ב”ה
שיעור הפרשת החלה בזמן הזה[1]
מדאורייתא אין שיעור לחלה כדי לצאת ידי חובת הפרשת חלה, ודי בכל שהוא, כמבואר ברמב”ם (הל’ בכורים פ”ה הלכה א), וז”ל: “מצוות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, וראשית זו אין לה שיעור מן התורה, אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה”. ואף על פי כן, כפי שנראה, אומרים חז”ל שצריך לתת אחד מעשרים וארבעה או ארבעים ושמנה מהעיסה.
כבר רש”י על התורה עמד על כך, במדבר טו, כ – כא (פרשת שלח):
רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: (כא) מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה’ תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם:
וכתב רש”י שם:
כתרומת גורן – שלא נאמר בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור, אבל חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה.
תתנו לה’ תרומה – לפי שלא שמענו שיעור לחלה, נאמר תתנו, שיהא בה כדי נתינה.
והדברים לכאורה סותרים: מחד אומר רש”י שאין שיעור לחלה אלא מדרבנן, ואחר כך כותב רש”י שנאמר בתורה שצריך ללתת שיעור נתינה?
הנודע ביהודה יו”ד סי’ רא הקשה שאלה זו, שלכאורה יש סתירה בין מדרשי חז”ל מהו שיעור החלה. מחד גיסא נאמר כי מהתורה אין לה כלל שיעור, ומאידך מלשון הכתוב “תתנו” משמע כי יש שיעור נתינה:
ואומר אני שמה שברור למעלתו שאין לחלה שום שיעור מן התורה אין אני מסכים עמו לחלוטין.
ויש לי לומר בזה דבר חדש לא קדמני בזה שום מפרש או פוסק והוא זה, כי המצוה הזאת של הפרשת חלה אם כי היא מצוה אחת יש בה שני ענינים. הענין האחד הוא להפקיע איסור טבל מן העיסה כי קודם ההפרשה היא אסורה באכילה וע”י הפרשת החלה מן העיסה כבר הופקע איסור טבל והותרה העיסה באכילה ואף אם אח”כ יחזיק בעל העיסה את החלה לעצמו ולא יתננה לכהן אין כאן אלא גזל השבט והעיסה הותרה באכילה. ואמנם המצוה העיקרית ליתנה לכהן, וזה הענין השני שאמרתי שיש במצוה זו.
ושני ענינים האלו חלוקים זה מזה שלפטור העיסה אין לו שיעור כלל מן התורה ואפילו משהו פוטר העיסה כתרומת גורן שחטה אחת פוטרת כל הכרי, ואמנם הענין השני לקיים מצות נתינה לכהן זהו יש לו שיעור מן התורה כיון דכתיב תתנו צריך שיהיה כדי נתינה והשיעור הזה שהוא אחד מכ”ד או אחד ממ”ח כאשר נבאר אח”כ הוא מן התורה בצד ומדרבנן בצד.
ואפרש הדבר ונאחז דרך משל שהוא אחד מכ”ד וזהו יש בו שיעור חשוב לקיים המצוה נתינה לכהן ואמנם זהו השיעור אחד מכ”ד בעשרון שהוא שעור חלה וכשיש אחד מכ”ד בעשרון כבר הוא כדי נתינה ושוב אין חילוק מן התורה בין אם העיסה היא רק עשרון אחד ובין אם העיסה היא ממאה סאה כי לענין לפטור העיסה אפילו משהו פוטר ולענין נתינה לכהן הרי יש כאן כדי נתינה ומה לו להכהן אם העיסה קטנה או גדולה, וזהו הצד שהוא השיעור מן התורה שהוא חלק כ”ד מן עשירית האיפה. ואמנם הצד שהוא מדרבנן הוא שחז”ל תיקנו שצריך שיתנו חלק כ”ד מן העיסה כמות שהיא ואם העיסה היא גדולה כ”ד עשרונות צריך שיתן לכהן עשרון שלם שהוא חלק כ”ד מן אותה העיסה. זהו מה שנלע”ד בשיעור חלה:
בשבט הלוי יו”ד קע”ח כתב כי “רגיל בפי תלמידי חכמים” לתלות את חידושו של הנודע ביהודה, במחלוקת הרמב”ם והרמב”ן: “לדעת הרמב”ם דהפרשת תרומה ונתינתה נחשבת למצוה אחת, אין כאן חיוב נתינה מיוחד מלבד שיעור הפרשה, שחיטה אחת פוטרת את הכרי. משא”כ להרמב”ן שהנתינה מצוה בפני עצמה, לדידיה ענין נתינת כהן מצוה בפני עצמה, ובעינן שיעור נתינה מהתורה”. אך השבט הלוי נקט, כי גם לדעת הרמב”ן אין הכרח שיש דין בשיעור הנתינה. וכמו כן, גם לדעת הרמב”ם שהיא מצוה אחת, יתכן שהנתינה היא מצוה, אלא שהיא חלק ממצות ההפרשה.
לכאורה לפי סברת הנודע ביהודה גם בתרומה היינו להפריש דבר שיש בו שיעור נתינה.
ורבנן תיקנו שיעור לחלה המופרשת מן העיסה, וחילקו בין בעל הבית שמפריש לבין נחתום שמפריש: כאשר בעל הבית מפריש, הוא צריך ליטול אחד מעשרים וארבעה מהעיסה [קצת יותר מ-4% מהעיסה], ואילו כאשר הנחתום מפריש או כשמפרישים מעיסה טמאה, השיעור הוא אחד מארבעים ושמונה [קצת יותר מ-2%], כמבואר במשנה בחלה (פרק ב, משנה ז):
שעור החלה אחד מעשרים וארבעה העושה עיסה לעצמו והעושה למשתה בנו אחד מעשרים וארבעה נחתום שהוא עושה למכור בשוק וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחד מארבעים ושמנה נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמנה נטמאת מזידה אחד מעשרים וארבעה כדי שלא יהא חוטא נשכר.
בזמננו, שהחלה אסורה לכהנים באכילה משום שהם טמאים, וכן שאין הכהנים מיוחסים בוודאות, היה צריך לכאורה שדין החלה יהיה כדין תרומה גדולה, שאין צריך להפריש אלא משהו קטן, כמבואר
ברמב”ם תרומות ג, א:
תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר ראשית דגנך כל שהוא אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, ולכתחלה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחלה.
וכן בשולחן ערוך יו”ד סימן שלא סעיף יט:
תרומה גדולה בזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה שיעורה כל שהוא.
וצריך להדגיש, שאעפ”כ, בזמן שהיתה תרומה טהורה נאכלת והיה מפרישה כשיעור חכמים, אם התרומה היתה טמאה היה מפריש כשיעור ולא חילקו חכמים בדבר. ולא מצינו שטמאה היתה נטלת בכל שהוא.
וכן כתב להדיא הרמב”ם שם בהל’ ג’ דתרומה טמאה נטלת אחד משישים ורק בזמן הזה דאין תרומה טהורה הנאכלת ואין צריך להפריש כשיעור בשום מקום אז לא הצריכו שיעור בטמאה בלחוד.
וכן פירש הרדב”ז שם בה”ג והגר”א ביו”ד שם סקל”ה לחלק בין תרומה טמאה לתרומה בזמן הזה דבזמן דאיכא טהורה הנאכלת לא רצו לפוטרה בכל שהוא שלא יבואו לעשות כן אף בטהורה אבל בזמן הזה שהכל בטומאה העמידוה על דין תורה.
ולפיכך, צריך ביאור מדוע הרמב”ם והשו”ע פסקו שגם בזמן הזה צריך להפריש אחד מארבעים ושמנה. רמב”ם ביכורים ה, ט:
בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א”י אחד ממ”ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה, ומכזיב עד אמנה מפרישין שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשיחיחיה הדבר מקודם.
וכן השו”ע בהלכות חלה (סימן שכב, סעיף א) פסק שגם בזמן הזה שיעור הפרשת חלה הוא אחד מארבעים ושמונה:
מצות עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן, שנאמר: ראשית עריסותיכם תרימו תרומה (במדבר טו, כ). וראשית זה אין לו שיעור מן התורה, אפילו הפריש כשעורה, פטר את העיסה. והעושה כל עיסתו חלה, לא עשה כלום, עד שישייר מקצת. ומדברי סופרים מפרישין אחד מכ”ד מן העיסה. והנחתום העושה למכור בשוק, מפריש אחד ממ”ח. ואם נטמאה העיסה בשוגג או באונס, אף בעל הבית מפריש אחד ממ”ח.
קושיה זו הקשה בספר חרדים מצוות התלויות בארץ ישראל הקדמה:
הרב קשה מדידיה אדידיה דהא כתב פ”ג מהלכות תרומות וזה לשונו ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחילה ע”כ והרי תלה הרב טעם הדבר מפני שאין לנו תרומה טהורה והטעם הזה ישנו נמי בחלה ולית נגר ובר נגר דיוכל לחלק בין תרומה לחלה בדין זה שאלו רמב”ם ידע בחכמתו הגדולה טעם לשבח לחלק היה לו לפרשו ולהשמיענו אותו כאשר פי’ טעם בדין החילוק שנתן בין תרומה לחלה בהפרשת סומא ושכור שהיה קל להבין מבלי שהוא יפרש אותו[2].
והאחרונים חילקו בין תרומה לחלה, עיין בשו”ת המבי”ט (ח”ג סי’ מז) שכתב, שמשום שבתרומה גדולה, כיון שנותנים גם תרומת מעשר אם כן שפיר ניכרת הפרשתה, ולכך מספיק להפריש כל שהוא, שמכל מקום ביחד עם התרומת מעשר יש שיעור הניכר. אבל בחלה אם יפריש רק כל שהוא, לא תהא ההפרשה ניכרת, ויבואו לזלזל בה.
ועיין גם ברדב”ז על הרמב”ם (הל’ בכורים פרק ה, הלכה ט) שכתב [בחילוק השני] כעין חילוק זה, והוסיף שאם יפריש דבר מועט ואחר כך ישרוף אותו תשתכח תורת חלה:
קשיא לי כיון דעיקר חיוב חלה אפי’ בא”י בזמן הזה מדרבנן ותו דאזלא לשריפה אמאי הצריכו להפריש אחד ממ”ח ליסגי בכל שהוא דהא מן התורה סגי בכל שהוא. וי”ל דאע”ג דאזלא לשריפה בעינן כדי נתינה דכתיב תתן לו אי נמי כדי שלא תשתכח תורת חלה דבשלמא כשהיא לאכילה לכהן אפי’ שלא יפריש אלא דבר מועט לא תשתכח תורת חלה אבל אם יפריש כל שהוא וישרפנו אין הדבר ניכר אלא א”כ יפריש כשיעור ופחות שבשיעורין דהיינו אחד ממ”ח.
(צ”ב מה שכתב “דבשלמא כשהיא לאכילה לכהן”, לכאורה כוונתו שאילו היתה לאכילה לא היתה משתכחת תורת חלה, מה שאין כן כשהיא נשריפת).
ובחילוק הראשון כתב הרדב”ז שכיוון שכתוב “תיתן לו”, צריך לתת כדי נתינה. ושאלנו לעיל, הרי גם בתרומה יש מצות נתינה. אמנם בחלה בפירוש כתוב “תתן” אבל מכל מקום מצות נתינה הרי יש גם בתרומה? ועוד, שהרי למעשה זה לא ניתן ומדוע כיום צריך שיהיה כדי נתינה?
ביאור הדברים מצינו בספר “אישי ישראל” על מסכת שבת, שמה ששייך לומר שיש שיעור בנתינה הוא רק לגבי חלה ולא לגבי תרומה, שהרי בתרומה אין שיעור לכמות שממנה חייבים להפריש, וחייבים להפריש מכל שיעור תרומה, ועל כן לפעמים שיעור הנתינה הוא קטן מאד. ולפיכך כשכתבה התורה ‘נתינה’ בתרומה, אין הכוונה שיהיה שיעור חשוב, אלא שתהיה נתינה מכל דבר שאוכל. מה שאין כן לגבי חלה דיש שיעור לעיסה שממנה מפרישים חלה, ועל כן כאן יש לומר שכוונת התורה ששיעור הנתינה בחלה יהיה חשוב. והיינו שדין הפרשת התרומה בעיקרו הוא תיקון הטבל, ואילו הפרשת חלה עיקרה הוא הנתינה לכהן [עי’ בשיעורי הגרי”ש אלישיב על פאה שכך ביאר].
סברא אחרת כותב אור שמח תרומות ג, א:
פירוש דהתרומה רוב פעמים לא הוכשרה בגורן, וא”כ כי מפריש כשיעור מטמא אח”ז תרומה טהורה, לכן מצוה להפריש כל שהוא, אבל חלה שע”כ נילושה בדברים המכשירין, וכבר נטמאה העיסה הטבולה, ולכך פסק רבינו לקמן הלכות בכורים פ”ה ה”ט וז”ל, בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א”י אחד ממ”ח, ושורפין אותה, דבעי כשיעור, כמו במקום שהחזיקו עולי מצרים ולא עולי בבל בחלה העיקרית, וזה טעם פסק רבינו שמחלק בין תרומה לחלה, ולכך צריך להפריש כשיעור בארץ ישראל אף בזה”ז.
יש הבדל בין תרומה בזמן הזה שהולכת לשריפה, הרי יתכן ששורף תרומה טהורה, ולכן יפריש כל שהוא. מה שאין כן בחלה שודאי יפריש מה שטמא ואין חשש שיאבד חלה טהורה.
ומכל מקום, אף על פי שהרמב”ם והשו”ע כתבו שבזמן הזה צריך להפריש אחד מארבעים ושמונה מהעיסה, לא נהגו כך.
עדות לכך מצינו בספר חרדים (פרק נב אות טו) שכתב, וז”ל:
ופעם אחת קרוב לפסח ראינו קצת בני אדם מונין המצות לאחר אפייה כדי להפריש אחד מארבעים ושמונה, אמרנו להם הרי כל השנה מפרישין כל שהוא, מאי שנא השתא, ולא השיבו כי לא ידעו ולא יבינו. והלכתי אני וחברי החכם הנעלה מעיין המתגבר הר’ אליהו ששון ז”ל ושאלנו את פי אחד מגדולי הדור הרב רבי משה מטראנ”י ז”ל, כדת מה לעשות בהפרשת חלה, ואם יש איזה טעם לחלק בחלת פסח לחלת שאר ימות השנה, ואמר לנו שהרב הגדול רבי יעקב בי רב רבו, שהיה רבן של כל חכמי צפת, הורה הלכה למעשה להפריש כל שהוא לכתחילה, ואין חילוק בין פסח לכל ימות השנה, ותו לא מידי.
גם המבי”ט בתשובותיו (חלק ג, סימן מז) והמהרי”ט (ח”א סימן פה) כתבו שאין נוהגין להפריש אלא כל שהוא. ובברכי יוסף סימן שכב כתב שאף שרבינו האר”י כתב שצריך להפריש אחד ממ”ח לפי סודן של דבריו, מכל מקום לא שמענו על שום חסיד בדורנו שנוהג כך. ובספר בן איש חי שנה שניה פרשת שמיני – הלכות חלה סעיף ג כתב:
בזה”ז דחלה לשריפה אזלא, אין לה שיעור ומפרישים דבר מועט, ברם רבינו האר”י זלה”ה ס”ל גם בזה”ז ידקדקו להפריש אחד מן מ”ח, וכנז’ בשער טעמי המצות שלח לך, יע”ש. וכתב רבינו חיד”א ז”ל בברכ”י, שלא ראה ולא שמע שום חסיד נוהג בזה ע”ש. ובסה”ק מקבציאל כתבתי, כיון דרבינו הגדול אמר כן, טוב שיעשה האדם פעם אחת בשנה כפי דברי רבינו האר”י ז”ל, ויעשה זאת האיש בעצמו לקיים פעם אחת הפרשת חלה בידו, ודבר בעתו מה טוב להוסיף זכות על זכיותיו קודם יוה”כ
בזמננו ישנם שני מנהגים בשיעור החלה: א. להפריש כזית. ב. להפריש כל שהוא.
נוהגים בני אשכנז ליטול חלה מן העיסה בשיעור כזית, כפי שכתב המהרי”ל בהלכות פסח (דיני חלה) בשם רש”י שנוהגים להוציא כזית, וכך פסק הרמ”א בשו”ע (סימן שכב, סעיף ה). המקור הוא דברי רש”י המובאים במחזור ויטרי.
ועיין בפתחא זוטא (סימן שכב ס”ק ג) שכתב שני טעמים למנהג זה:
- משום שאין מקיימים את מצוות שריפה בחלה בפחות מכזית.
- משום שכיוון שמותר לאבד פירורין פחות מכזית, אם יפריש פחות מכזית ויאבדו לא יהיה ניכר שהפרישו לשם חלה. והנה למנהג זה בוודאי צריך להקפיד לקחת כזית, אך אין שום קפידא אם לוקח יותר, ואין צריך לטרוח לקחת כזית בדקדוק.
יש לציין שאף שהמנהג להפריש כזית, מכל מקום נהגו רבים שרק כאשר מפרישים חלה בברכה מפרישים כזית, אבל אם מפרישים בלא ברכה, בין שההפרשה היא בשיעור המסופק, ובין שמפרישים לחומרה כדי לצאת מידי כל ספק – מפרישים כל שהוא, ואין מדקדקין בכזית כלל. וכן כתב בספר “שמירת שבת כהלכתה” (פרק נב הערה מח) בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל. וכן וראה דרך אמונה הלכות ביכורים פרק ה ס”ק עה:
ויש מחמירין שצריך ליטול א’ ממ”ח ולדינא אפשר לנהוג כמנהגינו שאין שיעור לחלה.
ובציונים ציין:
חזו”א שביעית סי’ ה’ סק”ד וכן העיד בברכ”י שכן המנהג בכ”מ וכ”כ בחרדים וכ”ז בודאי טבל אבל בספק בודאי סגי בכ”ש וא”צ אפי’ כזית.
ב. מנהג בני ספרד לקחת כל שהוא, וכמו שבתרומה גדולה מפרישים משהו קטן, כך גם בהפרשת חלה מפרישים כל שהוא. וכתב הברכי יוסף (סימן שכב, אות ב) בשם האחרונים שמפרישים רק משהו, כיון שבין כך החלה נשרפת.
[1] עיקרו של השיעור משיעור באתר בית המדרש להלכה בהתיישבות, שיעור החלה שניטלת מהעיסה בזמן הזה מהרב מיכאל גלעדי שליט”א. הוספתי מובאות למקורות. וכן הוספתי את הנודע ביהודה, וראה באתר עולמות על הפרשת חלה.
[2] רמב”ם ביכורים ה, יד – טו: “וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום ואם תרם אינה תרומה כך בחלה, וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום מזה על זה כך בחלה, וכל שאינו אוכל תרומה אינו אוכל חלה, וכל האוכל תרומה אוכל חלה. הלכה טו:
הסומא והשכור מפרישין חלה לכתחלה שאין בעיסה רע ויפה כדי שיכוונו ויפרשו מן היפה.” (כל שאמרנו: היינו מטמא על טהור, מן המוקף וכיו”ב).