ב"ה
כא. שאלות הלכתיות בהדלקה וכיבוי של כיריים ביום טוב – ונושא גרם כיבוי ביום טוב
השימוש בכיריים של גז בזמנינו, מצריך דיון בכמה שאלות:
א. בחג מותר רק להעביר מאש לאש, והרי אם מדליקים אש בכיריים של הגז, יש גם מצת שמנסה בעצמו להדליק. אמנם צריך לנתק את הכיריים מחשמל לפני החג כדי שאפשר יהיה להדליק אש בשבת, אך מה ניתן לעשות אם שכח להוציא את התקע מהחשמל?
ב. בכיריים יש חיישן בטיחות[1]. האם יש בעיה הלכתית בעצם הבערת הלהבה (מאש אחרת דולקת), שכן באותה פעולה האדם מחמם חיישן המייצר כח חשמלי זעיר המחזיק את השסתום פתוח. היש כאן איסור 'בונה', 'מכה בפטיש' או 'מוליד זרם' שדנו בהם בהפעלת כל מכשיר חשמלי? (ניסוח השאלה מאתר צומת)
ג. האם מותר להנמיך את האש מתחת לסיר, שהרי כיבוי מותר לצורך אוכל נפש, או שחייבים להדליק אש נמוכה חדשה כדי להעביר את הסיר לאש הנמוכה?
ד. האם מותר לכבות את האש באופנים שונים של גרם כיבוי: 1. לשים סיר מים שירתחו ויגלשו ויכבו את האש. 2. לסגור את הברז הראשי של הגז ובאופן זה לכבות את האש בכיריים. 3. לשים כפית שתחצוץ בין האש לבין החיישן כך שהחיישן "יחשוב" שהאש כבתה, יתקרר, וכתוצאה מכך ינתק את הגז. האם עקרונית גרם כיבוי מותר ביום טוב או אסור ביום טוב. 4. מכשיר חגז של צומת.
נעסוק בעיקר בשאלה האחרונה של גרם כיבוי. האם עקרונית גרם כיבוי מותר ביום טוב או אסור ביום טוב?
כיבוי אש הוא מלאכה שנאסרה ביום טוב, ע' רמב"ם הלכות יום טוב פרק ד הלכה ב':
אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב שלא לצורך אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה, שהכבוי מלאכה ואין בו צורך אכילה כלל, וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה כמי שארג או בנה.
הקדמה בדין גרמא
משנה שבת ק"כ ע"א נחלקו רבנן ור' יוסי. לרבנן עושים מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ישנים בשביל שלא תעבור הדליקה. ולר' יוסי אסור בכלי חרס חדשים מלאים מים "לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה". גמ' ק"כ ע"ב שהטעם הוא משום שנאמר לא תעשה מלאכה עשיה הוא דאסור הא גרמא שרי. ולר' יוסי אסור משום שאדם בהול על ממונו ויבא לכבות.
ובשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלד סעיף כב
תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים * שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ).
החומרא הזו שכתב הרמ"א זה לא נמצא ברי"ף רמב"ם ורא"ש, אלא שלמעשה אנו מחמירים כדעת המררכי וכפי שהביא הרמ"א[2]. האם ביום טוב גם כן אנו מחמירים?
ביצה דף כב עמוד א:
עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא. איתיביה רב יהודה לעולא: הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה! – אמר ליה: לאו אדעתאי.
וכתבו התוספות שם ד"ה והמסתפק:
והמסתפק ממנו חייב משום מכבה – אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אע"פ שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אע"ג שהוא גורם לגרום כבויה שרי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין אסור אליבא דכולי עלמא דאמר לקמן במתני' (דף לב.) חותכה באור בפי שתי נרות.
אם כן לדעת התוספות משמע שגרם כיבוי ביום טוב מותר. אלא שיתכן שלדעתם משמע שבשבת "אינו חיייב", כלומר אסור, אבל משמעות הראשונים שמותר, ואם אנו מחמירים בשבת יתכן שגם ביום טוב נחמיר.
אבל דעת הרא"ש שם פ"ב סי' יז שאסור למהר את הכיבוי אם הוא נוגע בדבר הדולק:
עולא איקלע לבי רב הונא קם שמעיה זקפיה לשרגא. פירוש הגביה הנר להרחיק השמן מן הפתילה כדי שימהר לכבות. איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר המסתפק ממנו חייב משום מכבה.
כתבו התוס' הא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו מפי הנר שהוא דולק מיד כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחילה והוה ליה מכבה. אין לפרש משם שממהר כביית הנר כשיכלה השמן דהיינו גרם כיבוי שנחלקו רבי יוסי וחכמים דתנן (שבת דף קכ א) עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. וקיימא לן כרבנן דגרם כיבוי מותר[3]. ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת דף כט ב) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר. הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא. ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה וליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הוי ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליק:
המחלוקת בין הרא"ש לבין התוספות, שלתוספות גרם כיבוי ביום טוב מותר. ולרא"ש גרם כיבוי אסור אם נוגע בדבר הבוער. וע' בט"ז ס"ק ו' בישוב שפופרת על פי הנר לשיטת התוספות.[4]
גם ברמב"ם הלכות יום טוב פרק ד' הלכה ג' מוכח שכשאינו נוגע בדבר הבוער מותר לכתחילה:
אגודה של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחזה בו האש, מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.
וע' הגהות אשרי ותפארת שמואל וכן כבר כתב היש"ש שגם הרא"ש מסכים לחילוק זה.
וע' טור סימן תקי"ד שלכאורה התיר גרם כיבוי וז"ל:
נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביביו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כבוי מותר:
אבל אם כן הרי זה שלא כדברי אביו הרא"ש, ולא יתכן שחולק עליו בלי שמזכירו בכלל. וע' בית יוסף שלמד אחרת בטור:
וכך הם דברי רבינו שלא מצא תיקון לנר של שעוה אלא לתת סביביו דבר המונע מלישרף קודם שידליקנה כמו שנראה מדקאמר נר של שעוה שרוצה להדליקו ביום טוב משמע דכשרוצה להדליקו ועדיין לא הדליק מיירי אבל אם היתה דלוקה כבר אינו יכול לעשות שום תיקון וכן משמע מדברי הרא"ש שכתבתי.
הרי שהוסיף על דברי הטור שמותר לתת דוקא קודם שידליקנה, ומשמע שלאחר שידליקנה אסור. וכך ניסח גם את ההלכה[5] בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקיד סעיף ג:
נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם.
הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין; אבל ע"י סכין, אסור, (הגהות מיימוני פ"ז והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פ"ק דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל).
וראה משנה ברורה ס"ק כ' שם:
קודם שידליקנו – דאע"ג דקיי"ל בסימן של"ד סכ"ב דגרם כיבוי שרי היינו שם שאינו נוגע בדבר הדולק עיין שם אבל כאן נוגע בשעוה שמוכנת כולה להדלקה ולכן בין שחותך אותה ומקצרה ובין שעושה איזה דבר סביבה שיכבה הפתילה כשתגיע לשם אסור זהו סברת המחבר אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לאחר שהדליקה ג"כ מותר ליתן דבר המונע מלישרף מאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנדלק.
כלומר שלא קבלו את חומרת הבית יוסף בדעת הרא"ש.
והיוצא מכך, שגרם כיבוי ביום טוב אסור לפחות במקום שנוגע בדבר הדולק[6] (בהערה מבואר שאם לא נוגע מותר גם גרמא גם לשו"ע כמו בטלית לשים מים בצד שני) כמו שאסור לכתחילה בשבת (ע' בהערה שהבאנו יחווה דעת שמביא שגם המחבר לא מתיר גרמא שלא במקום הפסד). אבל במקום צורך, ע' משנה ברורה שהבאנו, בסי' תקיד סעיף כא, שדעת כמה אחרונים דדבר המונע מותר ליתן אפילו אחר הדלקה.
וכן יש להוכיח גם מאור זרוע המובא בהגהות אשר"י שהזכרנו לעיל שגרם כיבוי ביום טוב אסור:
פי' רבי' יצחק בר' אשר דוקא נקט שמן למחייב המסתפק ממנו שנוטל ואוכל חייב משום מכבה הואיל דדרכו של שמן כולו להמשך אחר הפתילה כל שעה וכשיטול ממנו כשהוא דולק בנר הרי הוא כמכבה פתילה עצמה באותו מקום שנטל שעכשיו בכל שעה היה מסייע אותו שמן שנטל להדלקת פתילה ואינו כגרם כיבוי אלא כמכבה ממש הוא אבל אם היו חתיכות קטנות של חלב בנר דולק ונטל אחת מהחתיכות מן הנר הרחוקות מן הפתילה אין נראה שיהא חייב שהרי לא היתה הפתילה דולקת עכשיו מחמת אותה חתיכה שנטל אלא שסופה היה לידלק ממנה ואינו מכבה ממנו אלא כגרם לכיבוי הוא מיהו לכתחילה ודאי הוא אסור בין בשבת בין ביו"ט וכן אם חתך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק מקצת הנר אין נראה שיהיה חייב דאינו מכבה גמור אלא כגורם הוא לכיבוי שאם לא חתך היה דולק יותר וכשחתך גור' הוא שיכבה לכשיגיע למקום חתך עכ"ל:
אלא שמשמע שגם בכה"ג אסר האור זרוע לכתחילה. אבל ברא"ש לכאורה משמע שאם אינו נוגע בדבר הבוער, מותר לכתחילה.
ודעת הרמ"א בסעיף ג' שהובא לעיל: "ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה" כתב המשנה ברורה בס"ק כה:
וטעם ההיתר משום דאינו אלא גרם כיבוי בעלמא ויש מאחרונים שמחמירין בזה דבכל רגע ורגע הרוח מנשב.
ובשער הציון, כתב על כך שההיתר משום גרם כיבוי, באות לא:
הגר"א [ומה שהקשה מגן אברהם על זה מסעיף ב, כונתו במה שכתב שם בסעיף קטן ה דלא שרי גרם כיבוי אלא במקום פסידא, כמו שכתוב סימן של"ד סעיף כ"ב בהג"ה, באמת אותה הג"ה אין לה מקור, וכמו שכתב הט"ז בסוף סעיף קטן ו בסימן זה דלא מצינו חבר לשיטה זו, וגם המגן אברהם בעצמו סעיף קטן ז כתב דהרא"ש לא סבירא ליה שיטה זו, ועיין במאמר מרדכי שכתב, דאפשר דביום טוב לכולי עלמא שרי גרם כיבוי לכתחלה, וכמשמעות התוספות ביצה דף כ"ב ועיין לקמיה], וכן הוא גם כן דעת האליה רבה והמטה יהודה, כמו שהבאנו לעיל בסימן רע"ז בביאור הלכה, וכן הסכים המאמר מרדכי להקל על כל פנים ביום טוב:
ולדברי מאמר מרדכי יתכן שביום טוב מותר לגמרי גרם כיבוי, כפי שבעצם כתבו התוספות בביצה שהבאנו בריש הדברים.
על פי זה האם מותר גם לדעת הרא"ש, לסגור ברז של בלון גז כדי שהגז יכבה? האם נחשב שנוגע בדבר שבוער או לא? אם אנו מתירים גם לאחר ההדלקה, האם זה נחשב כנוגע בדבר הדולק או שאינו נוגע בדבר הדולק?
הרב נתן צבי פרידמן (שו"ת נצר מטעי סי' ט), טען שמותר לסגור ביו"ט את הברז שבבלון הגז, כדי שהאש בכירה תכבה מאליה. לדעתו זה כמו לסלק עץ שעדין האש לא אוחזת בהם (על פי מגן אברהם ס"ק ה' המובא להלן). רבים יצאו נגד דבריו, ובהם הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סי' ח-ט), והרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ג או"ח סי' ל), שטענו שסגירת ברז הגז משפיעה באופן מידי על גובה השלהבת, עד כדי כיבויה ובמיוחד כשהמרחק בין בלוני הגז לכירה הוא קטן[7].
בנוסף יש לראות את הגז הזורם בצינור כגוף אחד, ולא כמו אגודת עצים נפרדים. וכ"כ בשש"כ פרק יג סעיף יב בשם הרב פראנק, ולהלן שם בהערה עו. וז"ל השש"כ:
יב. אסור לסגור את ברזו של מיכל-הגז בשעה שהאש דולקת בכיריים מופעלים, שכן יש בכך משום כיבוי(סא), ואסור לעשות כן גם אם הברז של מיכלי-הגז הוא רחוק מן הכיריים המופעלים(סב). ואפשר להעביר בשעה שאין האש דולקת בכיריים מעט מן הגז שבמיכל המלא למיכל הריק, אם יש כזה, ולסגור את המיכל המלא ולהשתמש במעט הגז המועבר, כך שהאש תכבה מאליה אחר זמן קצר.
בשו"ת שיח נחום התיר לסגור את הברז הראשי של הגז כיון שאין זה כמו שמן שבנר אלא כמו עצים העומדים בצד.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן צג
ובדבר להקטין אש הגעז ביום טוב אם עדיף ממכבה לגמרי, איני רואה בזה טעם שיהיה עדיף דבהקטנה הוא ג"כ מכבה כמו מכבה לגמרי ויש אצלי חדוש גדול ואיני רוצה לכתוב זה בכתב.
שמועות מבוססות אומרות שהרב משה פיינשטיין התיר לסגור את הברז בבלון הגז, ונהג למעשה כך.
ובענין להנמיך, את האש, כדי שלא ישרף, אם יש להתיר זה אם אנו מתירים כיבוי לצורך אוכל נפש (ע' שו"ע תקיד סעיף א'). שש"כ פרק יג:
הנמכת אש שתבשיל לא יקדיח
י. וכן מותר להנמיך ביו"ט את הלהבה(נא) של כירי גז או פתיליה כאשר אין לו אלא אש אחת ואינו יכול להדליק להבה אחרת שהיא קטנה מזו הבוערת(נב), וגם אינו רוצה להסיר את הקדירה לגמרי מן האש משום שהוא רוצה לשמור על חום התבשיל, והוא חושש שהתבשיל שעל הלהבה יקדח ויתקלקל, או חושש שהמים יתאדו*(נג). אבל אסור להנמיך את הלהבה כדי למנוע שהאוכל יתחרך במקצת(נה) או שהקדירה תפוייח(נו), ועל אחת כמה וכמה שאסור לעשות כן אם כוונתו בהקטנת הלהבה היא רק כדי למנוע הפסד ממון(נז).
(נב) סי' תקיד במ"ב ס"ק ו ועיין שם במ"א ס"ק ב ופמ"ג שם, וטעם הדבר, דעדיף טפי להדליק מלכבות, משום דכיבוי דומה יותר למכשירין; שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל. וכן מוכח מהמ"א והפמ"ג הנ"ל, וע"ע שו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' קטו.
אבל בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קטו התיר גם אם יש לו אפשרות לאש אחרת:
ובדבר להקטין את האש ביום טוב, הנה כשצריך להקטין את האש כדי שלא ישרף ולא יתקלקל התבשיל שבקדרה מותר ואף אם יכול להניח אש זה הגדול ולהדליק אש אחר שיהיה קטן יכול להקטין אש זה ולא להדליק אש אחר כי כשהוא לצורך התבשיל אין חלוק בין הדלקה לכבוי כיון שגם כבוי מותר לצורך אוכל נפש כמו בבשרא אגומרי כמפורש בביצה דף כ"ג. ולהקטין שלא לצורך בשול אלא משום הפסד הגעז הוא כמו כבוי הגעז לגמרי ואם כבוי לגמרי אסור אסור גם להקטין. ידידו מברכו בגח"ט, משה פיינשטיין.
אבל יש להביא ראיה לפסק השש"כ מטור אורח חיים הלכות יום טוב סימן תקיד:
אסור לכבות הבקעת בין אם מכבה מפני שחס עליה שלא תשרף בין אם מכבה כדי שלא תתעשן הקדירה ודווקא כשאפשר לו להצילה מעישון בלא כבוי כגון שיסירנה מאש זה ויתננה על אש אחר אבל אם אין לו אש אחר ואם לא יכבנה תתעשן הקדירה מותר לכבותה כדי שלא תתעשן הקדירה.[8]
אמנם הנדון כאן הוא לא רק המנעות מכיבוי של הנמכת האש, אלא שזה יעשה על ידי הדלקה של אש נוספת, כשאפשר להמנע מכך, ויתכן שבאופן זה גם לטור עדיף להנמיך את האש.
לגבי גרמא על ידי הרתחת סיר עם מים, כתב בשש"כ פרק יג:
יג. לכתחילה אין להדליק באופן קבוע[9] כירי-גז מתוך כוונה לשפות עליהם מים בגמר מלאכת הבישול כדי שהמים יגלשו מעבר לשולי הקדירה כשירתחו, ויכבו את הלהבה(סג), שכן יהיה בכך משום איסור גרם כיבוי. אולם, אם קרה ששכח לכבות את הגז בערב יו"ט, או בדיעבד, אם טעה והדליק את הגז ביו"ט, ויש בזה משום הפסד ניכר, מותר לגרום(סד) לכיבוי הגז באופן הנזכר, ובלבד שיתכוון ליהנות מן המים שהוא מחמם ביו"ט(סה). ובוודאי שאסור להזיז את הקדירה עם המים הגולשים על פני הלהבה, שהרי זה יהיה כמכבה בידים.
לא. כשם שמותר לשנות את פעולת שעון-השבת בשבת, וכנ"ל סעיף כח, כך מותר לשנותו ביו"ט(קט), וביו"ט אף מותר לעשות כדי שהשעון יחבר את הזרם מוקדם יותר(קי), אבל לא כדי שיפסיק מוקדם יותר.
לכאורה, לפי הפוסקים שמתירים גרם כיבוי ביום טוב לגמרי, הרי מותר גם לשנות שעון שבת כדי שיפסיק מוקדם יותר. ומשמע שהרב נובירט לא התיר בשופי גרם כיבוי ביום טוב. ומדבר גם בסעיף יג על "איסור גרם כיבוי". אבל כפי שהבאנו יש אחרונים הסוברים שגרם כיבוי מותר לגמרי ביום טוב, כמבואר בשער הציון תקי"ד אות לא. ובעצם הרי זה פסק הרמ"א שם שמותר לשים את הנר במקום שהרוח שולט כדי שיכבה, וכמו שהמשנה ברורה מתיר בזה וכתב שזה מותר משום גרם כיבוי[10].
ונראה שחששות האחרונים הם בגלל דברי המחבר שהתיר לשים דבר המונע רק לפני ההדלקה. וע' מ"ש לעיל ממ"א שם. והמ"א בס"ק ה' כתב שהתירו גרם כיבוי רק במקום הפסד. וז"ל: מגן אברהם סימן תקיד ס"ק ה:
חתיכות חלב המונחים בנר מותר ליקח א' מן החתיכו' הרחוקות מן הפתילות ואף דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום הפסד כמ"ש סי' של"ד סכ"ב שאני שם דכשמגיע האש שם מתכבה ממש אבל הכא שמונעו רק מלשרוף שרי אפילו להרא"ש (יש"ש סי' כ"ח) ואף על פי שהב"ח כ' בשם רש"ל לאיסור בתר ספרו אזלי' דבתר' הוא וכ"מ ס"ג בהג"ה וסי' תק"ב:
ולעומת זה פשטות מסקנת הרמ"א בסעיף ג' שמותר להעמיד נר במקום שהרוח יכבה, וכתב המשנה ברורה שההיתר הוא משום גרם כיבוי. ובשער הציון אות לא הביא את הגר"א שדחה את דברי המגן אברהם והתיר גרם כיבוי.
לשיטה זו אסור גרם כיבוי רק כשנוגע בחפץ הדולק.
ולפי זה יש לדון מה הדין בכיבוי הגז על ידי הכנסת כפית בין האש לבין החיישן[11]. כשמדליקים את הגז, מחזיקים את הכפתור לחוץ כמה שניות עד שהחיישן מתחמם ומפעיל באופן חשמלי את פתיחת הגז. החיישן עשוי לשם בטחון, באופן שאם הגז יכבה והוא אינו מרגיש את האש עצמה, הוא חוסם את זרימת הגז, והכף גורמת לחיישן שלא ירגיש את האש, ולכן לאחר מספר שניות נחסם מעבר הגז והאש נכבית מאליה, האם ניתן להשתמש בפתרון זה לכיבוי הגז ביו"ט?
יש מהרבנים הספרדים שהחמירו, אבל הרב יצחק יוסף, בילקוט יוסף יום טוב סי' תקי"ד סעיף ח' ע' תמז:
תשובה: נראה כי מאחר שהאש אינה נכבית מיד כשמניח את הכף, אלא לאחר איזה זמן, ה"ז בגדר גרם כיבוי שמותר ביו"ט, וכמ"ש התוס' (ביצה כב. ד"ה המסתפק). ומכאן סמך בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' לד) להתיר לכבות את הגז ע"י הנחת קומקום מלא מים על כל גדותיו על הכיריים שעל הגז…
ומביא שם שיש שרצו לאסור על פי דברי השו"ע הנ"ל סעיף ג', שאחר שהנר דולק, אסור לעשות פעולה למנוע כשישרף. וזה כדעת הרא"ש הנ"ל. וכתב הרב יוסף:
אך בנידון שלנו גם הרא"ש יודה להתיר, שלא אסר רק כשממעט מהשמן או מהשעוה, ולא התירו לנגוע בדבר הדולק ולגרום לכיבוי הנר, משא"כ בנידון שלנו שהכף אינה חוסמת את מעבר הגז, אלא כלשון הרא"ש "עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי", וגם כאן הוא עושה שחיישן הבטיחות לא ירגיש את האש, וחיישן זה יגרום הכיבוי, ה"ז בגדר גרם כיבוי המותר ביו"ט לכו"ע…
וכן מבואר ביבי"א ח"א (או"ח סי' לא סוף או' ח) גבי פתיחת המלחצת של הפרימוס, שהיא דבר שמחוץ לאש, שהוא הנפט והאש, ואע"פ שהאויר לוחץ על הנפט לזרום ופתיחתו הוא גרמא למניעת לחץ האויר, סוף סוף הוי גרמא ש ונמצא בסיכום שיש לנו כמה טעמים להתיר: א. דעת התוספות שגרם כיבוי ביו"ט מותר גם כשנוגע בדבר הדולק, ומקצר את הנר. ב. ואת״ל כדעת הרא"ש שאסור לעשות כן, שמא כמ"ש המג"א, שכל האיסור הוא דוקא כשלוקח מהדבר הדולק, אבל מותר לתת על דבר הדולק דבר חיצוני. ג. ועוד שבנ"ד הכף לא באה על האש, אלא על החיישן. ד. ועוד שהוא במקום הפסד. ה. ועוד שהוא כיבוי גחלת של מתכת, שלא דיברו בה כלל הרא"ש ומרן, ולכן נראה שיש להתיר כיבוי זה.מחוץ לאש, שאינו אלא מדרבנן. עכ"ל.
ולדעתו כן הם דברי מגן אברהם סימן תקיד ס"ק ז:
נ"ל דלא אסר הרא"ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי.
ושם דימה את זה להיתר הרב עובדיה לכבות את האש על ידי הרתחת מים על הגז. שם נתן שלשה הסברים מדוע אין איסור לכבות למרות שהאש כבר דלוקה, עיי"ש. ובסיכום כתב:
ונמצא בסיכום שיש לנו כמה טעמים להתיר: א. דעת התוספות שגרם כיבוי ביו"ט מותר גם כשנוגע בדבר הדולק, ומקצר את הנר. ב. ואת״ל כדעת הרא"ש שאסור לעשות כן, שמא כמ"ש המג"א, שכל האיסור הוא דוקא כשלוקח מהדבר הדולק, אבל מותר לתת על דבר הדולק דבר חיצוני. ג. ועוד שבנ"ד הכף לא באה על האש, אלא על החיישן. ד. ועוד שהוא במקום הפסד. ה. ועוד שהוא כיבוי גחלת של מתכת, שלא דיברו בה כלל הרא"ש ומרן, ולכן נראה שיש להתיר כיבוי זה.
ואף שעל ידי הכף גורם להפסקת תהליך חשמלי, גם זה גרמא, וגם ששחרור המפסק ללא חשמל, לא ברור מה איסורו.
ובאתר צומת דן הרב רוזן ז"ל בשאלת ההדלקה של הגז, שהרי כשמדליק גורם לייצור חשמל שנעשה על ידי חימום החיישן, האם יש לחשוש לאיסור זה. ההסברים שכתב שם, 1. הפעלת החיישן היא לכל היותר פסיק רישא בדרבנן, אמנם דניחא ליה. 2. גם יצירת הכח החשמלי היא גרמא. 3. לדעות רבות אין בחשמל משום בונה ומכה בפטיש אלא מוליד, וכשנעשה ממילא אין איסור. 4. מביא בחשבון צורך יום טוב ועונג יום טוב. ומסיים:
לקראת חגי תשרי תשע"א העליתי את הדברים לפני ארבעה פוסקים חשובים והסכימו להיתרא. הלא המה הרב יהושע נויבירט, הרב זלמן-נחמיה גולדברג, הרב אשר וייס והרב אבגדר נבנצל.[12]
ולגבי השאלה האם מותר להדליק את הגז מאש קיימת, והרי כשלוחץ על הלחצן מפעיל את המצת של הגז שגורם ניצוצות. ואמנם ניצוצות יתכן שאין בהם ממש כמו שכתבו האחרונים לגבי מכשירי חשמל אחרים, אבל כאן יש הפעלה חשמלית של המצת. בילקוט יוסף יום טוב ע' תנג כתב שאם שם גפרור ומדליק ליד הניצוץ, כתב שצ"ע לדינא. ומביא את שו"ת אור לציון ח"ג פ"כ אות ה' שמתיר בכה"ג, וז"ל:
שו"ת אור לציון חלק ג פרק כ – דיני הדלקה וכיבוי ביום טוב אות ה
תשובה. יש אפשרות להשתמש בכיריים אלו על ידי שיצמיד למבערים גפרור דולק כך שכוונתו להדליק את האש מהגפרור ולא מההצתה שבאה ממילא.
ובהערה הוסיף:
אף אם ממילא נוצרת אש, כיון שלא מכוין לה, אף שהוא פסיק רישא שתוצת אש, הרי אין לו צורך לה ולא איכפת לו בקיומה, וחשיב פסיק רישא דלא ניחא ליה, וכיון שהולדת אש ביום טוב לרוב הפוסקים היא דרבנן, וכמו שנתבאר להלן בתשובה הבאה לענין אמירה לנכרי להדליק אש, ע"ש, הו"ל פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, ויש להקל בכהאי גוונא,
וכתב הרב יוסף לפעמים יש לצרף סברת המגיד משנה שבת פי"א ה"א שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישא שיתחייב, מפני שכשהוא מכוין הוא עושה מלאכה, וכשאינו מיכוין אינו מלאכה כלל, וציין שהאחרונים הביאוהו לענין שאר מלאכות: רדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם ס"ס קמט לענין גוזז ותוספת שבת (סי' שטו סק"ט) לענין בונה ובש"ע הגר"ז בקו"א (סי' שב לענין מלבן) ועוד. וה"נ כשאין לו כל כוונה וצורך להבערה אין כאן פ"ר דהבערה).
אבל סברת האור לציון צ"ע שלכאורה אין זה לא מתכוין כשתמיד הדלקת הגז על ידי הכפתור שפותח את הגז ואת המצת יחד. וזה מיכוין ממש לכאורה ולא דבר שאינו מתכוין. לכן ודאי עדיף לנתק את החשמל מערב חג כדי שיוכל להדליק מנר דולק, ואם שכח שיוציא את התקע כלאחר יד מן החשמל כך שהמצת לא יפעל כשמסובב את הכפתור.
[1] תיאור החיישן מאתר צומת: "כידוע, המדליק להבת גז לוחץ פנימה את הכפתור הקבוע בפאנל הכיריים ומאפשר זרימת גז לראש המבער. זרימה הגז מתאפשרת ע"י פתיחת שסתום קפיצי בדחיפת האדם. בציוד החדיש מותקן חיישן חום דו-מתכתי ליד הלהבה, ויש לו תכונה פיסיקאלית לייצר זרם חשמלי זעיר כתוצאה מחימום 2 מתכות השונות זו מזו. זרם חשמלי זעיר זה דיו להחזיק את השסתום במצב 'פתוח' כנגד הקפיץ השואף לסגרו בכל עת. אם הלהבה כבתה, החיישן מתחיל להתקרר ולאחר כ-5 שניות (!) החיישן מפסיק ליצר חשמל. או-אז נסגר השסתום בכח קפיץ רגיל, בהעדר זרם חשמלי שדיו להחזיקו פתוח."
[2] וכנראה גם חכמי הספרדים מחמירים, ע' שו"ת יחוה דעת חלק א סימן לד על שאלת המגן אברהם מדוע המחבר התיר לשים ביום טוב דבר מחוץ לנר כדי שיכבה אחר כך, רק לפני ההדלקה, והרי בסימן שלד התיר לשים מים על טלית שאחז בה האור לגרום לה כיבוי כשיגיע לשם: "ועיין בספר נהר שלום ובספר מאמר מרדכי שם שתירצו, שלא התיר מרן בסימן של"ד גרם כיבוי אלא משום הפסד, אבל שלא במקום הפסד, כגון נר, אסור. וכמו שכתב בבית יוסף סי' תקי"ד לחלק כן בשם המרדכי".
[3] וכתב מגן אברהם סימן תקיד ס"ק ז: "הרא"ש ס"ל דאפי' בלא פסידא שרי דאל"כ לא הוי קשה כלום מגרם כיבוי ע"ש".
[4] וז"ל הט"ז ס"ק ו':
וראוי לתרץ בדעת התוס' מ"ש הרא"ש מאיסור דשפופרת על פי הנר נ"ל די"ל כיון שבאם מסתפק מהשמן שבנר לכ"ע אסור כיון שבשעת לקיחתו מכחיש מאור הנר ע"כ אסרו גם בשמן שבשפופרת דשמא יסתפק ממנו ועי"ז יבואו להסתפק גם משמן שבנר דמה הפרש בין סיפוק זה לזה כנ"ל
[5] ומה שהטור לא הזכיר בכלל שהדליק בערב יום טוב, דעת המגן אברהם שהפשט הוא שגם הרא"ש לא אסר אלא לקחת דבר שאח"כ ידלק. אבל לשים מבחוץ דבר שאח"כ יכבה מותר. וזה מה שכתב הטור. וראיה לזה מה שנפסק בסימן של"ד סעיף כד שמותר לשים מים על טלית כשהחלק השני נשרף. וכן דעת הגר"א שכתב על מה שכתב השו"ע "קודם שידליקנה" שזה לאו דוקא. וכן הביא המשנה ברורה בסימן תקי"ד ס"ק כ' ושער הציון כד. ע' שש"כ פרק יג הערה צט שאין להקל בגרמת כיבוי ביום טוב על ידי שעון כי זה כמו לתת את המים בזמן שהנר דולק שאסר המחבר (וצ"ב שהרי הרמ"א ודאי מתיר, ולמ"א גם לרא"ש מותר). וכן בתיקונים ומילואים לפרק יג הערה סא כתב שאנו מחמירים שלא כמ"א ולא לתת דבר המונע מלדלוק בשעה שהנר דולק.
[6] מגן אברהם סימן תקיד ס"ק ז: "וצ"ע מ"ש מטלית שאחז בו האור שמותר ליתן עליו מים כמ"ש סי' של"ד סכ"ד, וא"ל דהתם משום פסידא דהא הרא"ש ס"ל דאפי' בלא פסידא שרי דאל"כ לא הוי קשה כלום מגרם כיבוי ע"ש, לכן נ"ל דלא אסר הרא"ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי".
[7] ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן תקיד – שלא לכבות ביום טוב סעיף ג: "אבל אין להתיר לסגור את ברז מיכל הגז הראשי, כדי שלא יוסיף לזרום גז אל תנור הגז, שאסור לכבות ביום טוב, ואין זה נקרא גרמא, שהרי ידוע שסגירת הברז משפיעה מיד למעט את השלהבת של הגז. ודלא כמי שהתיר בזה."
[8] ועיין שו"ת אור לציון חלק ג – הערות פרק כ – דיני הדלקה וכיבוי ביום טוב הערה ט.
[9] כתב מנחת שלמה חלק ב' סימן כב אות ב' (העוסק בגרמא): "ודע עוד שכל ההלכה להחמיר בגרמא ולהתיר רק במקום הפסד הוא מהמרדכי אבל לא מובא זה ברי"ף וברמב"ם אולם דעת המגן אברהם סימן תקי"ד ס"ק ה' שאפילו ביום טוב לא התירו גרם כיבוי אלא במקום הפסד וידוע שיש כאלו שמרתיחים ביו"ט מים שלא לצורך שתיה אלא כדי לכבות את הגז בלבד משום הפסד ממון אבל לדעתי אין להתיר לעשות כן בקביעות דכיון שהודלק לכתחילה על דעת כן לא חשיב במקום הפסד כי ההיתר של גרמא הוא רק על דרך מקרה אבל לא לנהוג כן בקביעות לכתחילה אבל אם קרה ושכח לכבות את הגז בערב יו"ט ויש בזה הפסד ניכר בזה יש להקל לגרום לכיבוי הגז אבל צריך שיהא החימום לצורך שתיה אבל להדליק לכתחילה על דעת לכבות על ידי גרמא אינו בכלל ההיתר של מקום הפסד דרק באופן שיש כבר דליקה התירו חז"ל לעשות מחיצה בכלים מלאים מים."
[10] ונראה שחששות האחרונים הם בגלל דברי המחבר שהתיר לשים דבר המונע רק לפני ההדלקה. וע' מ"ש לעיל ממ"א שם. והמ"א בס"ק ה' כתב שהתירו גרם כיבוי רק במקום הפסד. וז"ל: מגן אברהם סימן תקיד ס"ק ה: "חתיכות חלב המונחים בנר מותר ליקח א' מן החתיכו' הרחוקות מן הפתילות ואף דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום הפסד כמ"ש סי' של"ד סכ"ב שאני שם דכשמגיע האש שם מתכבה ממש אבל הכא שמונעו רק מלשרוף שרי אפילו להרא"ש (יש"ש סי' כ"ח) ואף על פי שהב"ח כ' בשם רש"ל לאיסור בתר ספרו אזלי' דבתר' הוא וכ"מ ס"ג בהג"ה וסי' תק"ב:"
[11] תיאור החיישן מאתר צומת, הרב ישראל רוזן: "המדליק להבת גז לוחץ פנימה את הכפתור הקבוע בפאנל הכיריים ומאפשר זרימת גז לראש המבער. זרימה הגז מתאפשרת ע"י פתיחת שסתום קפיצי בדחיפת האדם. בציוד החדיש מותקן חיישן חום דו-מתכתי ליד הלהבה, ויש לו תכונה פיסיקאלית לייצר זרם חשמלי זעיר כתוצאה מחימום 2 מתכות השונות זו מזו. זרם חשמלי זעיר זה דיו להחזיק את השסתום במצב 'פתוח' כנגד הקפיץ השואף לסגרו בכל עת. אם הלהבה כבתה, החיישן מתחיל להתקרר ולאחר כ-5 שניות (!) החיישן מפסיק ליצר חשמל. או-אז נסגר השסתום בכח קפיץ רגיל, בהעדר זרם חשמלי שדיו להחזיקו פתוח."
[12] וראה במאמרו של יצחק ברט 'שימוש בכירות גז בעלות מנגנון בטיחות ביום-טוב' תחומין כרך לא עמוד 125.