ב"ה
מערכת אזעקה בשבת
נעסוק בשתי שאלות הקשורות למערכות אזעקה. א. במקום שעובדים חיישנים של המערכת, אלא שהאזעקה לא פועלת, כמו בחדרים במלון, שיש חיישנים עם נוריות שנדלקים כשנכנסים. האם מותר להכנס. ב. מערכת אזעקה שהופעלה, דבר שקורה לעיתים לא נדירות ברכבים, איך ניתן לנטרל אותה בשבת שלא באיסור.
לגבי שאלה ראשונה, למעשה במקום הצורך יש להקל. אך יש להבין את השיקולים ההלכתיים. ראשית, האם הפעלת המערכת באופן כזה נחשב שעושה בידים או שעושה לכאחר יד, ואולי זה גרמא בעלמא?
הפעלת החיישנים בגופו:
ראה בשמירת שבת כהלכתה פרק כג סעיף סה שאוסר להכנס או לעבור במקום חשוך אשר נדלקה בו תאורה עם מעבר של אדם במקום. ובהערה קע"ז כתב: "כיון שזוהי דרך הדלקתו… ועוד דניח"ל בכך שרואה איפה ללכת יש לומר דנחשב כמדליק בידים. וכן כתב בפרק מ' הערה לב שהפעלת פעמון אזעקה נחשב הפעלה בידים ולא דבר שאין מכוין בפסיק רישא. וכן כתב באורחות שבת פרק טו בהערה נה:
לענין אדם הנכנס למקום שבו נקלטת תמונתו ע"י מצלמה ומוקרנת ע"ג מסך יש לדון אם יש בזה חשש מלאכת כותב שהרי ע"י כניסתו למקום זה משתנה התמונה המוקרנת ע"ג המסך וה"ז כאילו האדם עצמו משנה את התמונה שע"ג המסך ואין זה גרמא אלא מעשה בידים ויש לדון בשאלה זו מכמה אנפי א האם הצורות והאותיות המוקרנות ע"ג מסך חשיבי כתב וציור לענין מלאכת כותב בשבת או ראין זה בגדר כתב כלל.
וכתב בשם הרב אלישיב ובשם הרב קרליץ שזה נחשב ככתב אלא שזה דרבנן, או משום שזה כתיבה שלא כאורחיה, או משום שאינו מתקיים.
וכן כתב בפרק כו סעיף כה שמערכות שמופעלות על ידי עין אלקטרנית נחשבים מופעלים על ידי אדם. ובהערה הוסיף שכיון שדרך כך לעשות, הרי זה כמו זורה ורוח מסייעתו.
בשיעור ו' על חיישנים בשבת, הבאתי את הרב ווזנר קובץ מבית לוי סי' סא הובא בתחומין כג, דן בשאלה זו ומתיר לעבור ברחוב ליד פנס שנדלק[1]. וכיוצא בזה כתב בספר קדושת השבת של הרב הררי כתב בסעיף יג הערה טז ענף 3 עמוד פ' בשם הרב אלישיב:
שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א לגבי אדם שנכנס לתחום של גלאי כגון בכניסה לבית ומפעיל תאורה חשמלית זרקור או שמפעיל עי"ב מכשיר חשמלי אחר… וענה הגריש"א שזה נקרא עשיה שלא כדרכה.
ובעמוד פב-פג כתב:
מתוך דברי הגריש"א שליט"א הנ"ל שאלנוהו שוב בענין מה שאמר שמותר ללבת ברחוב אם יש שם פנסי רחוב הנדלקים ע"י עי"א המגלות את מעבר האדם והתיר זאת משום הטעמים שאמר לעיל כגון שפנסים אלה אינם מענינים אותו ורחוקים ממנו וכן לא נראה מדליק אותן וגם אין דרך להדליק כך נורות וכד' והגריש"א כבר אמר לנו כמה פעמים שלכן מותר לעבור שם בשבת אך ת"ח חשוב אחד אמר לנו בשם הגריש"א שלמעשה הגריש"א לא מורה לרבים שהדבר מותר ושאלתי מה למעשה לכתוב בספר וענה הגריש"א שליט"א שבצירוף הטעמים שאמרנו כגון שזה לא איכפת לו וכדומה "אני מתיר זאת".
אם כן לדעת הרב אלישיב אפשר לצרף שזהו מעשה כלאחר יד, וכמ"ש בשם הרב ווזנר שמותר לעבור ברחוב ליד מנורה שנדלקת.
במנחת אשר או"ח סי' לב[2]:
והנה נתבאר לעיל (סימן ל) דבסגירת מעגל חשמלי יש חשש מלאכה אם מלאכת בונה להבנת החזו"א ואם מלאכת מכה בפטיש כדרכנו.
אמנם נראה דאין זה אלא בסגירת מעגל חשמלי שיש בה תועלת ותוצאה גלויה הנראית לעיניים או לשאר חושי האדם וככלים החשמליים השונים שהאדם מפעיל לצרכו ולהנאתו אבל מצוי מאוד שהאדם מפעיל מערכות אלקטרוניות שונות ללא משים וגורם לשינויים אלקטרוניים שאין תועלתם ותוצאתן גלויה ובכל אלה לענ"ד אין סרך מלאכה ואין ואין בהם מלאכת מחשבת…
ויש לברר האם כאשר האדם גורם ללא כונה לשינויים בזרימה חשמלית ולרישום אלקטרוני שיש בהם סגירת מעגלים זעירים שאין האדם יכול אחריהם לעקוב כלל ובמאית של שניה משתנים לפעמים אותות אלה בתדירות האם יש באלה גדר מלאכה.
ולענ"ד אין זה כלל בגדר מלאכה בשבת אם משום דאין בזה גדר מלאכה כלל ואם משום דלא הוי מלאכת מחשבת.
ראה הערה פסק הרב מלמד בפניני הלכה[3], בשם הרב אליהו זצ"ל להחמיר בזה, וכתב שהעיקר כמקילים.
אזעקה שהופעלה:
בשמירת שבת כהלכתה כתב שמותר לרמוז לגוי לכבות. וכן באורחות שבת פרק כג סעיף כו כתב:
אזעקה של מכונית שהחלה לפעול בשבת מותר לרמוז לנכרי בדרך סיפור לנתקה וכגון שיאמר לו הרעש של האזעקה מפריע לשכנים.
ובהערה הוסיף שם שמותר להראות לו את השלט של האזעקה, שאין זה גורם לרמיזה שלו להחשב כעין ציווי לנתק את האזעקה.
ובהלכות שבת פרק ו' הלכה ט' כתב הרמב"ם:
דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת: והוא, שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה.
דבר זה הובא בשו"ע סימן ש"ז סעיף ה'. שיש אוסרים (שסוברים שרק במילה הותר אמירה לעכו"ם) ועיי"ש ברמ"א שיש מתירים גם במלאכה דאורייתא (בעל העיטור) ובמשנה ברורה ואכמ"ל.
מה לעשות כשאין גוי בסביבה, והברירה היא לנתק כלאחר יד או לומר לקטן לעשות כך, האם מותר ומה עדיף. ובכלל יש לדון האם אמנם גוי עדיף על כלאחר יד?
לדעת רוב האחרונים עדיף לעשות על ידי גוי מאשר לעשות על ידי שינוי. דעת הרב ישראלי במאמר בחוברת תורה שבעל פה, שעדיף שינוי על פני אמירה לגוי. וסברתו, כיון שלגבי שינוי אומרת הגמרא בכתובות דף ס':
תניא נחום איש גליא אומר צנור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש מ"ט מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו ביה רבנן
ומקשה ר"ן (על הרי"ף) שבת סא ע"א
ובמקום פסידא לא גזור רבנן. וא"ת א"כ למה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שלא לפחמים הוא צריך אלא להצלת ביתו ולא מיתסר אלא מדרבנן… י"ל שאני כבוי דכיון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה מש"ה אסרי רבנן אפי' במקום פסידא ואפילו ע"י נכרי נמי אסרו לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י נכרי אתי לכבויי איהו גופי' אי נמי שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממעכין ברגליו וחמיר טפי (משבות) [שבות][4] דשבת הנעשה כדרכו דהיינו על ידי נכרי:
אם כן עשיה על ידי שינוי עדיפה על אמירה לגוי. וכן סובר הרב ישראלי (במאמר ב'תורה שבל פה' כד)
ובחזון איש סימן נ"ו סוף ס"ק ד' הוכיח שאמירה לנכרי קל משינוי שהרי במי שהחשיך עדיף לתת לגוי מאשר להכניס לבית בשינוי, לעומת הר"ן שעדיף שינוי. וכתב החזון איש שאין מדמין בשבותים. אבל יש לדחות את ראית החזון איש, שהרי במי שהחשיך אם עושה על ידי עצמו הרי קרוב לאיסור ולכן יש לומר שעדיף גוי. ודומה להעברת פחות פחות מד"א ברשות הרבים.
כתב בחיי אדם כלל ס"ב סעיף ה': "מותר לישראל לעשות מלאכה דרבנן כלאחר יד דהיינו על ידי שינוי ודוקא בצנעא".
מגן אברהם סימן שז ס"ק ז
לכן נ"ל דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אפי' כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו אבל בלא"ה אין להקל כלל עסי"ט:
ומ"ב שם הביא רק מה שקשור לעשיה על ידי גוי ולא הביא בענין עשיה על ידי שינוי. אבל בסימן רס"ו ס"ק יז התיר אפילו עשה הנחה סמוך לביתו, להכניס לביתו כלאחר יד משום הפסד.
ובשו"ע הרב סימן ש"ז סי"ב כתב "דבר שמשנה בעשייתו בדרך חול אע"פ שהוא שבות גמור מותר לעשותו אפילו על ידי ישראל במקום צער. וי"א שה"ה במקום הפסד ויש לסמוך על זה במקום הפסד גדול." וכן כתב הרב בשו"ע סימן ש"א סל"ח.
ואם כן האחרונים הקילו בהפסד גדול גם מלאכה דרבנן על ידי ישראל בשינוי אבל לא דאוריתא. וזה מתאים עם מ"ש במאמר בהמעין על דימוי בשבותים, שאין לדמות בשבותים לגבי עשית מלאכה מן התורה אבל שבות דשבות בזה יש לדמות בשבותים. ולפי זה יש מקום קולא בניתוק האזעקה בדרך זו[5].
אבל מה שיש לברר הוא בניטרול אזעקה בשבת ברכב שנדלקות בו ארבע נורות האיתות בהבהוב בזמן הפעלת וניתוק האזעקה על ידי השלט. ולכאורה אלו נורות להט שיש חשש דאורייתא בהדלקתן. אלא שנראה לומר שכאן זה פסיק רישא דלא ניחא ליה. אמנם בהפעלת האזעקה זה ניחא ליה כיד לדעת שהזעקה הופעלה, וכן לפעמים ניחא ליה גם בניטרול כגון אם אינו מוצא את הרכב בחניון, והבהוב הנורות מראה לו היכן היא. אבל נראה שבמקום צער אפשר לסמוך על שיטת הערוך בפסיק רישא דלא ניחא ליה ויוכל לנטרל את האזעקה כלאחר יד משום שכלאחר יד הוא רק דרבנן ולכן זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן שהרבה אחרונים מקילים.
האם המפתחות הם מוקצים? כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק כ' סעיף פ:
ודע, כי מפתח המכונית, אם הוא מיועד רק להפעיל בו את המנוע, מוקצה הוא, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו, אבל אם אפשר לפתוח בו גם את דלת המכונית ללא הדלקת שום מנורה, מותר לטלטלו, וראה להלן סעיף פו.
אלא שאפילו אם הוא מוקצה, הרי אם לוקח אותו על מנת לכבות את האזעקה כלאחר יד הרי הוא כלוקח לצורך גופו או מקומו ומותר.
עשיה על ידי קטן:
אורחות שבת פרק כד:
א אסור מן התורה לומר לקטן לעשות מלאכה בשבת דין זה נאמר אף בקטן שאינו בנו ואף כאשר המלאכה נעשית לצורך הקטן ולא לצורך הגדול ואפילו לא הגיע הקטן לחינוך ואינו בר הבנה להבין שיש בזה איסור מכל מקום אסור לומר לו לעשות את המלאכה. איסור זה נקרא בשם איסור ספייה וכן בשאר איסורי תורה אסור לומר לקטן לעשות פעולה שיש בה איסור
תמצית הדינים:
לגבי קטן יש מצות חינוך למצוות עשה. מצות החינוך היא לכל אחד לפי הגיל והיכולת שלו. ראה משנה ברורה סימן שמג ס"ק ג:
ודע דשעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו כגון היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית וכנ"ל בסימן י"ז וכן כל כיו"ב בין במ"ע של תורה בין בשל ד"ס.
לגבי לא תעשה, כתב המ"ב שם:
אבל החינוך בל"ת בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו וכן אם הוא כהן אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו אא"כ הוא בר הבנה אזי מצוה על אביו להוציאו כדי להפרישו מן האיסור מחמת מצות חינוך.
קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו. אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו. בשו"ע כתב הרמ"א שמאיסור דאורייתא צריך לגעור ומ"ב כתב שגם בדרבנן. ומשמע שזה מדין חינוך.
ולהאכיל אותו בידים אסור לכל אדם, ראה סיכום המשנה ברורה ס"ק ד':
אסור – לכל אדם ואפילו התינוק אינו בר הבנה כלל ודבר זה הוא אסור מן התורה וילפינן לה מדכתיב בשרצים לא תאכלום וקרא יתירא הוא וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכילום לקטנים וכן בדם כתיב כל נפש מכם לא תאכל דם וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכיל לקטנים וכן בטומאת כהנים כתיב אמור ואמרת ואחז"ל אמור לגדולים שיאמרו לקטנים. והנה משלש מצות אלו אנו למדין לכל התורה כולה דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו. ולכן אסור ליתן לתינוק דבר מאכל של איסור אפילו לשחוק בו שמא יאכלנו דהוי כמאכילו בידים [מ"א]:
ובנוסף לזה, לגבי איסורי שבת יש על האב חובת שביתת בנו.
בביאור הלכה סי' שמ"ג מביא המשנה ברורה את דעת הרשב"א שאם התינוק צריך מותר לספות לו בידים איסור דרבנן:
ודעת הרשב"א והר"ן דאם התינוק צריך לכך מותר אפילו לספות לו בידים דבר שהוא אסור מדרבנן אך המחבר סתם לדינא כדעת החולקים עליהם ואוסרים בכל גווני וכתב בתשובת רבינו עקיבא איגר ע"ד טלטול הספרים לבהכ"נ במקום שאין עירוב ע"י תינוק אי יש לסמוך בזה על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים והשיב דזה אינו דהא הר"ן כתב בפרק כ"כ להדיא דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו ולא לצרכנו ואדרבה מחינן בידיה ויש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד:
לפיכך, אם הדליקו בטעות את האור בחדרו של הקטן, והוא מתקשה לישון באופן זה, מותר בשעת הדחק לומר לו לכבות את האור, שכן כיבוי האור הוא איסור חכמים. ועדיף שיעשה זאת קטן שלא הגיע לגיל שש, ואם כבר הגיע לגיל שש, עדיף שיכבה בשינוי. (פניני הלכה).
בשו"ע כתב שאסור להרגילו בחילול שבת אפילו בדברים שהם משום שבות, משמע שאסור להרגיל אבל באופן אקראי מותר, כן כתב בשו"ע הרב סימן שמ"ג:
ואף אם אין התינוק צריך לכך אלא שהגדול צריך לכך שיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מד"ס אין איסור לפי סברא זו ליתנו לו שיעשהו לו אלא כשנותנו לו בקביעות תדיר שיש לחוש שמא יתרגל התינוק ויסרך בעשיית דבר זה ויבא לעשותו אף כשיגדיל אבל כשנותנו לו באקראי בעלמא אין לחוש לכך רק שיהא בענין שאין בו איסור מה שעושה בשבילו כמ"ש בסי' של"ד כגון לצורך מצוה.
ולכן כתב שמותר לתת לתינוק לשתות מכוס קידוש של בית הכנסת, כיון שזה לא בקביעות. וכן כתב שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שמג סעיף ח
ולכן כל שבות שמותר לעשותן על ידי נכרי לצורך מצוה אסור לעשותו ע"י קטן משום שמא יסרך בכך אם לא באקראי בעלמא כמו שנתבאר למעלה:
פניני הלכה:
בשעת הדחק, מותר לומר לקטן לעשות דבר שאסור מדברי חכמים גם כשאין לקטן תועלת אישית בדבר. וכפי שלמדנו (ט, יא), שהתירו חכמים 'שבות דשבות' לצורך מצווה או בשעת הדחק. וכיוון שכל חיוב הקטן בשמירת שבת הוא מדברי חכמים, אם הוא עושה דבר שאסור מדברי חכמים הרי זה 'שבות דשבות'. ומותר להקל בזה רק באקראי, שבאופן זה אין חשש שהקטן יתרגל לזלזל בשמירת השבת (מרדכי, ט"ז שמו, ו; שועה"ר שמג, ו; לווית חן קכד).
והוסיף שם בפניני הלכה:
כבה האור בשבת במקום שצריכים לו. אם יש שם תינוק קטן כבן שנה שעדיין לא מבין שההורים רוצים שידליק את האור, וכאשר מעמידים אותו ליד מתג החשמל הוא משחק בו בלי להבין שהוא מועיל או מזיק, בשעת הצורך מותר להניחו ליד המתג, ומיד לאחר שידליק את האור יקחוהו משם. שהואיל ואינו מבין את משמעות ההדלקה והכיבוי, אין למעשה שלו חשיבות של איסור, אלא הרי הוא כ'מתעסק' (רשב"א יבמות קיד, א; ארח"ש כד, ז-ח).
ולפי דברים אלו מותר לתת לקטן לסגור את האזעקה, ולכאורה צריך שלא יהיה אביו שצריך להפרישו מדין חינוך. ובהערה הוסיף בפניני הלכה:
בכל המקרים שמותר לבקש מקטן לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים, עדיף שיעשה זאת ילד שאינו בנו של הנצרך למלאכה, שכן למדנו בהערה הקודמת, שלעניין שבת יש מצווה מהתורה שלא לעשות מלאכה על ידי הבנים והבנות. ואם כן אף שלקטן האיסור 'שבות דשבות', להורים האיסור הוא 'שבות' אחד. ואם אחד ההורים מוכרח לבקש מהילד, ישנה עדיפות מסוימת שהאם תבקש ולא האב, כי הוא מצווה יותר בחינוך. עי' באו"ה רסו, ה, בשם הפמ"ג.
[1] ממיל בקבוצת רבנים מיום ז' אב תשפ"ג: הרב שי סימינובסקי <shai@zomet.org>: "על דעת הרב יעקב אריאל הי"ו, הנחה (את מכון צומת) להורות בשאלות כגון אלו: לכתחילה, אם ניתן לכסות את הנורה, יש לעשות זאת בעניין פעולות תוך כדי הילוך -דעתו לסמוך(לתמוך) בפסיקת שבה"ל."
[2] הובא גם בהערה אצל הרב דרור פיקסלר באמונת עתיך 104 הערה 40
[3] "בית שמערכת האזעקה שלו מושבתת אבל החיישנים ממשיכים לפעול, וכל אימת שעוברים במקומות מסוימים נדלקות נורות לד או שתמונת העובר שם נקלטת על איזה מסך. יש אוסרים ללכת בבית זה, הואיל וההליכה בו מחוללת פעילויות חשמליות. והרוצה לילך שם צריך לכבות לחלוטין את כל המערכת או לכסות את כל החיישנים באופן שלא יקלטו את תנועת העוברים (עי' שו"ת הרב הראשי לרב אליהו תשנ-תשנג עמ' 174).
ויש מתירים מפני שהאדם מתכוון ללכת לפי תומו ואין לו שום תועלת מכך שדמותו תיקלט בחיישנים השונים, וכל מה שאין מפסיקים את פעולתם הוא רק מפני הטורח הגדול שבדבר (שיח נחום כה). והעיקר להלכה כדעת המקילים, אלא שאם אפשר, עדיף לנתק את החיישנים שלא יפעלו.
חובה לנתק את הפנס שנדלק בעקבות המעבר בשביל הגישה לבית, מפני שיש לעובר שם תועלת מן האור שנדלק. וגם אם אין לו תועלת ממנו, אין זה מכבוד השבת לגרום להדלקת פנס. ובשעת הדחק, כאשר המערכת מופעלת ואין שום דרך אחרת להיכנס לבית, אפשר לעבור שם בזחילה, באופן שאולי לא יגרום להפעלת הפנס, וגם אם קרוב לוודאי שיפעיל בזחילתו את הפנס יהיה זה בשינוי. בנוסף לכך יעצום את עיניו, כדי שלא יהנה כלל מהאור שנדלק, ורק יפתחם מעט כדי שלא יכשל בדרכו."
[4] הגהות הב"ח על הרי"ף.
[5] פניני הלכה: "אזעקה שהחלה לצפור בשבת מחמת נגיעה במכונית או כניסה לא זהירה של אדם לבית: אם האזעקה הופעלה ביום והיא עומדת להפסיק לצפור תוך זמן קצר, אין היתר לעשות פעולה כדי לכבותה. אבל אם היא עומדת לצפור זמן רב ביום, או זמן קצר בלילה, במקום שצפירתה גורמת לאנשים צער רב, מפני שהיא מפריעה להם להירגע ולענג את השבת וקל וחומר כשהיא מפריעה להם לישון – מותר להפסיק את פעולתה באיסור דרבנן של 'שבות דשבות' (לעיל ט, יא). שעצם כיבוי האזעקה אסור מדרבנן (לעיל הלכה א), ואם יעשה זאת בשינוי, כגון שילחץ על כפתור השלט באמצעות כפית או באחורי אצבעו, אז הפעולה היא בדרך 'שבות דשבות'. ואפילו אם בעקבות כיבוי האזעקה נדלקות נורות לרגע, כיוון שאין בהן צורך, הרי זה 'פסיק רישא דלא ניחא ליה' (לעיל ט, ה).
ואמנם יש שאסרו זאת, ולדעתם רק על ידי גוי הקילו. ואם השכנים החילוניים מאיימים שיקראו למשטרה ויגרמו ליותר חילול שבת, יאמרו לשכנים היכן השלט, ואם השכנים ירצו, יוכלו במקום לקרוא למשטרה לכבות בעצמם את האזעקה (מלכים אמניך י, ו). אולם להלכה, כיוון שמדובר בצורך גדול שקשור למצווה, מותר להפסיק את פעולת האזעקה על ידי 'שבות דשבות' (ועי' באהלה של תורה או"ח כג, ובתשובת הרב ליאור בקדושת השבת ח"א עמ' 303)."