ב"ה
בינה מלאכותית כעזרה לפסיקת הלכה
היום הבינה המלאכותית[1] הולכת ומתפתחת, לכאורה אפשר לבקש ממנה גם לכתוב מאמרים בנושאים שונים. הבינה המלאכותית מתיימרת לחשוב חשיבה כאילו "אנושית". מקורות המידע שלה הם המקורות שהיא רוכשת ברשת ו"לומדת" כל הזמן מדברים שנכתבו ויכולה לנתח אותם ולהסיק מסקנות על פיהן. האם היא נוכל להשתמש בה לפסיקת הלכה, לא כמאגר מידע נוסף אלא כפסיקה במקרים שונים.
להלן תשובה של הצ'ט GPT שנשאל האם הוא יכול לענות לשאלות בהלכה:
"כן, אני יכול לפסק הלכות. אני מכיר את הלכות היהדות ואת ההשקפות השונות על ההלכה. אני יכול לענות על שאלות בנושאים שונים, כגון הלכות שבת, הלכות חגים, הלכות מילה, הלכות כשרות, הלכות נישואין ועוד". "חשוב לציין שאני רק פלטפורמת מידע ולא מחליף פסק הלכה מן המורים הרבנים והפוסקים המובילים בתחום. בכל מקרה, אני כאן כדי לעזור ולתת מענה לכל שאלה הקשורה להלכה".
בתשובה על קטניות בפסח ענתה התוכנה (תשובה שמעידה על עצמה – ברמה של התוכנה היום):
"החשיבה הכללית היא שקטניות מכילות קמח מצה, ולכן יש לבדוק אם הקמח המשמש בקטניות הוא קמח מצה שעובר תהליך כשר לפסח. בכל מקרה, כדאי לבדוק את המסורת וההלכות המקומיות ולהתייעץ עם הרב שלך לפני שאתה אוכל קטניות בפסח".
כך נראית תשובה שמומצאת מתוך קטעים רלוונטיים שהיא מוצאת ברשת.
גם לפסיקה שנראית אמיתית ושניתן היה לקבלה גם מרב, בשלב זה, כיום, יש חסרון מובנה ועקרוני בתוכנה, שהיא לא נותנת את מקורות הפסיקה והסיבה לפסיקה. ולפעמים המקורות הם מומצאים.
רב בכיר בקהילה יהודית בניו יורק הפך לכאורה למנהיג היהודי הראשון שנשא דרשה שנכתבה כולה באמצעות בינה מלאכותית. הרב ג'וש פרנקלין, רב במרכז היהודי של ההמפטונס, שכונת פאר במדינת ניו יורק, נשא דרשה על פרשת "ויגש", ולאחריה חשף כי היא לא נכתבה על ידו. כשגילה לקהילה שהטקסט נכתב על ידי בינה מלאכותית ונענה במחיאות כפיים סוערות, השיב להם הרב פרנקלין: "אתם מוחים כפיים, אבל אני מפחד. חשבתי שנהגי משאיות יאבדו את תפקידיהם לטובת הבינה המלאכותית לפני רבנים". הוא הוסיף כי אומנם הטקסט נכתב על ידי אפליקצייתChatGPT אך אין לו נפש, והמטרה הייתה ללמד את הקהילה על הגבולות של הרובוטים.
כיום קיימת בעית אמינות בתוכנה זו, הרב אברהם סתיו כתב: "הרובוט מדבר יפה מאוד, מדוייק בצורה מפתיעה, אבל אין שום אמינות לתוכן. התוכן מומצא לחלוטין. הוא יספר לך שיש שו"תים ומקורות, אבל כשתפתח את הספר לא תמצא כלום", מספר הרב סתיו. לדבריו, "בדקתי שאלה בנוגע לשימוש בציצית על ידי נשים והוא שלח לי מאמר יפה של רב מוכר. פניתי לרב ושאלתי אותו לגבי זה והרב השיב לי שהוא מעולם לא כתב מאמר שכזה. הבינה המלאכותית בחרה שם טוב, וכותב מעולה על הלכה ונשים. אמנות ההמצאה הייתה כל כך טובה, אבל כשאתה רוצה לקרוא את המאמר אתה מגלה שהכל שקר".
כיוצא בזה שמעתי על סטודנט למשפטים שקיבל מהתוכנה עבודה יפה. אבל כשנתבקש לתת את מקורות העבודה, התוכנה נתנה לו מקורות מומצאים. לא ברור מדוע התוכנה תוכנתה לשקר, אך אם נצא מנקודת ההנחה שבעיה זו תיפתר, האם ניתן יהיה לפסוק הלכה באמצעות תוכנה.
יש להעיר על דבר נוסף, שהוא בעייתי בשאלות באינטרנט בכלל: אדם יכול לחפש את התשובה המתאימה לו, או לפעמים מחפש פסק שיתאים לקולות שהוא נוהג על עצמו. לאינטרנט אין סמכות לגבי השואל. כשהשואל נמצא מול הרב, הרב יכול לברר איתו פרטים אלו. דוגמה לדבר מעין זה מובא באתר של מכון שלזינגר שאלה שהופנתה אליהם בדוא"ל ממלבורן באוסטרליה, מכהן שהתחיל ללמוד רפואה, האם יכול להשתתף בשיעורי אנטומיה. הם כותבים שלא ניתן לברר האם רצונו של השואל בתשובה הלכתית ברורה תוך כונה לנהוג על פיה גם אם משמעות הדבר הפסקת לימודי הרפואה שלו ונסיגה משאיפה אישית רבת שנים? או, אולי רצונו של השואל למצוא היתרים, דחוקים ככל שיהיו, אך מספיקים כדי לאפשר לו לממש את שאיפת חייו ללמוד רפואה, בלא שיוכתם בכתם של חוטא? אולי אין לכהן השואל כוחות נפש להימנע מספיקות הלכתיים הכרוכים בלימודי הרפואה, וכל כוונתו היא למעט יסורים ולסמוך על המקילים הלכה למעשה? כאמור, שאלות אלה נוגעות לכל צורות השימוש באינטרנט לפסיקה
כיוצא בזה מה שמקובל כבר "שו"ת SMS": תלמיד בישיבה תיכונית שאל רב ידוע שעונה תשובות כך, האם מותר לשים ג'ל בשיער. התשובה היתה שאם מדובר בג'ל המיועד לגברים זה מותר. הר"מ של אותו תלמיד התלונן בפני, שהוא נלחם בכיתה על נושא הופעה זו, ורב זה, שסמכותו יותר מאשר של הר"מ, קילקל לו עבודה שעמל בכיתה מול התלמידים.
כמובן צריך לחלק את פסיקת ההלכה לשני סוגים: סוג אחד של פסק מוסכם הכתוב גם בספרי הקיצורים (בלא להכנס לשאלה זו עצמה, האם מותר לפסוק מתוך ספרי הקיצורים), ושאלות הטעונות הכרעה, לפעמים הכרעה הלכתית נטו, ולפעמים הכרעה התלויה בגורמים התלויים בשואל. חילוק זה מבואר בשו"ע יו"ד סימן רמ"ב סעיף יב:
אם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה ושאלו לו, לא יורה להם במקום רבו. (ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות, אא"כ הגיע להוראה). (טור בשם הרמב"ם).
אלא גדר הוראה הוא רק בדבר שאינו פשוט, כמבואר בסעיפים ז-ט:
סעיף ח: "לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל, כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו, מותר".
סעיף ט: "יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו, רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מילתא למילתא מעצמו".
יש חילוק בין הלכות שהם פשוטות ובין הלכות שיש בהם חידוש לשואל, שאלות שהפוסק צריך להפעיל בהן שיקול הדעת. ובדבר שאפשר להורות בפני רבו, שאלות שהן פשוטות, אין סיבה לא לעיין באמצעים שונים במדיה.
בשאלות שאינן כביעתא בכותחא – ביצה בחלב, אלא שאלות מורכבות, הרי בפסיקה יש צורך גם בסייעתא דשמייא שיש לפוסק לפי יראת השמים שבו,
על דוד המלך, אומר הכתוב (שמואל א, טז, יח): "וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וה' עִמּוֹ".
והוסיפו בגמרא (סנהדרין צג, ע"ב): "וה' עמו – שהלכה כמותו בכל מקום". מה טעם "הלכה כמותו בכל מקום"? – לפי ש"ה' עמו", שזכה לסייעתא דשמיא. אדם יכול לכוון את ההלכה רק אם יזכה לסייעתא דשמיא. "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו).
כתב הרב בקשי דורון זצ"ל בשיעור בישיבת הר עציון: "אכן, לחכם ההלכה יש מרחב של שיקול דעת, אך בסופו של יום, לא היא שקובעת את ההלכה אלא הסייעתא דשמיא שעמו. ומכאן תפילתו של רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כח, ע"ב) "שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבריי", וכדפירש"י, "וישמחו חברי על כשלוני"".
ברור שתוכנה כזו יכולה להיות עזר לרב בפסיקת ההלכה, כפי שכיום אפשר למצא שאלות ומקורות בתוכנות חיפוש למינהם. הנדון הוא האם רצוי לבנות כלי כזה לכל שואל, לפעמים זה כתחליף לשאלת רב, ולפעמים זה תחליף ופתרון למי שלא ישאל שום רב.
הבעייתיות שבפסק ההלכה שניתן על ידי בינה מלאכותית (ובהנחה שבמשך הזמן יתגברו על הבעיות שהובאו לעיל) קיימת לגבי מספר נושאים[2]:
א. הכרת המציאות. המחשב יענה על השאלה לפי ההבנה שלו של השאלה, גם אם אין התאמה בין כוונת השואל והבנת המחשב. עמד על כך כבר החזון איש (אגרות א,לא) הכותב שרוב הטעויות בהלכה אינם טעויות בגופה של הלכה אלא טעויות בראית המציאות:
…ומרובים המכשולים של ההתאמה כוזבת, מהמכשולים ביסוד ההלכה, ז"א אף שאין הדיין אומר על מותר אסור ועל אסור מותר בכל זאת הוא נכשל בהמעשה שבא לידו ומחליט בכח מדומה שזו שבא לידו היא של הסעיף הידוע, בעת שהעלים עין מקו דק רב הערך בפלילת המשפט הנבנה תמיד על קוים שכליים דקים. ובהעלמה זו הוציא משפט מעוקל מעוות לא יוכל לתקן…
ובשל העיון האחרון נשללה ההוראה מן ההמון אף בדברים שהאסור והמותר מפורסם תכלית הפרסום ונתנה לחכמים שבכל דור לחקות (לחקור?) לאשורה של כל שאלה המופיעה מזמן לזמן שהחכמים יפתרוה מנקודת עיון מקיף והסתכלות בהירה).
פרטים מעשייים נוספים לשאלה, יתכן לברר רק כשעומדים מול הפוסק או כשיש לפוסק אפשרות לברר את ספקותיו בקשר לכוונתו של השואל. לא יתכן שתנתן תשובה בכל מקרה, דבר שקיים במחשב. גם אם נלמד את המחשב לשאול שאלות בקשר לכוונת השואל (דבר שאינו קיים כיום), שום מחשב לא יוכל לחשוב על צורת חשיבה עקומה של שואל מוגבל.
כיוצא בזה שאלות בהלכות נדה, על מראות כשהרב רואה רק את העד ולא שואל את האשה שאלות שיכולות להיות מהותיות בפסיקה, כגון אם יש לה פצע וכיו"ב. ההנחה היא אמנם שאם יש נתונים נוספים לא תשאל בצורה אנונימית כזו.
דוקא בנושא זה של טעויות במציאות, יש לא מעט סיפורים על גדולי ישראל שבסייעתא דשמיא לא נכשלו בפסק ההלכה, ראה בשו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן קכח
זה ערך עשרים שנים בהיותי יושב בק"ק פרידלאנד נכתב לי מהרב דק"ק פילא וסיעת הרבנים שנקראו לשם (וכולם בעלמא דקשוט) ששם ערער אחד על אשתו שנטמאה, שמצא אותה במעשה שיש בה ממש, ונמצא שם עדים על כיעורים, והסכימו לדין שיגרש אותה, ושלחו אלי לחוות דעי אף אני, ואיך יהי' בדין כתובתה, והשבתי להם בארוכה על הכל בעזה"י…
"והנה כאשר נשאל חתני חביבי הגאון המפורסם רבי משה ני' אב"ד דק"ק פרעשבורג על זה. נתן דעתו לדון באם העדים הם קרובים ודן להתיר. ואם כי ראייתו אין מחוור כ"כ. ראיתי כמה גדול כחן של צדיקים. כי חידוש היה שדן ללא נשאל. ואולם אחר שעמד הרב פילא על החקירה. נודע שבאמת העדים הם קרובים זה לזה. ורוח ה' דיבר בו.
מדברי הגמרא במסכת כתובות אנו למדים שבפסיקת ההלכה יש מימד של 'סיעתא דשמיא', במקרה שבו תלמיד מורה הלכה בפני רבו אין את אותה סיעתא דשמיא (דף ס עמוד ב):
"אמר אביי, האי מילתא דאמור רבנן: אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה, לא משום דמיחזי כאפקירותא, אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא, דהא אנא הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל, אפי' הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר".
ב. הסמכות ההלכתית. אדם ששואל רב, מקבל את פסיקתו, וקבלה זו מועילה מדין כבוד רבו, ולכן גם כן אסור לשאול רב אחר. "פסק" של תוכנה, בהנחה שהוא נכון, יחשב לדעה נוספת של שו"ת כל שהוא, ועדיין נשאר בכללי הפסיקה כפי שכתב הרמ"א בחו"מ סימן כה סעיף ב':
ולא יאמר אדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר. אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות הרשות בידו, ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק וכו'. ואם הוא בהוראות איסור והיתר, אם הוא דבר איסור דאוריתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך לקולא, ודוקא אם שני החולקים הן שוין וכו'.
כללים אלו לא ניתן לתת לכל אדם.
ג. האפשרות להדיין עם הרב ולחילופין עם התוכנה על הפסק. מי שקיבל פסק מהרב והוא אינו שלם עם הפסק, הכלל הוא. בגמרא עירובין (ס"ז ע"ב) מובא מעשה:
ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי, א"ל אביי והא שלא ערבינן, א"ל נסמוך אשיתוף, א"ל הא לא שתפינן, נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב יוסף אמר רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן, בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה וברבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא.
כלל זה הובא ברמ"א יו"ד סימן רמ"ב סעיף כ"ב:
הרואה רבו עושה מעשה ויש לו להקשות על זה אם הוא איסור דאורייתא יקשה לו קודם המעשה ואם הוא איסור דרבנן יניחו לעשות המעשה ואח"כ יקשה לו הואיל ואינו יודע ודאי שעובר אלא שיש לו להקשות על זה.
ברור שאפשרות זו נמנעת מהשואל באינטרנט בכלל ובבינה מלאכותית בפרט. ובמקביל לזה, שאלת הסמכות של הרב, יחס זה נמנע כשמדובר בפסיקה על ידי תוכנה, כל נושא סמכות הפוסק, מופקע באפליקציה זו, כמובן.
כתב לי הרב רפי שטרן הי"ו:
לגבי פסיקה ע"י בינה מלאכותית, בסופו של דבר לא ניתן בדיוק לדעת כיצד הוא "פוסק" ולהתחקות אחר הכרעותיו, וגם אם כן, זה יוכלו רק כמה מדענים וכו'. ולא גרע מר"מ שאין בדורו כמותו ולא פסוק הלכה כמותו, כי לא יכלו לעמוד על סוף דעתו !
ד. פסיקה של שעת הדחק. כמובן יש פסיקות שאפשר לסמוך על שעת הדחק, ויש לזה כללים בפוסקים מתי ואיך מצרפים שיטות בשעת הדחק, אלא ששעת הדחק אינה מושג שניתן להעריך אותו בלא להכיר את השואל, יש מי שבשבילו מצב זה הוא שעת הדחק ויש מי שזה אצלו מצב רגיל. הגדרה זו שונה בין אדם לאדם ובין זמן לזמן ובין נושא לנושא.
אבי מורי ז"ל היה מדגיש, שהרב הפוסק צריך לעמוד מול העגונה ולשמוע את בכיה, וכך לגשת לבירור ההלכה. ההלכה היא לא רק חישובים של נוסחאות. אם הרב מרגיש את הקושי והלחץ של השואל, כך צריך למצא בס"ד את התשובה האמיתית.
ה. שיקול הדעת בפסיקה: בפסיקה יש הרבה שיקול דעת שהוא משתנה לעיתים בין שואל לשואל. לדוגמה הגרש"ז אוירבך שפסק לרב אחד שיכול לשנות את המבטא מאשכנזי להברה ספרדית. ולאחר ענה שאסור. ההבדל היה בנוסח השאלה, שהשואל הראשון הסביר שהוא הולך להיות רב של קהילה שתראה בו אדם שלא מהם אם הוא ישאר בנוסח ומבטא הישיבה שלמד בה.
פסיקת הלכה אינה מתמטיקה, עיין רמב"ן הקדמה לספר מלחמות ה':
יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב ]בדרך כלל[ קושיות חלוטות, שאין בחוכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות.
ולכן תתכן תשובה שונה לאנשים שונים.
דוגמה נוספת, מחלוקות בהלכות שביעית בין הרב קוק לבין החזון איש, יש דברים שהרב קוק מחמיר כיון שלדעתו יש פתרון על ידי היתר המכירה, והחזון איש דוקא מיקל, משום שהוא מתנגד להיתר המכירה, לכן צריך ללכת לקולא בדברים אחרים.
יש ענין לשיקול דעת רחב בפסיקה במחלוקת האחרונים, מה המשקל של רע"א מול מגן אברהם? מה משקל מחלוקת של המשנה ברורה עם ערוך השולחן, דברים שיש גישות שונות בין הפוסקים. מה תכריע התוכנה לגבי פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן, האם ניתן יהיה לקבל פסק שלה לקולא אם לדעתי המשנה ברורה פסק אחרת? דברים אלו בדרך כלל שייכים לשימוש תלמידי חכמים משום שלדברים אלו אין כללים חדים ולכן צריך ללמוד הלכה ממעשה.
ויש שאלות שתלוית גם בהשקפת העולם, לדוגמה המחלוקת בין הרב קוק בהיותו ביפו ,לבין הבד"צ הירושלמי התנהל ויכוח באשר לשמן שומשמין שמוצה בדרך חדישה, ללא כל רטיבות. הבד"צ אסר את השמן, שמעיקר הדין הוא מותר, בטענה שיש לאוסרו בכדי למנוע פרצות חדשות. הרב קוק טען כלפיהם שאדרבה, אם הציבור יראה שאיננו אוסרים את המותר, יגדל אמונו בהלכה ובפוסקיה.
באותו דיון הרב קוק מתחשב גם בעובדה שהבאת מיכון מודרני ומשוכלל ארצה יש בה בכדי לחזק את הישוב החדש בארץ מבחינה כלכלית ולהצעידו קדימה מבחינה טכנולוגית. שיקולים אלו הם תוצאה מהשקפת עולמו של הרב זצ"ל שהתייחס לישוב הארץ כאל ערך חשוב ויחסו למודרנה היה חיובי ביסודו.
רב הפוסק הלכה בעינייני עגונה, צריך לראות את העגונה לפניו, לשמוע אותה בוכה, וכך להחליט. לו היתה רק פסיקה לפי נוסחאות, לא היה מגיע ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא להיתר העגונות שלו שבנוי על "פטנט" של תרי רובי. כיוצא בזה בענין העגונות של פיגוע מגדלי התאומים בניו יורק.
הרבה הלכות אינן רק חשבנות של הלכה, יש גם נושא של מדרון חלקלק, של האוירה של ההלכה, לכן בשבת למשל יש פוסקים שאסרו מעלית אף שאין בעיה של הלכה. וכן מכון צומת לא מתיר הרבה דברים משום החשש לאופי השבת. גם אם אפשר לסדר את הרכבת הכלה למהדרין בשבת, אף פוסק לא יתיר את זה. וכן על פי ההלכה אפשר לשים גוי שמנגן בסעודת מצוה, ואף על פי כן לא נמצא פוסק שיאמר כך למעשה.
ו. האיסור של אדם לפסוק לעצמו. יש לשאול שאלה עקרונית: האם מי ששואל בתוכנה, התוכנה פוסקת לו, או שהוא פוסק לעצמו. אם נחשב כפוסק לעצמו, הרי יש לזה כללים. כתב הרא"ש בתשובה כלל לא סי' ט' שאין לפסוק בלא לדעת את טעמי ההלכה:
וכן טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ז"ל ואינן בקיאין בגמרא, לידע מהיכן הוציא דבריו, טועין להתיר האסור ולאסור את המותר. כי לא עשה כשאר המחברים, שהביאו ראיות לדבריהם והראו על המקומות היכן דבריהם בגמרא, ומתוך זה יכול לעמוד על העיקר ועל האמת. אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה, בלא טעם ובלא ראיה, וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן, שאם אינו בקי בגמרא, אין מבין דבר לאשורו ולאמתו, ויכשל בדין ובהוראה. לכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות, אם לא שימצא ראיה בגמרא[3].
אמנם יש דברים שהם כביעתא בכותחא, שאדם יכול להורות גם בפני רבו, ואין סיבה שאם יכול לעיין בספרי קיצורים, יכול לעיין גם במדיה כזו. אבל מי יוכל לתת כללים מה ניתן לשאול ומה לא ניתן לשאול? יתכן אולי שזה גם פתרון למי שדחוק בזמן ואין לו אפשרות לברר, כפי שכתב הכסף משנה על טענת הראב"ד על הקדמת הרמב"ם שכתב שאדם יוכל רק להסתכל בספרו ולפסוק, כסף משנה על הקדמת הרמב"ם:
נמצא שדרך זה שדרך רבינו תיקון לכל העולם זולתי לחד בדרא באותו זמן. וגם לו הוא תיקון אם יהיה נחפז לפסוק יסמוך על דעת רבינו וגם כשלא יהיה נחפז לאו מילתא זוטרתי היא לדעת סברת רבינו.
זו אמנם תועלת במקום שצריך פסק ואין אפשרות וזמן לשאול ולדון.
כמו כן נחלקו הפוסקים האם יש צורך בכל שאלה לשאול רב או שניתן לברר לבד, משנה נגעים ב,ה:
כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו. רבי מאיר אומר, אף לא נגעי קרוביו. כל הנדרים אדם מתיר, חוץ מנדרי עצמו. רבי יהודה אומר, אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. כל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכורות עצמו.
ובגמ' נדה כ' ע"ב משמע שאדם יכול לפסוק לעצמו:
ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה. והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר מעיקרא טמויי הוה מטמי לה כיון דאמר ליה דכל יומא הוה מדכי לי כי האי גונא והאידנא הוא דחש בעיניה דכי לה. ומי מהימני אין והתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו.
וכתב הר"ש משאנץ על המשנה בנגעים בתירוץ סתירה זו בין הסוגיה בנדה לסוגיה בבכורות:
ושמא יש לחלק בין היכא דאיתחזיק איסורא להיכא דלא איתחזיק איסורא כדאשכחן בריש האשה רבה (דף פח א) דמחלק גבי עד אחד נאמן באיסורין דצורבא מרבנן חזי לנפשיה היכא דלא איתחזיק איסורא אבל היכא דאיתחזיק איסורא לא.
וכן פסק הט"ז יו"ד סימן יח ס"ק טו[4] על מה שכתב הרמ"א שם שבקצת מקומות נהגו שאין אדם שוחט ובודק לעצמו אלא אותן הממונים מן הקהל הם בודקים את הטריפות. וכן בחכמת אדם כלל קט סעיף ו' ובבינת אדם שם אות ג'[5]
אבל אליהו רבה (לגר"א) על המשנה בנגעים:
כל הנגעים כו', כל ההלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ משלשה אלו נגעים ונדרים ובכורות שתלויין במאמר פה, נגעים שיאמר הכהן טמא או טהור, נדרים שיאמר החכם מותר ובכורות שיאמר היחיד מומחה או שלשה הדיוטות כשר.
וכן פסק הרב עובדיה יוסף ע' טהרת הבית עמ' שכב. לפי זה אדם יכול לפסוק לעצמו, אם אין בעיה מבחינת הוראה בפני רבו וכיו"ב.
היתרון כששואל רב הוא כמו שכתב חזון איש שביעית כג:
ונראה דהא דאמר דבשל תורה הלך אחר המחמיר אינו אלא בשאין אחד מהם רבו אבל אחד מן החכמים הוא רבו הלך אחריו אף להקל, ומקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועתיו תמיד ברוב המצות, ובזה אם יש שני חכמים קרובים לו רשות בידו להחזיק בהוראותיו של אחד מהם ולהחזיקו כרבו והיינו דאמרינן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה והיינו להחזיקם כרבו ולהלוך אחריהם תמיד בין לקולא בין לחומרא ודין זה בין בחיי החכם ובין לאחר מותו כל שידועות הוראותיו והלכותיו מפי תלמידיו או מפי ספריו, והנה, רשאים להלוך אחר רבם אף להקל בשל תורה, ואפילו החולקים עליו הם רבים, כל זמן שלא היה מושב בי"ד ודנו זה כנגד זה והכריעו את ההלכה. והיינו דאמרו יבמות י"ד ע"א במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו'. במקומו של ריה"ג וכו' ומיהו ב"ש וב"ה אחר בת קול חשבוהו חכמים כהכרעה של מושב בי"ד ואין רשאין להקל כדברי ב"ש ואף לא להחמיר.
כשיש לך רב שיש לו שיקול דעת משלו, והוא בר הכי, הרי פוסק כפי הכרעת דעתו ואינו כבול בכללי הפסיקה. ואפשר לסמוך עליו גם בדאורייתא וכנגד רוב ולהקל. לענין זה דומני שודאי שאין למחשב סמכות ואין לסמוך על שיקול דעתו. ולכן הפסקים שלו מוגבלים לפסקים ידועים שאינם טעונים שיקול דעת.
ואף אם הרב יוכל לטעות, והמחשב לא יוכל לטעות, ע' הקדמת קצות החושן שהביא את דברי דרשות הר"ן על המחלוקת אם ספק בהרת קדמה לשיער לבן או שיער לבן קודם, שנחלקו במתיבתא דרקיע אם הקב"ה שהקב"ה אומר טהור ומתיבתא דרקיע אומרים טמא:
וע"ש שהקשה אחר שהשיגו מהשי"ת שהיה מטהר איך טמאו הם עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני וע"ש שכתב בישוב שאלה זו וז"ל, כי אם היותם שספק טהור על דרך האמת היו אומרים טמא שאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם ושכלם היה מחייב לטמא היה מן הראוי שיהיה טמא אף על פי שהוא בהיפך האמת שכן חייב שכל האנושי והשאר אף על פי שהוא אמת אין ראוי לעשות מעשה כן בדרכי התורה כמו שלא טהרו בעלי מחלוקתו של ר' אליעזר אף על פי שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כמותו ולא נסתפק להם שהענין מאת השי"ת ואעפ"כ לא בשמים הוא ולפיכך אמרו מאן נוכח רבה בר נחמני ולא באתה אליו ההכרעה מן האמת כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבנו אלא שהכריע ששכל האדם מחייב וכו' ומה שהיו הם מטמאים לא היה רק מקוצר שכלם בערך השכל האנושי או מהתרשלם בלימוד התורה בחייהם ע"ש:
הרי שאפילו אם האדם טועה, ההכרעה שלו עדיפה. ולכן אין לטעון שעדיף ליצור תוכנה שלא טועה, משום שההכרעה נמסרה לבני אדם, עם הטעויות שלהם.
כיום כאמור תוכנת הבינה המלאכותית אינה שקופה וחשודה בפייק, ודינה כספר שאינו מוגה שאסור לקיימו.
ולסיום, בפרשת יתרו נאמר:
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ־לֹהִים כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ־לֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו (שמות י"ח יג-טז).
אבי ז"ל היה מביא כאן את הסיפור של ר' משה מקוברין על הכפרי שבא לשאול את הרבי באמצע שיר השירים על הפרה המקשה לילד, ראה בספר על פרשיות השבוע.
באופן זה הסביר משה ליתרו: אכן, שומע אתה היטב את שהעם אומר בפיו בבואו אליי. העם בא כשבפיו אומנם דברי חולין על מריבות טיפשיות, סכסוכים ממוניים קטנוניים וכדומה – 'פרות'. אך אין בדבריו אלה כי אם מילים המנסות לחשוף ולהביע את רצונו הפנימי האמיתי לדרוש א־לוהים ולהידבק בשכינה באמצעות הקשר איתי. עוד אפשר, יודע משה בגדלות ובעומק מבטו, כי גם שורשן של המריבות הקטנות שבין איש לרעהו אז, איננו אלא בחוש צדק מפותח ובצימאון לדבקות בא־לוהי משפט האמת והצדק; "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהילים י"ט, י).
את רצונו וצרכיו אלה של העם לא יוכל איש להשביע ולספק, לא "שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת", ואפילו לא "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ־לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע".
כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם – לִדְרֹשׁ אֱ־לֹהִים!
פסיקת הלכה היא דרישת אלוקים ולא רק משהו טכני.
לסיכום עוד מתוך תשובה של הבינה המלאכותית עצמה:
אני חושב שבינה מלאכותית יכולה לעזור בתחום ההלכה בדרכים שונות, אבל לא להחליף את הרבנים או לקבל סמכות הלכתית. בינה מלאכותית יכולה לשמש ככלי לחיפוש, לניתוח, להשוואה ולייצוג של מקורות הלכתיים, ולחשב את התוצאות המשפטיות של עמדות שונות. בינה מלאכותית יכולה גם לייצר דמויות, דוגמאות, משחקי תפקידים ומבחני מצב שיאתרו את השאלות ההלכתיות במציאות. בינה מלאכותית יכולה אף לחדש ולחשב את העמדה ההלכתית המתאימה ביותר למקרה מסויים, בערב של מדדים שונים, כמו העדיפה של השואל, הנחיות הרבני, מנהגי העדה, מעמד החברה וערכי התורה. אבל בעיני, בינה מלאכותית אינה יכולה להחליט בעדנו מה הדרך הנכונה לחיות…. אני אמשיך את התשובה שלי. אני חושב שבינה מלאכותית אינה יכולה להחליט בעדנו מה הדרך הנכונה לחיות, כי היא אינה מבינה את המשמעות של החיים. בינה מלאכותית אינה יכולה להרגיש את האמונה, האהבה, החמלה, השמחה, העצב, הקנאה, הגאווה, הבושה וכו'. בינה מלאכותית אינה יכולה לחוות את התפילה, התשובה, התלמוד תורה, הצדקה, החסד, השלום וכו'. בינה מלאכותית אינה יכולה לעמוד במבחני החיים, שדורשים מאתנו לעשות בחירות קשות, לשלם מחירים גבוהים, לעמוד באתגרים חדשים.
נספח:
שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן קסה
מע"כ ידי"נ הרהגה"צ בנש"ג וכו' כולו אומר כבוד כג"ת מוה"ר שמחה בונם ולדנברג שליט"א מו"צ בב"ד דעדה החרדית ירושלים עיה"ק. אחדשכ"ג וכו'.
קבלתי מכתבו היקר מלא צער על חילול ה' וביקש שלא לעמוד מן הצד ואני ודאי אעשה מה שבידי בעז"ה ובענין להורות בכלל מן המחשב הארכתי בזה כבר וגם הנני להעתיק חלק ממכתב אשר כתבתי לידידי הרב הגאון הג' מוהר"ן קארעליץ שליט"א גאב"ד ב"ב וז"ל, כאשר ידוע דמות מורי הוראות בישראל והתנאים הרבים הנצרכים לזה, האם אפשר להעלות על הדעת למסור התפקיד של מורה הוראות או אפילו חלק מזה לידי גולם. ב) האם מחשב מסוגל למלאות תפקיד לפסוק הלכות בישראל, הלא בכל שאלה צריך לעמול עד שקובעים בדיוק מה העובדא שלפנינו ולאיזה הלכה ליחס העבר האם זה מסור לכל. לא אין הדבר כן כלל וכלל ואסור לקבוע נוהג בזה לשאול שאלות הלכיות למחשב כי דבר כזה רבים חללים יפיל ורבה המכשלה ולא יעשה כן בישראל. ועלינו לחנך את העם כי כל בירור הלכתי יש לשאול לחכם שהגיע להוראה ועל פיו יעשה. החותם כו'. והנני להעיר קצת ולהוסיף על דבריו לבנות ולא לסתור להוסיף ולא לגרוע כי להלכה הנני מסכים בכל מה שכתב וכבר הנני צועק ככרוכיא על המחשב ולא רצו לשמוע ואולי סוף קול סוף ישמע גם צעקתינו.
[וליבא לפומי לא גליא לולי דמסתפינא הו"א ברמיזא שהמחשבים הוא בכלל העגלים שהעמיד אותו הידוע (מלכים א' י"ב כ"ח) ויועץ המלך ויעשה שני עגלי זהב והכניס בהם דבור שהיו אומרים הנה אל ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, ועיין סנהדרין (ק"א ע"ב) שמתחילה כוונתו לא היתה לשם ע"ז אלא הושיב צדיק אצל רשע וחתמו שניהם ומזה יצא העגל השני של ירבעם וח"ו עינינו רואות שמחליפים גדולי התורה וספרי קודש בתבנית עגלים הנקראים מחשב ומכניסים בהם מה שרוצים והמחשב צועק ופוסק. אוי לאזנים שכך שומעות].
וידוע דלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא סייעתא דשמיא ובדוד המלך ע"ה כתיב וה' עמו מלמד שהלכה כמותו בכל מקום ובגמ' (עירובין נ"ג ע"א) דוד גלי מסכתא שאול לא גלי מסכתא דוד דגלי מסכתא כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה ובכל אשר יפנה ירשיע ועיין רש"י דגלי מסכתא ל"א מפרשים שמועותיהן ומדקדקים בטעמו של דבר עד שמתיישב בלבן. ובדוד דגלי מסכתא כדאמר בברכות (ד' ע"א) שהיה יגע בתורה ומורה הוראות כדאמר ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא ואומר מפיבושת רבי יפה דנתי יפה זכיתי וכו' ירשיע לא היה זוכה להורות כהלכה. וגדולי עולם מצינו שהתפללו על זה ור' נחוניה בן הקנה כשנכנס לביה"מ התפלל שלא אכשל בדבר הלכה
[1] ויקיפדיה: בינה מלאכותית (באנגלית: אינטליגנציה מלאכותית – Artificial intelligence, ובראשי תיבות: AI) הוא שם מטאפורי לאינטליגנציה – תפיסה, סינתזה והסקת מידע – המודגמת על ידי מכונות, בניגוד לבעלי חיים ובני אדם. זהו מצב שבו מנסים לדמות את יכולות החשיבה האנושית באמצעים טכנולוגיים, למשל, באמצעות למידת מכונה. התחום הוא ענף של מדעי המחשב, העוסק ביכולת לתכנן תוכנות ומחשבים לפעול באופן המציג יכולות השואפות להתקרב להתנהגותה של הבינה האנושית.
[2][2] חלק מהן קיימות גם לגבי רבנים שפוסקים, אם הם עונים בטלפון או לא מכירים את השואל וכיו"ב, אבל השאלה היא האם לתת לכתחילה אפשרות ש'באגים' אלו הם 'בילד אין'.
[3] בשדי חמד כרך ה התפרסם מכתב שכתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל אל המחבר תחת הכותרת "ריהטא דחלקאי". בקונטרס זה עוסק מרן הרב בשאלה האם מותר לפסוק הלכה בלא ידיעת טעם הדין ובחובת הפלפול שבלימוד. תוך כדי כך נכנס מרן אף לשאלה הנידונת במאמר זה. דעתו של מרן הרב (ד"ה והנה יש רבים מרבותינו, עמ' 429) כי אכן מוטלת על הפוסק החובה לברר ולעיין כפי יכולתו. אמנם מרן עצמו מודה כי פעמים שהדבר אינו אפשרי.
וכך מעיד ר"ח וולוז'ין תלמידו של הגר"א:
"אף כי רצו למסור לו מן השמים בלא שום עמל ויגיעת בשר רזין וסתרין עליוני עליונין על ידי מגידים מארי דרזין ושרי התורה, לא נשא עיניו לזה. עמו היתה וריחקה. כי שמעתי מפיו הקדוש שפעמים רבות השכימו לפתחו כמה מגידים מן השמים בשאלתם ובקשתם שרוצים למסור לו רזין דאורייתא בלא שום עמל, לא הטה אזנו אליהם כלל…. וענה ואמר לו איני רוצה שתהיה השגתי בתורתו ית"ש על ידי שום אמצעי כלל וכלל רק עיני נשואות לו יתברך שמו מה שרוצה לגלות לי וליתן חלקי בתורתו יתברך שמו בעמלי אשר עמלתי בכל כחי… וההשגות על ידי המלאכים והמגידים ושרי התורה אשר לא עמלתי ולא כחמתי אין לי בהם חפץ"
[4] וז"ל ט"ז יורה דעה סימן יח ס"ק טו
ולכן נהגו כו'. משמע אבל מדינא שוחט ובודק לעצמו וקשה ממתני' (פ"ב דנגעים) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו וכבר הקשה שם הר"ש מהרבה דברים שמצינו דצורבא מדרבנן חזי לנפשיה ומסיק שם דדוקא היכא דאתחזק איסורא לא חזי לנפשיה ואם כן ה"נ בשלמא בדיקה שפיר דנשחטה הותרה אלא שחיטה להוי איסור מדינא דבחייה בחזקת איסור עומדת ונראה דלא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין כו' אבל אם אירע לו הוראה לא יורה ועיין מ"ש סי' שי"ב:
[5] וז"ל התוספות בגיטין ב' ע"ב ד"ה עד אחד נאמן באיסורים:
עד אחד נאמן באיסורין – פי' הקונטרס שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם כמו שפ"ה בסמוך והכי אמר בהאשה רבה (יבמות דף פח.) ושחיטה אע"ג דהשתא אין בידו לתקנו מעיקרא היה בידו לשחוט דאם לא כן אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול אחד עומד על גביו ומעשים בכל יום דמהימן אע"ג דלא שייך רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אע"פ שאין יודעות הלכות שחיטה כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים שישחטו לה כבידה דמי וא"ת ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה וא"ת אם כן אפילו איתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול.