כב. כיריים אינדוקציה

ב"ה

כב. כיריים אינדוקציה לגבי שבת וכשרות*

בשנים האחרונות מתרבה השימוש בכיריים המבוססות על שיטת האינדוקציה – חימום השראתי[1]. היתרון הוא שעל הכיריים יש משטח זכוכית שקל לניקוי, רק מקום הסיר מתחמם ושאר השטח נשאר קר, וכן ניתן לווסת את הטמפרטורה שבסיר באופן מדוייק, דבר שאינו אפשרי בחימום אחר.

אינדוקציה (חימום השראתי) הוא תהליך שבו במקום לחמם את הסיר באמצעות גוף חימום חיצוני, הוא מתחמם באמצעות השראה אלקטרומגנטית. בתוך הכיריים ישנו סליל נחושת שבו עובר זרם חשמלי מתחלף, השדה המגנטי הנוצר מכך מייצר זרמים בסיר, ובעקבות התנגדות המתכת, הסיר מתחמם ומבשל את המאכל שבתוכו. מתוך ויקיפדיה ערך בישול אינדוקציה:

לצורה זו של בישול ללא להבות יש יתרון על פני להבת גז ותנורים חשמליים רגילים, שכן היא מאפשרת להשיג טמפרטורות גבוהות יותר ועליה מהירה מאוד בטמפרטורה.

לכיריים עם אינדוקציה יש יתרונות בטיחותיים כאשר משווים את הסיכון לשריפה ו/או לפיצוץ שעלולים להיגרם מכירת גז. כמו כן קל יותר לנקות את משטחי הבישול של כיריים עם אינדוקציה.

בשו"ת מעשה חושב חלק ח' סי' ד' כתב הרב הלפרין פשוט שבישול על כיריים כאלו, דינם כמו בישול בחמה. ועיי"ש שציין לספרו כשרות ושבת במטבח המודרני (שבת וחג ח"ב פ"ט) שאפילו אם דרך לבשל בכיריים כאלו, זה כמו בישול בחמה ע"פ מ"ש האגלי טל לגבי שינוי בנפעל. ולדעתו אסור רק מדרבנן כמו תולדות חמה. זו גם דעתו של הרב נחום רבינוביץ במאמר בתחומין (לג, בישול בשבת ויו"ט בכיריים אינדוקציה).

ולדעתו של הרב הלפרין אם מנטרלים את המפסקים, אין בזה משום שהיה וחזרה לא מחזי כמבשל ולא שמא יחתה בגחלים. לדעתו צריך לשים שעון שבת שידליק ויפסיק, משום שאסור גם להוריד סיר מעל הכיריים בגלל ההשפעה האלקטרומגנטית שפועלת על הסיר[2].

הגדרת הבעיה לגבי כשרות[3], מתוך מאמרו של הרב יצחק דביר (מתוך אתר כושרות):

אילו היה השימוש בכיריים מתבצע בכלים נקיים מבחוץ, ללא גלישה או טפטוף של תבשילים – לא הייתה כל בעיה להשתמש בכיריים לבשרי ולחלבי, שכן כלי נקי הנוגע בכלי אחר מבחוץ אינו בולע.[1] אך לרוב השימוש אינו סטרילי כל כך, ובמהלך הבישולים מצוי שהתבשיל גולש על גבי הכיריים או נשפך עליהן בעת הוצאת המאכל מן הסיר. בכך מתעוררות שתי בעיות:

כאשר על הכיריים נותרות שאריות שומניות של בשר וחלב, הן עלולות להטריף את הסירים שיונחו עליהן לאחר מכן. לעניין זה השימוש בכיריים אלו פשוט יותר מן השימוש בחצובות גז, משום שקל יותר לנקות את משטח הכיריים, ורבים ממילא מקפידים על ניקיון זה כדי לשמור על אסטתיות המשטח והמטבח כולו.

כאשר נשפך מאכל על גבי הכיריים, הוא נבלע בהן. בשימוש ממושך עלולים לגלוש ולהיבלע מאכלים חלביים ובשריים, ובשלב זה משטח הכיריים ייחשב ל'טרף'. על גבי משטח טרף אסור להניח סירים לכתחילה (אף שבדיעבד סיר שיונח עליו אינו נאסר).[2] וחמור מכך, אם באחד מן הבישולים הבאים יגלשו נוזלים בין הסיר ובין הכיריים – עלול להיפלט טעם 'טרף' מן הכיריים אל הסיר, ולאוסרו אפילו בדיעבד.

מבחינה עקרונית, אין בליעה מסיר לסיר כשאין שם נוזל. ולכן אפילו אם הכיריים עצמם הם בשריים חלביים או טרפים, אין חשש לשים סיר עליהם, כפי שמבואר ברמ"א, שו"ע יו"ד צב, ח':

מידי דהוי אשתי קדירות נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה, כל שכן בזיעה. (מרדכי פרק כ"ה) מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה (הגהות ש"ד).

גם לחומרת הרמ"א, זה רק בנגיעה של כלי חלב בכלי בשר. אבל כאן, הנגיעה היא בין הכיריים לבין הסיר, כשהכיריים רק בלעו ממה שגלש עליהם קודם, וזה כעין נ"ט בר נ"ט.

אלא שצריך לדון, שהרי בעצם שאלה זו אינה רק בכיריים המשתמשים באידוקציה, אלא לכאורה בכל שימוש בכיריים, שהרי החצובה (כשמה ההלכתי) שעליה מונח הסיר, משתמשים בה גם בבשר וגם בחלב, והרי לפעמים גולש מחלב או מבשר, ואיך אנו משתמשים בכיריים רגילות גם לחלב וגם לבשר?  ראה שו"ע יו"ד צב, ו':

נהגו העולם לאסור כשנפלה על הדופן שלא כנגד הרוטב. ודוקא כשנפל באותו צד שאינו כנגד האש, אבל אם נפל כנגד האש, מותר, שהאש שורפו ומייבשו.

והנה, על דברי הרמ"א בשו"ע או"ח סי' תנ"א סעיף ד' שכתב "החצובה צריך ליבון", כתב המשנה ברורה בס"ק לד:

חצובה צריך ליבון – הוא כלי שיש לה ג' רגלים ומעמידין עליה קדרה או מחבת בתנור על האור כל השנה ואם רוצה להשתמש בה בפסח צריך ללבנה באור לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ ע"י האור. וזהו רק לכתחלה משום חומרא דחמץ דבאמת שתי קדרות הנוגעות זו בזו אין יוצאת הבליעה מזו לזו כמבואר ביו"ד סימן צ"ב ס"ח וגם יש לתלות שאף אם נשפך כבר נשרף והלך לו כיון שבכל שעה היא על האש וע"כ בודאי די לזה בליבון קל ובדיעבד אף אם נשתמש עליו בלי ליבון כלל ג"כ אין לאסור:

אמנם בחצובה, לא כל החצובה נמצאת בתוך האש. מכל מקום נהגו להקל בשימוש בחצובה של הגז אף על פי שרק חלקה נמצא על האש ממש, וכולה בלועה[4]. וצ"ע.

אלא שבכיריים כאלו, מקור החום הוא הסיר, שהרי הכיריים אין בכוחם לחמם את הנוזלים, והרי הסיר עצמו אינו שורף את האוכל כמובן, רק יכול לייבש, ואם כן אין כאן היתר זה של החצובה כפי מה שמדבר המשנה ברורה.

אלא שלגבי הגלישה של האוכל על גבי משטח הזכוכית של הכיריים, הרי הן אינם חמות, ולכן העובדה שהמשטח קר יתכן שמהווה צד קולא, על פי הכלל ההלכתי של 'תתאה גבר' אשר לפי זה לא נבלע במשטח כי אם 'כדי קליפה', ולפי דעות הפוסקים ניתן במצבים מסוימים להקל בזה לגמרי בדיעבד (אספקלריה ניסן תשפ"א).

שו"ע יו"ד צא, ד':

בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד, ואפילו בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח, הכל אסור, משום דתתאה גבר. אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן, או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן, קולף הבשר, ושאר הבשר מותר.  (ובמקום שהבשר צריך קליפה, אם לא קלפוהו ובשלו כך, מותר בדיעבד) (ארוך כלל כ"ט). והחלב מותר כולו (רמב"ם ור"ח ור"י וע"פ).

אלא שמה שנמצא מתחת הסיר, זה לכאורה לא בלע כדי קליפה אלא כולו בלע, משום שהסיר הוא מקור החום ומה שגלש נמצא מתחת לסיר.

אלא שצריך לברר כאן שני דברים נוספים: א. איזה סוג של ליבון צריך כאן, והאם ניתן החשיב את הכיריים כליבון?  . בגמ' ע"ז ע"ו ע"א "רמי ליה רב עמרם… איסורא בלע":

רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפודין והאסכלא מלבנן באור [והתנן] גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין א"ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים הכא היתירא בלע התם איסורא בלע.

ולכן כל בליעה של היתר, די בהגעלה ולא צריך ליבון, או "ליבון קל" שקש נשרף עליו מבחוץ שנחשב כהגעלה. ולכאורה ודאי שאין חום על זכוכית הכירים שהקש נשרף עליו. ראה שו"ע או"ח תנא, ד':

והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם. הגה: ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ (מרדכי סי' פ"ז והגהות מיימוני פי"ז מהלכות מ"א). ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל כזה.

בסימן תנ"א כתב המ"ב בס"ק ל"א שליבון קל הוא קש נשרף מבחוץ. וע' בית יוסף סי' תנ"א ד"ה והליבון, שכתב שיד  סולדת מבחוץ, וסימן לדבר שקש נשרף עליו. וז"ל בית יוסף:

והמרדכי כתב בסוף עבודה זרה (סוס"י תתס) דכלים הבלועים מאיסור בעו נשירת קליפה אבל הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר אין צריכין ליבון גדול דנשירת קליפה [אלא רק] עד שתהא יד סולדת בו משני עבריה וגם רגילין לבדוק על ידי נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף בהכי סגי דאם כן שליט הליבון מעבר אל עבר אף על פי שלא תסיר קליפתו ומכל מקום די בכך דכיון דהיתרא בלע אם כן די להם בהגעלה.

ובעצם גם בשו"ע מובא שיעור זה של יד סולדת מבחוץ, שו"ע יו"ד קלה, י"ד:

כלי חרס שנשתמש בהם יין נסך, אם החזירן לכבשן והסיקן מבחוץ ונתלבנו, אפילו לא השהם בתוכו עד שנשר הזפת אלא שנרפה, שרי. אבל אם הסיקן מבפנים, לא מהני אא"כ הסיקן כ"כ עד שעבר חומם לצד חוץ כ"כ שהיד סולדת בו.

ובספר הגעלת כלים כלים פרק ה' סעיף כא הביא שתי  דעות מהו שיערו של ליבון קל. וכן נראה להקל מטעמים נוספים: א. המדובר כאן בזכוכית שנחלקו בה אם היא בולעת או אינה בולעת. (אמנם יש צד להחמיר משום שבזכוכית זה מעורב עוד חומר נוסף כדי לגרום לחיסום יותר טוב. אבל מסברא, זה מקשה יותר את הזכוכית לענין בליעה ולא יוצר ממנה דבר כמו כלי חרס).

הרמ"א אמנם מחמיר בכלי זכוכית בסימן תנא, ראה שו"ע או"ח תנא, כ"ו:

כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו. הגה: ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו; וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו (סמ"ק ואגור).

אבל הביא הפרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תנא ס"ק לא: "ובכנסת הגדולה בהגהות הטור כאן אות כ"ה בחמץ מחמירין, ולא בשאר איסורין, יע"ש." וכן כתב בגליון אספקלירה ניסן תשפ"א:

הרמ"א (או"ח שם) אמנם מחמיר בכלי זכוכית לגבי בליעות חמץ  לפסח, אולם בכל זאת גם בני אשכנז ההולכים לפי פסקי הרמ"א  יכולים להקל יותר בבליעות של בשר וחלב בזכוכית, כפי שמובא  בספרי גדולי הפוסקים (כנה"ג, יו"ד סי' קכא; הגה"ט ס"ק כה; דרכ"ת, יו"ד שם  סק"ב; פמ"ג, או"ח סי' תנא, משב"ז ס"ק לא; שד"ח, אס"ד, מע' ה, אות כט; דרכ"ת, יו"ד  שם סק"ב) כי יתכן שגם הרמ"א לא החמיר אלא לעניין פסח ולא  לגבי שאר איסורים.[5]

ובאספלקריה שם כתב עוד סברא להקל: היות ובדרך-כלל השימוש בכיריים אינדוקציה נעשה בסירים יבשים על משטח יבש, וכל החשש הוא רק מגלישה העלולה להיות מפעם לפעם והעברת הטעם הבלוע במשטח באמצעות הלחות שבין הסירים למשטח, הרי שיש מקום לדמות זאת לכלי זכוכית שרוב תשמישו בצונן ומיעוט תשמישו בחמין, שדעת הפוסקים (שו"ע הרב, או"ח סי' תנא סע"ג, הו"ד במ"ב שם ס"ק קנה ובשעה"צ ס"ק קצה) היא שיש להתיר בדיעבד גם אם השתמשו בו ללא שום הכשר.

בעיה נוספת שמתייחס אליה הרב יצחק דביר במאמרו באתר כושרות, הוא לגבי המשטח שבין הסירים וכך כתב שם:

גם אם הכשרתו של השטח שהסיר מתחמם עליו מתבצעת מאליה בעת הבישול הבא, שאר חלקי הכיריים שאינם מתחממים – אינם מוכשרים בכך. לאור זאת עלינו לברר: האם ניאלץ להנחות שלא להזיז את הסיר על גבי המשטח במהלך הבישול או בסיומו – משום שכך הוא יהיה מונח על חלקים שלא הוכשרו?[15] הנחיה זו כמעט בלתי אפשרית, משום שפעמים רבות מזיזים סיר בלא משים, וכן בכל עירוב של המאכל שבסיר וכדומה הוא עלול לזוז מעט. כדי שלא לאסור מחשש מצוי זה את השימוש בכיריים, עלינו לציין כמה צדדי היתר.

וכתב שצריך לצרף את שבסופו של דבר מדובר על חומרא של הרמ"א שיש בליעה מסיר לסיר (אם אין רטיבות), והרמ"א יודה בנדון זה כיון שאין אפשרות אחרת להשתמש בכיריים, ועוד שמדובר בדרך כלל בבליעה שאינה בת יומה, והחלקים שהם בני יומם בטלים ברוב, שהרי לא ידוע אם יש שטח כזה שבלע בן יומו. ואף שחז"ל אסרו כלים שאינם בני יומם, מסתבר שלא גזרו אלא לבשל בכלי שאינו בן יומו ולא באופן שהחשש של העברה מכלי לכלי. ובכלל החשש כאן הוא בעיקר מעירוי על החלקים הקרים, וכאן שזה רק עירוי הרי זה מבשל כדי קליפה, וכדי קליפה אומרים הפוסקים שהיא חומרא ובמקום שאי אפשר לא חוששים.

מסקנת הפוסקים באספקליה, ניסן תשפ"א, של מכון מדעי טכנולוגי:

אם לא הייתה עצה אחרת היה אכן ניתן להקל לגבי כיריים אינדוקציה, לייחד פינה נפרדת במשטח רק עבור בישול חלבי, במקום  שאינו מיועד לבישול בשרי, ובמקרה של גלישה, הן מסירים בשריים והן מסירים חלביים, להסתפק בניקוי יסודי של הגלישה. בכל זאת, לתוספת הידור, היו רבני המכון ממליצים בעבר לרכוש 'מתאם אינדוקציה' גדול יחסית, שהוא כעין סיר/מחבת המיועד  להניח בתוכו סירים שאינם ייעודיים לבישול באינדוקציה, ולייחד אותו לבישול חלבי (שהוא בדרך-כלל הבישול הפחות מצוי,  לעומת בישול בשרי), כלומר שכל סיר או מחבת חלביים יונחו רק בתוכו ולא ישירות על-גבי המשטח, כך שגם אם יגלוש או יותז  משהו מהכלי יהיה זה מן הסתם לתוך המתאם ולא על המשטח עצמו, ובאופן זה השימוש לבשר ולחלב יהיה באופן ראוי ומהודר.

אלא שפתרון עדיף יותר הוא להשתמש לחלבי בכיסוי של סיליקון המותאם לכיריים אינדוקציה. ונראה שגם אפשרות זו היא למהדרין החוששים מגלישה. וכן לענין פסח אפשר להשתמש בכיסוי סיליקון ולהשתמש בכיריים דרך כיסוי הסיליקון[6].

נספח מתוך שו"ת מעשה חושב ח"ח סי' ד':

א. אסור לבשל בשבת בכיריים הפועלות על בסיס השראה אלקטרומגנטית אך לצורך פקו"נ של חולה שיש בו סכנה יש להעדיף את הבישול בכיריים כגון אלו על פני בישול בכיריים של גז או בכיריים חשמליות.

ב. יש להמנע בשבתות ובחגים בשעה שהמערכת מחוברת לזרם החשמל והכיריים פועלות מלהסיר סירים מעל הכיריים או מלהניח עליהן סירים עם אוכל מבושל אפילו באופן שאין בו משום איסור בישול שהיה וחזרה כדי שלא להשפיע על השדה המגנטי ועל תנועת האלקטרונים בסיר.

ג. לצורך השימוש בכיריים הללו בשבתות ובחגים יש להתקין שעון שיחובר לשקע החשמלי של הכיריים ולערוך אותו מראש לנתק את הזרם מן הכיריים בשעות מסויימות לפרק זמן מתאים. נוסף על כך באם קיימת אפשרות לשינוי וויסות עוצמת החום המתקבלת יש צורך לנטרל בערבי שבתות את כל המפסקים המשמשים לויסות העוצמה.

בשבתות ניתן במשך פרק זמן זה כל עוד הכיריים מנותקות מזרם החשמל ואינן פועלות להסיר את הסירים מעל הכיריים ולהחזירם שוב, לפי כל תנאי חזרה או להניח עליהן סירים לחימום חוזר של אוכל יבש קר שנתבשל כבר כל צרכו.

ביו"ט ניתן במשך פרק זמן זה להניח סירים כדי לבשל את כל הדרוש לצורך.

לעומת זה, כותב הרב רבינוביץ בתחומין לג שהובא לעיל:

ראה רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות ט,ו שעל "המבושל בחמי טבריה וכיוצא בהן" אין לוקין משום בישול בשר בחלב, כי בישול כזה אינו נידון כמלאכה לעניין שבת. וכן פסק בשולחן-ערוך יו"ד פז,ו, וראה חכמת-אדם כלל מ סעיף ו שהוא מדרבנן. אמנם ודאי שגם בכיריים אינדוקציה יש לנקות את המשטח שלא יישארו בו שרידי התבשיל הקודם, אולם אין להמציא חומרה יתרה לחוש לפליטה הנותנת טעם, כי אין כאן בישול דאורייתא. לפיכך אין צורך לייחד מקום על הכירה לבשרי לבד ולחלבי לבד.

על קטע זה נכתבה הערת עורך [י.ר.]: "כמדומה שמקובל לחשוש לנתינת טעם בבשר עוף אף שהוא רק דרבנן."

לגבי בישולי נכרים בכיריים אינדוקציה, מצאתי שכתב והאריך בזה הרב יצחק לוי, רב העיר נשר, באתר, וסיים:

כיריים אינדוקציה שאינן פועלות על ידי אש, אלא על ידי זרם חשמלי שמפעיל גלים קצרים אלקטרו מגנטיים, אין בהם איסור בישולי גוים כלל, ולכן הגוי רשאי לבשל על כיריים אלו בישול גמור מתחילתו ועד סופו, כי לא גזרו חכמים איסור בישולי גוים אלא בבישול שעל ידי אש בלבד. וכל שכן כשהגוי הוא שכירו של הישראל, ועושה כן בבית הישראל. ואדרבה, יש בזה תיקון גדול לבעיית בישולי גוים במקומות ציבוריים שתחת השגחת הרבנות, וכן לקשישים שיש בביתם עובדים זרים, שאפשר להורות להם לבשל בכירת אינדוקציה, וכך יצאו מחשש איסור בישולי גוים. ולפי דרכנו למדנו, שהוא הדין שאין איסור בישולי גוים במיקרוגל, שגם הוא מבשל ללא אש אלא על ידי זרם חשמלי בלבד. ומפירות הנושרים, שאין בישולי גוים בחמה, וכן בחמי טבריה, ובקיטור. וכן אין איסור בישולי גוים בכבוש, ומליח, ומעושן. הנלע”ד כתבתי. והיעב”א.

*מקורות: פירסום המכון המדעי טכנולוגי "אספקליה" ניסן תשפ"א וניסן תשפ"ג. הרב יצחק דביר במאמר באתר כושרות: "שימוש כשר בכיריים אינדוקציה". שו"ת מעשה חושב חלק ח' סי' ד'; תחומין לג, הרב נחום רבינוביץ, בישול בשבת ויו"ט בכיריים אינדוקציה (השראה מגנטית)

[1] ויקיפדיה: חימום השראתי הוא תהליך בו מחממים עצם העשוי מחומר מוליך חשמל, באמצעות השראה אלקטרומגנטית הגורמת לזרמי מערבולת במוליך, שהתנגדותו מייצרת בו הפסדים ג'אוליים וכתוצאה מכך הוא מתחמם. כל שימוש בטכנולוגיה זו, כולל סליל שבו מוזרם זרם חילופין בתדר גבוה. ניתן לייצר חום גם באמצעות הפסדי היסטרזיס מגנטי, בחומרים שמקדם המגנטיות שלהם הוא מהותי. התדר הנבחר הוא בהתאם לגודל החלק שיחומם, החומר, החיבור המגנטי בין סליל העבודה לחלק ועומק החדירה הרצוי.

[2] ראה "אספקליה" ניסן תשפ"א.

[3] ולגבי שבת, ראה מסקנתו בנספח.

[4] בשם הגר"ש וואזנר הובא בקונטרס מבית לוי, ח"א סי' כט הובא להחמיר, ראה במאמרו הנ"ל של הרב יצחק דביר באתר כושרות.

[5] אמנם כאן יש בעיה שהזכוכית היא בנויה מתוספות של מתכות, וכתב ע"ז הרב דביר: חוסנה של הזכוכית הקרמית נובע מכך שלאחר ייצורה מחממים אותה שנית ומווסתים את תהליך התגבשותה, כך שהיחס בין הגבישים מעניק לה עמידות לטלטלות ולחום. על מנת לשלוט בתהליך ההתגבשות מערבים בזכוכית חומרים שונים, לרוב ממשפחת המתכות, כגון: ליתיום, סיליקון, אלומיניום ותחמוצות שונות. האם עירובם של חומרים אלו משנה את דינה של הזכוכית?

ב'דרכי תשובה' יו"ד סי' קכא סוף ס"ק כ הביא את דעתם של כמה אחרונים הסוברים שדינו של הכלי נקבע על פי רוב החומר המרכיב אותו, וכך כתב גם בספר 'תבואות שמש'.סימן צב, לדבריהם יש להתייחס למשטח הכיריים כזכוכית, שלדעת ה'שלחן ערוך' אינה טעונה הכשרה כלל. המהרש"ם ח"א סי' נג חלק על כך, וכתב שבתערובת של חומרים שונים יש לחשוש ולהכשיר את הכלי כדינו של החמור מבין החומרים המעורבים. כדבריו נקט גם ה'ציץ אליעזר', ח"ט סי' כו, וכתב שזכוכית המעורבת במתכות חייבת בהגעלה גם לשיטת ה'שלחן ערוך'. הגר"מ אליהו אף חשש שהתערובת נחשבת ככלי חרס, והורה שלא להגעיל כלים אלו כלל (הלכות חגים, פרק ה סעי' נב).

דברי המחמירים קשים במקצת, משום שטעם המתירים כלי זכוכית אינו נובע מכלל הלכתי או מקבלה מדור לדור, אלא מאומדן דעת שהם אינם בולעים משום שהם קשים וחלקים. אם כן כאשר הזכוכית עוברת חיסום מיוחד על מנת שלא תבלע ותישאר נקייה, על אחת כמה וכמה שלא תהיה זקוקה להגעלה.

[6] מתוך גליון אספקלריה: אמנם יש לציין, כי למרות שמודבר בפתרון מהודר,  הורה ראש המכון הגרא"מ הלפרין שליט"א, באישור  ההלכתי אותו העניק לחב' 'סיליפלוס', המייבאת  ומשווקת את משטחי הסיליקון, כי לתוספת הידור  ולרווחא דמילתא משום חומרא דפסח, לא לוותר  על הכשרת הכיריים קודם הכיסוי, כולל כל השלבים  שפורטו לעיל, כדרך שנהגו ישראל קדושים להכשיר  את משטחי השיש במטבח למרות הכיסויים, ורק  לאחר מכן לכסות את הכיריים במשטח המיוחד לפסח.