;ב"ה
בעית לשמה במצות מכונה[1]
להלן נברר שאלת לשמה במצות בכלל ובמכונה בפרט:
השאלות:
האם צריך לאפות מצה לשמה?
האם השימור הוא לשמה או העשיה צריכה להיות לשמה
האם על ידי מכונות זה נחשב לשמה?
האם מספיק כוונת לשמה בהתחלה וממילה אחר כך ימשך?
בשנים אחרונות דנו הפוסקים על שאלות נוספות הקשורות במצת מכונה, ובעיקר על שאלת מידת החום במכונה, שכיום המכונות הן באורך של כ-30 מטר, ולמצה לוקח שתי דקות לעבור במכונה, בניגוד לתנור של מצת יד שהמצה נאפית תוך כמה שניות. ובמצת מכונה החשש, שיש קטע במכונה עד שהמצה נאפית, שיש חום שלא מועיל לאפיה, אבל בגלל החום המצה תחמיץ מיד.
וכן דנו על כך שמצת מכונה הוא בנפח גדול ממצת יד, כפולה. ואם כן יתכן שדינה כמצה נפוחה שאסורה (יש להעיר שהנפיחות של המצה אינה בגלל פעילות של תסיסה שהיא החימוץ אלא בגלל אידי המים שבבצק, ראה מאמרנו "היבטים ביולוגיים בהלכות חמץ")
וראה תשובות והנהגות לר"מ שטרנבוך שליט"א, ח"ד או"ח סי' ק'; תחומין כו, הרב בין ציון יעקב ווזנר, "תהליכים בעייתיים במצות מכונה"; שם, הרב מנחם מנדל אייזנברג, "החששות במצות מכונה של ימינו". בדברים אלו לא נעסוק כאן.
א. מהו השימור והאם צריך להיות לשמה.
בגמרא פסחים דף מ' ע"א דורשת הגמרא מהפסוק "ושמרתם את המצות" שצריך לשמור את המצה מחימוץ. ובסיום הענין אומרת הגמרא:
ואפילו הכי לא הדר ביה רבא, דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו – הפיכו לשום מצוה[2].
ומשמע שהשימור צריך להיות לשם מצוה, וברי"ף ובתוספות גרסו "לשם מצה". והמשמעות היא שצריך להיות שימור לשמה.
וכן משמע במשנה פסחים לה ע"א:
חלות התודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו – אין יוצא בהן, עשאן למכור בשוק יוצאין בהן.
ובדף לח ע"א:
חלת תודה ורקיקי נזיר וכו'. מנא הני מילי? – אמר רבה:דאמר קרא ושמרתם את המצות – מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח.
וכן פסק הרמב"ם בהל' חמץ ומצה פ"ח הלכה הי"ג:
מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום.
אף שכתב הרמב"ם בפרק ה' הלכות ח-ט[3] שכל דגן שאוכל ממנו בפסח צריך להיות משומר, אבל נראה שכאן מדובר על שמירה לשמה של המצה, וכל הפסח אין צריך לאכול מצה שנאפתה לשמה[4].
וכן מוכח מירושלמי שהביאו המאירי לגבי מצה ישנה: ע' מאירי עמ' קכט, שהביא ירושלמי שכדרך שנחלקו בית שמאי ובית הלל בסוכה ישנה, כן נחלקו במצה ישנה. מכל הנ"ל מוכח שיש דין של לשמה במצה.
והיוצא מכך שזה דין בעשיה לשמה ולא רק שימור מחימוץ, הוא מה שכתב בביאור הלכה סימן תס שלא די בלשמה בתחילה אלא הביא שבימי נעוריו היה המנהג שבעת אפית המצות בעל המצות היה אומר וחוזר ואומר להעוסקים כמה פעמים שיזכרו שהיא מצת מצוה. וז"ל:
וע"כ צריך שיהיה בזה כל מעשיהן היינו הנתינת מים לתוך הקמח והלישה והעריכה [וי"א דגם הניקור] והאפיה ע"י גדולים ויהיה הכל בפירוש לשם מצת מצוה וא"צ שיאמרו בכל מצה ומצה אלא יאמר כל אחד מה שיעשה היום בענין מצה זו יהיה הכל לשם מצות מצה. וזכורני בימי נעורי היה המנהג בישראל שבעת אפיית מצות בעל המצות היה אומר וחוזר להעוסקים כמה פעמים שיזכרו שהיא מצת מצוה ועכשיו בימינו נתרופף המנהג הזה מפני שכמה מדקדקים ליקח מצה שמורה ללילי הסדר והמצה שמורה נאפה בכל מיני הידור מפני שע"פ רוב לוקחין אותם מרב העיר או משארי ת"ח וע"כ אין מדקדקין בסתם מצות אבל באמת יצא שכרנו בהפסדנו מפני שסוף סוף רוב העולם אין לוקחין מצה שמורה ויוצאין בסתם מצה וכשקטנים עוסקין בעניני לישה ובעריכה וכה"ג אין יוצאין ידי מצה.
ב. האם אפשר לעשות מצה על ידי מכונה ולכוין לשמה?
לכאורה תלוי במחלוקת הראשונים לגבי דין לישה על ידי חרש שוטה וקטן כשגדול עומד על גביו. בתחילת סימן ת"ס בשו"ע:
אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי א"י, ולא על ידי חרש שוטה וקטן.
וכתב משנה ברורה סימן תס ס"ק ג
הטעם דכתיב ושמרתם את המצות ומשמע מזה דשמירה שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוין לשם מצה של מצוה ונכרי וחש"ו לאו בני שימור נינהו והסכימו הרבה פוסקים דאפילו ישראל עומד ע"ג ומזהירן שיכונו לשם מצות מצה ג"כ לא מהני ואינו יוצא י"ח אפילו בדיעבד ויש מן הפוסקים שמקילין בעומד ע"ג ומזהירן שיכוונו בעשייתו לשם מצה דאז אמרינן אדעתא דישראל קעביד וכתבו הב"ח והמ"א דיש לסמוך עלייהו כשא"א בענין אחר.
ולכאורה גם מכונה זה כמו ישראל עומד על גביו, ואם מועיל בגוי צריך להועיל גם במכונה.
ועל פי זה כתב בשו"ת יחווה דעת סימן יד
ולכן מצת מכונה איננה חשובה יותר מעשיית סתם מצה, ואף שהלוחץ על הכפתור להפעלת המכונה אומר בפירוש לשם מצת מצוה, אין זה מועיל, מפני שאמירתו חלה רק על כח ראשון של המכונה, וכשהיא ממשיכה אוטומטית לפעול, נפסק כוחו הראשון, ולא חלה על המשך הפעולה אמירת לשמה. וכמו שחילקו בחולין (טז ע"א) לענין שחיטה, בענין הפוטר מים, עד שבאו וסבבו הגלגל, ושחט, שמכח שני והלאה נחשב לגרמא בעלמא, ולא נחשב כח אדם, ושחיטתו פסולה. וכן נפסק בשלחן ערוך יורה דעה (סי' ז)
וכתב הרב עובדיה יוסף שם:
אמנם מצאנו לכמה גדולים שכתבו שלחיצת הכפתור להפעלת המכונה שנעשית על ידי ישראל שאומר לשמה, נחשבת כאמירת לשמה על כל מה שממשיכה המכונה לפעול עד הפסקת פעולתה, והכל נחשב ככח אדם לשמה. וכן דעת הגאון רבי אברהם תאומים בשו"ת חסד לאברהם מהדורא תנינא (סימן ג'). וראה עוד בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סימן ט"ז). וחלק ד' (סימן קכ"ט). ובשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' ס"ט). ובשו"ת תורת רפאל (סי' ע"ג). ובשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' ה'). ובספר חזון איש (חאו"ח סי' ו'). ובשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' ו') ועוד
וסיים:
ומכל מקום מצוה מן המובחר להשתדל להשיג מצה שמורה של עבודת יד שנעשית בידי אנשים יראי שמים הבקיאים בהלכה, לצאת בה ידי חובת מצה בלילה הראשון לכל הדעות. אולם ביתר ימי החג, גם מי שאוכל מצה שמורה רשאי להקל לאכול מצת מכונה הכשרה לפסח.
ויש לומר שתלוי האם דין אשו משום חציו נאמר רק לגבי נזיקין או גם לגבי שבת ושחיטה טוית ציצית וכו'. שאלה זו קשורה להערתו הידועה של הנימוקי יוסף בסוגייתנו. הנימוקי יוסף שאל: אם אשו משום חציו, כיצד ניתן להדליק נרות שבת בערב שבת? הרי על פי דעה זו, נמצא שהאדם מדליק כביכול את הנרות בכל רגע ורגע, ומחלל שבת! קושיה זו מניחה ש"אשו משום חציו" משמעו, שהאדם כביכול מבצע בידיו את הנזק שעושה האש; אם מפרשים שנזק האש הנו נזק עקיף, אלא שהתורה חידשה שחייבים אף על נזק כזה, לא היה מקום לקושיה. וז"ל נימוקי יוסף:
אשו משום חציו. כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכל שכן הוא דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת ועם כל זה תנן [שבת דף יט ע"ב] משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשים בכל יום וכדאמרן כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב:
תירוצו של הנימוקי יוסף הוא שאף שהמזיק מבצע כביכול את הנזק בידיו, נחשב החיוב כולו לשעת ההדלקה (ונפקא מינה לשאלה אם ישתעבדו נכסיו לתשלומי הנזק, ומאימתי ישתעבדו); ואף בשבת מתמקד המעשה כולו בשעת ההדלקה, דהיינו – בערב שבת. ואם כן גם לגבי מצה, מה שעושה לשמה בתחילת העבודה במה שמפעיל את המכונה הכל נחשב כאילו נעשה באותו רגע.
אלא שזה שייך לגמ' סנהדרין עז ע"ב:
אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומיחייב הני מילי בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא
ופרש"י:
דכפתיה – קשר ידיו ורגליו על שפת הים.
ואשקיל עליה בידקא דמיא – הפנה את מרוצת המים עליו.
גיריה דידיה הוא – הן הן חציו, והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד, כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון.
בכח ראשון – כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו.
אבל בכח שני – שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו.
(אמנם דעת רש"י לא כל כך ברורה מה החילוק בין כח ראשון לשני, ורגילים להסביר שההפרש הוא בזמן. ודעת הרמ"ה שם שהמים זרמו לכיון אחר ולכן זה כח שני, ואכמ"ל)
האם בחשמל ניתן לחלק בין כח ראשון וכח שני? האם כל החשמל המיוצר לאחר מכן הוא כמו כח שני? לכאורה זה לפחות כח שני.
לכאורה תלוי במחלוקת מ"א ואבן העוזר ס' רנב על רחיים של מים. למ"א פטור ולאה"ע חייב. לכאורה הרי גם זה תלוי בדין אשו משום חיציו. ואכמ"ל
האם בכלל מועילה מחשבת לשמה רק בתחילת תהליך?
ניתן להוכיח מסוגית עיבוד התפילין, שם כתב הרא"ש (הלכות תפילין סימן ג'):
וכתב הר"ר ברוך ז"ל דאם העובד כוכבים מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו יש בו ממש דעובד כוכבים עביד אדעתא דישראל טפי מכותי. דכותי אמר אנא גמירנא טפי מינך כדאיתא בספ"ק דמסכת ע"ז (דף כב א) ובענין זה התירו הגאונים עיבוד עובד כוכבים. ואע"ג דבכתיבת גט אמרינן עובד כוכבים אדעתיה דנפשיה קעביד בפ"ב דגיטין (דף כג א)
והרמב"ם ז"ל [פ"א מהל' תפילין] פסק אם עיבדם עובד כוכבים פסולין אע"פ שאמר לו לעבד עור זה לשם ס"ת או לשם תפילין שהעובד כוכבים על דעת עצמו הוא עושה ולא על דעת השוכר אותו. לפיכך כל דבר הצריך מעשה לשמו אם עשהו עובד כוכבים פסול ונהגו העם כמ"ש הר"ר ברוך כי אין עבדנים ישראל מצויין בכל המקומות. וכן הדעת מכרעת דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה העובד כוכבים. אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד כשישים העור בתוך הסיד שיאמר אז אני עושה לשם ס"ת ואז יעשה העובד כוכבים לדעת ישראל כשאמר לו עשה כך. וכיוצא בזה מצינו בפ' אין מעמידין (דף כו ב) דרבי יהודה בעי מילה לשמה ואפלו הכי ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי ולא אמרי' עובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד כיון דברגע נעשית ודאי הוא עושה על דעת מה שישראל אומר לו. וכן כ' בעל העיטור ז"ל דסגי בעובד כוכבים שיעבדנו לשמן.
וכתב חזון איש שמכאן משמע לגבי טוית ציצית שמועילה מחשבת לשמה בהתחלה, ע' חזו"א הלכות תפילין י' ו'. על פי הרא"ש שמכשיר טוית ציצית כשעושה עכו"ם וישראל עומד על גביו.
וז"ל החזון איש שם:
ולפ"ז כל שנעשה התחלת העבודה ע"י ישראל לשמו סגי ואין צריך ישראל לעמוד על הא"י בשאר עבודות, שהרי אפי' עומד על גביו אינו עושה על דעת ישראל בדבר הנמשך. אלא אנו מכשירין משום סתמא לשמה א"כ כי אינו עומד על גביו ג"כ, ומיהו אם אין ישראל מתחיל בעבודה ע"י עצמו או ע"י שעומד על הא"י ומצוהו לא סגי אע"ג דהבעלים אמר בפיו שנותן העור לעבדו לשם ס"ת שאין מחשבת בעלים קובע אלא בעינן מחשב עובד, ואפשר דהיינו דהצריכו הגאונם שיסייע ישראל בתחלה שע"י סיוע מקרי עובד ומהני מחשבתו לקבוע לס"ת, ואפשר דאף לדעת הר"מ דלא מהני ישראל עומד ע"ג א"י דלא כהראש, מ"מ אם ישראל עצמו התחיל בעבודה והא"י גומר סגי משום דעכשיו סתמא לשמה.
לדברי החזון איש מועילה מחשבה רק בהתחלה. ומוסיף החזון איש:
ונראה דא"צ עבודת אדם אלא אפי' גמר קוף עבודתו ולא דמי לגט דבעינן כתיבה [וגם בנכרי פסול התם] וכן בטוית ציצית אי טוה ע"י דשקיל בדקא דמיא על מכונה שטוה סגי דכיון דכח ראשון הוי לשמה הו"ל אילך סתמא לשמה וא"צ כח אדם.
ולכן כתב שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן י על דברי החזון איש:
וזהו חדוש גדול, דמכיון דכשהתחיל הוי בכח ראשון שוב כשר כל מה שנעשה אח"כ אף שלא מכח גברא. ולפ"ז גם בנדון דידן אם נחשו בפתיחת /נחשוב פתיחת/ הזרם לכח ראשון יוכשר אח"כ כל מה שנעשה דהא לא בעינן כח גברא.
אבל יש להוסיף שיתכן שדין שימור לשמה, אם נאמר שהלשמה הוא רק דין בשימור, הרי במכונה נעשה שימור על ידי העומד אף אם אין זה מעשיו ממש. ואכן זה טעם הראשונים הסוברים שמועיל לישה בחש"ו וגדול עומד על גביו, כפי שכתב המשנה ברורה בשער הציון סימן תס ס"ק ד:
דעת רב האי וכן הובא דעת הרא"ה בחידושי הריטב"א להקל ומטעמא אחרינא דהכא לא בעי עשיה לשם מצוה רק שימור לשם מצה כדכתיב ושמרתם, וזה סגי אפילו באחר שעומד על גביו ומכוון לשם מצה, וריטב"א מסיים שכן היה דן הרא"ה להלכה ולא למעשה, ובתשובת הר"ח א"ז סימן ל"ה וסימן קמ"ג גם כן נוטה דעתו להקל דמצרפינן לזה מחשבת העומד, עיין שם, ועיין שם עוד דעת הר"ר יצחק שאין דעתו כן, וכן בספר מהרי"ל מביא גם כן דברי הר"ח הנ"ל, וחולק עליו:
אלא שתלוי בשאלה אם אדם משמר מה שביד חברו, ואם זה משום שהוא בן דעת דוקא, ואכמ"ל.
ראה ישורון מא, פסקים מהרב שריה דבליצקי זצ"ל, שכתב "הרבה מדקדקים אוכלים מצת מכונה דוקא ויש שגם לכזיתים בסדר אוכלים מצת מכונה" ובהערה 3:
הרבנים הקודמים בירושלים קדושים אשר בארץ המה רובם נהגו במצת מכונה גם לכזית ראשון אך אין כל כך ראיה מהם כי אז לפי מצב מכונות ההם עשו כמה וכמה עבודות ביד ולא היתה כל כך שאלה של לשמה.
ומעשה בהגה"צ מקובל אלקי שכל עבודתו עפ"י כוונות האר"י והרש"ש זיע"א שהיה מהראשונים בירושלים עיה"ק שאכלו מצת מכונה ובמוצאי פסח בא אברך אחד בקינטורין וביקש ממנו חתיכת מצה לעשות עצמו לחמץ והצדיק ברוב ענוותנותו לא הקפיד כלל אבל הלה לא השלים שנתו רח"ל והרבה צריכים להזהר בפיהם ובקולמוסם אלה הדורשים והכותבים שמצות מכונה הם חמץ גמור וד"ל. [וע"ע לרבינו זצוק"ל בשו"ת שומע ומוסיף[5] פסח סי' נ"ט] ובכת"י רבינו זצוק"ל במק"א כתב דיש להחמיר באכילת מצות מכונה לכזית של מצוה מחמת חשש לשמה.
[1] על שאלת הכשר מצת מכונה בכלל, ראה בנספח.
[2] ומשמע שמצת מצוה צריכה להיות שמורה משעת קצירה. ועיין נודע ביהודה מהדורה תניינא או"ח סימן ע"ט:
"מכתבו הגיעני ויען טרדות רבות סבבוני לכן אין הפנאי גורם לעיין בדבריו ובפרט שאין כאן דבר חדש, ושאלתו אם לחוש לחומרא של הפר"ח בסימן תנ"ג שמחמיר במצת המצוה שיהיו דוקא חיטין השמורים משעת קצירה. הלא יראה מנהגן של ישראל בכל מדינות פולין ואשכנז דלית דחש להא רק המהדרין מן המהדרין."
[3] וז"ל הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה ח:
תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ, ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל, שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים משום שנאמר (שמות י"ב) ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ.
הלכה ט: לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ, דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח, ואם מכרו לגוים קודם הפסח מוכר מעט לכל אחד ואחד כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל.
[4] אמנם המגיד משנה למד אחרת: מגיד משנה הל' חמץ ומצה פ"ה הלכה ה"ט (המ"מ גרס "משום שנאמר" בתחילת הלכה ט' ולא כבדפוסים הישנים שזהו סיום הלכה ח'): "[ט] משום שנאמר (בתורה) ושמרתם את המצות וכו'. שם (דף מ'.) אמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה פירש רש"י כיפי עמרים, עכ"ל. ולא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו שום חלוק בין המצה של לילה הראשון למצה שאדם אוכל בשאר ימי הפסח אלא שבסוף ערבי פסחים כתב הרב אלפסי ז"ל היכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמינטרא אלא כזית בלחוד דמנטר הוא דאית ליה אכיל ברישא. וכן כתב רבינו ספ"ח מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כו'. הורו ז"ל שהשמור אינו מעכב ולכתחלה ראוי לעשותו בכל הדגן אלא שאינו מעכב אלא בלילה הראשון שהוא חובה לאכול מצה המשומרת."
[5] שו"ת של הרב שריה דבליצקי יד כרכים, נדפס במהדורה פנימית. – ראה הגדה של פסח מחשבת בצלאל ברשימת הספרים בכת"י שהובאו בהגדה.