ב"ה
ד. נחלה דרבי יוחנן בן ברוקה
בשעור זה נדון בצוואה היחידה שמועילה מן התורה, והיא ירושת רבי יוחנן בן ברוקה. שנינו במשנה, בבא בתרא דף קל ע"א:
מתני' האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאין ראוי לו ליורשו אין דבריו קיימין.
ובהלכה ובטעמו של רבי יוחנן בן ברוקה אומרת הגמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה וכן אמר רבא הלכה כר' יוחנן בן ברוקה אמר רבא מאי טעמיה דרבי יוחנן בן ברוקה אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.
יש דעה בגמרא, שלא נתקבלה להלכה שלרבי יוחנן בן ברוקה יכול להנחיל אפילו לאחר. להלכה יכול להנחיל לא לכל מי שיורש עקרונית, אלא לכל מי שיורש בפועל עכשיו, יכול לקבוע את החלקים, ובלבד שלא ימעט מחלק בכורה. כלומר מה שיש לאב רשות זה לרבות את אחד החלקים ולמעט אחרים.
האחרונים דנים בשאלה האם נחלה דריב"ב היא בגדר מתנה שהתורה נתנה יכולת לאב לתת מתנה לאחד מיורשיו, או שזה גדר של ירושה, שבדיבורו הוא הופך אותו ליורש. אחת הנפ"מ היא למה שכתב הקובץ שעורים סי' תל"ג:
[דף קל ע"א] בדינא דריב"ב דיכול להנחיל לכל מי שירצה, יש להסתפק אם אין הבן רוצה בנחלה זו, אם יכול האב להנחילו בע"כ כמו בירושה דממילא דיורש בע"כ.
לדעת התוספות רא"ש בבא בתרא דף קמ"א ע"ב, זה הדיון בגמרא שם. שם הגמרא דנה על המשנה "האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה" ודנה הגמרא שם כמי המשנה, שהרי המזכה לעובר לא קנה ואמר רב הונא שם לרב נחמן "משנתינו איני יודע מי שנאה". ואומרת הגמרא שם:
ולימא ליה רבי יוסי היא דאמר עובר קני דתנן עובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי שאני ירושה הבאה מאיליה ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה היא דאמר לא שנא ירושה ולא שנא מתנה דתנן רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין אימור דשמעת ליה לרבי יוחנן בן ברוקה לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה היא וסבר לה כרבי יוסי מי יימר דסבר לה.
ומסביר התוספות רא"ש שם את מהלך הגמרא:
ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה דסלקא דעתין דרבי יוחנן בן ברוקה התורה נתנה רשות לעשות אחד מן יורשיו יורש באמירתו לכל מי שראוי ליורשו ועובר הנולד לאחר מיתת אביו ראוי נמי לירש. ואפילו למאן דאמר המזכה לעובר לא קנה ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בירושה הבאה מאליה מכל מקום לכשיולד ראוי לירש הילכך לרבי יוחנן בן ברוקה ראוי לעשות יורש באמירתו.
אימור דשמעת ליה לרבי יוחנן בן ברוקה לדבר שישנו בעולם כו' כלומר אף על גב דרבי יוחנן בן ברוקה סבירא ליה דיכול להוריש, לא כעין ירושה ממש אלא כעין מתנה ואינו יכול להוריש למי שאינו בעולם כמו שאינו יכול ליתן למי שאינו בעולם.
אבל בחידושי הר"ן שם מסביר גם את שאלת הגמרא בתור קנין ולא ירושה ממש:
ולימ' ליה ר' יוחנן ב"ב היא וסבר לה כר' יוסי – דאמ' עובר קני, וכיון שהוא זוכה בירושה הבאה מאיליה אף במתנת מורישיה הוא זוכה דלר' יוחנן ב"ב שוין הן.
אבל בקובץ שעורים שם סי' תפ"ג הבין שלדעת הר"ן נחלה דריב"ב היא גדר ירושה, ולתוספות רא"ש זה גדר מתנה. ורצה לומר שתהיה נפ"מ ביניהם אם אפשר לתת מתנה דריב"ב בעל כורחו. שאם זו מתנה, לא יכול להיות בעל כורחו. אבל אם הופך אותו ליורש, הרי יועיל אף בעל כורחו. אבל כפי לשון תוספות הרא"ש שהבאנו משמע שלמסקנת הסוגיה הגדר הוא גדר של מתנה.
האם יכול לחזור בו כמו במתנת שכיב מרע? נחלקו בזה קצות החושן ונתיבות המשפט. ויש להבין את גדר מחלוקתם בזה. כתב קצות החושן סי' רנ"ג ס"ק א', בתוך דבריו:
דנהי דתורה אמרה דיכול להנחיל ולעשות יורש לזה [ו]רשאי וכח לו לומר פלוני בני יירש כך וכך ופלוני בני כך וכך ועפ"י חלוקת המנחיל עושין דין, ואם רוצה אח"כ לחזור ולומר פלוני בני לא יירש כך תו אינו רשאי, דכיון דהתורה נתן לו כח לעשות אותו יורש בכך וכך והוי ליה יורש גמור בסך זה והדר כשאמר שלא יירש כך לאו כל כמיניה כשם שאינו יכול לומר פלוני בני לא יירש דאין בדבריו כלום וכמ"ש בטור ושו"ע סימן רפ"א (סעיף א') והוא מבואר פרק יש נוחלין (קכו, ב), ה"ה בריבה לאחד ומיעט לאחר באופן המועיל דהיינו שאמר פלוני בני יירש כך וכך ופלוני בני כך וכך ונעשה יורש גמור מן התורה במרובה תו לא מצי חזר אח"כ פלוני בני לא יירש סך המרובה כיון דכבר נעשה יורש גמור במרובה וכמ"ש, אם לא שיאמר אח"כ פלוני בני יירש כך וירבה לאחר וימעט לזה שריבה בלשון יירש כך וכך, אבל חזרה מדבריו הראשונים דהיינו שיאמר על המרובה לא יירש כך וכך לא מהני חזרה כיון דכבר נעשה יורש וכמ"ש
וכ"כ בסי' רפ"א ס"ק ג'. וע' נתיבות רנ"ג ס"ק א' בסוף הביאורים:
ומ"ש בקצוה"ח [סק"א] דכשנותן בתורת ירושה לאחד מבניו דמצי להנחיל כמבואר בסימן רפ"א וציוה כשהוא שכיב מרע והנחיל לאחד מבניו בתורת ירושה שוב אינו יכול לחזור בו, רק ליתן לאחר בלשון ירושה, אבל לחזור בו סתם אינו יכול. ולפענ"ד נראה דיכול לחזור בו, דהא כתב הב"י [סימן רפ"א סעיף ב'] בשם הנ"י [ב"ב נ"ח ע"ב מדפי הרי"ף] דהא דיכול להנחיל הוא דוקא בכל הנכסים אבל במקצת בעי קנין, דאלת"ה א"כ מצינו מתנת שכיב מרע במקצת דלא בעי קנין כשאמר בלשון ירושה, ולפ"ז ג"כ יש להוכיח דיכול לחזור בו, דאלת"ה א"כ מצינו מתנת שכיב מרע בכולה שאינו יכול לחזור בו כשאמר בלשון ירושה, אלא ודאי דכיון שאינו תופס הירושה רק אחר מיתה יכול לחזור בו קודם מותו. ועוד, דאי כדברי קצוה"ח א"כ כשנותן מתנה לאחד מיורשיו לעולם אינו יכול לחזור בו דהא לשון מתנה בראוי ליורשו לשון ירושה הוא כמבואר בסימן רמ"ח [סעיף א'] ע"ש, אלא ודאי כדכתיבנא. [ועוד נראה, דהא יכול ליתן לאחר בלשון מתנה ושוב לא יהיה לו מה לחוש].
אמנם גם לקצות שאינו יכול לחזור בו, יכול להנחיל מחדש לאחרים, ויועיל כפי שהועיל נגד היורשים הכתובים בתורה. . ע' קצות שם.
לכאורה מחלוקתם היא, מהו הכח שהתורה נתנה ביד האב, האם חידוש התורה הוא שהאב יכול לקבוע מי יהיה יורש, וזו מעכשיו ירושה רגילה. או שזו אינה ירושה אלא האב יכול לתת מתנה לאחד הבנים באופן זה. וכתב במנחת אשר ב"ב סימן נד:
ונראה ברור דד"ז במחלוקת שנוי בין הקצות להנתיבות דלהקצות אין האב מקנה ומנחיל הירושה אלא ממנה לו יורש בלבד ונותן לו שם יורש ולכן ס"ל דכיון שנתן לו שם יורש הרי נגמר ענין זה ושוב אינו חוזר בו דלא נתנה לו תורה רשות אלא להנחיל ולא למנוע נחלה.
אבל הבנת הנתיבות היא שהאב מנחיל ומקנה את הנכסים ולכן ס"ל לכ"ז שלא חל הירושה בפועל הוי בגדר דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור כמבואר בקידושין דף נ"ט דכ"ז שלא נגמר וחל הקנין, כגון במקנה שיחול לאחר ל יום ליכול לחזור בו וכן בדבר שלא בא לעולם אף לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל יכול לחזור בו כ"ז שלא בא לעולם וה"נ בנחלה לריב"ב אף שיכול להקנות ולהנחיל כ"ז שלא חל הירושה יכול לחזור בו.
ותתכן עוד נפ"מ משאלה זו, האם בנחלה דריבב"ק אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, או למי שלא בא לעולם. אם האב קובע יורש, אם כן בגדר יורש הוא קונה בזמן המיתה. אבל אם זה גדר של קנין, הרי אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם. ע' מהרי"ט אלגאזי הלכות בכורות פרק ח דף סו עמוד א (בדפוס וילנא) שדן בזה. וגם בדבר זה נחלקו הקצות והנתיבות. כתב הקצות בסימן רנ,ג ס"ק ט':
דבנכסים שיפלו אחר מיכן נראה דמצי להנחיל בראוי ליורשו בלשון ירושה, דהא דעת ר"ח (הובא ברא"ש ב"ב פ"ח סי' ל') דאפילו בבריא מצי להנחיל בלשון ירושה, ומשמע אפילו בנכסים שנפלו אחר מיכן, היינו משום דגוף היורש איתיה בעולם והתורה נתנה לו רשות להנחיל למי שירצה, וכיון דנעשה יורש ממילא זכי בנכסים שנפלו לו גם אחר מיכן.
[זה כתב הקצות לאפוקי שאינו יכול להקנות לנולדים שגוף היורש אינו בעולם] אבל בנתיבות סי' רפ"א ס"ק ג' כתב שאינו יכול להנחיל בדבר שלא בא לעולם:
אבל בדבר שלא בא לעולם או במלוה מדין תורה, כיון דלא מהני מכירה גם בלשון ירושה אינו יכול להנחיל כמו שהבאתי ראיות נכונות. אח"כ מצאתי בשו"ת בני אהרן [סי' נ"ו] הביא בשם מהרי"ט כתב ג"כ כמו שכתבתי ונהנתי מאד].
וע' מנחת אשר שם שזו אותה מחלוקת שבין הקצות לבין הנתיבות. לדעת הנתיבות הרי זה גדר של קנין, ולכן אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם. אבל לדעת הקצות שזה גדר של ירושה, שהוא קובע מי נקרא יורש, הרי גם בדבר שלא בא לעולם זה מועיל.
מרסיסי טל סי' טז:
בתשובת רע"א הנ"ל (מובא בפתחי תשובה סימן רפ"א ס"ק ג') כתב: "וכעת מצאתי שמפורש בחידושי רשב"א קדושין (דף ס' ע"ב ד"ה נותנת) דא"י להנחיל מה שאינו מוחזק בו", ולכאורה לפי זה משמע שההנחלה היא הקנאה בנכסים ולא קביעת יורש.
על פי זה, יש להבין דברי הריטב"א בב"ב קל ע"א שכתב שהנחלה זו שייכת רק אם היא מתנה בכולה ולא במקצת:
ונראין דברים דדוקא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת, שאל"כ מצינו מתנה במקצת שאינה צריכה קנין כשאמר בלשון ירושה למי שראוי ליורשו ואפי' באומר חצי נכסי לך, וזו לא שמענו בכל התלמוד, אלא ודאי כדאמרן, כנ"ל.
אבל רשב"ם שם ד"ה הלכה כתב:
…הלכך ל"ש אם אמר פלוני בני יירש חצי נכסיי לא שנא אם אמר יירש כל נכסיי דבריו קיימין ואפי' אם כתב כן דלא שנא אם אמר ל"ש כותב…
ובדעת הריטב"א ע' הערות בהוצאת מוסד הרב קוק שכתב שההסבר בריטב"א הוא משום שנחלה דריב"ב היא בגדר ירושה, ואין ירושה לחצאין. אבל צ"ע שהרי אינו יכול להפקיע חלק הבכור, ואם כן הרי תמיד זה רק במקצת.
(אבל במנחת אשר סי' נד כתב ההיפך, שממה שהנימוקי יוסף והריטב"א סוברים שהנחלה דריב"ב היא רק בכולה זה משום שזה גדר של הקנאה, ולכן צריך להיות כמו מתנת שכיב מרע.)
ובסיכום, כתב ערוך השלחן סי' רפ"א סעיף י'-יב:
סעיף י': כשהנחיל לפשוט יותר מחלקו אינו מועיל רק לנכסים שיש לו עתה אבל לא להנכסים שיבואו לו עד מותו דאינו יכול להנחיל רק מה שמוחזק בידו ולא דבר שלא בא לעולם [נה"מ] וקרא משמע כן והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו ולא מה שאין לו עתה וכן אינו יכול להנחיל לעובר שעדיין לא בא לעולם ויש מי שרוצה לומר דגם הלואה אינו יכול להנחיל כיון דליתא בקנין בבריא ואף על גב דאיתא במתנת שכ"מ מ"מ להנחיל לאחד מהיורשין יותר מחלקו אין ביכלתו [שם] ויש חולקים דמה ענין זל"ז דהא שלו הוא והתורה נתנה לו רשות להנחיל נכסיו לאיזו מהיורשין שירצה והרי הלואה בכלל נכסיו [ח"ס] וכן נראה עיקר דבודאי בזה אין חילוק בין מוחזק לראוי דהא לא כתיב את אשר ימצא לו כבבכורה:
סעיף יא: זה שריבה לאחד מהיורשים יכול לחזור בו כמו במתנת שכ"מ [נמק"י] ואפילו אם תפס היורש נ"ל דלא מהני דהא חלות הירושה אינה אלא לאחר מיתה ומה מועיל תפיסתו:
סעיף יב: י"א שאינו מועיל ריבה לאחד ומיעט לאחד אלא כשמחלק כל נכסיו אבל כשמחלק רק מקצת נכסיו אינו מועיל דאל"כ מצינו הקנאה במקצת נכסים בדבור בעלמא בלא שום קנין ולא משמע כן בש"ס [שם בשם ריטב"א] ואף על גב דבודאי מצינו במצוה מחמת מיתה וירושה הרי הוא כמצוה מחמת מיתה מ"מ מדלא מצינו בש"ס מפורש כן אפשר דרק במחלק כל נכסיו דינא הכי וקרא משמע כן מדכתיב את אשר יהיה לו דמשמע שמנחיל כל אשר יש לו: