ב”ה
ב. האם חלה היא ממצוות התלויות בארץ?
האם חלה היא מצוה התלויה בארץ? מצד אחד יש לה הרבה הלכות הדומות לתרומות ומעשרות, אבל מאידך, תבואת חו”ל שבאה לארץ חייבת בחלה[1], בניגוד לתרומות ומעשרות שלרוב הראשונים מה שבא מחוץ לארץ פטור מחלה. כמו כן המחייב שלה הוא ה”עריסה” כלומר העיסה היא שחייבת ואם כן המחייב אינו קשור לגידולי קרקע אלא מיוחד לחלה.
ע’ בתוספות ב”ב המובא להלן בשם רשב”א שבכורים אינם מצוה התלויה בארץ, האם ניתן לדמות חלה לביכורים לשיטתו?
באשר למקום וזמן החיוב, נפסק בשו”ע יורה דעה שכב, ב – ג:
סעיף ב: אין חייבים בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר: והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו, יט) ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם (במדבר טו, יח) ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל, אינה אלא מדבריהם.
סעיף ג: מפרישין חלה בחוצה לארץ מדברי סופרים, כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל.
לשון השו”ע הוא לשון הרמב”ם אומר בהלכות ביכורים ה, ה. והוסיף הרמב”ם: “כמו שביארנו בתרומה”.
ובהלכות תרומות פרק א’ הלכה כו כתב הרמב”ם:
התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא”י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ’ וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.
השגת הראב”ד: התרומה בזמן הזה וכו’ עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א”א לא כיון להלכה יפה דהא קי”ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי’ והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא
לדעת הראב”ד רק חלה דרבנן אבל תרומות ומעשרות לא תלויים בביאת כולכם.
מקור הדיון הוא בסוגיה קידושין לו, ב – לז ע”א:
מתני’ כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה וכלאים ר”א אומר אף החדש:
חשיבות הכלל היא שאין צריך בכל מצוה ללימוד מהתורה שהיא מתקיימת רק בארץ אלא די בכך שהיא שייכת לתנאים הנזכרים במשנה כדי לנהוג רק בארץ.
כך עולה מתוך דברי התוספות[2] תוספות בבא בתרא פא, א ד”ה ההוא למעוטי:
ותימה אמאי איצטריך מיעוטא הא אמר בסוף פ”ק דקדושין (דף לו:) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ויש מפרשים משום דבכורים איתקשו לבשר בחלב דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך וגו’ לא תבשל גדי בחלב אמו ובמכלתא בהדיא מקיש להו וס”ד שיהו נוהגין אף בחוצה לארץ כמו בשר בחלב ולרשב”א נראה דלא חשיבי בכורים מצוה תלויה בארץ דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה ולכך חשובין הן תלוין בארץ אבל בכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם דאין נאסרין באכילה אף על פי שלא הפריש מהן בכורים ועוד מדלא חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן אבל בכורים ודאי חובת הגוף נינהו.
גם אם נסבור כרשב”א שבכורים אינה במצות התלויות בארץ, זה משום שאינה טובלת, ולפי זה ודאי שחלה, שגורמת טבל, וכן דומה לתרומה שחייב רק משעת מירוח בכרי, ובחלה על ידי הגלגול, אם כן זו מצוה התלויה בארץ.
בגמ’ קידושין על המשנה שם:
גמ’ מאי תלויה ומאי שאינה תלויה אילימא תלויה דכתיב בה ביאה ושאינה תלויה דלא כתיב בה ביאה והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהן ביאה ונוהגין בין בארץ בין בח”ל אמר רב יהודה ה”ק כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח”ל חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ.
הה”א של הגמרא היא שתלויה בארץ, בבחינת מקום ולכן תלוי בביאה. וסיוע לכך הוא מה שהבאנו לעיל שתלוי בבביאת כולם. אבל אומרת הגמ’ שזה תלוי בחובת הגוף או חובת הקרקע.
בפרש”י שם מפורש שחלה היא מצוה התלויה בארץ:
חובת הגוף – היינו אינה תלויה בארץ אינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליו אלא על גופו של אדם כגון שבת תפילין עבודת כוכבים פטר חמור מילה עריות וכיוצא בהם.
חובת קרקע – שמוטלת על הקרקע או גידוליו כגון תרומות ומעשרות חלה לקט שכחה ופאה שביעית חדש ערלה כלאים.
כמו כן עולה מתוך דברי הירושלמי שהביאו התוספות שם, לו, ב ד”ה כל מצוה:
כל מצוה התלויה בארץ כו’ חוץ מן הערלה והכלאים – בירושלמי פריך אמאי לא תני לה חלה ומשני לפי שאינה בעיסה של עובדי כוכבים ולא מיירי מתני’ אלא בדברים הנוהגים בישראל ובעובדי כוכבים.
וקשה אמאי לא פריך נמי התם אמאי לא תני תרומה ומעשר כדפריך מחלה ואין לומר לפי שאינם אלא מדרבנן דהא חלה נמי אינה בח”ל אלא מדרבנן ואפ”ה בעי אמאי לא תני חלה ולא משני לפי שהיא מדרבנן וי”ל דלהכי בעי מחלה לפי שגזרו על חלה בכל מקום אבל על תרומה ומעשר לא גזרו במקומות הרחוקים מא”י אלא דוקא אעיירות הסמוכות לארץ.
והיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא ע”י גלגול עיסה שהאדם עושה והלכך דין הוא שינהוג בכ”מ אפילו בח”ל אבל תרומה ומעשר אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת הארץ.
מבואר מירושלמי שמובא בתוספות שחלה היא מצוה התלויה בארץ, ולכן שואל הירושלמי מדוע לא תני חלה. אלא שכפי האמור בתוספות החלה דומה לחובת הגוף כיון שהחיוב בא על ידי גלגול שהאדם עושה[3].
אמנם צריך עיון, מאי נפ”מ אם החיוב בא על ידי גלגול, הרי גם בתרומה ומעשר החיוב בא על ידי מירוח שהוא המחייב?
וצריך לומר שיש הבדל בין מירוח שמחייב ובין גלגול העסה שמחייב. מירוח מחייב משום שמשעה זו זה ראוי לתרו”מ, אבל אפשר לתרום גם לפני המירוח כיון שהפרי החייב גמור. אבל גלגול העסה הוא עצם המחייב כיון שחובת חלה הוא רק מעיסה וקודם אין שום שייכות לחלה.
אבל הריטב”א בקידושין מו ע”ב ד”ה מתיב רבינא אכן דן מדוע לא תועיל הפרשה בדיעבד כפי שמועילה הפרשה בדיעבד בתרומות ומעשרות לפני מירוח, וכתב:
והנכון כמו שפירש הרמב”ן זצ”ל דודאי חלה כתרומה ומעשר דגן, ומיהו בדגן מצינו שלשה זמנים האחד קודם שהביאה שליש שהיא פטורה לגמרי ואוכל ממנה אפילו אכילת קבע, ואם הוציא ממנה תרומת מעשר לא עשה ולא כלום ואינה תרומה כלל, והשני לאחר שהביאה שליש דקרינן ליה עונת המעשרות ואם הפריש ממנה תרומה ומעשר תרומתו תרומה, אבל אינו חייב עדיין להפריש ויכול לאכול ממנו מן התורה אפילו אכילת קבע ומדרבנן אכילת עראי, והשלישי שעת דיגון ומירוח, וזה הוא הנקרא גרנן למעשר דהשתא מחייב בהפרשה ואסור באכילת עראי מן התורה עד שיפריש, וכנגד שלשה זמנים אלו יש בחלה, דבעודו קמח הוי כתבואה שלא הביאה שליש שאין הפרשתו הפרשה, וכשנתן מים לקמח הוי כעונת המעשרות שאם הפריש הוי הפרשה, וכשהתחיל לגלגל הוי כמירוח שחייב להפריש, ומשום הכי תנן שהמפריש חלתו קמח אינה חלה כלל וגזל ביד כהן.
הריטב”א מכניס כאן זמן נוסף בחלה: כשנתן המים לקמח, וזה כמו עונת מעשרות שאם הפריש הוי הפרשה.
וע’ רמב”ם בכורים פרק ח’ הלכה ב’ שמשמע שאכן זמן הפרשת חלה כשיתן את המים, וע’ דרך אמונה שם ובציון ההלכה.
אימתי מפרישין חלה כשיתן את המים ויתערב הקמח במים מפריש החלה מתחלת דבר שנילוש שנאמר ראשית עריסותיכם, והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר, ואם אמר ה”ז חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר ולכשתעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידו לשם חלה ה”ז מותר.
אבל דעת כמה ראשונים משמע שעד שתתגלגל אינה חלה בכלל, ע’ שהובאו בהערות לריטב”א קידושין הוצאת מה”ק, מו ע”ב הערה 586.
כל הנ”ל הוא על פי ההנחה שהכללים שקיימים לגבי תרומות ומעשרות קיימים גם לגבי חלה.
אבל בספר המקנה בקידושין שם בתוספות ד”ה כל מצות, כתב שהבבלי חולק על הירושלמי, ואמנם לירושלמי חלה אינה מצוה התלויה בארץ. המקנה קידושין לו, ב:
נראה דסוגיא דידן לית לי’ הך סברא דא”כ מאי מקשה והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהן ביאה דע”כ הקושיא דהוי לי’ למיתנייהו במתני’ כמ”ש תוס’ והרי אינן בנכרים דכשנולד בשל נכרים אין בו קדושה, וצ”ל דלא חש סוגיא דידן לקושית הירושלמי משום דסבירא ליה דחלה אינה חובת קרקע כמו לקט שכחה ופאה תרומות ומעשרות וכיוצא בהן. שהחוב הוא מוטל על בעל הקרקע. אבל בחלה דאין החיוב עליו אלא בשעת גילגול הוי ליה כחובת הגוף וכי בשביל שהחיוב הוא בתבואה הגדילה על הקרקע יחשב חובת קרקע. ולא דמי לתרומות ומעשרות דאף דגמר החיוב הוא מגמר המירוח מ”מ כבר התחיל חיובו משהגיע עונת מעשרות דהא אם רוצה מפריש תרומות ומעשרות קודם מירוח משא”כ בחלה דהמפריש חלתו קמח לא עשה כלום…
ולכאורה כך עולה מתוך דברי הרמב”ם הלכות בכורים פרק ה’ הלכה ה’:
אין חייבין בחלה מן התורה אלא בא”י בלבד שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו’, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם, לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם כמו שביארנו בתרומה.
מדוע צריך ללמוד מפסוק “והיה באכלכם מלחם הארץ”, והרי לכאורה זו מצוה התלויה בארץ ומצוה התלויה בארץ אין צריך לימוד שלא נוהגת בחוץ לארץ?
לפי זה, מצות חלה אינה מצוה התלויה בארץ דוקא. שהרי במצות התלויות בארץ לא צריך מיעוט לחוץ לארץ, וזה סיוע לשיטת המקנה.
נראה לומר שהשאלה האם חלה היא מצוה התלויה בארץ תלוי בפסק הרמב”ם לגבי פירות חוץ לארץ שבאו לארץ. שנינו במשנה בחלה פרק ב’ משנה א’:
פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם ר’ אליעזר מחייב ור’ עקיבא פוטר:
והסבר המחלוקת מבואר בירושלמי חלה ב, א:
גמ’ פירות חוצה לארץ כו’. כתיב אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. שמה אתם חייבין. אין אתם חייבין חוץ לארץ. תני זו דברי רבי מאיר. אבל דברי רבי יהודה פירות ח”ל שנכנסו לארץ ר”א פוטר ור”ע מחייב. מה טעמו דר”א לחם הארץ. לא לחם ח”ל.
כלומר, פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ ונתגלגלו כאן, חייב בחלה. משום שנאמר (במדבר טו יט) בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, “שמה אתם חייבים”. אבל כשיצאו לחוץ לארץ, לפי ירושלמי ר”ע הוא הפוטר, סובר ר’ עקיבא בא”י אתם חייבים בחלה, ואין אתם חייבים בחו”ל. אם כן שניהם נלמדים מ”שמה”, גם את הפטור בחוץ לארץ וגם את החיוב בארץ.
וכתב הרמב”ם תרומות א, כב:
פירות א”י שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין בח”ל פטורין, ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם,
וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה, שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ, ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם.
משמע ברמב”ם, שבתחילת ההלכה לגבי יצאו לחוץ לארץ, הדין שווה בחלה ובתרומות ומעשרות, ולפי האחרונים נראה שהרמב”ם למד תרומות ומעשרות מחלה.
ובחלק השני של ההלכה הרמב”ם דן הרמב”ם בפירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ, ובזה חילק בין חלה לבין תרומות ומעשרות. והקשה כסף משנה שם:
ויש לתמוה מאחר דמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות ארץ ישראל שיצאו לח”ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח”ל שנכנסו לארץ גם לענין תרומה ומעשרות וכל דכן הוא.
והכסף משנה תירץ שני תירוצים, ובשניהם שווה תרומה וחלה. לתירוץ ראשון, מ”שמה” לומדים לפטור כשיצא לחו”ל, וגם כשנכנס לארץ, פטור מן התורה משום שזו תבואת חוץ לארץ, ודברי הרמב”ם שחייב במעשרות מדבריהם, הוא הדין גם לחלה.
ולתירוץ שני כתב הראב”ד שאכן לומדים מ”שמה אתם חייבים” גם לתרומה וגם לחלה, ושניהם חייב מן התורה, ומה שכתב הרמב”ם שחייב במעשרות מדבריהם, הוא רק באופן שנכנס לארץ קודם קביעות מעשר. אבל אם נכנס לארץ אחר קביעות במעשר בחוץ לארץ, חייב רק מדרבנן.
אבל בחידושי הגר”ח על הרמב”ם כתב שיש אמנם חילוק בין תרומה ומעשר ובין חלה:
ונראה לומר, דהנה הרי חלוק תרומות ומעשרות מחלה, דבתרומות ומעשרות בעינן שני דברים לחייבן בתרומות ומעשרות, חדא הבאת שליש, והב’ מירוח, וכדתנן בפ”ד דפאה הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח”כ פדאן פטורין שבשעת חובתן היו פטורין, וכן הוא בפ”ג דחלה… וכן הוא מבואר מהא דדרשינן דגנך ולא דגן נכרי ודיגונך ולא דיגון נכרי, דהיינו הבאת שליש ומירוח, דבתרווייהו אם היו של נכרי מיפטרי מתרומות ומעשרות, וכמבואר כן להדיא בגיטין דף מ”ז [ע”א] דהפטור דדגן נכרי תלוי בהבאת שליש, ומשום דבחיובא דתרומות ומעשרות תרתי בעינן הבאת שליש ומירוח, משא”כ בחלה לית בה רק חד מילתא המחייבה בחלה דהיינו גילגול לרבנן וקרימת פניה בתנור לר”ע.
וכתב שבירושלמי מוכח שדין “שמה” שהזכרנו, תלוי היכן היה בזמן החיוב אם בארץ ישראל או בחוץ לארץ.
…דבאמת בעיקר הדין חלה ותרומות ומעשרות שוין הם דתרווייהו ילפינן להו מקרא דשמה דתלוי רק במקום היותם בין לחיובא ובין לפטורא, אלא דמ”מ לא נוכל לחייב פירות חו”ל שנכנסו לארץ בתרומות ומעשרות מדין תורה משום הך קרא דשמה, דכיון דלחייבן בתרומות ומעשרות בעינן גם הבאת שליש, וא”כ כל פירות חו”ל שנכנסו לארץ, נהי דבשעת חובה דמירוח הם בארץ ישראל וחייל בהו אז הדין דשמה שצריכין להתחייב בתרומות ומעשרות, אבל מ”מ אכתי הרי אין די בהמירוח לבד לחייבן, כי אם דצריכינן גם להבאת שליש המחייבן, ומאחר דגדלו בחו”ל א”כ הא נמצא דבשעת הבאת שליש היו הפירות עצמן בחו”ל, והיה בהן אז הדין דשמה לפטורא ולא לחיובא, א”כ ממילא לית בהו חיובא דתרומות ומעשרות, והרי זה כמו שהיו הקדש או של נכרי בשעת הבאת שליש, דהבאנו לעיל מהירושלמי דמיפטרי לעולם מתרומות ומעשרות משום דבשעת חובתן היו פטורין, והכי נמי הכא שהיו בחו”ל בשעת הבאת שליש דכותייהו, וממילא דלא מצינו הדין דשמה בתרומות ומעשרות רק לפטורא משום השעת חובה דמירוח ולא לחיובא, משא”כ בחלה דכל השעת חובה שלה הוא רק גילגול או קרימה בתנור, וא”כ שפיר משכחת לה הדין דשמה גם לחיובא, כגון שבשעת גילגול היתה בארץ ישראל דלא היה לה עוד שעת חובה בפטור, ומיושבים היטב דברי הרמב”ם, וכמו שנתבאר.
וכתב הסבר נוסף:
עוד נראה לומר בדעת הרמב”ם, דבאמת לא דמי עיקר חיובא דתרומות ומעשרות לחיובא דחלה, דחלה עיקר חיובה הוא ע”י מעשה הגילגול, וכל דין חלה תלוי בשם עיסה וכדכתיב בקרא עריסותיכם, משא”כ בתרומות ומעשרות עיקר חיובם הוא בא רק מכח דין גידולם, וכדכתיב בקרא דגנך, ומעשה המירוח הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרומות ומעשרות, דזה הוי דין בפני עצמו דכל שלא נגמר מלאכתו לית ביה עדיין חיובא דתרומות ומעשרות, ומירוח גמר מלאכתו הוא, אבל לא דעיקר החיוב נעשה ע”י המירוח, וזיתים וענבים יוכיחו, דכשחשב עליהן לעשות מהן יין ושמן אינן חייבין בתרומות ומעשרות עד שתגמר מלאכתן, ואם חשב עליהן לאכלן כמו שהן חייבין בתרומות ומעשרות מיד משום דלאו בני גורן נינהו וכמבואר בב”מ דף פ”ח [ע”ב] עיין שם, הרי להדיא דגמר מלאכה הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרומות ומעשרות, דכל שלא נגמר מלאכתו לית ביה חיובא, אבל לא דמעשה המירוח הוא עיקר דין המחייב בתרומות ומעשרות, וכדחזינן דהיכא דלאו בני גורן נינהו חייבין בתרומות ומעשרות מיד. אשר ע”כ זהו שמחלק הרמב”ם, דדוקא בחלה דהגידול אינו שייך כלל לדין חלה, ורק הדין עיסה ומעשה הגילגול הוא עיקר דינה, וע”כ שפיר שייך בה הדין דשמה גם לחיובא, דהכל תלוי בתר מקום שהם בשעת גילגול שהוא מקום שנעשית עיסה, משא”כ בתרומות ומעשרות דיסוד דינם הוא הגידול, א”כ הא ודאי דדין גידולם הכל הולך בתר היניקה אם היא מארץ ישראל או מחו”ל, וע”כ אף על גב דהקרא דשמה קאי גם על תרומות ומעשרות, דחיובם תלוי במקום היותם, אבל מ”מ הא דאזלינן בהו בתר יניקה וגידול לא פקע בהו, וממילא דהדין דשמה לא מועיל בתרומות ומעשרות רק לפטורא ולא לחיובא.
לכן לרמב”ם לא מועיל הלימוד “שמה” לחייב בנכנס לארץ, כיון שזו תבואת חוץ לארץ. אבל לפטור בחוץ לארץ זה מועיל גם בתרומות ומעשרות וגם בחלה.
אבל בגליוני החזון איש על הגר”ח חלק החזון איש וסובר שגם חלה תלויה בארץ, והרי כל הדינים שיש בתרומות ומעשרות יש גם בחלה, והרי דגן נכרי, למ”ד יש קנין לנכרי בארץ, פטור מחלה כמו שפטור מתרומה, וע”כ משום שדגן הנכרי פוטר מחלה משום שזו מצווה התלויה בארץ. (וההבדל בין דיגון של דגן גוי בארץ שפוטר ודגן חו”ל שבא לארץ שחייב, יש להסביר את ההבדל כמו שהסברנו בשעור הקודם: מה שבא מחו”ל לא התחייב, אבל דגן גוי בארץ נעשה בו מעשה פטור).
והוסיף החזון איש:
וראיה גדולה ממה שאין מפרישין מן החדש על הישן, ואים חדש וישן שני מינים אלא כל שנה תחייבים בפירוהןם במעשרן, ושנה זו אינה מתחייבת בפירות של שנה אחרת והוי מפטור לחיוב ומחיוב לפטור, ואם אין לחלה קשר בגידול לא שייך להגדיר בו חדש וישן ששרש חילוקן בגידול…
ואם אין למצות חלה שום קשר עם הגידול לא היה ראוי למצות חלה לקרותה מצוה התלויה בארץ.
אם כן החזון איש מוכיח שלמצות חלה יש קשר עם הגידול, ולכן זה מצוה התלויה בארץ, ולכן לא נכונה הגדרת הגר”ח שאין לחלה ענין עם הגידול, בניגוד לתרומות ומעשרות. החזון איש רומז לרש”י בקידושין ל”ז שהבאנו לעיל, שחלה היא מצוה התלויה בארץ. וזה משום שגם חלה תלויה ממש בארץ.
דעת הגר”ח מתאימה לדברי המקנה שחלה אינה מצוה התלויה בארץ, ואם כן מחלוקת זו תלויה במחלוקת בהבנת דברי הרמב”ם כאן.
וע”ע בזה בבית ישי, חידושים וביאורי סוגיות סימן ז’
[1] רמב”ם בכורים פ”ה ה”ו.
[2] בגמ’ בבא בתרא פא, א: “אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה ר”מ אף בלוקח פירות מן השוק [בביכורים]והא כתיב אשר תביא מארצך ההוא למעוטי חוצה לארץ”
[3] אבל בתוספות בבא בתרא, לכאורה הסברא הפוכה, שאם אדם צריך לעשות מעשה אם כן זו ראיה שהחיוב תלוי בפירות ולא באדם, וזו מצוה התלויה בקרקע.