טז. מעליות בשבת כיום

ב"ה

טז. מעליות אוטומטיות בשבת[1] – כיום

הראשון שעסק בנושא הוא הרב ישראל רוזן, לפני כחמישים שנה, בשנת תשל"ב, בהיותו חבר המכון הטכנולוגי לבעיות הלכה בירושלים, בראשות פרופ' זאב לב ז"ל. בשנת תשמ"ד, לפני כארבעים שנה יצא ספר "מעליות בשבת" של הרב לוי יצחק הלפרין שעמד בראש המכון המדעי הטכנולוגי לעניני הלכה, בבית וגן בירושלים. הרב הלפרין חקר את הנושא שש עשרה שנים (לפי פר' לב במאמרו בתחומין). המאמרים הראשונים בנושא מעליות בשבת נכתבו בתחומין כרך ה' משנת תשמ"ד, על ידי הרב ישראל רוזן ז"ל שהתחיל במחקר בנושא עדיין לפני ייסוד מכון צומת, בהיותו חבר במכון בבית וגן. ועל ידי פרופסור זאב לב ז"ל . מאז כמובן הרבה דברים התחדשו בטכנולוגיה של המעליות. למשל מערכת השקילה של המעליות בזמנו היתה שקילה כשאנשים נכנסו למעלית, וכיום השקילה היא רצופה תוך כדי העברת האינפורמציה לפיקוד של המעלית ולמנוע המעלית. מערכת פילוס אוטומטית, וכמובן התצוגה היא דגיטלית או של נורות לד.

בשנת תשפ"א התפרסם מאמר של ראש צומת כיום, הרב מנחם פרל בנושא "מערכות שקילה במעליות מודרניות". בשנת תש"ע התחדש הפולמוס – ראה הפניה בסוף השיעור.

בציבור החרדי התקבל הפסק לאסור לא רק מחששות הלכתיים אלא גם משום אוירת השבת, (ע' על זה במאמרו של הרב מנחם פרל "זילותא דשבת במרחב הציבורי" בתחומין לט תשע"ט).

ע' שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן קמד:

לפע"ד ח"ו לחפש היתר לנסוע במעלית ביום טוב וכש"כ בשבת, ומוטב יותר שהמדובר ישאר בביתו להתפלל ביחידות ולתקוע לו שופר בביתו, והשי"ת ישמע לתפילתו כנאמר קרוב ד' לנשברי לב, ואבאר שיחתי… ועי' גם בספר דברי שאול להגאון שו"מ סימן ג' באמצע התשובה, בענין היתר ההליכה בשבת בעגלה החדשה אשר מקרוב נתגלה התחבולה להוליכה ע"י קיטור ואש, ומסיים וז"ל ח"ו להקל ולגבב קולות שהקל בזה הנבל הזה (מורה אחד שהביא בשם) ואם ח"ו נתיר זאת, לא יוודע איפוא ענין שבת כלל, כי לא ישבות המסחר אף בשבת, כי יוכל לנסוע גם בשבת ומתוך כך יבא להתיר כל המלאכות ח"ו וע"כ אין להתיר עכ"ל… בהא סלקינן דאין שום מקום לחפש היתר לנסוע במעלית בשויו"ט ואפילו לצורך מצוה, דמזה יוכל לצמוח חילול קדושת השבת ויו"ט באופנים שונים, וכנ"ל מדברי השו"מ מה"ד סי' ג'.

אבי ההיתר הוא הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שרוב ככל דרכו ההלכתית של מכון צומת לדורותיו מתבסס על תורתו. בשמירת שבת כהלכתה (מהדו"ג כג, נח) התיר את השימוש במעלית הן לעליה והן לירידה, אולם ציין שיש האוסרים ירידה:

אסור להשתמש במעלית בשבת וביו"ט אלא אם כן היא פועלת באופן אוטומאטי (מעליתשבת) דהיינו שהיא עולה ויורדת לעתים מזומנות או עולה ויורדת ללא הפסק ועוצרת בקומות שכוונו מלפני שבת וגם הדלת נסגרת ונפתחת מאליה בלי שיהא צריך לעשות בה כל פעולה שהיא וגם בלי שתיעשה שום מלאכה על ידי הכניסה למעלית והיציאה ממנה.

אבל גם במעלית אוטומאטית זו יש מחמירים שלא להשתמש בה אלא בעליה. שיטות האוסרות להשתמש במעלית שבת לצורך ירידה מפני שכאשר יורדים בה הרבה אנשים בבת אחת כי אז גם הירידה עצמה וגם הדלקת הנורות שבכל עצירה נעשית על ידי כוח היורדים ולא עלידי החשמל. ועוד יש שבמעליות הגדולות היורדים מייצרים בעצמם בכובד גופם זרם נגדי המוחזר לרשת החשמל ואותו הזרם מגיע למכשירי החשמל והתאורה שבקירוב מקום המעלית במקום הזרם מרשת החשמל המזינה אותם כרגיל לכן יש חוששין. בירידה במעלית אוטומאטית כזו לאיסור תורה ויש מגדולי הפוסקים שאינם חוששים בזה לאיסור תורה וכדלעיל.

ויש ישראל קדושים שאינם משתמשים כלל במעלית אוטומטית מעלית שבת הגם שמצד הדין אין לחשוש לאיסור אלא מפני שהם חוששים וחרדים לקדושת השבת ואשרי חלקם.

גם בילקוט יוסף (שבת ה מעלית ד ובהע') כתב בשם אביו הרע"י, שמעיקר הדין השימוש במעלית שבת גם לצורך ירידה מותר, אך סיים "ולכן במקום צורך אפשר לסמוך על המתירים ולהשתמש בשבת במעלית אוטומטית, ובמקום שאפשר נכון להחמיר, והמחמיר תבוא עליו ברכה." וכן ביחס למדרגות נעות (שם ה).

בשנה האחרונה (תשפ"ג) נכנסו לענין זה הרב שלום יוסף גלבר והרב יצחק מרדכי הכהן רובין, מחברי "אורחות שבת", משום שבשנים האחרוןנות גדלה מצוקת הדיור והיוקר ומתרבים בניינים רבי קומו והצורך למעלית ללא חששות הולך וגדול. קונטרס שלהם נדפס בחוברת "היכלא" ניסן תשפ"ג של קהילת בני תורה בהר נוף בירושלים.

החששות לכיום כפי שהם מציגים בפתיחת דיונים:

א. עין אלקטרונית ומערכת חיישנים הפועלת בדלתות

ב. מערכת שקילה, במעליות מודרניות מצויים "מגעי שקילה" בתחתית התא, לעומס חסר, עומס מלא ועומס יתר. תפקידם למסור מידע לפיקוד בקשר לזרם ההתחלתי הנדרש וכן כדי לדלג על קריאות בדרך (עומס מלא) או להתרות על עודף משקל (עומס יתר).

ג. מלאכות נוספות שנעשות על ידי משקל האדם: במצב שיש משקל של אנשים שיכול להוריד את המעלית ללא המנוע, עצירת המעלית נעשית על ידי מתגים המותקנים בפיר שבו נוסעת המעלית, וכאשר המעלית מגיעה אליהם הם מופעלים, ובמקרה זה זה נעשה על ידי משקל הנוסעים.

ד. ייצוב המעלית על קו הקומה, המערכת מייצבת את עצמה במדוייק מול רצפת הקומה – פילוס אוטומטי. זה לא גרמא כיון שזה נעשה מיד בכניסת אנשים למעלית ולא לאחר זמן.

ה. גרימת הגברת זרם: כניסת אנשים למעלית לעליה גורמת לתוספת זרם למנוע.

חלק מן המערכות הנ"ל ניתן לבטל באופן זמני או למצא להם תחליף. אבל יש לדון במערכות שאין להם פתרון מעשי, אלא פתרון הלכתי.

הנושאים העיקריים שנדונו במאמרים הנ"ל, א. השאלה האם אדם שמבצע מלאכה על ידי משקל גופו, האם זה נחשב כמעשה שלו או שאינו נחשב כמעשה שלו. ב. שאלת מלאכה שנעשית על ידי שנים כשזה יכול וזה אינו יכול, וכאן המנוע הוא יכול והאדם לבדו אינו יכול, האם יש להתיר לכתחילה משום טעם זה. יש לציין שהרבנים גלבר ורובין, לא עוסקים כלל בשאלת המשקל משום שלדעתם ההיתר (בצירוף שינוים בהפעלת מעלית שבת) דייה אף אם אדם המבצע מלאכה על ידי משקלו יחשב כמבצע מלאכה. בנוסף, יש דיון על החיישן שבודק בזמן סגירת הדלתות אם יש אדם שם או אין, דבר שהכרחי לצורך בטיחותי. למעשה לפני סגירת הדלתות מופעל זמזם כדי שאף אחד לא יעמוד בטווח של הדלת כדי שלא יפעיל את החיישן.

בשאלת המשקל, יש מחלוקת עקרונית בין הרב הלפרין בקיצור בספרו "מעליות בשבת" וביתר אריכות בספרו "מעשה וגרמא בהלכה", ובין הרב רוזן ופרו' זאב לב זכרונם לברכה.

הסוגיות הנוגעות לשאלת משמעות המשקל הן הסוגיה בב"ק בענין חמשה שישבו על ספסל, ותוספות בסנהדרין האומר שלא צריך למסור את הנפש אם רוצים לזרוק אותו על תינוק.

בבא קמא י ע"ב

ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו – האחרון חייב, ואמר רב פפא: כגון פפא בר אבא! היכי דמי? אילימא דבלאו איהו לא איתבר, פשיטא! אלא דבלאו איהו נמי איתבר, מאי קעביד. סוף סוף מתניתא היכא מתרצא? לא צריכא, דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי, והשתא איתבר בחדא שעה, דאמרי ליה: אי לאו את, הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין. ולימא להו: אי לאו אתון, בדידי לא הוה מיתבר! לא צריכא, דבהדי דסמיך בהו תבר. פשיטא! מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי, קמ"ל דכחו כגופו דמי, דכל היכא דגופו תבר, כחו נמי תבר.

וברש"י שם:

דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי – ולהכי אצטריך למיתנייה לאשמועינן דאפי' הכי חייב…

רש"י בבא קמא י ע"ב

ולימא להו אי לאו אתון בדידי – לחוד לא הוה מיתבר ואתם כשישבתי היה לכם לעמוד ומדלא עמדתם אתם כמוני שברתם…

לא צריכא דבהדי דסמיך עלייהו – לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל ודקאמרת פשיטא לא צריכא דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליהם ואתא לאשמועינן דכחו כגופו דמי.

סמך בהו – נסמך עליהם ולא יכלו לעמוד לישנא אחרינא דזגא מזגא גרסינן כדאמרינן בעלמא חזי למיזגא עליה (שבת דף מח).

בבאור הגר"א פירש את שיטת רש"י שקושית הגמ' "אי לאו אתון בדידי לא הוי מיתבר" קאי גם ארישא, אפי' היכא שבלאו איהו לא הוי מיתבר כלל, ובכ"ז כולם חייבין. ופירש"י הטעם : "היה לכם לעמוד, ומדלא עמדתם אתם כמוני שברתם".

לכאורה לשיטה זו יש להוכיח שכובד האדם קרוי מעשה דידיה, שהרי הם כשישבו לאו מידי עבדו, ואין לחייבם על עצם ישיבתם, שהרי "בלאו איהו לא הוי מיתבר כלל". וכל מה שחייבים גם הם היינו על המשך ישיבתם שם כשנוסף עליהם האחר. והרי בכה"ג לא עשו מעשה חדש אלא המשיכו לשבת, וכהאי דעומד על קורה מע"ש וממשיך לדרוך בכבדו בשבת. משמע דהכובד מחייבם בכה"ג.

לכאורה משיטת רש"י על פי הגר"א יוצא שכובד של אדם נחשב למעשה. אולם הרב רוזן הוכיח שגמרא זו סוברת שדיינינן דינא דגרמי, ואינו חייב משום מעשה אלא משום הגרמי של המעשה, עיי"ש באריכות במאמרו.

ובטור מוכח שהכובד לא גורם חיוב, ראה טור חושן משפט הלכות נזיקין סימן שפא שבסתם ספסל שנשבר פטורים משום שסתם ספסל מיועד לישיבה זה כשואל את הבהמה ומתה מחמת מלאכה.

אם היושבין עליו גדולים ושמנים שאין סתם ספסל ראויה לסבלן וישבו כולם כאחד כולם חייבין ואם ישבו זה אחר זה אם לא היה נשבר אלמלא ישיבת האחרון אז הוא לבדו חייב…

הרי שלדעתו למרות שהם תרמו על ידי הכובד לשבירת הספסל, הם פטורים.

ובכלל יש לדון האם ניתן להשוות דיני נזיקין לשבת, ע' מש"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל בספרו מאורי אש פ"ג עמ' סד.

ומסקנת הרב רוזן ביחס למעלית:

אם נשוה את הדבר לנדוננו, למעלית, נראה לי ברור דהאדם הנכנס לתא דומה ליושב על ספסל דבלאו כח המנוע "לא הוי מיתבר כלל" ולא היה קורה כלום. כשבא אח"כ הכח החשמלי ודוחף ועי"כ נגרמות פעולות חשמליות, ה"ז דומה לאותו אדם הנוסף ליושבי הספסל. כאמור אין לחייב כלל את הראשונים שהשתתפו בשבירה כאילו עשו מעשה בפועל, בכבדם, ולאותן שיטות (רש"י) שבכה"ג כולן חייבין היינו רק בנזיקין "דהיה להם לעמוד". ובשבת פשיטא שאין לחייבו בכה"ג.

סוגיה נוספת הקשורה לזה היא בסנהדרין עב ע"ב הקשו התוס' ד"ה והא אסתר על הגמ' שם שהקשתה על אסתר כיצד נבעלה לגוי דהוי בפרהסיא (ותי' בגמ': "קרקע עולם") ואמאי לא פריך "והא אסתר עריות הוי" ואפי' בצנעא תיהרג ולא תעבור? ותירצו התוס':

דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מחייבא למסור עצמה משום עריות, דהא מרוצח ילפינן, ורוצח גופיה כי מחייב למסור עצמו הנ"מ קודם שיהרוג בידים, אבל היכא דלא עביד מעשה, כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך – מסתברא שאין חיוב למסור את עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי, כיון דלא עביד מעשה.

וודאי שמדובר כשהתינוק נהרג לא דוקא מחמת כוח הדחיפה אלא מעצם הנפילה של האדם עליו, הרי שהכח של האדם לא נחשב למעשה.

אמנם כאמור סוגיה זה אינה עיקרונית כיון שההיתר מבוסס יותר על סוגית זה יכול וזה אינו יכול בשבת צג ע"ב (ולכן הרב גלבר והרב רבין לא נכנסו בכלל לבאור הסוגיה.

שבת צב ע"ב

משנה. המוציא ככר לרשות הרבים – חייב. הוציאוהו שנים – פטורין. לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים – חייבין, ורבי שמעון פוטר.

בגמרא מבואר שאם זה יכול וזה אינו יכול, שאינו יכול פטור משום מסייע אין בו ממש. ולהלכה פסק רמב"ם הלכות שבת פרק א' הלכה טז:

ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין ושיעור אחד לשניהן, היה כח באחד להוציא קורה זו לבדו והשני אינו יכול להוציאה לבדו ונשתתפו שניהם והוציאוה, זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה.

ומה שכתב הרמב"ם "אינו חייב כלום", כך פסק הרמ"א בשו"ע או"ח שכח, ג':

הגה: מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו, אומר לא"י להוציאו (ב"י בשם אורחות חיים ואיסור והיתר הארוך).

וכתב המשנה ברורה בס"ק יא:

ואף על גב דהוא פותח פיו וממציא את שינו להוציאו קי"ל דמסייע אין בו ממש ובט"ז מאריך בענין זה ודעתו להחמיר אבל הרבה אחרונים דעתם כהשו"ע:

שאלה זו נוגעת גם לסוגית מקיף וניקף, לכחול את העין על ידי נכרי, וכן לשאלת קציצת צפרנים לטבילה בשבת על ידי גוי ואכ"מ

בהגדרת אינו יכול כתבו תוספות שבת צג ע"א ד"ה "אמר מר זה יכול וזה אינו יכול" כתבו:

נראה לר"י דהאי אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה אלא שהוא נושא הקורה בענין זה בכי האי גוונא שאלמלא אחר לא היה יכול לנושאה לבדו כגון באצבע או תופשה בענין זה שאינו יכול לנושאה לבדו דמה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול לנושאה.

ולגבי מעלית, המעלית נמצאת על כבלים שבצדם השני יש משקולת. כשהמעלית יורדת, המנוע צריך כח כדי להתגבר על המשקולות. וכשיש אנשים, הכובד שלהם גורם למנוע לעבוד בהספק פחות מכך. ואנו מייחסים את המלאכה לזה שיכול לבד, היינו למנוע בלבד. ואף שכתבו התוספות שדנים על מי שמחזיק באצבע כשאינו יכול לבדו, ולכאורה גם המנוע בהספק הנוכחי הוא "אינו יכול", אבל כותב הרב גלבר שודאי הוא נחשב ליכול, שהרי שני אנשים שנושאים קורה שאחד יכול לשאת לבדו, גם כן הוא אינו משקיע את כל הכח הנחוץ לנשיאת הקורה, שאם כן הרי הקורה תתהפך, ואף על פי כן הוא נחשב ל"יכול" משום שאם יפסיק השני להרים, הוא יאסוף את כל כוחו וישא את הקורה. והוא הדין במעלית.

ונראה, שאפילו אם המצב הוא שיש מספר אנשים במעלית שמורידים את המעלית בלא המנוע בלבד, זה לא יחשב שנים שעשאוה כשזה אינו יכול וזה אינו יכול שעדיין אסור מן התורה, אלא כל אחד נדון לגבי כל האחרים כאינו יכול, . ולכן גם אם יתכן מצב שכמה אנשים מורידם מעלית על ידי משקלם[2], הרי כל אחד מהם לבדו הוא אינו יכול, וכן מוכח בסוגיה, שהרי זה כמו ארבעת רגלי הסוס, שכל אחד מהן נחשבת כאינה יכולה כלפי שלש האחרות, ראה שבת צד ע"ב:

היה רוכב על גבי בהמה, וארבע טליות תחת רגלי הבהמה – טהורות, מפני שיכולה לעמוד על שלש. ואמאי? הא קמסייע בהדי הדדי! לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש.

הרי שכל אחד בפני עצמו נחשב כאינו יכול והאחרים יכולים, וזה מסייע שאין בו ממש.

לגבי שאלת הכניסה והיציאה מהמעלית, ראה תשובת הרב גלבר להערת הרב צבי ובר למאמרו. יש שתי שאלות, שאלה ראשונה מתוך מאמרו של הרב גלבר:

יש שעוררו שבמקרה שדלת המעלית החלה לנוע על מנת להיסגר ואחד מהאנשים עמד על מפתן המעלית, או שנכנס עם עגלת תינוק באופן שחלק מהעגלה נשאר על מפתן המעלית, דבאופנים אלו לא תוכל הדלת להיסגר והמעלית לא תוכל לפעול, וכשנתנו אנשים אלה דעתם בטרם הגיעה הדלת אליהם שבמצב זה לא תוכל המעלית לפעול, נכנסו מיד פנימה כדי שהדלת תיסגר, דלכאורה באופן זה כניסתם למעלית על מנת לפנות מקום לדלת היא פעולה של גרמא, דאם לא היו נכנסים פנימה לא היתה המעלית פועלת וכניסתם גורמת להפעלת המעלית.

וע' שם שטוען שאין זה איסור. אלא שיש בעיה נוספת, והיא כשאדם נכנס ונמצא ממול הדלת, הרי מפעיל חיישן שהדלת לא תוכל להסגר. אלא שפתרון שאלה זו כתב הרב רוזן שצריך להתקין זמזם שיתריע 3 שניות לפני תום ההמתנה, לסגור הדלתות. הזמזם יפעל גם במשך תהליך סגירת הדלת, וכך אדם לא יכנס בזמן שהחיישנים עובדים, ולפני זמן זה המעלית בכלל לא מיועדת לעבוד ואין צריך חיישנים.

וראה בהערה בשש"כ שם את סברת הגרש"ז:

שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דנראה כיון שרק מלאכת מחשבת אסרה תורה, לכן הואיל וע"י היורדים לא נעשה שום חידוש או שינוי בקצב הירידה של המעלית, להקדים או לאחר, שהרי גם בלעדיהם נעשה הכל בדיוק כמו עכשיו, ה"ז חשיב כלא אהנו מעשיו של האדם וכאילו לא נעשה על ידו שום דבר, וקצת ראיה לכך ממ"ש הרע"א ריש סי' שיח בשם הריטב"א לענין הופך בגחלים, דאפשר שחייב מפני שמתבשל במוקדם, ולא הזכיר כלל לחוש שע"י ההיפוך משכחת שהתבשיל מתבשל כעת מגחלת של האדם, ולא מהאש שהיתה קודם.

ולכן זו סברא לא לייחס מלאכה למי שנכנס ויוצא מן המעלית ולמלאכות שנגרמות מחמת כך.

למעשה הדרישות של הרב גלבר והרב רובין, שהן יותר מחמירות מאלו של הגרש"ז אוירבך הן:

א. במעלית זו מבוטל לגמרי מתקן השקילה[3], כלומר שכשנכנסים נוסעים, אין המעלית שוקלת אותם.

ב. נעשה שינוי שאין צורך בפילוס אוטומטי.

ג. אין משקל הנוסעים גוגרם להגביר את צריכת זרם החשמל הן בעליה והן בירידה

ד. המעלית מותקנת באופן שבכל מצב לא יוכל משקל הנוסעים להוריד את המעלית מבלי פעולת המנוע.

ואף על פי כן, יש פוסקים, ביחוד בבני ברק, שאסרו שימוש במעלית כל שהיא בגלל זילותא בשבת, ולכן הזכירם גם הרב נויבירט בשש"כ כפי שהובא לעיל.

למעשה הדרישות של צומת ממעלית שבת, כפי שמופיע באתר צומת:

שעון שבת לעלייה ולירידה אוטומטיות.

השבתת לחצני ההפעלה (למעט לחצן חירום).

עצירה אוטומטית בכל קומה או שתיים, והותרת די זמן לכניסה וליציאה בטוחות.

נטרול ההשפעות החשמלית הקשורות בכניסת אנשים ויציאתם בעת העצירה.

הפעלת זמזם שיתריע על כך שהדלת עומדת להיסגר.

טיפול נכון במיתקני השקילה – ניטרולם לחלוטין או ביטול השפעת כניסת האדם למעלית עליהם.

טיפול נכון בפילוס האוטומטי (re-leveling)

השבתת כיתובים 'מיותרים ותשומת לב ל'מראה הקומות".

שילוט מתאים במעלית ובכל קומה.

לסיום, ראה את "פולמוס המעליות תש"ע" מהרב ישראל רוזן

[1] מעלית אוטומטית היא מעלית הפועלת מאליה בשבת, בשעות קבועות עפ"י שעון ולפי תוכנית הערוכה מראש, ללא קשר עם המצאות אנשים בתוכה. המעלית נעצרת בכל תחנה (או לסירוגין) ולחצני הקריאה מבוטלים כליל. כמו כן ברור מאליו שבעת החניה, כאשר האנשים נכנסים ויוצאים, מבוטלים כליל כמו כל מעגלי הדלתות כגון עין פוטואלקטרית או נעילה חשמלית ומגעים שונים המושפעים (בחול) מפתיחת הדלתות וסגירתן, במעליות מודרניות מצויים "מגעי שקילה" בתחתית התא, לעומס חסר, עומס מלא ועומס יתר. תפקידם למסור מידע לפיקוד בקשר לזרם ההתחלתי הנדרש וכן כדי לדלג על קריאות בדרך (עומס מלא) או להתרות על עודף משקל (עומס יתר). כל אלו חייבים להיות מבוטלים בשבת (וניתן לבצע זאת ללא בעיות טכנולוגיות או בטיחותיות) משום שהנכנסים לתא מפעילים את "מגע השקילה" במישרין, ואכן ניתן לבטלם ללא קושי.

[2] ולכאורה הוי ספק פסיק רישא שאנו נוקטים שמותר.

[3] וראה מאמרו של הרב מנחם פרל בתחומין פא, תשפ"א, "מערכות שקילה במעליות מודרניות", שם דן בזה מדין דבר שאין מתכוין בגרמא. ודעתו שאין בעיה גם משום שמערכת השקילה היא רצופה, וכרוכה רק בשינוי בעצמת הזרם, דבסר שמותר לכתחילה לרוב הפוסקים. והוסיף תיקון במעלית, שמערכת השקילה תעבוד רק לאחר סגירת הדלתות, כך שתמיד זה יהיה גרמא. ולדעת מרבית הפוסקים פסיק רישא בגרמא ודאי מותר באיסור דרבנן.

מכתבו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל על מעליות בשבת