנין” וכו’, היינו שכוונת עשייתו היתה לשם סופגנין. ולכן צריך להיות פטור על עושה עיסה לאטריות. וכן כתב בפירוש תלמידי רבינו יונה לברכות (כז, א) אחרי שהסביר מדוע לחם העשוי לכותח פטור גם לדעת רבנו תם[1]:
ומזה הטעם יש להתיר חוטי הבצק שנקראין בלשון (המשנה) אטרי”ה ובלעז וירמזיליוי”ש ובערבי אטרי’ שאף ע”פ שבלילתן עבה מתחלה פטורין מן החלה ואין מברכין עליהם המוציא כיון שלא לשו אותה מתחלה אלא לבשל אותן ולא לעשות מהם דרך פת כלל וכן כל כיוצא בזה
אלא שבשיעור הקודם הבאנו את שיטת רבינו תם שעיסה עבה, אף אם נעשתה על דעת לבשלה, יש להפריש ממנה חלה. והבאנו שם שדעת הש”ך ופוסקים נוספים לחוש לשיטה זו, ומשום כך יש להפריש בלא ברכה. לכן אמרנו שלדעת הש”ך העושה בצק לסופגניות על מנת לעשותם בסיר עם שמן רותח, חייבות בהפרשת חלה לחומרא. וכן כשעושה עיסה על מנת פתיתים, או קוסקוס וכיוצא בהם, לפי זה, לכאורה, גם כשלשים עיסה על דעת להכין ממנה אטריות, יש להפריש חלה כיון שבתחילתה העיסה עבה, ולדעת רבינו תם התחייבה בחלה.
וכן כתבו התוס’ בברכות (לז, ב ד”ה לחם) לשיטת רבינו תם וז”ל:
ורימשיי”ש [היינו אטריות] אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה, פטורין מ’המוציא’, ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא, ואחר כך ברכת מעין שלוש על המחיה על הכלכלה.
אם היתה עיסה עבה מתחילה, לכאורה לא משנה מה שאין לזה תוריתא דנהמא אלא לגבי ברכת בורא מיני מזונות, אבל נראה להלן שיש לזה נפ”מ גם לגבי הפרשת חלה.
ואמנם כתב הדרכי משה בסי’ שכט, שהפרשת חלה מאיטריות תלויה במחלוקת ר”ת והר”ש:
וכתב המרדכי פרק כל שעה (דף רנ”ו ע”ד) (שם) דלדברי ר”ת עיסה שעושין ללוקשי”ן ולקרעפלי”ך ופשטיד”א חייב בחלה ולדברי החולקים עמו פטור וכן הוא בכל בו (סי’ פט נז ע”ד) אמנם בפירוש רבינו יונה פרק כיצד מברכין (ע”א דף ל’) (כז. ד”ה ומזה) משמע דאף לר”ת עיסת לאקשי”ן פטור:
אבל צריך לברר מדוע כתב שלדעת רבנו יונה גם לר”ת האיטריות פטורות, ולכאורה דברי רבנו יונה מתאימים לשיטת הר”ש שהולכים אחר דעתו. ואכן כתב פתחי תשובה יורה דעה סימן שכט ס”ק א:
ועיין בתשובת אא”ז (פנים מאירות ח”א סי’ ס”ח) באמצע התשובה שכתב דבפי’ ר’ יונה שם לא משמע מידי ולכן ירא שמים יפריש בלא ברכה כדי לצאת דעת ר”ת ע”ש[2].
אבל החזון איש ביו”ד סי’ קצט ה’ כתב על דברי הפנים מאירות:
דבריו ז”ל תמוהים דבר”י משמע בהדיא דדבריו אף לדעת ר”ת דאחרי דמסיק ר”ת דתחלתו עיסה וסופו סופגנין מברכין המוציא משום דיש עליו תוריתא דנהמא שוב אין ראי’ דמחשבתו בתחלה שלא לעשות לה תוריתא דנהמא נמי חייבת דעיקר ראית ר”ת מתתלתה עיסה וסופה סופגנין ולדעת ר”ת גם סופה לחם גמור אבל לעשותה לקשי”ן כיון דאין סופו לחם גם מחשבה מתחילה לכך מהני לאפוקה מדין עיסה לענין חלה וזו דעת הר”י ועי’ בל’ התו’ ל”ז ד”ה לחם.
לפי זה גם לדעת רבנו תם אם עשה עיסה על מנת לעשות דבר שסופו אינו תוריתא דנהמא, וכמ”ש התוספות בברכות שלאיטריות אין תוריתא דנהמא, הרי גם לר”ת פטור מחלה.
יסוד זה שר”ת מודה בכה”ג, זה ממה ששנינו בבריתא בברכות לז ע”ב שלחם העשוי לכותח פטור מחלה, וראה שו”ע שכ”ט סעיף ו’.
הרי שמה שאין לו גדר לחם מועילה מחשבה מתחילה. ומשמע שהחזון איש מסכים לכך, ואם כן אין להחמיר באיטריות המיועדות לבישול, גם לדעת רבנו תם.
וכן משמע גם בבית יוסף כדעת החזון איש, שהרי כתב טור יורה דעה הלכות חלה סימן שכט:
כתב הר”ש אפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה אם דעתו לאפות ממנו מעט אפי’ אין באותו המעט שיעור חלה כולה מתחייבת ע”י וכן היה מנהג הר”מ מרוטנבורג בביתו כשהיו עושין עיסה כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן לאפות מעט ממנה ועי”כ נתחייב כולה בחלה ומ”מ לא היה מברך עליה ברכת המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה וגם לא היה אוכל אותה בלא המוציא אלא היה מברך על לחם אחר המוציא ואח”כ היה אוכל.
וכתב על זה בית יוסף שם:
ונראה שטעם מנהג זה היה משום דמספקא ליה בעיסה שבלילתה עבה ועשאה על דעת לבשלה במשקין אם היא חייבת בחלה כדעת ר”ת או אם היא פטורה כדברי ר”ש ולכך היה מביאה לידי חיוב חלה על ידי אותו מעט שאופין ממנה כדברי הירושלמי… ודע שלא היה הר”מ צריך לנהוג כן באילטריא”ה שהרי כתבו הרא”ש (סי’ טז) והתוספות (לז: ד”ה דכ”ע) בפרק כל שעה ובהלכות חלה (סי’ ב) דאפילו לר”ת דנתחייבה עיסתה בחלה אין מברכין עליהם המוציא משום דלית עלייהו תוריתא דנהמא.
הרי שלכאורה גם בית יוסף סובר בדעת רבנו תם שאם עושה עיסה על מנת לעשותה דבר שאין עליו תוריתא דנהמא, פטור מחלה[3].
אכן לדעת התוספות בברכות, אין לאיטריות תוריתא דנהמא (אין להם צורת לחם, כיון שרואים את האיטריות, ואם להם מרקם של לחם). תוספות כתבו את זה לגבי ברכת מזונות, האם לגבי חלה יש תנאי של תוריתא דנהמא? מה המקור למ”ש שאם אין תוריתא דנהמא אין חיוב חלה?
תשובה עולה מתוך הסוגיה בברכות לז, ב:
טרוקנין חייבין בחלה וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן טרוקנין פטורין מן החלה מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי גביל מרתח ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח.
ובהגהות הגר”א תיקן בדברי רבי יוחנן “טרוקנין חייבין”.
רש”י ברכות לז, ב:
כובא דארעא – עושה מקום חלל בכירה, ונותן בתוכו מים וקמח, כמו שעושין באלפס.
גביל מרתח – נותנים קמח ומים בכלי, ובוחשין בכף, ושופכין על הכירה כשהיא נסקת.
לרש”י טרוקנין חייב, וטריטא פטורה. ברא”ש אנו רואים שטעם הפטור בטריטא משום שאין עליו תורת לחם: רא”ש מסכת ברכות פרק ו סימן יא:
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן טרוקנין חייבים בחלה ה”ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה, אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא.
ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש”י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו[4].
משמע שיש פטור לא רק בעיסה שבישל או עשה בחמה אלא יש גם סופגנין שמשמעותו שאין על זה תוריתא דנהמא (לפי משפטי ארץ חבתיות) זה גם כן פטור, כפשט המשנה. וכן משמע בשו”ע יורה דעה שכט, ג כפי שכתבנו לעיל.
האם צריך לחייב בחלה שאופים ועושים פשטידה, כדין עשה לסופגנין ונמלך ואפאה שחייב? השאלה האם אפיה לבד תחייב גם לדעת השו”ע ע”פ הר”ש?
כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק נד סעיף כב:
וטוב ליטול ידים ולאכול את כל סעודת השבת מיד אחרי קידוש בין בליל שבת ובין בשבת בבוקר וכן בליל יו”ט ולמחרתו ואולם גם הנוהג לאכול מיד אחרי קידוש בשבת וביו”ט בבוקר פת הבאה בכיסנין דהיינו עוגה או בסקויטים וכדו’ יוצא ידי קידוש במקום סעודה וראה להלן פרק נה סעיף ד ויאכל לפחות כזית ממנה ואף יוצא באכילת כזית פשטידה קוגל מחמשת מיני הדגן או דייסה מחמשת מיני הדגן ולאחר זמן יאכל את סעודת שבת ויו”ט.
ובהערה ס”ה כתב:
ושמעתי מהגרש”ז אויערבך שליט”א דיש להסתפק לגבי מה שנוהגים לקדש בביהכנ”ס אחרי התפילה בשבת וביו”ט ואוכלים מיני מזונות וקוגל ושאר דברים, דכיון שאוכלים רק בדרך ארעית אם זה נחשב לקביעות סעודה לחייב כברהמ”ז עכ”ל
הרי שלדעתו קוגל הוא כמו פת הבאה בכיסנין. ואם כן חייב בחלה, ואפיתו נחשבת כאפיה. אבל בחלק ג’ בתיקונים ומלואים לשמירת שבת כהלכתה, כתב בעמ’ עג:
הערה סה: אחרי ואוכלים לכתוב הרבה מיני מזונות ולמחוק המילים וקוגל ושאר דברים כי קוגל הוא לדעתי רק תבשיל.
לדעתו משמע שלא יוצא באכילת קוגל כיון שהוא תבשיל. ולפ”ז אין גם אפשרות קביעת סעודה על קוגל כדי לחייב נטילת ידים וברכת המזון. ואם כן גם לחיוב חלה אינו חייב.
ומשמע שהגרש”ז זצ”ל גם לא מחשיב את האפיה שלו. ולא ברור אם מטעם שנעשה עם הרבה שמן[5] (ואף שנעשה בסיר, הרי הלכה כרבי יוחנן שמעשה אלפס חייב, או אל אם יעשה בתנור בתבנית עם מעט שמן, ומטעם שאין אפיה לאחר בישול.
(מהרב מיכאל גילעדי) אלא שמצינו מחלוקת בראשונים האם יש אפייה לאחר בישול. דעת הרמב”ן בספר מלחמות ה’ (פסחים דף לז, א) היא שכל דבר שנתבשל אין האפייה שלאחר מכן עושה כלום וחשיב כתבשיל. וכן כתב רבינו דוד בפסחים שם, וזה לשונו, “הואיל ונתבשל בחליטה, אין האפייה שבתנור עושה אותו לחם, שבישלו ואחר כך אפאו דין בישול יש בו שאין אופין על האפוי ואין מבשלין על המבושל”, עכ”ל.
אמנם כידוע דעת היראים שהביאו השולחן ערוך בסימן שיח (סעיף ה), שיש בישול אחר אפייה, והוא הדין אפייה אחר בישול. ומשום זה פסק הגרי”ש אלישיב שיש לחוש לשיטת היראים ולהפריש חלה מקוגל.
למעשה הביא הרב יוסף אפרתי, בשו”ת ישא יוסף, חלק זרעים סי’ יג את פסק הרב אלישיב להפריש בלי ברכה:
כבר נתפרסמה ברבים הוראתו של מרן עט”ר הגרי”ש אלישיב שליט”א להפריש חלה מפשטידת אטריות בלא ברכה.
נספח
שו”ע יורה דעה שכט, ג – ו:
סעיף ג
עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה על דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, ועשה כן, פטורה. גלגלה לעשות ממנה לחם, ונמלך לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, חייבת, שכבר נתחייבה משעת גלגול. גלגלה על דעת סופגנין וכיוצא בהן, ונמלך לעשותה לחם, חייבת.
סעיף ד
אפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה וכיוצא בו, אם דעתו לאפות ממנה מעט, ואפאו, אפילו אין באותו מעט שיעור חלה, כולה מתחייבת על ידו.
סעיף ה
טריתא, דהיינו עיסה שבלילתה רכה ושופכין אותה על הכירה ומתפשט עליה ונאפית, פטורה. אבל אם יש בכירה גומא ושופכין אותה לתוכה, חשוב לחם וחייב. הגה: בצק שאופין אותו בשפוד ומושחים אותו בביצים או בשמן או במי פירות, פטור (טור).
סעיף ו
העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד, פטורה. וכן קלי שלשו אותו במים או בדבש, ואוכלין אותו בלא אפייה, פטור. וקלי שלשן כדי לאפותו, חייב.
מקורות:
ע’ שו”ת ישא יוסף, לרב יוסף אפרתי, חלק זרעים סימן יג.
[1][1] “שאע”פ שבלילתה עבה כיון שלא נעשית לדעת אכילה אלא לחרך אותה באור ולעשות ממנו כותח לפיכך פטורה דהכי אמרי’ בעיסת הכלבים שאם אין הרועים אוכלין אותה פטורה מן החלה אף על פי שבלילתה עבה כיון שלא נעשית לאכילת בני אדם פטור ה”נ כיון שלא נעשית לאכילת דרך פת פטורה”.
[2] וז”ל שו”ת פנים מאירות (חלק א סימן סח) כתב, וז”ל: “המעיין יראה ברבינו יונה שאין זה מדברי ר”ת אלא מסברת עצמו כתב כן, אבל ר”ת סבירא ליה, אפילו אם בתחילת גלגולה נתכוון לעשות סופגנין נמי חייב. א”כ בעיסת לאקשין חייב בחלה וירא שמים יפריש בלא ברכה”.
[3] אמנם הרב אפרתי כתב בשו”ת ישא יוסף זרעים סי’ יג שדעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל היא שיש לקוגל תוריתא דנהמא [יש שאמרו בשמו] כי הטעם לכך הוא מאחר שהקוגל נאפה לגוש אחד, עד שצריך לחתכו בסכין.
[4] וע’ שו”ת גינת ורדים חלק אורח חיים כלל א סימן כדשהביא דברים אלו: “כתב הטי”ד סי’ שכ”ט בה’ חלה שהר”ם מרוטנבורק כשהיו עושין בביתו עיסה כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן כו’ לא היה מברך עליה ברכ’ המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה וגם לא היה אוכל אותה בלא המוציא אלא היה מברך על לחם אחר המוציא ואח”כ היה אוכלה ע”כ. וכתב על זה הב”י ז”ל שטעם מנהג זה משום דעיסה שבלילתה עבה על דעת לבשלה במשקין וכו’ לדעת ר’ שמשון אין לברך עליה המוציא דלאו לחם הוא ולדעת ר”ת ז”ל כיון שבלילתה עבה הוי לחם לענין חלה וה”ה לענין המוציא ולאפוקי נפשיה מפלוגתא לא היה מברך עליה המוציא וגם לא היה אוכל אותה בלא המוציא ודע שלא היה הר”מ צריך לנהוג כן באלטרייאה שהרי כתבו התוס’ והרא”ש בפרק כל שעה ובהל’ חלה דאפי’ לר”ת דנתחייבה עיסתה בחלה אין מברכין עליהן משום דלית עלייהו תוריתא דנהמא ע”כ.”
[5] ואכן בשו”ת אבן ישראל (חלק ז סימן מד) כתב כי מאחר שמוסיפין הרבה שמן לקוגל, דינו כתבשיל ולא כמאפה.