ב"ה
כושר סוויטש ושבת תריס – על היתר גרמא במקום פסידא דוקא
הקדמה:
באתר צומת פרסם בחודש ניסן תשע"ה הרב ישראל רוזן ז"ל:
היום התפרסמה בתקשורת ידיעה על המצאת מתג חשמלי 'כשר לשבת' באישור רבנים. זו ידיעה ממוחזרת משנת תש"ע (2010) וכבר אז התפרסמו הכחשות רבניות (בקישור הזה) והתנערות רבתי מאפשרות זו לצרכי יום-יום.
השיטה המוצגת כאן היא 'גרמא', דהיינו הפעלת עקיפין, שהותרה רק לצרכי רפואה ובטחון וכיו"ב, כמבואר בשולחן ערוך הלכות שבת סי' שלד סע' כב. אין שום רב אורתודוקסי, אשכנזי או ספרדי, המתיר את שיטת ה'גרמא' בהפעלה ישירה לנוחיות או לצרכים שוטפים.
האישור המוצג ע"י החברה בשם הגר"י נויבירט זצ"ל (המומחה מספר אחת להלכות שבת ואשר ספרו 'שמירת שבת כהלכתה' הפך לנכס צאן ברזל בתחום זה) הוצא ממנו בהטעייה, כפי שסיפר לי אישית, סמוך לפרסום הדברים. הוא ציין בכתב ידו על גבי המסמך של החברה שההיתר הוא "לרפואה ובטחון בלבד". יתר כל כן, הרב נויבירט טרח וכתב למנהל החברה (בכ"ח בטבת תשע"ב) מכתב רשמי: "בענין מה שכתבתם בשמי להתיר מין 'כושר גרמא', להתיר לכתחילה לגרום להדליק חשמל בשבת – לא יתכן. ומעולם לא עלה על דעתי אלא לצורך חולה ובטחון. ונא לפרסם דבר זה ברבים שלא יצא תקלה על ידי".
כיוצא בזה פרסם שם חודש לאחר מכן ביחס ל"כושר תריס" את עמדת מכון צומת:
בשוק מוצע מכשיר בשם "שבתריס – להפעלה ידנית בכל עת של התריסים החשמליים ללא חילול שבת". נשאלנו לא פעם אודות ציוד זה, ולהלן עמדתנו:
אנחנו מתנגדים לחלוטין ל'שבתריס'. זו 'גרמא' כפשוטה, ואולי אפילו יותר גרועה מבחינת טכניקת ההפעלה והאלקטרוניקה הפנימית, ובודאי מידי 'גרמא' לא יצאנו.
שיטת ה'גרמא' מוסכמת עלינו לצורך רפואי ובטחוני והקרוב אליו (כמו נכים, מוגבלים, בטחון כנגד עבריינים וכד'). תריס חשמלי איננו נכלל בקטיגוריה זו ואין שום היתר להשתמש לשם כך ב'גרמא' או בתיחכום דומה.
אם 'גרמא' מותרת בתריס למה לא הפעלת רדיו (חדשות בעת מתיחות! בחירות!), מזגן לעונג שבת או…מחשב לעיין במקורות תורניים וכד'.
למיטב ידיעתי שום רב בעל משקל איננו מתיר ציוד זה למטרה כזו. שוחחתי עם רב ששמו הופיע באתר והוא חזר בו ותמה על עצם איזכור שמו באתר (מעורבותו המקילה היתה קשורה בענין ספציפי).
הפתרון הנכון לשבת, למי שלא רוצה לפתוח ולסגור באופן ידני (יש תריסים הניתנים לפתיחה באמצעות מנואלה בצד המתג החשמלי) הוא לפתוח ולסגור באמצעות שעון שבת המכוון מבעוד יום (חברות 'וויסבורד' ו'דילאור' מוכרת מתג לתריס הכולל גם שעון, כמו לבוילר).
כמה שאלות עומדות לדיון: א. האם זה גרמא או "זורה ורוח מסייעתו" – האם המתקן עומד בכללים של גרמא לפי הפוסקים שמכון צומת הולך על פיהם. ב. האם אכן גרמא מותר רק במקום פסידא או חולי. ג. האם יש הבדל בין הפוסקים האשכנזים והספרדים בענין זה. ד. שאלה בנוגע לאופי השבת ולשאלת המדרון החלקלק (בדומה לשאלת מקרופון של שבת).
להלכה פסק בשו"ע או"ח שלד, כ"ב
תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ).
לכאורה בהלכות יום טוב נראה שההלכה הפוכה הן במחבר והן ברמ"א, ולכאורה גם הרמ"א עצמו מפקפק בהיתר הגרמא דוקא במקום פסידא, בהלכות יום טוב, סי' תקי"ד ס"ג:
נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם.
הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין; אבל ע"י סכין, אסור, (הגהות מיימוני פ"ז והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פ"ק דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל).
אם כן מוכח שלדעת המחבר יש איסור לכבות בגרמא, ולכן מותר ביום טוב רק גרם כיבוי קודם הדלקה. ומאידך, הרמ"א מתיר לשים נר במקום הרוח, הרי שמתיר גרמא גם שלא במקום פסידא. ולכאורה אין הבדל בין יום טוב לשבת, שהרי פסק הרמב"ם הלכות יום טוב פרק ד הלכה ב':
אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב שלא לצורך אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה, שהכבוי מלאכה ואין בו צורך אכילה כלל, וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה כמי שארג או בנה.
אלא שגם בדעת הרמ"א יש סתירה, בהלכות שבת כתב שמותר רק במקום פסידא, ובהלכות יום טוב הנ"ל כתב שמותר להעמיד הנר במקום שהרוח שולט כדי שיכבה. אמנם יתכן שכאן מדובר ביום טוב דוקא, (וע' תוספות ביצה כב ע"א ד"ה והמסתפק שמשמע שביום טוב מותר)[1] וע' שער הציון אות לא על היתר הרמ"א:
ומה שהקשה מגן אברהם על זה מסעיף ב, כונתו במה שכתב שם בסעיף קטן ה דלא שרי גרם כיבוי אלא במקום פסידא, כמו שכתוב סימן של"ד סעיף כ"ב בהג"ה, באמת אותה הג"ה אין לה מקור, וכמו שכתב הט"ז בסוף סעיף קטן ו בסימן זה דלא מצינו חבר לשיטה זו, וגם המגן אברהם בעצמו סעיף קטן ז כתב דהרא"ש לא סבירא ליה שיטה זו, ועיין במאמר מרדכי שכתב, דאפשר דביום טוב לכולי עלמא שרי גרם כיבוי לכתחלה, וכמשמעות התוספות ביצה דף כ"ב ועיין לקמיה], וכן הוא גם כן דעת האליה רבה והמטה יהודה, כמו שהבאנו לעיל בסימן רע"ז בביאור הלכה, וכן הסכים המאמר מרדכי להקל על כל פנים ביום טוב.
וז"ל הט"ז תקיד ס"ק ו' שכתב לאסור שלא במקום פסידא, והקל בצורך קצת:
מכל מקום נראה דבצורך קצת אף שאינו צורך גדול יש להקל אפילו במים כי לא מצינו חבר לרבנו יואל בזה כנ"ל.
לדעת המגן אברהם גם דעת רא"ש שם פ"ב סי' יז שגרמא מותר שלא במקום פסידא:
עולא איקלע לבי רב הונא קם שמעיה זקפיה לשרגא. פירוש הגביה הנר להרחיק השמן מן הפתילה כדי שימהר לכבות. איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר המסתפק ממנו חייב משום מכבה.
כתבו התוס' הא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו מפי הנר שהוא דולק מיד כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחילה והוה ליה מכבה. אין לפרש משם שממהר כביית הנר כשיכלה השמן דהיינו גרם כיבוי שנחלקו רבי יוסי וחכמים דתנן (שבת דף קכ א) עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. וקיימא לן כרבנן דגרם כיבוי מותר. ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת דף כט ב) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר. הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא. ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה וליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הוי ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליק:
לכאורה פשט הסוגיה בשבת גם הוא מראה שגרמא מותר גם שלא במקום פסידא שבת קכ ע"א:
משנה. רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.
ובגמ' בע"ב:
ורמי דרבנן אדרבנן, ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי. דתניא: הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו – הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה – כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף! – שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם, עשייה הוא דאסור, גרמא – שרי. – אי הכי, הכא נמי: כתיב לא תעשה [כל] מלאכה – עשייה הוא דאסור, גרמא שרי! – מתוך שאדם בהול על ממונו – אי שרית ליה אתי לכבויי.
ולכאורה גם פשט הסוגיה בשבת מוכיח שגרמא מותר גם שלא במקום פסידא. הרי מקשים ממחיקת השם שלר' יוסי כדרכו ולרבנן צריך גמי, ואם גרמא מותר רק במקום הפסד הרי מה הקושי לשים גמי, ע"כ שאם מותר מותר בלא פסידא (ראית הרב ישראלי). וע' אבני נזר או"ח סימן רל"א שתירץ:
ולשיטת רבינו יואל הא דמדמי הגמרא לגרם מחיקת השם. היינו משום מצוות טבילה שרי כמו משום פסידא. דהתם נמי איכא הפסד. שאסור בתרומה וקדשים וליכנס למקדש. ותדע דהא תנן הרי זה לא ירחץ. הרי דבלא מצוות טבילה ודאי אסור גרם מחיקה. ולדעת המתירין גרם כיבוי בלי פסידא צריך לומר הא דלא ירחץ משום דבשם הקודש מצוה לשומרו שלא ימחק. כמו שהתירו להציל כתבי הקודש בשבת מפני הדליקה
ולכאורה מה שכתב שרבנו יואל במרדכי הוא יחיד בדעה זו, לכאורה מצאנו עוד ראשונים שסוברים כך, חדושי הר"ן (מיוחס לו) שבת קכ ע"א:
פורסין עור וכו' מפני שהוא מחרך. פי' וכיון שאינו נשרף אין הדליקה יכולה להתפשט בתוכה והוא כבה מאיליו וכו' בין מלאין של מים וכו' ור' שמעון בן ננס היא דלא תימא דוקא עור שאינו אלא חוצץ בפני העור ואינו מכבה אלא אפי' בכלי של מים ואם ישבר ישבר דס"ל גורם לכבוי שרי משום הפסד ממונו:
וכן משמע בתוספות ביצה כב ע"א ד"ה והמסתפק ממנו:
והמסתפק ממנו חייב משום מכבה – אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על גב שהוא גורם לגרום כבויה שרי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין אסור אליבא דכולי עלמא דאמר לקמן במתני' (דף לב.) חותכה באור בפי שתי נרות.
התוספות כתבו שביום טוב שרי, "ובשבת נמי אינו חייב", ומשמע שלכתחילה אסור, ע"כ משום שדעת התוספות שיש איסור בגרמא אלא במקום פסידא.
אבל החזון איש שבת לח ו' כתב שאין ראיה מתוספות:
ומש"כ דבשבת אינו חייב ומשמע דאיסורא איכא נראה כונתם על שמן שבנר דאסיר משוס מוקצה כדאמר שבת מ"ה א' הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ומה"ט אין נאותין משמן המטפטף כמש"כ תו' שבת מ"ב ב' ד"ה ואין ומיהו טעם זה שייך גם ביו"ט אם הדליק לכבוד יו"ט ומיהו מש"ל בנר שנוטל ממנו אש לבישול והוא נר של רשות, א"נ בשבת אסור משום מוקצה דהוי בסיס לדבר האסור…
אבל כאמור משמעות המשנה ברורה בסי' תקי"ד בשער הציון שמיעקר הדין זו חומרא שלא לעשות גרמא לכתחילה.
לכן כתב הגרש"ז אוירבך שניתן לצרף את סברת המחבר שגרמא מותר לגמרי, לגבי מה שהרבה אחרונים כתבו שכל איסור גרמא במקום הפסד הוא כשמכוין לכך אבל לא כשאינו מיכוין, ע' שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י:
"וגם אפשר שכיון שמעיקר הדין אמרו בגמ' שגרמא מותר, לכן אף שהרמ"א הביא דעת המרדכי דלא שרי אלא במקום פסידא, מ"מ אפשר שדוקא בכה"ג שמכוין להדיא לגרמא, אז הוא דאסור שלא במקום הפסד, אבל בכה"ג דנידון דידן שאינו מכוין אלא לפתוח הדלת, ורק פס"ר הוא שיצא מזה גרמא בכה"ג לא מצינן שאסור אף להמג"א בסי' שי"ד שאוסר פס"ר אפי' בדרבנן. וקצת דוגמא לכך מזה שבשבות של אמירה לעכו"ם לא אסור בפסיק רישא כמבואר שם במג"א ובסוף סי' רנ"ג עיי"ש, והשבות של אמירה לעכו"ם חמורה יותר מגרמא, דנפישי רבוואתי הסוברים שמותר לכתחילה אפילו שלא במקום פסידא, וכיון שכן אפשר שכמו כן יש לחלק בנידון שלנו בין מכוין להדיא ובין פסיק רישא."
שו"ת זרע אמת[2]
ואע"ג דכתב הרמ"א בסימן של"ד סכ"ב בהג"הה דגרם כיבוי מותר דווקא במקום פסידא משום המרדכי ע"ש הרי המרדכי גופיה שם פכ"ב הביא מחלוקת בזה עי"ד [?] וגם מדברי הרא"ש בי"ט דף כ"ב מוכח דס"ל דאף שלא במקום פסידא מותר, וכ"כ המג"א בסימן קי"ד ס"ק ו' ע"ש ובאמת כ"נ מפשט הסוגיא ס"פ כירה דפריך אמתני' דלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה לימא תנן סתמא כר"י דאמר גורם כיבוי אסור ע"ש ואי אמרינן דאפיל' רבנן לא התירו אלא במקום פסידא לא הוה פריך מידי וק"ל ואדרבא מפשט הסוגיה דפ' כל כתבי דף ק"ך מבואר דר"י גופיה לא אסר גרם כיבוי אלא דוקא התם משום גזירה מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ומזה ק' למ"ר שבמרדכי דלא שרינן גרם כיבוי אלא במקום פסידא וגם מדברי התוספות דס"פ כירה הנ"ל מוכח דדס"ל דל"ש בין במקום פסידא לשאינו מקום פסידא והתימא על האחרונים שלא העירו ע"ד הרמ"א כלום מכ"ז וצ"ע ועכ"פ לא יהיה אלא פלוגא במידי דרבנן דאזלינן לקולא.
תשובה זו הובאה ביחווה דעת ח"א סי' לד, וכתב " והסכים עמו הגאון ר' יוסף ידיד הלוי בשו"ת ימי יוסף מהדורא בתרא (חאו"ח סי' י"ב) עש"ב. (וע' בשו"ת מנחת יחיאל סימן קכ"ז)".
בחזון עובדיה שבת ח"ו הלכות המכבה והמבעיר עמ' קמ"א כתב הגרע"י זצ"ל:
והנה בשו"ת יביע אומר ח"י (סי' כו) העלתי להלכה, דמאי דקי"ל ההיר של גרם כיבוי, משוםדעשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, זהו אף שלא במקום פסידא, כמו שסתם לנו מרן בש"ע (סי' שלד), ודלא כרמ"א שכתב דדוקא במקום פסידא מותר לגרום כיבוי…
ביחווה דעת ח"א סימן לד כתב:
ויש לצרף בזה מ"ש בשו"ת זרע אמת (סי' מ"ד), שמדברי הרא"ש (ביצה כ"ב ע"א) מוכח שגרם כיבוי מותר אפילו שלא במקום פסידא. ושכן מוכח בתוספות (שבת מ"ז ע"ב). ושלא כדברי הרמ"א בהגה (סי' של"ד), שפסק כהמרדכי שאין להתיר גרם כיבוי שלא במקום הפסד, שלא יהא אלא מחלוקת באיסור דרבנן, בשל סופרים הלך אחר המיקל. והסכים עמו הגאון ר' יוסף ידיד הלוי בשו"ת ימי יוסף מהדורא בתרא (חאו"ח סי' י"ב) עש"ב. (וע' בשו"ת מנחת יחיאל סימן קכ"ז).
אבל ביחווה דעת שם הביא גם את החולקים:
… ועיין בספר נהר שלום ובספר מאמר מרדכי שם שתירצו, שלא התיר מרן בסימן של"ד גרם כיבוי אלא משום הפסד, אבל שלא במקום הפסד, כגון נר, אסור. וכמו שכתב בבית יוסף סי' תקי"ד לחלק כן בשם המרדכי.
הרב איתם הנקין הי"ד בספרו אש תמיד שלד כתב:
ועיין עוד בסי' של"ד בלבוש ובאליה רבה ובש"ע הרב ובערוך השלחן סעיף ל"ט ובסי' רס"ה בביאור הלכה הנ"ל ובתוספות שבת ס"ק י"ב ובמאמר מרדכי שם בסוף הסימן ובסי' רע"ז סקי"א ובחמד משה הנ"ל בסי' תקי"ד ובחידושי רעק"א שבת ק"כ ע"א ובחזון איש סי' ל"ח אות אה' וישכיל עבדי הנ"ל דכולהו מסכימים בהאמור דגרמא בשבת שרי דווקא במקום פסידא ומבואר בפשיטות שאין לזוז מדברי הרמ"א שמפורש כמותם בכו"כ ראשונים וגם השו"ע מסכים להם ורוב האחרונים וחלילה לעשות בזה חילוק בין ספרדים לאשכנזים.
העיר הגר"א נבנצל דעת אדמו"ר זללה"ה היתה דאדרבה הגמ' שבת ק"כ אמרה עשי' הוא דאסור גרמא שרי אלא דהרמ"א מחמיר אבל הסתם הוא דשרי ולדינא ע"ע במכתב הגרשז"א בספר מאור השבת ח"א עמ'
אלא שלגבי שבתריס יש לצרף מה שכתב הרב נויבירט בשם הגרש"ז הם בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י כתב שכל מה שאנו אוסרים גרמא שלא במקום פסידא הוא בדאוריתא אבל בדרבנן שאין עיקרו מן התורה מותר גם שלא במקום הפסד:
"ומעתה כיון דנתבאר ודאי שאין כאן מלאכה דאורייתא, מסתבר שאין שום חשש בפתיחת הדלת, שהרי גם לענין גרם מלאכה דאורייתא אמרו בגמ' שבת ק"כ ע"ב, שרק עשייה אסורה הא גרמא שרי, ומבואר שלאו דוקא גרם כבוי הוא דשרי, אלא אף גרם הבערה נמי שרי, כמו"ש שם להדיא המאירי עיי"ש. הן אמנם שהרמ"א בסי' של"ד סעיף כ"ב כתב דלא שרי גרם כיבוי כי אם במקום פסידא, מ"מ נלענ"ד שכל זה דוקא בגרם מלאכה דאורייתא משא"כ בדרבנן לא מצינו שאסור שהרי אפילו לענין יו"ט כתבו התוס' במס' ביצה כ"ב ע"א דגרמא שרי לכתחלה אפילו שלא במקום פסידא, ואף שהמג"א כתב בסי' תקי"ד סק"ה דאסור, מ"מ בדרבנן ממש לא מצינן שאסור, וזה שגרם כבוי אסור אע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כבר מבואר בראשונים שמשאצל"ג חמורה יותר ונחשבת כדאורייתא, וחושבני שגרם כבוי גחלת של מתכת מותר גם שלא במקום הפסד."
ואיסור החשמל, אנו מקובלים שזה משום מוליד, ולא משום בונה כחזון איש, וזהו איסור שאין לו יסוד מן התורה, לכן לכאורה יש לסמוך על גרמא שמותר אף שלא במקום הפסד.
ובשמירת שבת כהלכתה פרק כח סעיף כט שהתיר פתיחת נצרת שעון מעורר מכני כדי שיצלצל, הביא את דברי הגרש"ז הללו וכתב בהערה סו:
דהוי גרמא להשמעת קול ומהגרש"ז אויערבך זצ"ל שמעתי דאפי לדעת הרמ"א סי' שלד סע' כב דלא התיר אלא במקום הפסד היינו דוקא גרם כיבוי שעיקרו מה"ת משא"כ הכא דכן מצינו גם לעניין גרם ביטול כלי מהיכנו סי' רס"ה במ"ב ס"ק ו' דשרינן וכ"ש הכא דכיון דפעולתו אינה בגוף הכלי כי אם ע"י הסרת המונע.
אבל הפסק הידוע, גם של הרב נויבירט בשש"כ שאסור להקדים הדלקה בשעון שבת, אף אם לא מדובר בנורות להט אלא במזגן וכיו"ב. וכמו שהבאנו את ההסתייגות מכושר סוויטש ומשבתריס.
דברי הגרש"ז שגרמא מותר לכתחילה בדבר שעיקרו דרבנן, כבר כתב מחצית השקל סי' רסה ס"ק ב:
ואף על גב דיש אומרים כו' מכל מקום דעתי נוטה להתיר. דניהו דבגרם כיבוי דעיקרו מן התורה יש להחמיר, מכל מקום בגרם ביטול כלי מהיכנו, דעיקרו מדרבנן, יש להקל אפילו שלא במקום פסידא:
אלא שאם כן הרי כל גרמא בחשמל, שאינו כרוך בהדלקת מנורת להט, יהיה מותר לכתחילה, והרי כל ההיתרים של גרמא של הגרש"ז אוירבך שצומת משתמשים זה רק לצורך חולה. ודאי שגם הגרש"ז לא התיר הכל משום כך.
אמנם יש לפקפק, כיון שלמעשה כנראה הגרש"ז אוירבך חשש לכתחילה לדברי החזון איש. ע' הרב הלפרין, וכן לדעת הרב אשר וייס יתכן שזה מכה בפטיש דאוריתא, ע' שו"ת מנחת אשר ח"א סימן ל'. הרב מרדכי הלפרין כתב: "מרן זצ"ל עמד על דעתו בתקיפות שאין הלכה כדעת החזון איש לגבי חיבור או ניתוק של מעגל חשמלי בשבת", וכתב הרב מרדכי הלפרין (קווים אחדים לדרכו של הג"ר שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בהלכות רפואה ופיקוח נפש אסיא נז-נח טו אב כסלו תשנ"ז עמ' 17-61):
בחורף תשמ"ב צעדתי ברחובות שערי חסד בירושלים לצידו של הגרשז"א. הוא חזר אז על קביעתו שאין איסור בונה בהפעלת מעגל חשמלי בשבת, "שכן כל גדולי תורה שלפני החזו"א לא הזכירו כלל החשש של בונה, ולכן יש להחשיב פתיחת מעגל חשמלי (שאינו כולל גוף חימום) לפעולה שאין בה איסור תורה", עכ"ל, ולכן בעת טיפול בחולים צריך לנהוג על פי הדין. מאחר ולפסיקה זו יש משמעות לא רק לגבי חולים שיש בהם סכנה אלא גם לגבי חולים שאין בהם סכנה, הוספתי ושאלתי: כרופא, אם אטפל בחולים בבית חולים כבני ברק, כיצד יהא עלי לנהוג בשאלה זו שם, במקומו של החזון אי"ש? הגרשז"א חייך אז את חיוכו המיוחד וענה לי במילים הללו: "כשמדובר בבית חולים, גם בבני ברק אין הלכה כדעת החזון איש. אולם בבית (פרטי) גם בירושלים אנו מחמירין לכתחילה. מה שאין כן לגבי חולים, גם שאין בהם סכנה, צריך לנהוג על פי הדין".
רק כעבור שנים מצא הגרשז"א דרך נאותה לפרסם את הדברים, ראה: קובץ מאמרים בעניני חשמל ושבת, מאת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך (שליט"א) [זצ"ל], הוצאת מכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, ירושלים, תשל"ח, עמ' 90-89.
[1] ובביאור ההבדל בין שבת לבין יום טוב, ע' ערוך השולחן אורח חיים סימן תקיד סעיף יא: "כתב רש"י ז"ל ביבמות [קי"ט. ד"ה מה לי] דלעניין הרחקה שלא לבא לידי איסור תורה שפיר חששו חז"ל באיסור כרת ולא באיסור לאו ע"ש וא"כ אפילו אם בשבת גזרו אטו רוח מ"מ ביום טוב דאיסור לאו לא חששו".
[2] רבי ישמעאל הכהן ממודינא (ה'תפ"ד, 1723 – י' בסיון ה'תקע"א, 2 ביוני 1811) רבה של מודנה ומגדולי רבני איטליה במאה ה-18. היה בידידות עם החיד"א והתכתב איתו. ידוע פסק שלו בענין גרמא הגדרת גרמא בשבת – הוא מחלק בין גרמא בנזיקין לבין גרמא בשבת. לדבריו בשבת הגדרת הגרמא תלויה בשהות זמן שבין הפעולה של האדם לבין התבצעות המלאכה בפועל. וביחווה דעת א לד כתב שהעיקר כדברי הזרע אמת.