י. הפרשת חלה מדין זכין לאדם

ב”ה

 

י. הפרשת חלה מדין זכין לאדם שלא בפניו

 

השאלה:

נשאלתי מעובד בחנות פיצה בקניון שיש בה משגיח כשרות שממונה על כל קומת המסעדות, אבל ביום שישי לאחר שהמשגיח עוזב, הם מכינים בצק שנמכר במוצאי השבת. האם העובד יכול להפריש חלה למרות שלא קיבל רשות לכך?

 

עקרונית, רשאי להפריש חלה רק הבעלים של הבצק או שלוחו. וזו המשנה הראשונה במסכת תרומות שהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה.

 

וכן נפסק בשו”ע יורה דעה שכח, ג:

אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה. הגה: מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה, כגון שהיתה העיסה מתקלקלת, מותר ליטול חלה בלא רשותו, דזכין לאדם שלא בפניו. וכן משרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלא רשותו, כיון שרגילה היא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות (ת”ה סי’ קפ”ח).

 

דברי הרמ”א מקורם בתשובת תרומת הדשן סימן קפח:

שאלה: אשה בעלת הבית לשה לה משרתת שלה עיסה, והלכה לחוץ קודם שהפרישה חלה; וקודם שחזרה נתחמצה העיסה כל צרכה, שאם תשהה עוד שלא תאפה תתקלקל העיסה, ובשביל כך רוצה המשרתת להפריש החלה בלי רשות בעלת הבית, שרי למיעבד הכי או לאו?

תשובה: יראה דשפיר דמי למיעבד הכי, דכיון דמתקלקלת העיסה זכות הוא לה לבעלת הבית וזכין לאדם שלא בפניו, וקי”ל זכייה מטעם שליחות איתרבי, ולענין תרומה רבינן שליחות מאתם גם אתם, וה”נ המשרתת נעשה שלוחה אפי’ שלא מדעתה מטעם דזכות הוא לה. ואפי’ אם אין כאן אלא חשש קילקול העיסה אמרינן דזכות הוא לה, כיון דרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת רשות למשרתת להפריש חלה אפילו בפניה.

ומקשה תרומת הדשן, שהרי לכאורה זה תלוי בדין יאוש שלא מדעת, שהרי רק לאחר זמן יתברר שאכן הבעל רצה בזה, או לגבי רשות לתרום, שלאחר זמן יתברר למפרע שהיתה הסכמה.  ע’ בבא מציעא כב, א:

תא שמע כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן בין כך ובין כך תרומתו תרומה וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע תרגמה רבא אליבא דאביי דשויה שליח.

 

ואומר תרומת הדשן שם:

ואי ק”ל הא דתניא בפ”ב דב”מ (כב ע”א) כיצד התורם שלא מדעת תרומתו תרומה…

לא דמי כלל דהתם בשעה שנעשה שליח לא ידעינן כלל דניחא ליה, אלא דאח”כ שמעינן מיניה או דחזינן מיניה דניחא ליה, ובעינן למימר דלמפרע הוי שפיר שליח. הא לא מהני משום דבעינן למידע בשעה שנעשה שליח דזכות הוא וניחא ליה. וכה”ג הוי דומיא דאתם, דאנן סהדי אי הוי הכא הוה ניחא ליה, אבל היכא דבשעה שנעשה שליחות לא ידעי לן לא הוי דומיא דאתם.

ואם כן אין בעיה של יאוש שלא מדעת, כיון שיש אומדנא שבשעת הקנין היתה דעתו בכך, בניגוד לאמור בגמ’ לגבי הפרשת תרומה כשלא ידוע בשעת ההפרשה את דעתו של בעל הבית. אבל עצם הקנין לכאורה היא מועיל מועיל מדין זכין לאדם שלא בפניו.

 

תרומת הדשן לשיטתו שהובאה גם בשו”ע אבן העזר א, י:

י”א מי שהמירה אשתו, מזכה לה גט ע”י אחר ונושא אחרת, וכן נוהגין במקצת מקומות (פסקי מהרא”י סי’ רנ”ו).

דבר זה נדון גם בפסק הדין של זיכוי הגט של בית הדין בצפת.

 

בפתחי תשובה יורה דעה סימן שכ ס”ק ו מביא תשובת פנים מאירות שכתב לגבי מכירת בהמה כדי להפטר מבכורה וכן לענין חמץ, שמועילה מכירה מדין זכין:

שוב ראיתי בתשובת אא”ז (פנים מאירות ח”ב סוס”י נ”ב) כתב בפשיטות בדבר בכור שמכרה אמו של ב”ב פרה מעוברת שלו לעובד כוכבים בלתי ידיעתו הוי מכירה משום דזכין לאדם שלא בפניו וכמו כן בחמץ אם לא היה בעה”ב בביתו ומכר איש אחר חמצו הוי כשלוחו כיון דזכות הוא לו ע”ש:

 

אבל בקצות החושן סימן רמג ס”ק ח, חולק על דברי הרמ”א:

בהאי דמשרתת דמפרשת חלה משל בעה”ב אין בזה משום זכות, דלא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אלא היכא דזוכה המקבל באיזו דבר כמו במזכה חפץ לפלוני, או במזכה גט לאשתו דזוכה האשה בגט, או במפריש משלו, אבל מפריש משל בעה”ב אין זה זכות אלא ניחותא איכא ושליחות לאו מתורת ניחותא הוא ובעינן לדעתכם דוקא.

לדעת הקצות אומרים זכין לאדם שלא בפניו, אבל לא זכין מאדם, ולכן לא מועילה הפרשת חלה באופן זה.

והביא הקצות ראיה לכך:

וכן נראה מדברי תוס’ בנזיר דף י”ב (ע”א ד”ה מ”ט) שהקשו בהא דאשה עושה שליח לחברתה שתפריש חלה אחר הלישה, והוא דבר שלא בא לעולם כיון דעושה שליח קודם הלישה ע”ש, ואי נימא דלא בעינן כלל דעת בעה”ב אלא משום דזכות הוא ואפילו בלא קלקול העיסה, א”כ לא גרע מה שעושה שליח מאילו לא עשתה שליח כלל והפרישה בעצמה. וע”ש בתוס’ שהקשו האידנא דנהגו בכך ע”ש, ואף על גב דהשתא שיעורי דחלה כולם שוים, אלא משמע דס”ל כמ”ש דכל שמפריש משל בעה”ב אין זה זכות אלא שליחות וכמ”ש, ולכן נראה להחמיר שלא תפריש המשרתת בעצמה.

 

 

הרבה אחרונים חלקו על הקצות, וסוברים כמו הרמ”א. הביאם בשו”ת בנין אב חלק ד’ סימן כד:

בשו”ת באר יצחק ח”א סי’ א’ ענף ג’ כתב להוכיח שזכין לאדם אומרים גם מבלי זכיה בפועל מדברי הגמ’ בכתובות יא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין מדין וכין לאדם ואע”פ שאין שם זכיה בפועל וכן דחה הדברים בחזון איש אהע”ז סי’ מ”ט והוכיח מגמ’ בסוטה דקינוי בי”ד מהני מדין זכין לאדם אף שאין שם זכיה בפועל ועיין בשו”ת אחיעזר ח”א ס’ כ”ח שהעלה שלא כהקצה”ח וכן בשו”ת חתם סופר ובמנחת שלמה להגרש”ז אוירבך זצ”ל בקונטרס לאפרושי מאיסורא.

 

הגרש”ז אוירבך שם דן בתיקון ר”ד בהרן, מתוך שו”ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן קז:

הקונטרס “לאפרושי מאיסורא” הנדפס בסו”ס מעדני ארץ שביעית, בדבר הפרשת תרו”מ שהתקין הגה”צ מוהר”ר דוד בהר”ן ז”ל לזכות הרבים לתקן כל פירות אר”י מאיסור טבל ע”י הפרשת תרו”מ פירות הארץ שלא מדעת בעלים מטעם זכין לאדם שלא בפניו.

תיקון ר”ד בהר”ן מבואר בספר ארח דוד – רבי דוד בהר”ן:

ויסוד הרעיון מכיון שנשאר תמיד יותר מאחד מאה פירות שמתקלקל ונפסד ודאי מן העולם, ואף הריקנים שבישראל בשעה שאין להם הפסד ניחא להו בהיתרא ואינן רוצים להיות חוטאים ומחטיאים את הרבים. לכן מפריש הוא מהפירות שנפלו תרו”מ על שאר הפירות ואפי’ שאין מבורר בשעת קריאת השם חלק המתקלקל כיון דתרו”מ בזה”ז דרבנן סמכינן על ברירה, וא”כ תרומה ותרומ”ע יחולו על פירות אלו ומע”ש ומע”ר עושה משלהם על שלהם ונפקע איסור טבל ויכול לעשות זאת עבור הבעלים כיון שזכין לאדם שלא בפניו.

ר”ד בהר”ן היה אומר מספר פעמים ביום את הנוסח שקבע בזה.

 

וכתב שם הגרש”ז אוירבך, שאין פקפוק שודאי שייך דין זכין לאדם שלא בפניו. ומביא גם שו”ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן יא:

והמחבר מרכבת המשנה כתב עליו דזכין לאדם שמענו אבל זכין מאדם לא שמענו כי הזכות בעבור הבעל לגרש אשתו הוי זכי’ מאדם ולפע”ד דבריו ברורים הם הרי זכי’ ילפי’ רפ”ב דקדושין מנשיא א’ למטה והתם לחוב ע”מ לזכות היא כמבואר שם וכן הלכה רווחת למכור חמצו של חבירו בשעה חמישית מטעם זכי’ לאדם אע”פי דהוה זכי’ ממנו לאחר והדבר פשוט ומובן והאורך שלא לצורך.

 

וכן בשו”ת בנין אב, ד’, כד:

בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ט’ מביא המקורות למכירה מבלי ידיעת הבעלים והעיד שכן נוהגים בקהילות רבות וע”ע שם שהביא דברי האחרונים שדנו בזה וחילקו שם בין אם היה גילוי דעת או שברורה דעת הבעלים למכור רק ששכחו וכדומה לבין מכירה למי שלא חש לכך כלל ועכ”פ כשברור שרצה והיה מעונין למכור רק שנאנס המכירה חלה מדין זכין לאדם שלא בפניו

 

ויתכן לומר עוד, שלגבי הפרשת תרומה וה”ה הפרשת חלה לא צריך שליחות ממש אלא מספיק גילוי דעת, וכן כתב חדושי הרמב”ן גיטין סו, א:

הא דתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו. פרישו בגמרא בפ’ המדיר דכיון דאמר יכתוב שליחותיה קא עביד, ואיכא דקשיא לי’ הא דתנן בנדרים פ’ אין בין המודר הנאה מחבירו תורם לו תרומתו ומוקמינן לה בגמ’ דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ואי אמרת שליחותיה קא עביד א”כ נהנה ממנו, ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינה אלא כנותן רשות לאו שליחותיה הוא וגבי תרומה אפילו גילוי דעתא נמי מהני כדאמרינן בפ’ אלו מציאות (כ”ב א’) כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה.

והקשה עליו הר”ן, דבגמ’ בבא מציעא מפורש דשוויה שליח. ותירץ  רע”א בבבא מציעא כב ע”א, שהרמב”ן סובר, כמו התרומת הדשן, סי’ קפ”ח דבעי שליחות בתרומה רק משום שאינו ידוע בשעת הפרשה אי ניחא ליה, אבל אי ידוע שניחא ליה לא בעי שליחות, כיון דעצם הדבר הוא זכות לו ורק יש קצת חוב במה דבעי אינש למעבד מצוה ובזה מהני גילוי דעת דאין זה חובה לו.

 

ויש לומר שאם זה לא מדין שליחות אלא מדין ניחותא, יתכן שאין כאן בעיה של זכין מאדם, כיון שזכיה מדין שליחות, היא דוקא כשזוכה לאדם. אבל כשדי בניחותא יש לומר שיועיל אף זכין מאדם אם זו זכות עבורו.