ו. ירושת הבת

ב"ה

 

ו. ירושת הבת

 

על פי דין תורה אין הבת יורשת את אביה כאשר יש בן.  בנות צלפחד, כיוון שלא היו להן אחים טוענות כלפי משה למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן "תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו" ובשל כך נתחדשה ההוראה "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו".

 

בכל זאת מצאנו בחז"ל שדאגו לבנות. גם בכתובת בנין דיכרין וגם בחיוב מזונות לבנות לאחר מותו של האדם, וכן בתקופות יותר מאוחרות כפי שיתבאר.

 

א.

משנה כתובות נב ע"ב:

מתני' לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי ב"ד בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין כך היו אנשי ירושלים כותבין אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך לפיכך אם רצו יורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.

 

הטעם לכתובת בנין דיכרין מבוארת בגמרא שם "כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו".

 

כתובת בנין דיכרין (מתוך מתיבתא שם, אוצר עיונים סד):

תקנו חכמים שיהא כל נושא אשה מתחייב לה בכתובתה שאף שמצד הדין אם תמות בחייו הפסידה כתובתה שהרי הכתובה מקנה לה זכות שאם ימות הוא לפניה או שיגרש אותה היא תגבה כתובתה אבל אם היא מתה לפניו הפסידה את כתובתה, אף על פי כן התחדש בדין כתובת בנין דיכרין שאם הוא ישא אשה נוספת ויהיו לו ממנה בנים שגם הם יחלקו בירושתו בכל נכסיו, אף על פי כן בניה שיהיו לו ממנה הם יירשו לבדם את כתובתה כשימות הוא מלבד מה שיטלו את חלקם לפי חשבון בשאר הנכסים ולא יחלקו את כתובתה בשוה עם שאר בניו שיהיו לו מאשה אחרת. וזהו שכותב לה בכתובתה: "בנין דיכרין דיהוו ליכי מינהי אינון יירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחוהון", בני הזכרים שיהיו לי ממך הם יירשו כסף כתובתיך יתר על חלקם שעם אחיהם. אמנם הדין הוא שאפילו לא כתב לה הדין הוא כנ"ל שהם נוטלים את הנכסים כמבואר במשנה כתובות נב ע"ב, מתנאי בית דין דהיינו שחכמים כופים את הבעל להתחייב בכך ואף אם לא עשה זאת מדעתו נידון כאילו התחייב בכך מרצונו…

בעיקר התקנה יש לדון לאחר שתיקנו שיכתוב בכתובתה שבניה הזכרים שיהיו לו ממנה הם יירשו את כסף כתובתה האם מועילה הקנאה זו מדאורייתא או שהוא רק מדרבנן.  

אמנם הדין הוא שאפילו לא כתב לה בכתובתה בנין דיכרין וכו' ג"כ הם זוכים מכח 'תנאי בית דין' שהוא כעין הדין שהפקר בית דין הפקר (יבמות פט ע"ב) ואז בודאי שאין סיבה שיועיל ההקנאה מדאורייתא והנדון הוא רק על עיקר התקנה שתיקנו לכתוב האם באופן שהוא כתב זה מועיל מדאורייתא או שגם באופן זה הוא רק מדרבנן ומצינו בזה שתי שיטות שיטת רוב הראשונים שהקנאה זו אינה מועילה כלל מדאורייתא אבל שיטת רשב"ם שהקנאה זו מועילה מדאורייתא כאשר יתבאר

 

בגמ' ב"ב קלא ע"א דנה הגמרא האם הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקא היא גם בברי או רק בשכיב מרע, ורוצה הגמרא להוכיח מדין כתובת בנין דיכרין שגם בברי מועיל. הרי שהגמרא הבינה שדין זה של

כתובת בנין דיכרין מועיל מדין ירושת רבי יוחנן בן ברוקה. ואומרת הגמרא:

תא שמע דאמר לו רבי נתן לרבי שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה דתנן לא כתב לה בנין דיכרין דיהוין ליך מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יותר על חולקיהון דעם אחוהון חייב שתנאי ב"ד הוא ואמר לו רבי יסבון תנן.

"יסבון" הוא לשון מתנה. ואם זה "ירתון" הרי זה מדין רבב"ק. וכן בגמרא כתובות נה ע"א נחלקו אם כתובת בנין דיכרין גובה ממשועבדים, אם ירתון תנן או יסבון תנן.

 

היום לא נוהגת כתובות בנין דיכרין, וכבר בתקופת הגאונים אנו מוצאים שלא עשו כתובות בנין דיכרין, (ע' מקורות אצל ריבלין עמ' 51) ומעניינים בזה דברי הרא"ש מסכת כתובות פרק ד

רב מתתיה גאון ז"ל היה אומר שאין דנין כתובת בנין דיכרין בזמן הזה כיון שאין הטעם אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועכשיו נהגו ליתן יותר ויותר וכן כתב בעל העיטור ז"ל תשובה לרב חנינא ברבי יהודה ז"ל היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דיכרין מישיבתינו ולמה בטלה לפי שצריך לדקדק בנכסים שיש להם אחריות בראוי ובמוחזק ובמותר דינר ואם אומרים יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו מותר דינר אין שומעין להן וצריך שומת בבית דין וחקירת זקנים שלא להוסיף על הדמים ועוד דעיקר דתקנתא כדי שיקפוץ ויתן לה והיום הלואי שיתן לבנו כבתו וכמה הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה במתנת בתו (וכמה עד) והיום הזה כמה שנים שאין ישיבתינו דנה בכתובת בנין דיכרין.

 

ובטור סי' קי"א כתב:

ורבים מהגאונים כתבו שאין כתובת בנין דכרין עתה נוהג כלל שעיקר התקנה היתה כדי שיתן אדם לבתו כבנו ועכשיו נוהגים לתת להם יותר ויותר וכ"כ בעל העיטור ורבינו האי כתב שהיא נוהגת שאין לנו כח לבטל תקנת חכמים וכ"כ הרמב"ם וריב"א ור' שמשון כתבו שנוהגת אפי' במטלטלי דכיון דתיקון רבנן בתראי דכתובה נוהגת במטלטלין ה"ה כתובת בנין דכרין ור"י והרמ"ה כתבו ודאי כתובת בנין דכרין נהגו האידנא שאין לעקור תקנת חכמים אבל כיון שמרבים ליתן לבנות נעמידנה בחזקה דמעיקרא דוקא במקרקעי ולא במטלטלי ולענין מה שתקנו הגאונים דכתובה נגבית ממטלטלין לענין זה לא עשו כתובת בנין דכרין כתובה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

ובדרכי משה שם:

וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ו סימן ו' דראה מעשה הרבה פעמים דגובין כתובת בנין דכרין וכן כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א מיהו כתב לבסוף דאזלינן בזה בתר מנהג וכן הוא בריב"ש סימן ק"ו ועיין שם, ומימי לא ראיתי ולא שמעתי בזמנים אלו להגבותה ולעיל ריש הסימן (בד"מ הארוך) כתבתי אם נוהגת במטלטלין:

 

 

ב.

תקנה נוספת היא עישור נכסים, בגמ' כתובות סח ע"א-ע"ב ומבוארת ברמב"ם הלכות אישות פרק כ':

הלכה ג: האב שמת והניח בת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה ונותנין לה, ומנין יודעין אומדן דעתו, מרעיו ומיודעיו וממשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה, ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.

הלכה ד: הניח בנות רבות, כל שתבא להנשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה עישור מה ששיירה ראשונה, ושלאחריה עישור מה ששיירה שניה, ואם באו כולן להנשא כאחת, ראשונה נוטלת עישור, והשנייה עישור מה ששיירה ראשונה, והשלישית עישור מה ששיירה שנייה, וכן אפילו הן עשר וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה ושאר הנכסים לאחים.

הלכה ה: עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו לתקנת אחרונים אינו ניטל אלא מן הקרקע, ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע, ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע נותנין.

וכן מבואר בשו"ע אה"ע סי' קיג סעיפים א-ב

 

בהקשר לעישור נכסים, יש מדרש מעניין בשיר השירים רבה א:

רבי ביבי משום רבי ראובן אמר (ישעיה נד) רני עקרה, הא רנה עקרותא היא, אלא רני עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם, ר' ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמן אמר נמשלו ישראל כנקבה, מה נקבה זו נוטלת עישור נכסים מאביה ויוצאה, כך ירשו ישראל ארץ שבעה עממים שהוא עישור שבעים אומות, וע"י שירשו ישראל כנקבה אמרו שירה בלשון נקבה שנא' (שמות טו) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', אבל לע"ל הן עתידין לירש כזכר היורש לכל נכסי אביו הה"ד (יחזקאל מח) מפאת קדמה עד פאת ימה יהודה אחד דן אחד אשר אחד וכלהון כך והן אומרין בלשון זכר שנא' (תהלים צו) שירו לה' שיר חדש, שירה חדשה אין כתיב אלא שיר חדש,

 

 

ג.

דרך נוספת היא שטר חצי זכר, ע' ברמ"א שו"ע חו"מ סי' רפ"א סעיף ז':

הכותב לבתו שתקח לאחר מותו כחצי חלק זכר, דינו כירושה בעלמא ובעל חוב וכתובה קודמין למתנה זו וכן עשור נכסי הבת; וכל ימי חיי הנותן יכול למכור הנכסים, אף על פי שכתב לה: מהיום ולאחר מיתה, ואין הבת נוטלת אלא בנכסים שהיו לו בשעת נתינה, אבל לא אח"כ, דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם (מרדכי פ' יש נוחלין). מיהו נ"ל דמה שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר יפטור מן החוב, צריך ליתן לה בכל אשר לו, דעיקר הוא החוב. ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב, וכן המנהג.

וראה בקצה"ח סימן לג סק"ג שדן בשטר שלם זכר, וכנראה שהיו נוהגים גם בשטר שלם. 

 

על הצורך בשטר חצי זכר כתב בתחומין כרך ד' הגרז"נ: מטרתו של שטר חצי זכר הוא להשאיר ירושה לבת שתטול מחצית ממה שמקבל בן זכר ושטר שלם זכר הוא שתטול חלק בירושה כבן זכר. והנה להקנות בקנין לבת חלק מנכסיו לא יתכן שאין קנין מועיל אלא על נכסיו שכבר ביד המקנה ולא שיקנה או יקבל אחר כך, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וגם נכסים שישנם כבר בידו לא כל נכס נקנה בקנין, שכן מעות אינם נקנים בקנין סודר וחובות שחייבין לאדם, אם הם מלוה על פה אין אפשרות להקנות בשום קנין חוץ ממעמד שלשתן, ודבר שאינו ברשותו של אדם אין שום קנין חל עליו, ועוד אם יקנה נכסיו הם יהיו מיד של הבת ואילו הוא רוצה רק להקנות לאחר מיתה ואין קנין חל לאחר מותו של אדם, ואם יקנה כך שיחול הקנין שעה אחת קודם מותו צריך שלא "יכלה קנינו", אבל אם מקנים בשטר חצי זכר נפתרות כל הבעיות.

 

בשטר חצי זכר נחלקו הפוסקים אם הוא דין מכר מתנה חוב או ירושה הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' רפא ס"ז) וגיסו בעל שו"ת שארית יוסף סי' סב סוברים שהוא ירושה, ובעל חוב וכתובה קודמים למתנה זו. ומהרי"ק (בשורש יג) כתב שדינו כשטר חוב בעלמא וכ"כ שו"ת מהר"מ מפארובה סי' נא שהוא חוב או מתנה ובנחלת שבעה עושה שלום בין השיטות (סי' כא אות ו ג) – התקנות בישראל חלק ד' ע' תקס"ג.

 

ובספר נחלת שבעה סי' כא מובא שטר חצי זכר. ואחר אריכות שטר ההתחייבות, מובא בהמשך השטר:

אכן תנאי זה התניתי עם בתי הנ"ל, שכשיגיע זמן פרעון הנ"ל ויאותו בני הזכרים לירד לנחלה ולחלק עזבוני, יהיה הברירה ביד בני הזכרים לשלם לה חוב הנ"ל, או ליתן לבתי הנ"ל או ליוצאי חלציה שיהיו לה מבעלה הנ"ל (ד) וכנ"ל או לבאי כוחה חצי חלק זכר בן פשוט מכל נכסי שימצאו לי בעת ההיא בראוי ומוחזק (ה) מאשראי ומטלטלין ומתכשיטין שיהיו לי אז חוץ מספרים וקרקעות (ו). אזי כשיתנו לה החצי חלק הנ"ל הם פטורים מלשלם לה סך הנ"ל. אף על פי שלא יגיע אותו חצי חלק לכדי ערך סך הנ"ל, מכל מקום יהא המותר מתנה ביד יורשי אחרי שלא לתבעם לעולם, כי על מנת כן נמסרו המעות לידי מעיקרא. אבל אם יעברו יורשי שלא יתנו לבתי הנ"ל או ליוצאי חלציה כנ"ל החצי חלק כנ"ל כשירדו לנחלה לחלוק, אז יעמוד כל השטר חוב זה בתקפו שמחוייבים לשלם לה כל סך הנ"ל עד גמירא.

והוסיף שם בנחלת שבעה:

בפולין לא ראיתי לכתוב שטר חצי זכר על האשה רק על הבעל, ובאשכנז נהגו שגם האשה אמה של כלה נותנת שטר חצי זכר, ורוצה לומר אם תעדר האשה אחר מות בעלה והיא נוטלת כתובתה אם מתה אח"כ גם היא שתטול הבת מנכסי אמה גם כן חצי חלק זכר.

 

וכבר מצאנו שכותבים שטרי ירושה לבת בשו"ת מהרי"ל[1] סימן פח

ואמר מהרי"ל שאין נכון ליתן נכסים לאשתו כשיש לבנותיו שטרי ירושות, דהוי מערים לאפקועי ממנה את ששעבד כבר. וכן אין להוסיף לאשה על נכסי מלוג שלה כדי להשליט' בתוקף על הנכסים, דגם התם הוי כהערמה לאפקועי מן שטרי הירושות.

אמנם נתינה לבת מצאנו גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן רמג. וע' אצל ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי עמ' 50.

 

וע' תחומין כרך ד' 'לחידוש שטר חצי זכר' מהרב זלמן נחמיה גולדברג. ושם על נוסח השטר.

 

אלא שיש לדון מדוע בדברים אלו אין חשש של אעבורי אחסנתיה שנתבאר לעיל שזה אסור?

על זה כתב שו"ת מהר"ם מינץ סימן מז (ב)

אף על גב דא"ל שמואל לרב יודא שיננא לא תיהוי מעבורי אחסנתה אפילו מברא בישא לברא טבא מכ"ש מברא לברתא כו', מ"מ לא חשבינן העברת נחלה מהאי טעמ', כדאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מפני מה תקנו רבנן כתוב' בנין דכרין, כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כלבנו, ופריך מי איכ' מידי דרחמנ' אמר ברא לירו' ברתא לא תירות כו', ומשני הא נמי דאורייתא דכתי', קחו נשים וגו' ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנו בידו כו' הא קמ"ל דמלבישה ומיכסה כו', כי היכי דליקפצו עלה אינשי. וזהו טעמא דידן דנותנים שטרי ירושות לבנות באילו מדינות, ולפי האי סברא הוי השטר במקום עישור נכסים, כדי שיקפוץ כו'. ויתר חילוקי' יש לחלק, ועת לקצר. רחוי"ל לכ"ת,

כנ' אהובי. משה טרוד משה לוי מינץ.

 

ד.

תקנת שו"ם ותקנת רבנו תם שירושת האשה שמתה ללא בנים שחוזרת ירושתה לבית אביה. שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן נג:

עוד תקן ר"ת וחכמי צרפת שאף אם כבר נתן האב הנדוניא, אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קיימא, חוזר הכל לאב או ליורשי המת. וי"א עוד דאף בשנה שנייה יחזרו חצי הנדוניא (הכל במרדכי), וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגים בזה כתקנת קהלות שו"ם; ודוקא מה שהוא בעין, חוזר, אבל מה שהוציא או נאבד, פטור, ובלבד שלא בזבז לאחר מיתה רק לצורכי קבורתה (גם זה שם).

ומקורו בתוספות כתובות מז ע"א-ע"ב ד"ה כתב לה:

והורה ר"ת הלכה למעשה בחתן אחד שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדוניא ופסק לה דלא זכה הבעל מכח שמעתין דהכא ועוד תיקן לא מכח ההלכה שאפי' בעל מוחזק שיחזיר אם מתה בתוך שנה וחזר בו בסוף ימיו מאותה תקנה.

 

 

ה.

דרישת תשלום מאשה כדי לותר על ירושתה על פי החוק, כיון שעל פי החוק הנכסים נרשמים על שם היורשים כחוק. וכן להוציא כספים מהבנק זה רק על פי צו ירושה כחוק, ומי שאינה רוצה לקחת דבר שאינו שלה, אבל רוצה לקבל תמורה על הויתר, ע' פתחי החושן, ירושה, פרק א' סעיף ד' שם כתב:

הניח בן הוא יורש הכל, ואין לשאר קרובים חלק בירושה, ואפילו הניח גם בנות אין להן חלק בירושה, ודעת הרבה פוסקים שאם צריכה הבת לחתום בערכאות על ויתור בירושה, אין כופין אותה לחתום, אלא בשכר או בפשרה.

ובהערה שם הביא:

בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סימן ד) דן במקום שצריכים חתימת הבת על כתב ויתור מחמת שבדיניהם הבת יורשת, אם חייבת לחתום בחנם, או שיכולה לתבוע סך מסוים עבור חתימתה, והביא בשם שו"ת פני משה (ח"ב סימן סו) שדעת הר"י באסאן שאין הבת חייבת לחתום שטר סילוק בדיניהם עד שיפייס אותה אחיה, והמהרי"ט חלק עליו שחייבת לחתום בחנם מדין השבת אבידה, וכתב המהרי"א הלוי שדעת הפני משה נוטה לדעת הר"י באסאן, וכן גם דעת המכתב מאליהו, וע"כ העלה שחייב לפשר עמה כפי ראות עיני הדיין עד שתתן לו שטר סילוק, וכעין זה כתב בח"ב (סימן סא).

וע' שם בהערה שהאריך בדעות האחרונים בזה.

 

וע"ע מנחת אשר פרשת פנחס סימן נח. דיני ממונות הרב בצרי ח"ב שער חמישי פרק שני ע' רי"ג.

 

 ה.

האם יש לבית דין סמכות לתקן תקנות לירושת האשה בדומה לתקנות לעיל שראינו? יידון באחד השעורים הבאים.

 

ו. האם יש דינא דמלכותא דינא בירושת הבת, ע' ש"ך שהביא תשובת הרשב"א ש"ך חושן משפט סימן עג ס"ק לט:

היאך נלמוד מדיני גוים להכחיש דיני ישראל חלילה. וכבר האריך הרשב"א בתשובה [ח"ו סי' רנ"ד], מביאה ב"י לעיל סוף סימן כ"ו [מחודש ז'], באחד שנשא אשה במקום שדנין בדיני גוים שאין הבעל יורש את אשתו כו', שאעפ"כ יורש את אשתו, ולא שייך בזה דינא דמלכותא כלל, דא"כ עקרת כל דיני התורה השלימה כו', ע"ש שהאריך הרבה.

 

וכן הרב קוק החמיר בזה, וע' תחומין כרך ג' שהביא תשובה שלו שנמצאה בחדרו של הרב הרצוג בהיכל שלמה:

לע"ד אין שייך מקום ספק בענין דד"מ לגבי תורת ירושה, וכד' הש"ך דסי' ע"ג [סקל"ט] בכלל הדברים המפורשים בתורה, ובירושה הדבר חמור יותר משארי דברים שהרי הקפידה תורה בזה גם במחלק נכסיו על פיו כשאמר בלשון ירושה כבב"ת קכו, ב במתני', ובשינוי של השוית בנות לבנים ראוי לדון להחמיר עוד ביותר משארי דיני ירושה, וכהא דבב"ת קט"ו, ב, כל האומר תירש בת עם בת הבן אפי' נשיא שבישראל אין שומעין לו, וכד' התוס' שם ד"ה אפי', שגם לצורך שעה מחמירין שלא לזוז מד"ת בדבר שפקרו הצדוקין. וה"נ פקרו המינין בדין יחוד הירושה לבנים ואמרו ברא וברתא כחדא ירתון כשבת קטן, ב, וא"כ יש להחמיר בזה עוד יותר מבשאר דיני ירושה. ולא שייך לדון בזה כלל בדד"מ ח"ו.

 

וע' חוקות החיים לר"ח פלאג'י סי' ע"ג הובא אצל הרב אשר וייס פרשת פנחס סי' נח.

 

ז.

לסיכום:

כתב הרב דייכובסקי, תחומין יח במאמר על הלכת השיתוף:

 נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד תוך כדי נישול הבת והאשה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה. בכל אותם צוי ירושה, שהם לכאורה בניגוד להלכה, בצענו בהסכמת הצדדים, הקנאות מתאימות, ע"מ לחלק את העזבון לפי ההלכה – מדיני הקנינים גם אם לא מדיני הירושה. לא ראינו את עצמינו כ"בוררים", כפי שכתבו הדיינים בדעת הרוב בביה"ד האיזורי, ובודאי לא כפוסקים בניגוד לדין תורה, מאחר ונעשו הקנאות. אלא מצאנו דרך שלא לפגוע בהלכה, ולקיים את חוק הירושה האזרחי כפי רצון הצדדים. לא שמעתי מעולם על אפילו דיין אחד שנמנע מלדון בתיקי ירושה עקב אי היכולת ליישם דין תורה, והצורך לפעול ע"י הקנאות שמשמעותן אינה ירושה, אלא מתנה. לא שמעתי מעולם כי בתי הדין העוסקים בירושות נחשבים עקב כך לבוררים, ופסק דינם כפוף לאישור ביהמ"ש המחוזי.

 

 

 

 

 

מקורות נוספים

על הורשה לבת – המנהגים בזה, ע' ריבלין פרק ג'; ע' קובץ בספרית לא שלי "הורשה לבת – דרכי הוראה"

מנחת אשר פרשת פנחס סי' נז אות ב'

 

מתוך:

תקנה נוספת לגבי ירושה הנוגעת לגבית כתובה: במהלך הדורות, עלה ערכן של התחייבויות הבעל בכתובה והאמיר, והסכומים שנקבו הבעלים כתוספת לעיקר הכתובה הביאו לכך שאישה שמת בעלה זכתה לסכומים גדולים מאוד, הגיעו הדברים עד כדי כך שלא פעם הגיע שווי הכתובה לשווי כל העיזבון שהניח הבעל, ונמצא שאחר שגבתה האישה את דמי כתובתה מעיזבון בעלה, נמצאו יורשיו, על פי רוב ילדיו, מנושלים כליל מנחלת אביהם ומעזבונו.

 

כדי לחזק את ההגנה על ירושת ילדי המת, תוקנו ברבות הימים בקהילות ישראל תקנות בעניין דמי הכתובה ואופן גבייתם מעיזבון הבעל. אחת מן התקנות הללו היא התקנה שתוקנה במאה ה-13 בעיר טוליטולא, הלא היא טולדו שבספרד. לפי התקנה, רשאית האלמנה לגבות את דמי כתובתה מעיזבון בעלה אך ורק עד סך השווה למחצית שוויו של העיזבון, זאת גם אם התחייב לה בעלה בכתובתה יותר מזה. תכליתה של תקנה זו הייתה להיטיב עם יורשי המנוח, על פי רוב ילדיו, לבל יצאו וידם על ראשם, אם תגבה האלמנה את דמי כתובתה במלואם ולא ייוותר להם דבר. וזה לשון התקנה:

 

כשיפטר הבעל בעירנו נשוי עם אשה, והוציאה שטר כתובה כדין כל אלמנה, אין לה לגבות מה שיתקיים לה מסכום כתובתה אלא ממחצית מה שהניח מנכסים, קרקע או מטלטלים, וישאר החצי משוחרר משעבוד לזוכה בירושת בעלה, בין שהיה מצוי בין שאינו מצוי, ואין לה רשות שתגבה יותר מסכום כתובתה מהחצי בלבד, בין שיספיק בין שלא יספיק זה בממונו ובקנינו. אבל ממון נדוניא ומה שהכניסה לו או מה שנפל לה בירושה מקרקע לאחר נשואיה, או מה שקנתה ממנו בשמה ומת בעלה, יחזיר כולו בעינו לה לבדה, כי אין זה התיקון אלא במה שידוע שהיה ממון הבעל וקנינו. והתכריכין וצורכי הקבורה יהיה מכלל ממנו, ואז תקח האשה כתובה מחצי ממנו, וישאר החצי ליורשיו4.

תקנה זו השתרשה והתקבלה ברוב קהילות ישראל.