ב"ה
יב. שימוש במכשירי שמיעה והגברה ובזום לקריאת מגילה
האם מי שמסוגל לשמוע באמצעות מכשירים חייב בתקיעת שופר ובמגילה? האם בעל קורא שבמשך השנים נזקק למכשיר שמיעה יכול להוציא ידי חובה בתקיעת שופר ובמגילה? האם מותר להשתמש ברמקול לצורך קריאת המגילה? מה דין הברכות בחופה ובזימון בשמחות, על ידי רמקול? האם ניתן לצאת ידי חובת מגילה בזום?
א. לגבי מכשירי שמיעה, גדר החיוב במי ששומע על ידי מכשירים:
נפסק בשו"ע הלכות ראש השנה, שחרש פטור מן המצוות, שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפט:
סעיף א: כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן.
סעיף ב: חרש שוטה וקטן פטורים; וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא. הגה: אבל שומע ואינו מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן (ב"י).
וכתב שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן לד, בנוגע למי שמדבר ואינו שומע, שאינו החרש הפטור ממצוות, ראה שם בהערת המחבר:
בנוגע לאיש שמדבר ואינו שומע כמדומני שאך למותר הוא להאריך בזה כי להלכה נקטינן ודאי שאפי' אם אינו שומע כלום מ"מ אם הוא בר דעת הרי הוא כפקח לכל דבר פרט לאותם הדברים שצריך האדם להשמיע לאוזניו
ואכן לגבי תקיעת שופר במי שמדבר ואינו שומע, כתב הכלבו סימן סד:
וכן החרש אינו מוציא לפי שהוא פטור שהדבר תלוי בשמיעת קול וזה אינו שומע, ואפילו מדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו אינו מוציא כיון דאינו שומע דלאו בר חיובא הוא
וכתב משנה ברורה סימן תקפט ס"ק ד, על דברי השו"ע הנ"ל:
(ד) אבל שומע ואינו מדבר וכו' – ואפילו לכתחלה יכול אחר לברך והוא תוקע [אחרונים]. חרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות חייב בשופר[1]:
לכאורה מסתבר שמי שיכול לשמוע בעזרת מכשירי שמיעה, חייב, משום שכיום מכשיר שמיעה זה כמו משקפיים שהאדם אינו נחשב לעיוור משום כך גם אם ללא המשקפיים אינו רואה כמעט. אלא שזה לגבי מי ששמע ואיבד את יכולת השמיעה, אבל דינו של מי שחרש מעיקרו ששומע על ידי מכשירים, נחלקו בו הפוסקים[2].
ראה שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט:
מצטער אני שלפי זה נמצא שהאנשים אשר אזנם כבדה משמוע ומשתמשים במכשיר של מיקרופון וטלפון קטן לקרב את קול המדבר לאזנם שלפי"ז אינם יוצאים כלל חובת שופר ומקרא מגילה וכדומה. ועכ"פ אינם רשאים לברך על שמיעה זו כיון שאף גם הם שומעים רק קול תנודות של ממברנה
ובהליכות שלמה, פורים, (פרק יט סעיף א') בהערות אורחות הלכה שם כתב:
ורבנו מאז היותו בר מצוה היה קורא את המגלה לפני אמו הרבנית צבי ע"ה שכבדו אזני משמוע והתבונן לבך ימים רבים לקראה בטעמי ודקדוקי והתאמץ לקרוא בקול רם סמוך אליה כדי שתשמע קולו בלא להזדקק למכשיר השמיעה שהשתמשה בה וסיפר בן רבנו שכעבור עשרות שנים קרא הוא את המגלה לפני זקנתו ואמר אח"ב לאביו שכמדומה לו שאינה שומעת כל תיבה ותיבה ואמר לו רבנו דע לך בני כי מעולם לא עלה על דעתי שהיא שומעת כהלכה. וכל מה שעשיתי לא הי אלא להפיס דעתה ולכבדה.
לגבי שתל קוכליארי[3] שמעביר את הזרמים החשמליים הנוצרים ישר למוח, יש מי שאומר שזה יותר טוב מאשר מכשיר שמיעה רגיל, סיכם באנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך חרש:
יש מי שסבור, כי מי שהושתל לו שתל כזה, דינו שפיקח לכל דבר, ויוצא ידי חובת כל המצוות, גם אלו שצריכים שמיעה, כולל תקיעת שופר, וכל זה גם לשיטות הפוסקים שלא יוצאים ידי חובת מצוות בצריכות שמיעה עם מכשיר שמיעה. (ראה י. ברמה, תחומין, כד, תשס"ד, עמ' 173 ואילך. נימוקו — השתל הקוכליארי שונה ממכשיר שמיעה בדרך פעולה, שכן אין הוא ממיר אנרגיה חשמלית לאנרגיתץ קול ואין בו מעבר פאזות, ולפיכך הוא מחקה את השמיעה הרגילה, בעוד שמכשיר שמיעה יוצר קולות חדשים, וי"ל).
וע' תחומין לא, הרב רבינוביץ, "השימוש בשתל קוכליארי).
ב. השומע קול שופר או מגילה על ידי מכשיר הגברה
לפי זה, מה דין השומע על מערכת הגברה? לכאורה ברור שאם שומע גם בלא ההגברה אם זה מיועד רק להגביר אבל שומע גם בלא ההגברה נראה שאין בעיה בשמיעה זו. אך מה הדין כאשר ללא הגברה אינו שומע? כיוצא בזה כתב שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן נד, לגבי רמקול:
שאלה: השומע מקרא מגילה בבית הכנסת מפי שליח צבור הקורא את המגילה ברם – קול, האם יוצא ידי חובת מקרא מגילה?
תשובה: נראה שאלה היושבים סמוך לשליח צבור, והיו יכולים לשמוע היטב את קריאת המגילה מפיו, גם בלעדי הרם – קול, מסתברא ודאי שיוצאים ידי חובה, [וכעין מה שאמרו בגמרא (סוכה ב' ע"א), דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה]. ואפילו אם על ידי הרם – קול נשמע קולו של השליח צבור עבה יותר, או גבוה יותר, אין בכך כלום, שסוף סוף הצבור היושבים סמוך לו, שומעים את המגילה מפי אדם בר – חיובא, וכל הקולות כשרים.
כתב בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט לגבי תקיעת שופר:
אחרי כל התיאור האמור לעיל נראה שהשומע קול שופר או מקרא מגלה ע"י טלפון או רם – קול (אף אם לא נאמר שהקול משתנה קצת ולענין שופר דינו כתוקע לתוך הבור או דות) לא יצא כלל ידי חובתו, משום דדוקא כשרושם שמיעת האוזן נעשה באופן ישר ע"י קול השופר שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול אז חשיב כשומע קול שופר, משא"כ כשהאוזן שומעת רק תנודות של ממברנה אף על פי שגם אותן התנודות יוצרות באויר גלי קול ממש כדוגמת קול השופר אפי"ה מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר.
ובהמשך כתב שזה כמו שומע הקלטה של שופר, שפשוט שאין זה כלום[4].
לגבי קריאה על ידי רמקול תלוי בסוגיה סוכה נא ע"ב
תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, פעמים שהיו בה (ששים רבוא על ששים רבוא) כפלים כיוצאי מצרים +מסורת הש"ס: [פעמים שהיו שם ששים רבוא כיוצאי מצרים ואמרי לה כפלים כיוצאי מצרים]+, והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב. ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן – הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן.
על הגמרא בסוכה הראשונים נתקשו כיצד ענו אמן על ידי הנפת סודרין של החזן בלא ששמעו הברכה והלוא בברכות דף מז הובא שהוי אמן יתומה ועונש האומרה שיהיו בניו יתומים. ונאמרו שלש שיטות בהסבר הגמרות:
א. כתבו התוספות בסוכה שם בשם ירושלמי ורבנו ניסים שבסוגיא בברכות מדובר כשמחויב בברכה ורוצה לצאת בה על ידי אמירת אמן וכאן מדובר שאינו מחויב כגון ברכה על קריאת התורה.
ב. כתבו התוספות, וכן רש"י בברכות ד"ה יתומה, שבסוגיא דברכות מדובר שאינו יודע על איזה ברכה הוא עונה אמן ומשום כן הוי אמן יתומה מה שאין כן כאן אמנם מדובר שאינו שומע את הברכה אך יודע באיזה ברכה אוחזים.
ג. בברכות מדובר כששומע יחיד מברך וכאן מדובר ששומע רבים עונים אמן, בית יוסף סי' קכד.
וז"ל התוספות סוכה נב ע"א ד"ה וכיון שהגיע:
וכיון שהגיע לענות אמן מניף בסודר וכל העם עונין אמן – בערוך קשיא ליה לרבינו נסים הא דאמר בריש גמרא דשלשה שאכלו (ברכות דף מז.) אין עונין אמן יתומה והא הכא לא שמעו הברכה אלא בהנפת הסודרין יודעין שהגיע עונת אמן והן עונין אמן יתומה ומפרש בשם רבנן דבני מערבא שעל מי שהוא חייב ברכה קאמר ובענייתו אמן רוצה לצאת ידי חובתו צריך שישמע ואחר כך יענה אמן ולא יענה אמן יתומה והא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר ששליח מוציא רבים ידי חובתן… ועוד יש לומר יודעים היו לכוון סדר הברכות שזו אחר זו במנין שמונין כסדרן.
וכתירוץ אחרון כתב רש"י ברכות מז ע"א ד"ה יתומה:
יתומה – שלא שמע הברכה, אלא ששמע שעונין אמן, והא דאמרינן בהחליל (סוכה נ"א א') שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו, הנהו מידע ידעי שהם עונים אחר ברכה, ועל איזו ברכה הם עונים, אלא שלא היו שומעים את הקול.
כתבו הפוסקים שהתירוצים השונים חלוקים בדין ולדעת רש"י עונה כשיודע אף במחויב ולדעת ר"י ור"ן אינו עונה אף שיודע כיון שמחויב וכן להיפך כאשר אינו מחויב ולא שמע וגם אינו יודע לדעת הר"ן ור"י עונה ולדעת רש"י ותוס' אינו עונה.ולהלכה בשולחן ערוך או"ח סי' קכד הזכיר חומרת תירוץ הא' שכשהוא חייב בברכה אינו עונה אמן אף כשיודע על מה הוא עונה. והרמ"א הזכיר חומרת תירוץ הב' שבאינו יודע על מה הוא עונה אינו עונה אף באינו מחויב בברכה – וע' בית יוסף קכד.
ונפסק בשו"ע או"ח קכד, ח'
ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה. הגה: ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה (טור בשם תשב"ץ);
מכל מקום, אם מחוייב אינו יוצא ידי חובה כשאינו שומע אף אם יודע. אבל לדעת רש"י בתירוץ השני יכול לענות אף אם מחוייב בדבר.
ואכן, מגמרא זו למד שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט, שאי אפשר לצאת ידי חובה על ידי רמקול:
קצור הדברים הוא שאין להשתמש בביהכ"נ לצרכי תפילה במיקרופון ורם – קול, היות שהדבר הזה נחשב רק כהנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים לדעת היכן החזן עומד בתפלתו, אבל אי אפשר כלל לצאת בשמיעה זו בשום דבר שחייבים לשמוע מפי אדם.
כלומר, הרמקול הוא רק כסודרים שמסמנים היכן הש"ץ נמצא, אבל זה לא נחשב כשמיעה.
אבל באגרות משה ח"ב סי' קח כתב:
לדידי מספקא טובא אף אם נימא שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, מטעם שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל זה שנשמע עושה קולו ממש. ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר. ומטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה ע"י המיקראפאן מצד ההלכה. וקלקול למצות אחרות שהוא לשופר וקריאת התורה בשבת וי"ט אי אפשר לבא מזה דהא אסור לדבר במיקראפאן בשבת ויום טוב ובמצות דבור שבחול אם ג"כ יקראו במיקראפאן הא אם אין למחות במגילה כ"ש באלו.
אך מ"מ כיון שלא ברור להיתר והוא ענין חדש, בכלל יש למחות כדי למונעם מלרדוף אחרי חדשות אחרות שלהוטים בזה במדינות אלו כמו שכותב כתר"ה. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.
וגם בשו"ת שבט הלוי ממשמע שמעיקר הדין חושב שאפשר על ידי רמקול, שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן פד
ב' משפטים תש"מ לפ"ק. כבוד ידידנו הרב וכו' רבי רפאל בנימין פוזן שליט"א, מנהל כללי כפר אליהו.
אחדשה"ט באהבה.
אשר הציע לפני לענין מקרא מגילה אם אפשר להתיר קריאתה ע"י רמקול בשעת הצורך כפי אשר הציע כב' הפרטים, ונו"נ בה כדת של תורה… ובענין המיקראפאן אין אני מסכים להתירו גם באופן שהזכיר כב' דסו"ס יקראו הבנות, אף על פי שבעיקר דין הקריאה גם בעניי מכבר הריני נוטה למש"כ ידידינו הגר"מ פיינשטיין בס' אגרת משה או"ח ח"ב [סימן קח] שאין זה דומה לקול הברה המבואר בר"ה כ"ז ע"ב וכ"ח ע"א דהתם הוא תערובת קול אחר, (ועיין הי' בביאור הלכה סי' תקפ"ז ד"ה ואם, ובמש"כ בסו"ד שם) והכא הוא אותו קול אלא שהוגבר ע"י המיקראפאן, מ"מ חלילה להנהיג חדשות כי זה תחילת הריסה, ומש"כ כב' דאצלכם אפשר להתיר כיון שח"ו אין רצונכם לפרוץ גדר אך מצד הקושי המעשי כנזכר במכתבו יסלח לי כב' כי הפרצה של חדשות אינו בשעת ההתחלה אלא החינוך להנהיג חדשות בהלכה והוא כבדקא דמי' כיון דרווח רווח ע"כ יחדול מזה.
הן אמת אם אחד כבר שמע דיעבד ע"י רמקול, הייתי מחייבו לשמוע פעם ב' אבל בלי ברכה, כיון דמעיקר הדין קרוב שיצא, וכן אם יולד מציאות של ביטול הקריאה לגמרי אם לא ע"י עצה הנ"ל היתי דן עו"פ בה, אבל לא נשאלתי ע"ז, ויש עוד להתישב, אבל בנדון רגיל כמו שכ' כב' חלילה להתיר חדשות.
והרני ידידכם דוש"ת, מצפה לישועת ה'
וכן כתב הרב קוק, שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן מח
בשומע ע"י טעליפאן או ראדיא קדושה או ברכו, אם מותר לענות אחריו, הנה אנחנו קיי"ל שמאחר שהצבור במקומו יש שם עשרה במקום אחד אין שום מחיצה מפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים, ויכולים לענות אפילו אלה ששומעים מרחוק, כמבואר בשו"ע או"ח סי' נ"ה ס"כ. ואם נבוא להסתפק שמא זה נקרא קול הברה ולא עצם הקול, אין לנו חלוק זה כי אם דוקא בשופר, ששם הקפידה תורה על הקול שיהי' קול שופר, ועוד כמה דרכי קפידא, שלא יהיה שינוי בקול, כמו שלא יהיה מצופה בדבר אחר וכיו"ב, כמבואר באו"ח סי' תקפ"ו ותקפ"ז, משא"כ בעניני תפילה, דכל שהוא שומע הענין אין קפידא ויכול לענות.
אבל בהמשך כותב שיתכן שלגבי שופר הדין הוא אחרת משום שאם שמע קול הברה לא יצא ידי חובה. (וכן כתב הרב פרנק, הובא במנחת יצחק ח"ב סי' קיג). וכן דן שם לגבי השאלה האם נחשב שהקול עבר דרך מקומות מטונפים[5].
וכן מביא הגרש"ז אוירבך בשם החזון איש, בהערה במנחת שלמה שם:
לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורם – קול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו.
וכן פסק בפשיטות הרה"ג רבי ברוך זילבר בספר בית ברוך ח"א (עמוד תכ"ג):
ומי ששומע ברכה מהמכונה פאנאגראף לא יעה אמן (פרי השדה ח"א סי' צא) אמנם אם שומע ע"י הטלפון ברכת חבירו שבירך בריחוק מקום מותר לו לענות אמן וכן עונה קדושה או ברכו ע"י שמועה ששומע ע"י הטלפון וכן יוצא קידוש בשבת ויו"ט משכינו ששלחן ערוך לפניו ומתכוין שומע ומשמיע אף ששומע ע"י שמיעת טלפון, אמנם שופר אינו יוצא ע"י שמיעה זו דהוי קול הברה. אמנם בשבת ויו"ט אסור לדבר ע"י הטלפון משום דע"י סגירת זרם הלעקטערי נולד כח אלעקטערי בשבת וכן צריך להכות בפעמון וזה הוי משמי קול בכלי שיר (תשובת בית יצחק ח"ב מיו"ד במפתחות ומנ"א ח"ב סי' ע"ב)
אבל יש לדון לכאורה, שמגילה היא כמו שופר לענין זה, אף ששופר דאורייתא ומגילה דרבנן, משום שכמו שבשופר צריך חפצא של שופר כך במגילה צריך חפצא של מגילה כדי לצאת ידי חובה (הרב חננאל סרי הי"ו).
אבל בשו"ת יחוה דעת חלק ג סימן נד, כתב שלא יוצא ידי חובת מגילה ובסיכום הדברים כתב:
בסיכום: השומעים מקרא מגילה דרך הרם – קול, וכן דרך הרדיו (בשידור ישיר), אינם יוצאים ידי חובת מצות מקרא מגילה, אולם היושבים סמוך אל השליח צבור הקורא את המגילה דרך הרם – קול, שאף בלעדי הרם – קול היו שומעים היטב את קריאת המגילה מפי השליח צבור, יוצאים ידי חובתם.
וכן אסרו על ידי טלפון רדיו ואמצעים אחרים: שו"ת משפטי עוזיאל מה"ת חאו"ח סי' לד; שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ט; יחוה דעת ח"ג סי' נד; החשמל בהלכה ח"א פי"ג.
[1] שו"ת הלכות קטנות חלק ב סימן מה: "שאלה חרש שמדבר ואינו שומע אלא ע"י שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות מהו: +/מהמפתחות/ עי' שער הזקנים דף ק"י ע"ג+ תשובה נראה פשוט שחייב בשופר וכי מפני שכבדה אזנו משמוע יפטר וחרש שפטור היינו שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל והרי אמרו (סוכה ל"ז: ובתוס' ד"ה דבעינן) לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה אף אנו נאמר שמיעה ע"י דבר אחר שמה שמיעה (עי' בס' חיי ארי' סי' ל')".
[2] אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך חרש: מכשיר שמיעה – חרש מעיקרו, שלא שמע ולא דיבר, והרכיבו לו מכשיר שמיעה, ועל ידי זה מצליח לשמוע ולמד לדבר – יש הסבורים, שדינו כמדבר ואינו שומע, היינו שנחשב על ידי זה כפיקח וכבן-דעת[2896], אך אינו נחשב כשומע לאותם דינים שצריכים שמיעה, כיוון ששמיעתו היא באמצעים מלאכותיים[2897], ולפיכך אינו יכול לצאת ידי חובת ברכות ותפילות שהוא עצמו חייב לאומרם כאשר הוא שומע אותם מאחרים באמצעות מכשיר השמיעה[2898]; ויש הסבורים, שיוצא ידי חובה גם בכל הדברים הצריכים שמיעה[2899], או בחלק מהם[2900]. ועוד יש מי שכתב, שמכל מקום יכול להצטרף למנין, אף אם הוא העשירי, וכן יכול להיות שליח ציבור[2901].
[3] מדובר במכשיר שמיעה המושתל בניתוח לתוך הגולגולת של החרש. השתל הראשון הושתל בשנת 1978, והמכשירים הללו הלכו והשתכללו עם השנים. שתלים אלו עוזרים לחרשים הסובלים מנזק משמעותי באוזן הפנימית, אך מערכת ההולכה העצבית שלהם תקינה. – אנצקלופדיה רפואית הלכתית ערך חרש.
[4] וכמו שהשומע קול שופר מתוך תקליט של גראמופון, אף על פי שתנועת המחט בתוך התקליט מרעידה את הממברנה שעל גביו ויוצרת גלי קול ממש כקול השופר שהשאיר את רישומיו בתוך התקליט, אפילו הכי פשוט הוא שלא יצא כלל ידי חובת השופר,
[5] בשו"ת משנה שכיר (סי' ל') העלה הגרי"ש טייכטל להמנע לענות אמן דרך רדיו או טלפון והוא, מטעם נוסף, מחשש שיש טינוף או צואה או ע"ז באמצע הדרך, וכפי שמבואר בהלכות תפילה (שו"ע סי' נ"ה).