יז. חשמל בשבת – האיסור ומשמעויותיו

ב"ה

יז. חשמל בשבת – האיסור ומשמעויותיו

שלש גישות קיימות לגבי איסור הפעלת מכשיר חשמלי בשבת (מלבד הדלקת נורת להט וגופי חימום שיש בהם איסור הבערה או בישול וכדלהלן, ראה  חזו"א ג,ט; הרב זוין, סופרים-וספרים, חלק התשובות עמ' שטז בשם הרוגוצ'ובי; מנחת-שלמה ח"ב סי' יט; שו"ת יביע-אומר ח"א יט,יד שקיבץ את דעות האחרונים בדין זה). גישה אחת היא גישת החזון איש שיש איסור בונה בחיבור החשמל. גישה שניה היא גישת ה"בית יצחק" שבהפעלה חשמלית יש איסור מוליד. וגישה שלישית, גישת הרב אשר וייס שיש בזה משום מכה בפטיש מדאורייתא[1].

להלן נדון בגישות אלו ובמשמעות למעשה מהן.

נפ"מ: המשכת מצב, הגברת זרם, הרמת המתג בזמן שאין חשמל.

ראשית, בנוגע לחיבור גוף חמום, הרי זה נחשב כ"גחלת של מתכת", הסוגיות בגמרא עוסקות בכיבוי גחלת של מתכת, ואומרת שכיבוי גחלת של מתכת היא איסור דרבנן:

שבת מב,א:

אמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ… במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה (=האוסר).

שם קלד, א:

אין ממתקין אותו [את החרדל; ביום טוב] בגחלת. והתניא: ממתקין אותו בגחלת? לא קשיא, כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ.

ההבדל בין גחלת של מתכת וגחלת של עץ הוא לגבי כיבוי משום שבניגוד לגחלת של עץ שהופכת לפחם ולכן יש בה איסור כיבוי מן התורה, הגחלת של מתכת לא נעשית פחם.

בשו"ע או"ח שלד, כ"ז

גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ.

ההבדל בין הרמב"ם לראשונים אחרים שהרמב"ם סובר שמלאכה שאין צריכה לגופה חייבים עליה. וראה במגן אברהם סימן שלד ס"ק לה:

ובשל מתכת ליכא כבוי דאינו שורף.

על פי המגן אברהם, לכאורה אין איסור כיבוי בגחלת של מתכת משום שאין בה חומר שנשרף, ולפי זה היה מקום לומר שגם אין איסור הבערה בדבר שאין בו חומר שנשרף. ואכן כך כתב הרב שלמה גורן ז"ל, במאמרו הדלקת החשמל בשבת (סיני כסלו תש"ט), שאין בהדלקת חשמל בשבת הבערה דאורייתא, כי חסר אלמנט בעירת חומר דלק. וכן כתב שו"ת מהרש"ם סי' רטו שדן לענין הדלקת חשמל וכיבויו בבית הכנסת ע"י נכרי[2]:

ולא אכחד כי אני חוכך בלבי אם בהבערה וכיבוי של העלעקטריציטט [=חשמל] יש בו מלאכה דאורייתא, כיון שלא היה כמוהו במשכן… י"ל דליכא משום הבערה וכיבוי בכהאי גוונא, שהרי אינו אש ממש, ואינו שורף החוט ברזל כאש דידן שאוכלת ואינה שותה. והוא מעין דוגמת אש שלמעלה, דכתיב גבי סנה שנתפלא משה רבנו ע"ה "מדוע לא יבער הסנה" [= "הסנה בוער באש והסנה איננו אוכַּל"]… אמנם לא אוכל להחליט, אבל אני חוכך מאד בזה. ולכן יש לצדד להקל בכה"ג דנידון דידן, שהוא לצורך כבוד בית הכנסת ונוגע להפסד מעות מקומות המקודשים.

אך חידושו זה הוא בניגוד מפורש לרמב"ם (הל' שבת יב,א):

המחמם את הברזל כדי לצרפו במים – הרי זה תולדת מבעיר וחייב.

הרי ברור שיש איסור דאוריתא גם בהבערה וחימום של מתכת.

אמנם בפרק ט' הלכה ו' כתב הרמב"ם שהאיסור הוא משום בישול:

המתיך אחד ממיני מתכת שהיא או המחמם את המתכת עד שתיעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל.

וע' מה שכתב הרב קאפח בזה[3].

מכל מקום ברור מדעת הרמב"ם שהבערת מתכת היא איסור תורה. וכך כתב הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה חלק ב' סימן יט:

על עיקר אור החשמל היו כאלה שהתחילו לפקפק אם נקרא אש או לאו. אולם הדבר הוא פשוט וברור שהוא אש גמור, והחוט הדק שבתוך המנורה שמלבין ולוהט ומפיץ אור דינו כגחלת של מתכת… וכמו"ש הרמב"ם 'המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב', וכל שכן אם מחמם אותו עד שמלבין ומאיר או מאדים ומבשל… על כרחך דשטות הוא לומר שהחוט המלובן מחמת הזרם לא חשיב אש. אלא פשוט הדבר דאין שום חילוק בין מנורות ליבון או תנורים חשמליים – הכל נקרא אש, בין לענין הבערה ובין לענין בישול[4].

מכל מקום, אף שגחלת של מתכת יש בה משום הבערה, אבל אין לה דין שלהבת, ראה מנחת שלמה סימן יד שכתב שבנורת חשמל אין זו שלהבת, ואם כן מותר לטלטל לצורך גופו ומקומו. וע"ש עמ'  קטו סוף אות א' בענין טלטול פתליה. ונפ"מ לטלטול מכשיר בישול איטי חשמלי המונח על השיש בשבת, או  מיחם מים חשמלי האם מותר להזיזו בשבת. ולפי הגרש"ז מותר להזיזו, ובודאי לצורך גופו או מקומו. וע' שלמי יהונתן ח"ג סימן י'

בנוגע לאיסור החשמל בשבת, דעת החזון איש, שבת נ' אות ט' שבחיבור חשמלי בשבת יש איסור בונה:

עוד יש בזה משום תיקון מנא, כיון שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות, וקרוב הדבר דזה בונה מהתורה כעושה כלי… ואין כאן משום אין בנין בכלים… דאפי' בכלים כהאי גוונא חשיב בונה… תיקון צורה להגשם ונעשה ע"י כך שימוש, ודאי חשיב בונה. ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואח"כ פוסקו, הפסיקה היא מכאן ולהבא והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם. ואחרי שהדלקה היא בנין הכיבוי הוא סותר.

יסוד לדברים אלו לומר שזה בונה, רואה החזון איש גם מדברי החיי אדםח בהלכות שבת מד יט שכתב שאסור למתוח קפיץ של שעון בשבת, ד"חייב חטאת משום תיקון מנא". ופירשו החזו"א:

דע"י עריכתו יוצר כח חדש בהמסובב שידחוק על האופנים שינועו כולם, והעמדתו על תכונה זו הוא בונה או מכה בפטיש.

הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה ח"א סימן יא חלק עליו וכתב:

…ואף שהחזו"א עצמו סובר שגם בעריכת שעון יש איסור תורה של בונה אף על גב שהעריכה רק מחזרת את הקפיץ לאותו המצב שהיה קודם, מ"מ כתבנו כל זה כיון שרבים מגדולי הדורות אינם סוברים כך (ומעתיק אני כאן לשונו של הפמ"א בח"ב סי' קכ"ג "ולדעתי היתר גמור למושכו ע"י הגלגלים אף בשבת דעדיף מכוס של פרקים שאינו עשוי להדק", וגם כתב "ולדעתי אין איסור אפי' בשבת למשוך ע"י האופן השלשלת הקטן ואח"כ הולך השלשלת לאט וע"י תחבולה זו הולכין האופנים ומראין השעות" עכ"ל, וראה לעיל סימן ט' שהבאנו שם חבל מחברים שכתבו כן), וגם נתבאר בדברינו הקודמים שאפי' להפמ"ג יכולים לומר שרק בשעון הוא דסובר שאסור מפני שרגילים רק להעריך ולא להפסיק, משא"כ בחשמל שרגילים לפתוח ולסגור דחשיב כרגילים תמיד לפרק ולהחזיר. ולפי"ז נראה שהפותח מעגל של חשמל כדי להפעיל שעון חשמלי אינו חשיב רק כמזיז את המחוגים אלא חשיב שפיר כמכניס קפיץ ועורך אותו, והיינו מפני שהשעון עצמו תפקידו הוא להיות תמיד ערוך ומתוקן להראות השעה ואין מפסיקין הילוכו, ולכן רק החיבור עם הזרם עושה אותו לשעון, משא"כ במדליק וכ"ש בהפעלת מאוורר.

נחלקו האחרונים בדעת החזון איש, עד כמה אוסר משום בונה: הגרש"ז אוירבך כתב שגם לחזון איש אין מדוע לאסור המשכת מצב, או שינוי כשאין חשמל עדיין. וכתב שבמכתב  מהחזון איש אליו עולה שאין איסור באופן כזה, (ע' שש"כ פרק יג הערה קא.  וזה המכתב שנדפס בבנין שבת) וע' קובץ מאמרים עמ' 64, לעומת זה ע' שבות יצחק עמ' קנ"א ח"ו, שדעת הרב אלישיב שלפי"ד החזו"א יוצא שכל שינוי במכשרי אע"פ שאינו גורם  להדלקה או לכיבוי אלא ממשיך המצב הקיים ג"ז חשיב שינוי בבנין ואסור[5].

להלכה כותב הרב ישראל רוזן ז"ל: "פוסקים רבים אינם חוששים לדעת החזו"א במצבי דחק, כמו בנושאי רפואה ובטחון וכיו"ב, ונוטים לדעת המקילים שאין איסור 'בונה' דאורייתא בחשמל ללא אש."

מהרב מרדכי הלפרין שמעתי שהגרשז"א הורה לו למעשה שלא לחשוש לשיטת החזון איש כשמדובר בפעולה עבור חולה, גם אם אין בו סכנה. לכן עצם הפעלת מנוע השעון איננה סיבה לאסור. במילים אחרות, אם אין הבערה מיידית בהרמת ה"פקק", מותר להרימו (בשינוי – מלכתחילה) עבור חושאב"ס  ועוד אמר לו הגרשז"א כי לגבי בריאים "אנו נוהגים להחמיר כחזו"א" גם בירושלים.

שיטה שניה היא שיטת הבית יצחק שיש בהפעלה חשמלית בשבת משום מוליד. כמו האיסור לרסק שלג וברד בידים לתוך כוס. וכן בגמ' ביצה כג ע"א לגבי הולדת ריח בבגדים:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור, מאי טעמא? משום דקמוליד ריחא.

בעל בית יצחק, רבי יצחק שמעלקיס, (היה רב ואב"ד פרעמישלא [גאליציה] ולבוב, נפטר ט' תשרי שנת תרס"ו) כתב בהשמטות ליורה דעה סי' לא:

אם רשאים לדבר בשבת על ידי מכונה הנקראת טעלעפון. והנה לפע"ד יש איסור בדבר, ושומר נפשו ירחק ממנו. כי מלבד מה שמוכרח למדבר במכונה כזאת להכות מקודם בפעמון עת ירצה לדבר, וזה איסור משום משמיע קול, יש איסור עוד משום דע"י סגירת זרם העלעקטרי נולד כח עלעקטרי, וזה אסור בשבת. דכמו בסחופי אשיראי, דאמרינן בביצה כג דאסור משום דמוליד ריחא, דאסור לעשות עלעקטרישע פערבינדונג [=חיבור חשמלי בשבת]. ומהאי טעמא לדעתי יש לאסור לעשות זאדא וואססער [=מי סודה, בשבת] משום דגם שמה מוליד הרכבה חימית (חעמישע פערבינדונג).

הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה ח"א סי' ט' הביא את דבריו וכתב:

לענ"ד נראה, דבכהאי גוונא, דלא נעשה כלל שום הדלקה או כיבוי, כי אם מחבר רק את הטלפון עם הזרם, אין לאסור בשבת ויו"ט, לא משום מכה בפטיש ולא משום מוליד. אך חושבני שהמון העם אינו יודע כלל להבחין בכך, ויוכל לטעות ע"י זה לומר שמותר גם להדליק ולכבות את החשמל בשבת. לכן אף לדידן אין להתיר דבר זה, כי אם במקום צורך גדול. וכעי"ז מצינו בשאילת-יעבץ, דאע"ג שסובר דעריכת שעון בשבת דומה לפתיחת וסגירת מנעול דשרי, אפילו הכי כתב שלמעשה נכון להחמיר, מפני שנראה בעיני הבריות כתיקון כלי, וכל שכן כאן…

אך מה אעשה שכבר הורה זקן, והוא הגאון מוהר"י שמעלקיש ז"ל בשו"ת בית-יצחק יו"ד ח"ב סי' לא בהשמטות על דבר הטלפון.

בספר הצל"ח החדש הביא (קונטרס אחרון לסי' א) את תשובת ר' נתן לוין, שהיה חתנו של ר' יצחק שמעלקיש, וכתב שם טעם נוסף לדחות את דברי ה"בית יצחק", שלא מצינו איסור מוליד אלא בדבר הניכר בא' מחמשת החושים.

בספר "קדושת השבת" של הרב הררי כתב בשם הגר"א נבנצל שהגרש"ז אויערבך לא סבר כ"חזון איש" ולא כ"בית יצחק", אך מכל מקום לא התיר הדלקה וכיבוי של מכשירים אלו בשבת, כנראה משום עובדין דחול. וע' הרב מרדכי הלפרין כתב בספרו רפואה מציאות והלכה סימן ב' ע' 18:
לפני יותר מארבעים שנה נזדמנתי עודני נער לביתו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בענין הלכתי במהלך השיחה היטה הרב את הדברים לדין מכשירים חשמליים בשבת ושאלני מה לענות לשואלים על שימוש במכשירים חשמליים מסויימים בשבת מצד אחד לדעתו אין שום איסור להשתמש בהם אולם מאידך ציבור שאיננו בקי בשילוב של אלקטרוניקה ודקדוקי הלכה לא יבין את ההבדל בין מכשירים מותרים למכשירים אסורים ועלולה לצאת תקלה ח"ו על שאלתי מדוע לא לאסור משום כך את השימוש במכשירים הללו ענה הרב שפתרון כזה מנוגד להלכה שהרי כשם שאין רשות להתיר את האסור כך אין רשות לאסור את המותר ובדורנו אין לנו את הסמכות לגזור גזירות חדשות.

הגרש"ז אוירבך זצ"ל לא ענה לשאלה זו כלל. הרב הלפרין כתב שזו דרכו היתה, דרך של שתיקה על שאלות כאלה.

שיטה חדשה היא שיטת הרב אשר וייס. הרב וייס במנחת אשר ח"א סי' ל' כתב ש"מי שירצה להקל בזה למעשה הוציא עצמו מן הכלל, וכאילו יצאה בת קול משמים שיש בזה חשש מכה בפטיש דאורייתא". ומביא תלמוד ירושלמי שבת פרק ז הלכה ב:

רבי יוחנן ור"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג. אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא. מן דאשכחון מיסמוך סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש.

וכתב הרב וייס:

וחידוש עצום למדנו מדברי הירושלמי  דבניגוד למקובל במושכל ראשון שחז"ל התבוננו בכל מעשה וענין אם יש בה צד דמיון לאחת מל"ט מלאכות, ואם מצאו בה צד דמיון לאחת המלאכות קבעו בה איסור כתולדה למלאכה זו, ואם המעשה יש בו מלאכת מחשבת אף שלא מצאו בו צד דמיון למלאכה כלשהיא קבעו שיש בו מכה בפטיש, ומלאכה זו דמכה בפטיש גדר כללי היא לכל מלאכה שיש בה חשיבות גדולה ותיקון ויצירה עד שבסברא ידעו דע"כ בכלל מלאכה הוא.

וראיה הביא מרמב"ם הלכות שבת פרק י' הלכה יז:

המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר.

השגת הראב"ד: וזו היא מלאכת [וכו']. א"א נסחא אחרינא מלאכת בונה.

לכאורה מדוע מלאכת הרופא היא מכה בפטיש? אלא לדעת הרב אשר וייס, מקורו בירושלמי הזה, שכיון שזו מלאכה שאין למה לשייך אותה הרי זה מכה בפטיש מן התורה. ולכן גם הפעלת מכשיר חשמלי, ואף הדלקת נורות לד הם איסור מן התורה משום מכה בפטיש.

אלא שפשטות הסוגיות בבבלי ובראשונים ופוסקים הוא שמכה בפטיש הוא גמר כלי. מכל מקום מסקנת הרב אשר וייס:

ונראה לענ"ד דכך גם לגבי סגירת המעגל החשמלי על כל צורותיה ואופניה דללא כל ספק יש בה המצאה עצומה שאין שאין כמותה תיקון וחשיבות להניעה יסודות תבל דיש בה חשש מכה בפטיש. בין במפעיל כלים תעשייתיים עצומים ובין בסגירת מעגלים אלקטרוניים זעירים, וכן לגבי מנורת לד.

סוף דבר ברור ופשוט לענ"ד דיש להתייחס להדלקת נורות לד כאל מלאכה דאורייתא לכל דבר וענין וחלילה להקל בזה כלל וכלל.

שיטה נוספת היא שכל חשמל יש בו הבערה משום שחשמל גם הוא סוג של אש, זו דעת הרב קוק באורח משפט סימנים ע-עא, שיטה לא ידועה, והביאה הרב מלמד בפניני הלכה שבת פרק יז סעיף ב' כשמסכם את הנושא:

יש אומרים שכל הפעלת מכשיר חשמלי אסורה מהתורה משום מלאכת 'מבעיר', שהחשמל כמוהו כאש, שכמו אש יש בו אנרגיה וכוח לפעול. ולכך נטה מרן הרב קוק, שהחשמל נחשב לאש, כי אין העיקר באש שתהיה נראית כאש, אלא העיקר שיהיה בה כוח פעולה להאיר או לחמם או להפעיל דברים שונים. וכן מצינו שאמרו חכמים (יומא כא, ב) שיש סוגים שונים של אש, ויש אש שאינה שורפת ומכלה, כמו האש שבערה בסנה לעיני משה רבנו (אורח משפט עא). וכן דעת הרב עוזיאל, שהפעלת מכשירים אסורה מהתורה משום מבעיר, וגם משום תיקון כלי, שעל ידי הפעלת החשמל המכשיר החשמלי נעשה ראוי לפעולה (משפטי עוזיאל או"ח ב, לו, ב)[1]. ודעת ה'חזון איש' (או"ח נ, ט), שהפעלת מכשירים חשמליים אסורה משום מלאכת 'בונה', שבעת שסוגרים מעגל חשמלי נוצר כלי, שעל ידי החשמל הזורם בו מתעורר חוט החשמל לחיים ומפעיל את המכשיר החשמלי. נמצא שהסוגר מעגל חשמלי בונה את הכלי, והמנתק את המעגל החשמלי סותר את הכלי.

ולדעת רבים, הפעלת מכשירים חשמליים שאין בהם חוט להט ואינם מבצעים מלאכה מל"ט מלאכות, אסורה מדברי חכמים, משום שהיא מעשה של חול. בנוסף לכך, בעת הפעלת מכשירים חשמליים מולידים זרם בחוטים (בית יצחק). אבל איסור מהתורה אין בזה, הואיל ואין אש במכשירים שאין בהם חוט להט. וגם אין בהדלקתם איסור 'בונה', כי לא שייך להגדיר מעגל חשמלי ככלי. וכך היא דעת הרב אויערבאך (מנח"ש א, ט-יב), והרב וולדינברג (ציץ אליעזר ח"א כ, י).

למעשה, יש לחוש לדעה הסוברת שהפעלה חשמלית אסורה מהתורה, ובשעת הדחק כאשר יש סיבות נוספות להקל, סומכים על הסוברים שהפעלה חשמלית אסורה מדברי חכמים.

[1] בהערה הוסיף הרב מלמד:

לדעת מרן הרב קוק שימוש בחשמל אסור משום הבערה, ולכן אסור לדבר ברמקול כי הוא מגביר זרמי חשמל. ותשובתו לא נודעה כל כך, שכן שו"ת 'אורח משפט' שבו מופיעות תשובותיו (סימנים ע-עא) נדפס בשנת תשל"ט, ואילו עיקר דיוני אחרוני זמנינו בסוגיית חשמל נתקיימו כשלושים שנה קודם, כאשר החזו"א נטה לומר שהאיסור מהתורה משום 'בונה', ורבים חלקו עליו, ומהם רשז"א והרב ולדינברג. אולם יש עוד כמה אחרונים שכתבו כדברי מרן הרב קוק, שכל שימוש בחשמל אסור משום מבעיר, כ"כ משפטי עוזיאל או"ח ב, לו, ב; ישכיל עבדי ה, לח; ברית עולם המבעיר והמכבה ס"ק א; שו"ת מים חיים או"ח קלד, לרב יוסף משאש. ועי' בערך 'חשמל' באנציקלופדיה התלמודית שם נתבררה בעיקר דעת הסוברים שהאיסור מדרבנן לעומת החזו"א. ויש לדעת כי לחזו"א כאשר המכשיר עובד, אין בהוספת זרם להגברת העוצמה איסור תורה. אולם למרן הרב שסובר שכל פעולה חשמלית אסורה משום הבערה, גם הוספת זרם אסורה מהתורה.

קולא משיטה זו תהיה לכאורה לגבי הבערת אש ביום טוב שאפשר יהיה להדליק חשמל ביום טוב. ע' שו"ת חמדה גנוזה ח"א סי' ה'.

אבל היוצא מהטעמים של חזון איש ובית יצחק (להוציא השיטה שזה מבעיר), , כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק לד סעיף כח:

מכשיר-שמיעה וכן שתל קוכליארי לכבדי שמיעה, מותר להם להשתמש בהם בשבת, ובתנאי שהמכשיר יהיה מופעל מבעוד יום. וכשהמכשיר מופעל מותר לשנות את עוצמת הקול שבמכשיר, אם אמנם לא יתאדם על-ידי כך כל חוט בתוך המכשיר, וגם לא ישחיר כל חוט עם החלשת עוצמת הקול. וטוב לברר מבעוד יום את המציאות בכל מכשיר אצל מומחה הבקי בענינים אלה.

לפי טעם החזון איש, הרי כאן אין שום בונה. לפי בית יצחק, איסור מוליד זרם חשמלי מקורו מאיסור 'מוליד ריח' במסכת ביצה (כג,א), ושם נאמר במפורש:

ומאי שנא ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו? התם ריחא מיהא איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא, הכא אולודי הוא דקמוליד.

המגן אברהם (או"ח תקיא,ד) הביא דין זה על שו"ע שם "ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, משום דמוליד בהן ריחא", וכתב:

מותר למלול עשבים, דהתם ריחא מיהא איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף. ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר, דשאני הכא שהריח הוא שם, רק שמוסיף במלילתו שיצא הריח; משא"כ בבגד, דמכל מקום מוסיף ריח חדש.

ומשמע שאם הריח אינו "חדש" מותר להוסיף.

וכן הוא בחיי-אדם (צג,יד):

אסור ליתן בשמים על הבגד כדי שיקלוט הריח, משום ריחא והוי כתיקון מנא. אבל אם כבר היה מריח, מותר אע"ג שמוסיף ריחא קצת.

וגם לפי הרב אשר וייס, אין כאן מכה בפטיש, שהרי זה כבר עובד.

לכן התיר הגרש"ז לשנות עצמת מכשיר שמיעה, וכן כתב גם יביע-אומר ח"א או"ח סי' יט. וראה דברי הרב רוזן בתחומין תחומין כרך כו "שינוי זרם חשמלי בשבת – עקרון הלכטכני ויישומיו". אלא שכתב על פי הגרש"ז אוירבך, שמותר לשנות זרם, רק אם הזרם ההתחלתי היא מורגש בחוש[6],

וכתב הרב רוזן: "וכאן מקום להערה חשובה, להוציא מכלל טעות אפשרית: בבתים רבים מצוי כפתור עמעם (דימר) סיבובי, המיועד לשינוי עוצמת תאורה, בדרך כלל של נורת הלוגן בסלון. במקרה זה פשיטא דאסור, ולכאורה מדאורייתא. כפי שנתבאר לעיל, מנורת ליבון נחשבת אש ממש, ולענין מלאכת מבעיר שנינו בביצה (כב,א, ונפסק ברמב"ם הל' שבת יב,ב): "הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה".

[1] סיכום שיטות ראה תחומין כו "שינוי זרם חשמלי בשבת – עקרון הלכטכני ויישומיו" הרב ישראל רוזן ז"ל.

[2] מתוך מאמרו של הרב רוזן הנ"ל.

[3] "…במציאות אין שום מתכת שמתקשה ואם תרצה אמור שמתחסמת על ידי כבויה במים אלא סוג מיוחד מסוגי הברזל בלבד והוא הפלדה והוא הנקרא בערבית הנדואן ובלשון חז"ל פרזלא הנדואה (ראה עבודה זרה טז א) אבל כל שאר המתכות כולל שאר סוגי הברזל הפשוט אין בו חסום כלל על ידי כבוי במים. אבל המשותף לכל המתכות שכאשר מתחממין הן מתרככין.

ולכן פסק רבנו לעיל פ"ט הל' ו' המתיך אחד ממיני מתכות או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל. ובצדק שזה כולל כל המתכות בד"א בשכוונתו להרפותה. ובהתאם להגדרתו שם מושג הבשול "בין שריפה גוף קשה באש" וכמו במלאכת הזמירה שבאותה הפעולה עצמה כלומר כריתת הזמורות הרי האב שהיא תולדתו תלוי בכוונתו אם לעצים משום קוצר ואם להצמיח האילן ולהברותו משום זורע אף כאן נתכוון להרפות ומשום מבשל, נתכוון להבעירו כדי שאח"כ יכבהו חייב משום מבעיר.

ולפיכך לא כתב רבנו כאן המחמם את המתכת אלא את הברזל והכוונה לאותו סוג ברזל שדרך לכבותו, וכבויו אינו גמר מלאכה כדברי הראב"ד אלא עשיית מהותו כשם שהבערת העצים לעשותן אש אפילו לצורך עשיית הפחמים הוא מבעיר כך המלהט את הברזל לצורך חסומו הוא מבעיר וכשם שמכבה את הגחלים לעשותן פחמים אינו משום מכה בפטיש כך המכבה את הברזל לעשותו ראוי למלאכתו הוא מכבה. ושאר מתכות כולל ברזל שאינו מסוג פלדה אין כבויו אסור אלא מדרבנן… ואלו לא עסקתי בנפחות אלא כדי להבין דברי רבנו דיי."

[4] וראה בספר רפואה מציאות והלכה, הרב מרדכי הלפרין, סימן ב' ע' 20  וכן בעמ' 40 האם אמנם כיבוי חשמל הוא כמו כיבוי גחלת של מתכת, אם לא משום בונה, לכאורה הרי אינו שם את המתכת במים לצרף, עיי"ש. וראה קובץ מאמרים בעניני חשמל ע' 89-90. וכן מנחת שלמה סימן יב אות ג' ע' קח.

[5] הרחבה בשיטת החזון איש, ראה מאורי אור השלם ח"ב, הרב זלמן קורן, עמ' תתסה ואילך. פר' זאב לב בספר מערכי לב פרק שלישי; תל תלפיות תשרי תשע"ג ע' רס-רסא; הרב דרור פיקסלר, אמונת עתיך שבט תשע"ג, האם יש איסור מולדי באור ומתי יש איסור בונה בחשמל.

[6] וכתב הרב רוזן: "לכן, כדי להפעיל בעגלת הנכים את העקרון של 'שינוי זרם' היא צריכה 'לזחול' בפועל כאשר הידית במצב 'אפס', והזחילה צריכה להיות מורגשת וניכרת בחושי האדם. בפועל אנו מווסתים את פיקוד העגלה כך שהיא תנוע מאליה על משטח חלק (ריצפה רגילה), ותיעצר ע"י חיכוך והכבדה של משקל אדם כבד, מול קיר או באמצעות מנוף בלם מיכני המתגבר על דחף המנוע."