ב"ה
ריאקציה כימית בשבת
שאלה זו מעשית בעיקר בצבא לגבי שני דברים: א. מקלור – סטיקלייט, הוא קנה סגור מפלסטיק שאורכו כ 20 ס"מ שמכיל נוזלים ובתוכו שפופרת קטנה המכילה חומר אחר. על ידי כיפוף הקנה השפופרת נשברת והתערובת מפיצה אור. ב. שקית חימום, באותו אופן, שקית שכתוצאה מעירוב החומרים היא מפיצה חום. משתמשים בה חיילים הנמצאים באזורים קרים במיוחד. האם מותר לגרום באופן כימי או או חום בצורה זו[1]? כיוצא בזה יש גם חמגשיות של אוכל עם חומר שגורם לזה להתחמם "מאליו" – האם מותר לחמם על ידי זה (לא נתייחס כאן לאיסור הבישול, אם יש לדמות לבישול בחמה).
השאלות שיש לדון עליהן: האם יש בדבר זה משום איסור מוליד? האם יש בזה משום "מכה בפטיש"? או אולי משום תיקון מנא?
לגבי מוליד, מצאנו בש"ס שלשה אופנים של מוליד:
א. שבת נא ע"ב סוף פרק במה טומנין:
ואין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.
וכתב רש"י שבת נא ע"ב ד"ה כדי שיזובו
כדי שיזובו מימיו – משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה, שבורא המים האלו.
ובשו"ע סימן שכ סעיף ט':
השלג והברד, אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש; וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו, מותרים.
האם איסור זה שייך גם לגבי הנדונים שלנו? יש לפקפק משני צדדים:
1. המדובר הוא על שינוי מצב של חומר קפוא לחומר נוזל, ואילו בנדון שלנו אין שינוי מצב, אלא שינוי כימי הגורם לאור או לחום.
2. האיסור הוא רק כשמרסק בידים, ואם זב מאליו מותר (בלא לדון בגדרי מוקצה בזה). ואילו כאן שבירת השפופרת הפנימית היא רק גורמת לתערובת שאחר כך תפיץ חום או אור, ולכאורה הרי זה גרמא. (אמנם יש לדון על פי שו"ת זרע אמת סימן סד שהגדרת גרמא היא שהתוצאה אינה מיידית, האם כאן התוצאה מיידית או לא). ואמנם גרמא הותר רק במקום הפסד, אך פסק בשמירת שבת כהלכתה פרק כח סעיף כט שמותר לפתוח נצרת שעון מעורר מכני כדי שיצלצל, כתב בהערה סו:
דהוי גרמא להשמעת קול ומהגרש"ז אויערבך זצ"ל שמעתי דאפי לדעת הרמ"א סי' שלד סע' כב דלא התיר אלא במקום הפסד היינו דוקא גרם כיבוי שעיקרו מה"ת משא"כ הכא דכן מצינו גם לעניין גרם ביטול כלי מהיכנו סי' רס"ה במ"ב ס"ק ו' דשרינן וכ"ש הכא דכיון דפעולתו אינה בגוף הכלי כי אם ע"י הסרת המונע.
ב. ביצה לג ע"א
אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר, ולא מן הרעפים ולא מן המים.
וברש"י ביצה לג ע"א ד"ה ואין מוציאין כתב:
ואין מוציאין את האור – משום דמוליד. ע
במקרה זה מדובר על יצירה של אש. אמנם יתכן שגם אש היא דבר יותר ממשי מאשר או או חום בלא מקור בעירה.
אלא שברמב"ם כתב טעם אחר לאיסור הוצאת האור, רמב"ם הל' יום טוב פ"ד הלכה ה"א
אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות, כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש, וכן הנפט החד ביותר שהוא כמים שמנידין אותו עד שידלק, או כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק, כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב.
השגת הראב"ד: אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב. א"א ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפרש בגמרא.
לדעת הרמב"ם האיסור הוא איסור הבערה. ואף על פי שהבערה מותרת לצורך פיקוח נפש, אבל ההיתר לדעתו הוא רק באופן שאי אפשר מערב יום טוב, אבל כיון שיכול להדליק מערב יום טוב, אסור לעשות את זה ביום טוב. וזה לשיטתו רמב"ם הל' יום טוב פ"א הלכה ה"ה
כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.
לפי הרמב"ם, גמרא זו לא יכולה לשמש מקור למוליד. אבל יש אחרונים שכתבו שהרמב"ם רק מוסיף על הטעם של הגמרא שהוא משום מוליד ולא אומר טעם חדש לגמרי שלא נמצא בש"ס, וצ"ע.
ואולי אפשר ללמוד מהרמב"ם שהוצרך לטעם שונה מהגמ', משום שלדעתו אין מוליד ביצירת אש, ואם כן ק"ו לגבי יצירת חום גרידא.
ובדעת הראב"ד אפשר לדייק שלדעתו זה קשור למוקצה, שהרי הוסיף "ואין כאן הכנה", וזה שייך למוקצה, ואם כן גם לדבריו אין זה קשור לנדון של שקית חימום.
ג. ביצה כג ע"א
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא – אסור. מאי טעמא – משום דקמוליד ריחא. – ומאי שנא ממוללו ומריח בו, וקוטמו ומריח בו? – התם – ריחא מיהא איתא, ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא. הכא – אולודי הוא דקמוליד ריחא.
כאן המדובר על הולדת ריח בבגדים שאסור משום מוליד. ו שו"ע או"ח תקיא, ד'
אין עושין מוגמר, דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים, בין להריח ובין לגמר הבית או הכלים; אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה, מותר אפילו אם מפזרן על גבי גחלת של עץ. הגה: ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, משום דמוליד בהן ריחא, (המגיד פ"א והגהות אשירי ספ"ב דביצה).
האם זה יכול להיות מקור למוליד בנדון שלנו? לשיטת הבית יצחק שבהפעלת מכשיר חשמלי יש משום מוליד, האם יאמר שגם בתרכובת כימית יהיה משום מוליד? ע' בבית יצחק במקום שדן על החשמל, במפתחות לחלק יו"ד ח"ב סי' לא, והוא עצמו דימה את שני הדברים, והביאו הרב רוזן במאמרו:
אם רשאים לדבר ע"י מכונה הנקראת טעלעפאן? והנה לענ"ד יש איסור בדבר … כי מלבד מה שמוכרח להכות מקודם בפעמון, וזה אסור משום משמיע קול, יש לאסור עוד משום דע"י סגירת זרם העלעקטרי [=חשמל] נולד כח עלעקטרי, וזה אסור בשבת כמו בסחופי כסא אשיראי [= סחיפת כוס מבושם על בגדים] דאסרינן בביצה כג משום דמוליד ריחא. ה"ה דאסור לעשות עלעקטרישע פערבינדונג [= חיבור חשמלי] בשבת.
ומהאי טעמא לדעתי יש לאסור לעשות זאדאוואססער [= מי סודה] בשבת, דגם שמה מוליד הרכבה חימית.
הרב ישראל רוזן בתחומין יג הביא את דברי ספר שביתת השבת (דף ט), שכבר דנו האחרונים בכעין זה לגבי יצירת סודה בשבת וז"ל הר"י מאלצן:
באמרי בינה (סי' כא) בהשמטה נסתפק לענין עשיית מי סאדע (דהיינו שזורקין מין מלח סאדע לתוך מים חמוצים, ועי"ז מעלה רתיחה ומפיג חמיצותו ושותין אותו). וכתב שם לאסור משום מכה בפטיש. ולכאורה היה נלענ"ד פשוט להיתר, כי אינו רק כמערב חומץ חזק או יי"ש חזק במים, שאין נראה לאסור משום מכב"פ, שאין כאן דבר חדש שיהיה נקרא מלאכה … אולם שמעתי כי גאון הדור מוהרי"ל דיסקין הורה בה לאיסור. ונראה סברתו, דלא דמי למזיגת חומץ או מלח … משא"כ בענין הסאדע פנים חדשות באו לכאן, והיא הרכבה חימית. ביאור הדבר: כי יש הרכבה שכונית והרכבה מזגית. דרך משל, אם תערב חול עם קמח, אינה רק הרכבה שכונית, שכ"א עומד בפנ"ע. וכן כשתערב צוקר או מלח במים … ואם תציג המים על האש, יפרדו המים וילכו עם הקיטור, והמלח והצוקר ישארו בפנ"ע. ועל דרך זה, אם תערב שפירט עם מים, יכולים בנקל להפרידם ע"י כלים המיוחדים לכך. משא"כ כשתעשה מיין או מצוקר יי"ש, לא תוכל להפכו לעשותו כמו שהיה מקודם. זה נקרא הרכבה חימית ואסור משום מוליד. ועיין במ"ש הט"ז סי' שכא, שאסור לשפוך יין לחומץ שיתהווה מהיין חומץ …
וכבוד הרה"ג מהר"צ פרנק נ"י השיב לי ע"ז: מה שכב' נותן טעם לשבח לאסור עשיית מי סאדע בשבת משום דהוי הרכבה חימית … נחזי אנן איזה חשש מלאכה יש כאן, אף אם נאמר דהוי הרכבה חימית. ואין לאסור רק משום בורא ומוליד יסוד חומץ הפחמי, שמתפרק מהסאדע … גם בזה י"ל שאינו מתקיים כלל, אין זה סוג מכב"פ … ואם יצאו הדברים מפי הגאון מבריסק, אולי נתכוון על העושים בצלוחיות מגופות, באופן שיעמדו ימים רבים, בזה יש לדמות למכב"פ … עכ"ל הג' הנ"ל.
והנה אנחנו שמענו בפירוש, שהגאון מבריסק זצ"ל הורה לאיסור אף בצלוחית מגולה … והוא מעין דברינו שמוליד יסוד חדש.
וסיכם את הדברים הרב רוזן:
בעל אמרי-בינה נטה לאסור עשיית סודה "משום מכב"פ". המהרי"ל דיסקין אסר משום "הרכבה חימית, ואסור משום מוליד", ובעל שביתת-השבת נטה לכך גם ב"צלוחית" פתוחה, שבה הגז מתנדף, משום "שמוליד יסוד חדש". לעומתם סובר הרב פרנק ז"ל, שאין הרכבה כימית בכלל מלאכת מכה בפטיש; אך אם החומר
אמנם הרב פרנק דן בשאלה זו בשו"ת הר-צבי (או"ח קפט), ומסקנתו להקל לעשות סודה בשבת.
באשר להשוואה בין סודה לבין הסטיקלייט, יש לדון, מצד אחד, הסטיקלייט ושקית חימום פועלים שעות ארוכות, שלא כסודה אם משאירים אותה פתוחה. אבל מאידך, את הסודה אפשר להשאיר סגורה למשך הרבה זמן, מה שאין כן הסיטלייט ושקית החימום שאי אפשר לעצור את התהליך. ודבר נוסף: הרי זה מתקיים לזמן שאני צריך אותו, ולכמה אחרונים זה נחשב דבר המתקיים.
וכתב הרב לוי יצחק הלפרין, הובאו דבריו בספר אוצרות השבת ע' תכז (תשובה בענין חימום באמצעים כימיים), וכן הובא אצל הרב אבידן בספרו שבת ומועד בצה"ל ע' קיז:
והנה לכאורה יש להוכיח שאין ביצירת חום משום איסור מוליד מהא דהתירו לבשל בחמה כמבואר בש"ס שבת ל"ט וללא שום איסור דרבנן שגם בתולדות חמה לא אסרו שם אלא משום מיחלף בתולדות האור ולא משום איסור הולדת החום. ואין לחלק בזה ולומר שדוקא בדבר שחומו כבר נמצא בעולם אלא שחומו עובר מדבר לדבר כמו בישול בחמה וכדומה בזה אין בהולדת חום משום איסור מוליד משא"כ יצירת חום מחדש כמו נד"ד י"ל שיש בזה משום איסור של מוליד כי לא מצאנו כהבדל בזה בש"ס ובמה שמצינו שיש איסור מוליד ישנו גם בדבר שקיים וכמו סחופי כפא אשראי שהריח נמצא כבר בכלי אלא שמעבירו ע"ג שיראי.
ולגבי טענת מכה בפטיש, כתב הרב פרנק, שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קפט
נשאלתי הלכה למעשה בעשיית מי סאדע בשבת, דהיינו שזורקין אבקת סודה למים חמוצים ועי"ז מרתיח ועולה ואז שותין אותו, אם נמצא בזה חשש איסור.
ואמרתי דלכאורה יש בזה ד' חששות: (א) תליא במחלוקת הפוסקים אם מלאכת מכה בפטיש שייך באוכלים. ומדברי הג"מ (סימן שיח) שהביאו גם הרמ"א בשו"ע מוכח שמכה בפטיש שייך גם באוכלים, ועיין בלבוש שכתב להדיא דאסור משום מכה בפטיש, ולפי"ז לכאורה גם בעשיית מי סאדע הו"ל לאוסרו משום מכה בפטיש.
…ולהיות שכבר דשו בו רבים לנהוג בזה היתר, היה נראה לי לתת טעם למנהגן של ישראל, ואומר, דגדרי מלאכת מכה בפטיש הוא שגומר את הדבר ומעמידו על תיקונו שיהא דבר מתוקן יותר מבתחלה, ולפי"ז יש מקום לומר דלא מצינו מכה בפטיש אלא באופן שהתקון הוא ענין המתקיים ר"ל שהחפץ או המאכל עומד קיים בתקונו,
ולשיטת הרב אשר וייס שהבאנו לגבי שימוש בחשמל בשבת, שלדעתו על פי ירושלמי ורמב"ם, כל מה שלא ניתן לייחס אותו לאחת המלאכות, יהיה אסור משום מכה בפטיש דאורייתא, גם כאן מסתבר שיאמר אותו דבר.
לגבי תיקון מנא שהוא גדר של בונה, לכאורה תיקון מנא זה רק כשהדבר בן קיימא כפי שהבאנו לגבי מכה בפטיש. והרי משום כך כתב הגרש"ז אוירבך לגבי איסור בונה בחשמל, שהרי זה אינו בר קיימא.
אלא שכאן הרי זה פועל כל זמן שאני צריך ואולי זה דומה לאגד של לולב שנחשב קשר של קיימא בסוכה לג ע"ב, אף שצריך את זה רק לחג. אבל זה שונה כיון שאגד לולב, כתב רש"י שאינו עומד להתיר עולמית, ואילו כאן כל התוצאה של האור או החימום היא תוצאה לזמן קצוב. וצ"ע להשוות לגדר של קיימא באגד מדבק, בסגירה של חיתולים וכיו"ב.
וראה בספר שבת ומועד בצה"ל, הרב אברהם אבידן זצ"ל, ע' קיז שדן בזה על פי מה שדנו משום תיקון מנא באוכלין.
סיכום מתוך אתר הרבנות הצבאית:
דעת רבים מפוסקי דורנו שיצירת אור או חום באמצעות ריאקציה כימית, אסורה מדרבנן משום איסור 'מוליד'. כן כתבו בספר שבות יצחק (ח"ו פרק יז) בשם הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב. וכן הביא בשו"ת המורים בקשת (סימן 66) שהגר"א נבנצל והגר"ד ליאור נטו לאסור שימוש במקלור, וכ"כ בספר שבת ומועד בצה"ל (עמ' קיז) בשם הגרי"ש אלישיב, בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סימן כו), ובספר הלכה כסדרה (ח"א סימן רנא), לענין שימוש בשקית חימום.
לעומת זאת עיין באריכות בשו"ת מלומדי מלחמה (סימנים נא-נב) שכתב שאין בהפעלת שקית חימום ומקלור כל איסור, והוכיח שאין לאסור זאת משום 'מוליד', שכן מבואר במשנה (שבת מז ע"ב) שאסור להטמין בחול בגלל החשש שמא יטמין ברמץ, ולכאורה מבואר בגמרא (ב"ב יט ע"א) שהמגע של החול בסיר החם הוא הגורם לחול להוסיף הבל ("דמחמימי חיים ודמקרירי קריר"), ואעפ"כ לא נאסר הדבר מצד עצמו, הרי שאין איסור מוליד בהפעלת ריאקציה כימית. וכן ראה בשו"ת המורים בקשת (סימן 65) שכתב בשם הגר"ד ליאור שלא מצינו איסור בהפעלת שקית חימום בשבת. ועיין עוד באריכות בתחומין (חלק יג עמ' 135) שאין לחייב על יצירת ריאקציה כימית בשבת משום 'מוליד'.
ברם, בספר אורחות שבת (פרק טו סעיף סח) כתב בשם הגרש"ז אויערבך שפשוט שאסור להפעיל מקלור בשבת, ושע"פ שיטת החזון איש (המגדיר שימוש בחשמל כ'מכה בפטיש' לפי ש"נותן צורה בגשם ומעמידו על תכונתו") יהיה בכך איסור תורה, וכ"כ בשו"ת המורים בקשת (שם) בשם הגר"מ אליהו.
והרב יעקב אריאל שליט"א בשו"ת באהלה של תורה חלק ה' סימן כו כתב:
לכן נראה שיש לאסור את השימוש בשקית חום בשבת משום מוליד' כיון שיש בהפקת החום הכימית יצירה משמעותית האסורה מדרבנן ומסתבר שאף אם אין בזה איסור גמור כיון שאין ממש ביצירה זו אעפ"כ ראוי לאסור אותה כפי שישראל קיבלו על עצמם להמנע מהפעלת מכשירי חשמל בשבת משום מוליד' ואע"פ שאין ראיה ברורה לדבר הסברא נותנת שלא לחלק בין מוליד' זה לבין מוליד' במכשירים חשמליים וכולם אסורים כדי שחומת השבת כולה לא תיפרץ עם זאת חיילים המשרתים בגזרת החרמון רשאים להפעיל שקית חום בשבת כי לכל היותר יש כאן איסור דרבנן ובמקום חולי שיש בו גם חשש לפיקו"נ לא גזרו וכמו"נ יש מקום להקל לחיילים המשרתים במקומות קרים לחמם אוכל בשבת בדרך זו.
ע"כ שו"ת מעשה-חושב (ח"ג סי' טו)
[1] מקורות: גדרי מוליד בשמירת שבת כהלכתה סוף פרק כב; המעיין תמוז תשע"א, הרב זלמן מנחם קורן, על איסור הולדת אור בשבת במשנתו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל; שבת ומועד בצה"ל, הרב אברהם אבידן, ע' קיג; באהלה של תורה, הרב יעקב אריאל, חלק ה סימן כד; תחומין יג, הרב ישראל רוזן, ריאקציה כימית בשבת; שם הרב נחום רבינוביץ, השימוש במקלור (סטיקלייט) בשבת; הלכה כסדרה ח"א סימן רנא; אתר הרבנות הצבאית הפעלת מקלור ('סטיקלייט') או שקית חימום בשבת .פרק ח'.