ב"ה
המצלמות בהלכה: הצילום כעדות בבית הדין
בתקופה האחרונה היו לא מעט מקרים שבהם הובאו לבית משפט סרטונים של אלימות, אם זה ברחוב או בבית אבות, ולצערינו גם בגני ילדים. מה אומרת ההלכה על עדות שבנויה על סרטוני וידאו? כמובן שכל זה אמור רק כאשר מומחה מטעם בית הדין מאשר שתוכן התמונות או הסרטון אמיתי ללא חשש עריכה.
כיום יש ברכבים מצלמות, באיזו מידה הן יעילות בבית הדין?
השימוש בזום מעלה שאלות נוספות הקשורות לבית הדין: עדות בזום, אדם שרואה עבירה בזום או בוידאו חי.
הדיון כאן הוא גם על ראית העדות באמצאים מיוחדים לראיה אם נחשב כראית עדות, וגם על קבלת העדות על ידי בית דין באופנים אלקטרוניים אם נחשב לאמירת עדות.
בשו"ע חו"מ סימן לה סעיף יב משמע שעדות צריכה להיות דוקא על ידי ראיה, ולכן סומא שלא רואה טוב ומזהה על פי הקול, זו אינה עדות, שו"ע חו"מ לה, י"ב:
סומא בשתי עיניו, אף על פי שמכיר הקול והאנשים ומכוונת עדותו, פסול.
ובראש השנה כד ע"א
תנו רבנן: ראינוהו במים, ראינוהו בעששית, ראינוהו בעבים – אין מעידין עליו.
ומשמע שצריך ראיה ממש לגבי עדות של קידוש החודש. על פי זה כנראה כתב באר היטב אורח חיים סימן תכו ס"ק א:
וע' בת' דבר שמואל סימן רמ"ב שכתב דהרואה לבנה מתוך אספקלריא או מראה של זכוכית שאין לברך עליה ע"ש באורך.
אבל בשו"ת עין יצחק חלק א – אבן העזר סימן לא, דן על התרת עגונה על ידי צילומים של ההרוג, וכתב
מהא דר"ה (דף כ"ד ע"א) דראינו בעששית אין מעידין שא"ה דהא כתיב כזה ראה וקדש. וע"כ בעינן דוקא בראיית החודש דיראו את עצם הלבנה ולא ע"י דמיון וכיוצא. ועוד יש לחלק משם לנ"ד בכמה גווני.
לדעתו אין לדמות לקידוש החודש, ויתכן שדבר שבקידוש החודש אינו נחשב לראיה, בעגונה זו תהיה ראיה[1].
וכתב הפתחי תשובה בחושן משפט שם לחלק בין ראיה בזכוכית או ראיה במראה, פתחי תשובה חושן משפט סימן לה ס"ק ח
ועיין בספר ברכי יוסף אות ט' שהביא תשובת הר"י ן' מיגש ז"ל כ"י [בנדפסות סי' קמ"ט] בענין זה. ועיין שם עוד [אות י"א] בענין עדים שראו את הדבר בתוך מה שנצטייר במראה זכוכית, וביאר שם, דאם ראה הדבר עצמו מתוך זכוכית פשיטא דהוי ראיה גמורה, אך אם אינו מסתכל בדבר כלל רק הסתכלותו הוא במראה, נסתפק בזה הרב הלכות קטנות ח"ב סי' (פ"ג) [פ"ב]. והגם דנראה דעת הרב דבר שמואל סי' רמ"ב ושבות יעקב ח"א סי' קכ"ו[2] דבכה"ג לא מיקרי ראיה, י"ל דשאני התם דיש מציאות דראו כוביתא דעיבא, אבל בנידון דידן אם הוא באופן שלא יש להסתפק בשום מציאות, אפשר דמיקרי ראיה, עש"ה.
ואם יועיל "באופן שאין להתספק" כמ"ש שם הפת"ש, האם תועיל קבלת עדות בפני בעל דין כשהוא צופה בזום? האם ביה"ד יוכל לקבל
האם ראיה באמצעי ראיה ותצפית יתקבלו כעדות? האם ראיה עבירה בזום תחשב לעדות? אם כן האם הדיון של בית הדין עצמו יוכל להיות בזום?
האם עדות על ידי צילום וידאו שיוצר ודאות אצל הדיינים במה שאירע, יחשב כמו עדות, כפי שמסיים בפת"ש שבנדון שבאופן שלא ניתן להסתפק בשום מציאות, אפשר שהיא כראיה. אבל יש לחלק, ששם מדובר על ראיה בעין אלא דרך מראה. אבל אנו מדברים כשאין עדות ראיה.
מה הדין כיוצא בזה לגבי קידושין, האם צריך לראות ממש, או שדי שהדיינים יקבלו עדות ויתברר להם שהיו קידושין אף אם העדים לא ראו את הנתינה ממש? מה הדין אם בדיוק ברגע נתינת הטבעת הצלם הסתיר את הכלה מהעדים, אבל אחר כך ראו את הטבעת על אצבעה, וברור שקבלה מהחתן, האם זו עדות?
ומה הדין בכלה שהיא מכוסה כך שאי אפשר להכיר אותה[3], ולאחר הברכות מרימים את הכיסוי ורואים מי היא הכלה, האם במצב זה העדים יכולים להעיד על כך שזאת נתקדשה? כתב על זה אבני מילואים סימן לא ס"ק ד
גם נהגו לכסות פני הכלות הצנועות. כתב בחידושי מוהרי"ט [על הרי"ף קידושין פ"ב] ז"ל וזכורני שראיתי בילדותי בתשובת אבא מארי ז"ל בא' שקידש אשה אחת והי' פני' מכוסות ולא ראו העדים אותה אלא אח"כ כשהלכה לה החזירוה ואמרו לה שתגלה פני' כדי שיוכלו להעיד ואז ראו אותה והאריך לצדד שלא לחוש לקידושין הואיל ובאותה שעה שנתקדשה לא ראו אותה ה"ל מקדש בלא עדים ואעפ"י שראוה לאחר מיכן אין חשש, ובתשובת הרשב"א סי' תש"פ השיב בשנים שהיו עומדי' אחורי הגדר ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו נתינה ממש אפי' ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום ואפי' היא מודה שלקחתו לשום קידושין דעדות דידיעה וראי' ממש בעינן ע"כ,
הרמ"א כותב בשו"ע אה"ע מב, ד'
וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה, אף על פי ששמעו שאמר: התקדשי לי בחפץ פלוני, ואחר כך יצא מתחת ידה, אינן קידושין עד שיראו הנתינה ממש (תשובת רשב"א סי' תש"פ). ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות.
ממקור הדין בתשובת הרשב"א משמע שמה שאינה מקודשת אינו משום ספק אם היה קידושין, אלא מעיקר הדין, שו"ת הרשב"א חלק א סימן תשפ:
השיב עוד בשנים שהיו עומדים אחרי גדר בית אחד. ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו נתינה ממש. ואפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום. ואפילו היא מודה שלקחתו לשם קידושין דעדות ראיה דידיעה בעיא ממש.
כאן העדות לא עדות לא משום ספק אלא משום שצריך עדות בראיה ממש. אבל בבית שמואל הביא את המרדכי שחולק, בית שמואל סימן מב ס"ק יב:
במרדכי פרק האומר כתב אפי' לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח יכול להעיד כאלו ראו גוף המעשה דהא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אף על גב דלא ראו הביאה מ"מ אם ראו היחוד הוי כמו שראו הביאה והרשב"א בתשובה כתב דוק' בביאה אמרינן כן משום דא"א לראות כמכחול בשפופרת גם י"ל אש בנעורת ואינו שרפה אבל בקדושין צריכים לראות המעש' ממש.
ומוסיף הבית שמואל שקידושין לדעתו הם כמו דיני ממונות, כיון שלענין דרישה וחקירה קידושין הם כמו דיני ממונות שלא צריך דרישה וחקירה. ואם כן הרי דעת הרמב"ם שבממונות מועילה ידיעה בלא ראיה, ואם כן הוא הדין בקידושין. וזה לשון רמב"ם הל' עדות פי"ז הלכה ה"א:
מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה שהם אומרים שראו פלוני שעבר עבירה פלונית, או שלוה מפלוני, אף על פי שהוא מאמין הדבר בלבו כאילו ראהו לא יעיד עד שיראה הדבר בעיניו או יודה לו הלוה מפיו ויאמר לו היה עלי עד שפלוני הלוה לי מנה, שנאמר והוא עד או ראה או ידע, ואין לך עדות שמתקיימת בראייה או בידיעה אלא עדות ממון, וכל המעיד מפי אחרים הרי זה עד שקר ועובר בלא תעשה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר.
גם השו"ע פסק שבדיני ממונות תועיל ידיעה בלא ראיה, שו"ע חו"מ צ, ט"ז
הנחבל כיצד, ראוהו עדים שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול, ולא ראוהו בשעה שחבל בו, וזה אומר: חבל בי, וזה אומר: לא חבלתי בו, הרי זה נשבע ונוטל. ואם יש הוכחה שזה חבל בו, כגון שהיתה החבלה במקום שאי אפשר לו לחבול בעצמו, כגון שהיתה בין כתיפיו וכיוצא בזה, ולא היה אחר עמהם, הרי זה נוטל בלא שבועה.
מכך מסיק הבית שמואל שגם בקידושין מועיל עדות של ידיעה בלא ראיה. ואם כן יש לומר שגם צילומים שברור מהם שהיה קידושין, הם כמו עדות ידיעה, אם אין חשש לעריכת הצילומים.
יש אפשרות נוספת לתת נאמנות, זה על פי אומדנא שבלב הדיין. לעיתים הדיין יכול לדון על פ אומדנא שמסתבר לו בדעתו, אפילו כשאין לפניו עדות ברורה על העובדות. רמב"ם הל' סנהדרין פכ"ד הלכה ה"א
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע,
כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה,
אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד.
וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה, או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כפי מה שיראה,
וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת, אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים,
וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.
אם כן, האם נוכל להגדיר צילומים וסרטים כאומדנא שהדיין יכול לדון על פיה? בנתיבות המשפט חו"מ סי' טו סק"ב כתב שכל אומדנא יכולה להועיל רק כאשר היא גלויה לכל העולם רק לענין לאורועי שטרא אך לא יכול הדיין להוציא ממון על פיה, שהרי מצאנו שאין עד נעשה דיין.
וז"ל נתיבות המשפט באורים סימן טו ס"ק ב
לשון הרמב"ם [פכ"ד מסנהדרין ה"א] הביאו הטור [סעיף ד'], יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו וכו', אם כן למה הצריכה התורה שני עדים, שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר. ולכאורה תימה, דהא אפילו ראה, כשנעשה עד אינו נעשה דיין, ואין לך אומדנא דמוכח גדול מזה שהוא בעצמו ראה המעשה, ואפילו הכי אסור לו לדון. ונראה דלא מהני אומדנא רק לענין אורועי שטרא. תדע, דאמרינן בכתובות פרק הכותב [פ"ה ע"א] קרענא סלקא דעתך אלא מרענא, או לענין מיפך שבועה, אבל לענין להוציא ממון אין שום הוה אמינא, כדאמרינן שם קרענא סלקא דעתך. והא דמהני אומדנא להוציא מיתומים [כמבואר ברמב"ם שם], נראה דוקא אומדנא שהיא אומדנא לכל העולם, כגון ידענא ביה בחסא דלא אמיד [כתובות שם ע"ב], דכשם שידוע לו כך ידוע לכל העולם, ובדבר שהוא אומד של כל העולם אין זה בגדר עדות כמו שכתבו התוס' ביבמות ריש פרק האשה רבה [פ"ח ע"א ד"ה אתא גברא], אבל בדבר שהוא רק ידוע להדיין פסלו רחמנא בגזירת הכתוב, כנ"ל.
אבל ממשיך רמב"ם הל' סנהדרין פכ"ד הלכה ה"ב:
כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אשה או פסול וכן בשאר כל הדינין ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה, וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען, ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין.
כל דברי הרמב"ם הללו הובאו בשו"ע חו"מ סעיף ה'. לכן מצלמות לא יכולות לשמש אומדנא כזו שאם היא נכנסת ללב הדיין שיוכל לפסוק כך. מלבד מה שיש לפקפק באמינות צילומים וצילומי וידאו, כיון שניתן לערוך אותם.
ובכל זאת, יש מקרים שפוסקים על פי אומדנא דמוכח בלא עדות ממש, ראה שו"ע חו"מ צ, ו':
העידו עדים שהיו לבעל הבית זה כך וכך כלים, וראו אחד שנכנס לביתו ויצא, ולא נכנס שם אדם אחר, וקודם שיכנס שם אדם אחר מנו אותם כלים ונמצאו חסרים, ולא היה שם מקום שיפלו בו אותם כלים, יש מי שאומר שיטול בעל הבית בלא שבועה אותם כלים שחסרו מאותו אדם שהעידו עליו שנכנס שם.
אבל אפשר להשתמש בצילומים כדי להוציא הודאה מבעל הדין, כיוצא בזה נפסק בשו"ע חו"מ יז, ח':
אפילו הביא אחד מבעלי הדין עד אחד, לא יאמר לו: אין מחייבין ממון ע"פ עד אחד, אלא יאמר לנטען: הרי זה העיד עליך, עד שיטעון ויאמר: עד אחד אינו נאמן עלי, וכן כל כיוצא בזה.
(נערך על פי מוסף קולמוס 026 של עיתון משפחה).
****
תשובה
שלום רב,
א. יש להקדים שסתם כך בוודאי לא ניתן להסתמך על סרטון וידאו וכיוצא בזה לשם קבלת עדות מהסיבה הפשוטה שמי שרוצה לשקר יכול לערוך את הסרטון וידאו ולשלב בו תמונות ממקום אחר או להוציא ממנו חלקים שאינו מעוניין שיראו. וכל מה שיש לדון הוא רק כאשר מומחה מטעם בית הדין מאשר שתוכן התמונות אמיתי ללא חשש עריכה.
ב. והנה מצינו במסכת בראש השנה (דף כד עמוד א, וברש"י שם) שאם עדים מעידים שראו את השתקפות הלבנה בתוך נהר או מעין או זכוכית שלא ניתן לקדש את החודש על פי זה. וכן פסק הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פרק ב הלכה ה), ומשום ש"אין זו ראייה ואין מקדשין על ראייה זאת". ע"ש. ולכאורה רואים שכדי לתת עדות צריך ראייה ישירה של העדים. וכן כתב בשו"ת הלכות קטנות חלק ב' (סימן פב) ללמוד מהגמרא הנ"ל שלא ניתן לקבל עדות על עובר עבירה שראוהו עדים עובר עבירה דרך המראה.
אולם יעויין בברכי יוסף חלק חושן משפט (סימן לה אות יא) שכתב, שיתכן לדחות הראיה מקידוש החודש, היות ושם יש מציאות שהעדים ראו בוכיתא דעיבא (עיגול של עב לבן) ולא את השתקפות הלבנה, אבל בנדון שעדים ראו אדם עובר עבירה דרך המראה ואין מקום להסתפק במציאות אפשר שזה כן נחשב ראייה.
וכן יעויין בשו"ת עין יצחק (חלק אבן העזר סימן לא אות ג) שכתב, שאין להביא ראיה מהגמרא בראש השנה הנ"ל שלא ניתן לסמוך על תמונה פוטוגרפית לענין היתר עגונא, כי דווקא בקידוש החודש לא ניתן להעיד על ידי דמיון וכיוצא, היות שהגמרא בראש השנה (דף כ עמוד א) דורשת את הפסוק (שמות יב ב) "החודש הזה לכם ראש חדשים" כזה ראש וקדש, ועל כן צריך שיראו את עצם הלבנה ולא על ידי דמיון וכיוצא (וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן ג אות יז-יט לגבי אם אפשר להתיר אישה עגונה על ידי שלוקחים צילום לאחר המות ומשווים אותו לתמונת החלל בחיים חיותו, ועל פי זה נקבע שהתמונות זהים והם של אדם אחד.
ג. ועל כל פנים לגבי דיני ממונות מצינו מפורש שאין צריך עדות ממש, אלא שמספיקה ידיעה או הוכחה ברורה כדי שניתן יהיה לחייב את חברו, ראה שלחן ערוך חושן משפט (סימן צ סעיף ו) שכתב, העידו עדים שהיו לבעל הבית זה כך וכך כלים, וראו אחד שנכנס לביתו ויצא ולא נכנס שם אדם אחר, וקודם שיכנס שם אדם אחר מנו אותם כלים, ונמצאו חסרים, ולא היה שם מקום שיפלו בו אותם כלים, יש מי שאומר שיטול בעל הבית בלא שבועה אותם כלים שחסרו מאותו אדם שהעידו עליו שנכנס שם. וכן מבואר עוד בשלחן ערוך (סימן ל סעיף יד, וסימן צ סעיף טז).
ולפי זה בדיני ממונות בית הדין יכול לקבל סרטון וידאו בתור הוכחה וידיעה ברורה על מה שהתרחש כל עוד ברור שהוידאו משקף את המציאות (וע"ע מה שכתבו בזה בספר "פסקי דין מבית הדין לדיני ממונות ולבירור יהדות" חלק ג' עמודים סו-סז, ובספר אורות המשפט עמודים רב-רט).
בברכה,
הלל מאירס
****
בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן פב) נשאל אם עדים יכולים להעיד על מה שראו במראה, והשיב, יש לברר זה מההוא דקידוש החודש, דאיתא בראש השנה (דף כד ע"א) עדים שמעידים שראו את הלבנה, חציו במים חציו ברקיע, חציו בעבים חציו ברקיע, חציו בעששית חציו ברקיע אין מעידין. הרי שאם ראוהו דרך מראה אינם יכולים להעיד.
וכתב הברכי יוסף (חו"מ סימן לה ס"ק יא הביאו הפתחי תשובה סימן לה סק"ח) דלכן כתב בעל ההלכות קטנות, רק יש לברר, כיון שיש לדחות דשאני התם דבעששית יש לטעות שמה שראו אינה לבנה, שכל הנך נדמה להם הלבנה ואינה הלבנה ודאית, אבל בנדון זה, אם הכירו הדבר באופן שאי אפשר לטעות, יש להסתפק אי נקרא ראיה. והגם שנראה מתוך השו"ת דבר שמואל (סימן רמב) ובשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן קכו) שאין לברך בראיית הלבנה במראה, התם שאני כיון שיש לטעות בראיה, אבל באופן כזה שבודאי אין מקום לטעות, אפשר דנקרא ראיה, עכ"ד.
ונראה לפי מה שכתב השו"ע (חו"מ סימן לד סי"ד) שבדיני ממונות לא בעינן ראיה, אלא אפשר לדון גם על פי ידיעה, א"כ גם כאשר ראו את הגניבה במעגל סגור והם יודעים שיד זר לא שולטת במצלמות, לא גרע מידיעה שיכולים להעיד.
ולגבי עדות בקידושין נחלקו הראשונים אם בקידושין ידיעה בלא ראיה מועילה, שהרשב"א (סימן תשפ ואלף קצג) כתב שאין מועיל כלום. והמרדכי בקידושין (פ"ג רמז תקלא) אם עד רואה דבר מוכיח ונראה, יכול להעיד ונדון כאילו ראה גוף המעשה, כדאמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה ואמרינן בכ"מ במנאפין עד שיראה כדרך המנאפין. הרי שאין צריך ראיה ברורה.
והרמ"א (אה"ע סימן מב סעיף ד) כתב כדעת הרשב"א וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה, אף על פי ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני, ואחר כך יצא מתחת ידה, אינן קידושין עד שיראו הנתינה ממש, ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות.
ונראה שדיני נפשות הינם כקידושין ותלוי במחלוקת ראשונים.
[1] בזמנו שהמרגל הישראלי אלי כהן, שנתפס בסוריה ונתלה בשנת תשכ"ה – 65, ביקש הרב של דמשק שיצלמו אותו כדי שיוכל להתיר את אשתו מעגינותה.
[2] שו"ת שבות יעקב חלק א סימן קכו:
לפי מה דאיתא בהל' חליצה סעי' א' שצריכין ליזהר בדיינים שלא יהא סומין אפי' באחת מעיניהם ושורש ומקור הוא מש"ס דיבמות ותוספת שם מדכתיב וירקה לעיני הזקינים יע"ש אי מותר להיות אחד מן הדיינים שעיניו כהות ולא יוכל לראות אם לא ע"י בתי עינים שקורין בל"א בריל או דלמא דלא הוי לעיני הזקינים ממש כיון שאין יכולים לראות אלא על ידי בתי עינים.
תשובה לכאורה היה נראה שגם בזה צריכין ליזהר וראיה לזה מהא דאיתא בראש השנה פ' אם אין מכירין דף כ"ד ע"א ת"ר ראינו במים ראינו בעששית אין מעידין עליו וכ"פ הרמב"ם בפ"כ מה' קידוש החדש: ומה"ט כתב בתשובת דבר שמואל סי' רמ"ב דהרואה הלבנה מנוגה נגדה מתוך אספקלריא או מראה של זכוכית דאין לברך ברכת הלבנה אך לבסוף מסיק דיוכל לסמוך על שאר הרואים אותם ברקיע וכמו שפסק מהרש"ל דאפי' סומא יכול לברך ע"ש דבריו באורך.
[3] כתב על זה אבני מילואים סימן לא ס"ק ד:
גם נהגו לכסות פני הכלות הצנועות. כתב בחידושי מוהרי"ט [על הרי"ף קידושין פ"ב] ז"ל וזכורני שראיתי בילדותי בתשובת אבא מארי ז"ל בא' שקידש אשה אחת והי' פני' מכוסות ולא ראו העדים אותה אלא אח"כ כשהלכה לה החזירוה ואמרו לה שתגלה פני' כדי שיוכלו להעיד ואז ראו אותה והאריך לצדד שלא לחוש לקידושין הואיל ובאותה שעה שנתקדשה לא ראו אותה ה"ל מקדש בלא עדים ואעפ"י שראוה לאחר מיכן אין חשש, ובתשובת הרשב"א סי' תש"פ השיב בשנים שהיו עומדי' אחורי הגדר ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו נתינה ממש אפי' ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום ואפי' היא מודה שלקחתו לשום קידושין דעדות דידיעה וראי' ממש בעינן ע"כ,