ט. מתנת שכיב מרע

ב"ה

 

ט. מתנת שכיב מרע

 

     

שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנת שכיב מרע סימן רנ:

סעיף א': מתנת שכיב מרע אין צריך להקנותה בשום אחד מדרכי ההקנאה, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו…

סעיף ב': שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום, ואף על פי שקנו מידו, אם עמד ונתרפא לגמרי, המתנה בטלה ממילא…

סעיף ד: אין כל הדברים הללו אמורים אלא בנותן כל נכסיו ולא שייר כלום, אבל אם שייר כלום שלא נתן, דינו כמתנת בריא שאינה נקנית אלא בקנין. הגה: ולאו דוקא קנין, אלא ה"ה משיכה או מסירה או הגבהה, כל אחד לפי קניינו, בין קרקע בין מטלטלין. ודוקא במתנה כזו מהני מסירתו, אבל מתנת ש"מ שיכול לחזור בו לא מהני תפיסה כלום (מרדכי) וע"ל סעיף י"ג. ואפילו אם מת צריך קנין, לפיכך אם עמד אינו יכול לחזור בו. וכמה יהא השיור, אפילו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין. (וי"א דבעינן שיור כדי פרנסתו) (טור בשם הרא"ש)

 

סעיף ה': הסומא או הפסח או הגדם או החושש בראשו או בעינו או בידו או ברגלו וכיוצא בהם, הרי הוא כבריא לכל דבריו במקחו וממכרו ומתנותיו. אבל החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק, והרי הוא נופל על המטה, הוא הנקרא שכיב מרע. אף על פי שלא אמר שמצוה מחמת החולי (ב"י בשם תשובת רשב"א). וי"א דוקא ג' ימים הראשונים דינו כשכיב מרע, אבל לאחר ג' ימים, או שקפץ עליו החולי אפילו תוך ג', דינו כמצוה מחמת מיתה שיתבאר לקמן סעיף ז' וסעיף י"ז (טור בשם הרא"ש ועיין בב"י).

 

סעיף ז': במה דברים אמורים שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר, כשנתן סתם. אבל אם פירש מחמת מיתה, או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה, אפילו אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין, לכשימות; ואם עמד, חוזר אפילו יש בה קנין במקצת.

סעיף ח: המפרש בים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן, והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו, כל אחד מארבעתם כמצוה מחמת מיתה, והרי דבריו ככתובים וכמסורים דמו, ומקיימים אותם אם מת. ואם ניצל ועמד, אפילו קנו מידו במקצת, חוזר כדין כל מצוה מחמת מיתה.

 

סעיף ז' וסעיף ח' הם לגבי מצווה מחמת מיתה. ודינו שונה ממתנת שכיב מרע שאפילו אם נתן מקצת זה נקנה בלא אמירה. ובהגדרת מצוה מחמת מיתה כתב בנשמת אברהם "למשל אדם המצוה לפני שהולך לניתוח בהרדמה כללית". ומאידך אפילו אם עשה קנין, אם עמד חוזר, ונברר את זה בנפרד.

 

מיהו שכיב מרע? כתב בנשמת אברהם על סעיף א' בשו"ע:

מסתבר ששכיב מרע יכול להיות גם חולה שאין בו סכנה אך לב יודע מרת נפשו והוא חושש שהולך למות (כשהוא צלול בדעתו ואין חשש להפרעה פסיכיאטרי). ואמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שיכול להיות גם אדם שלכאורה בריא אך אמר בפירוש שהוא מרגיש שהגיע קיצו. ועיין בב"י שכותב: וכל שהוא חולה מושכב על מטתו מיקרי שכיב מרע. וכן אם הוא מסוכן אע"פ שהולך על רגליו. עכ"ל.

 

הנושאים שאותם נברר להלן: א. האם זה נחשב כירושה, או שזה קנין. ב. הקנין חל למפרע או משעת מיתה? האם מקבל המתנה יכול לסרב לקבל?

 

בבא בתרא דף קמז ע"א:

א"ר זירא אמר רב מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע רב נחמן אמר רבה בר אבוה מהכא ונתתם את נחלתו לאחיו יש לך נתינה אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע… רב מנשיא בר ירמיה אמר מהכא בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה בצואה בעלמא.

 

וכתבו התוספות שם, שאין הכוונה שזה מן התורה אלא שזה אסמכתא בעלמא:

מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה כו' – לאו מן התורה דוקא קאמר דהא רב נחמן גופיה אית ליה לקמן דאינה כשל תורה ועשאוה כשל תורה אלא אסמכתא בעלמא הוא דקאמר והא דקאמר מאי טעמא לא אמר מוהעברתם הכי פי' מאי טעמא לא מפיק אסמכתא דידיה מן והעברתם

 

ובגמרא שם קמז ע"ב:

ורבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא שמא תטרף דעתו עליו.

וכתב על זה הרשב"ם שני פירושים:

מתנת שכיב מרע – שקונה באמירה בעלמא אינה מן התורה וקראי דלעיל עצה טובה קמ"ל שיצוה לביתו בשעת מיתתו מה שיש לו לצוות הן על ידי קנין הן ע"י דבור כגון דברים שאין צריכין קנין שאדם מודיע לבני ביתו מי חייב לו כלום וממונו וחפציו ביד מי והיכן מונחין אלא מדרבנן בעלמא קונה גזירה שמא עד שיבאו עדים לקנות תטרף דעתו של חולה קודם שיבאו ולא יוכל להקנות ונמצאת צוואתו בטלה וקשיא לי מה בכך אם תבטל מאחר שאינו קונה באמירה תבטל ותבטל.

ולישנא אחרינא מפרשינן ונראה בעיני דלהכי תקון רבנן שיקנו דבריו באמירה שאם אין דבריו נקנין חיישינן שמא תטרף דעתו בחליו מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו.

 

הגמרא בב"ב קמט ע"א אומרת שמתנת שכיב מרע כירושה שויה רבנן, במעשה של איסור גיורא שכבר דנו עליו:

דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי ובי רב הוה אמר רבא היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי אי בירושה לאו בר ירושה הוא אי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה

מה פירוש מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן? האם הכוונה שלא צריך קנין או שזה חל לאחר מיתה, האם המקבל נחשב ליורש?

 

לכאורה תלוי בשאלה האם מתנת שכיב מרע היא חלה משעת אמירתו, לפני המיתה. או שמתנת שכיב מרע חלה רק לאחר שמת, אם זה לאחר שמת אם כן חז"ל קבעו שהנתינה היא כמו מתנת שכיב מרע. ואם מיד, הרי זו מתנה שחז"ל אמרו שלא צריך בה קנין.

 

הטור בסימן רנ כתב:

אבל במתנת שכיב מרע אינה צריכה כלום שהחכמים תקנו שדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו בין אם כתב או אמר נכסי לפלוני קונה לכשימות למפרע משעת נתינה אפילו בלא קנין,

הרי שלדעת הטור זה חל למפרע. אבל אם כן קשה קושית הבית יוסף:

ומ"ש קונה לכשימות למפרע משעת נתינה אפילו בלא קנין. קשה לי שהרי אמרו מתנת שכיב מרע אינו קונה אלא לאחר מיתה.

וכן כתב הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה ח:

מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה, ואין אחר זוכה בדבר שצוה לו בין במקרקע בין במטלטלי אלא לאחר מיתה.

 

אלא לכאורה זו גמרא מפורשת שמתנת שכיב מרע קונה למפרע, בגמ' בגיטין יד ע"ב, והביאה בקצות החושן סימן רנ ס"ק א':

אמנם דברי הטור על פי דברי תוס' והרא"ש סוף פ"ק דגיטין (יד, ב) דאיתא שם בהולך מנה לפלוני והנותן שכיב מרע ומית מקבל בחיי נותן דיתן ליורשי מקבל, וכתבו שם תוס' (ד"ה הא בשכיב מרע) משום דהו"ל למפרע.

 

וביתר ביאור, בגמ' גיטין דף יד ע"ב מובאת סתירה בין שתי ברייתות, לגבי אדם ששלח מנה לפלוני וכאשר הגיע השליח התברר שמת:

הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו לימא בהא קמיפלגי דמר סבר הולך כזכי ומ"ס הולך לאו כזכי.

אמר ר' אבא בר ממל דכ"ע הולך לאו כזכי ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע

רב זביד אמר הא והא בשכיב מרע הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות הא דליתיה למקבל בשעת מתן מעות

רב פפא אמר הא והא בברי' הא דמית מקבל בחיי נותן הא דמית נותן בחיי מקבל

 

כשהוא שכיב מרע, פרשו רש"י והרשב"א שבשכיב מרע אומרים הולך כזכי, משום שדעתו להקנות מעכשיו. אבל התוספות מבארים בדרך אחרת:

 הא בשכיב מרע – אור"י אף על גב דמת מקבל בחיי נותן ולא קני אלא אחר מיתת נותן אפ"ה קנו יורשין דדעת נותן הוא דכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות שיזכה המקבל אחר מיתתו או הוא או יורשיו ואפי' לא נולדו יורשי מקבל עד אחר מיתת נותן קנו אפי' למ"ד המזכה לעובר לא קנה דדברי שכיב מרע כשמת כמסורים למקבל משעת נתינת שכיב מרע או אמירתו.

לדעת התוספות מפורש שם שמתנת שכיב מרע חל מיד, כדעת הטור. וכן דעת הר"ן שם.

 

וכן כתב הרא"ש שם בסוף פרק ראשון:

הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו …ואי ש"מ הוה חזינן אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין ואף על גב דלא קני אלא לאחר מיתת הנותן אפי' הכי קונה אף על פי שמת מקבל בחיי נותן ואפי' נולדו יורשי מקבל אחר מיתת הנותן ואף על גב דבשעת מיתת הנותן לא היו ראויין לקנות למ"ד המזכה לעובר לא קנה וגם המקבל לא קנה בחייו כיון שמת בחיי הנותן אפ"ה קונה משום דדברי ש"מ לענין לקנות אחר מיתתו חשובין ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינתו הלכך כיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה ומורישו ליורשיו ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזיר ליורשי משלח דקי"ל דאין קנין למת וכן הלכתא.

אם כן מפורש כמו שכתב הטור שמתנת שכיב מרע חל למפרע.

 

אם כן לדעת רש"י והרשב"א בדעת רב אבא יש לומר שמתנת שכיב מרע חל רק לאחר מיתה, ולכן הוזקק לפרש בסוגיה שבשכיב מרע הטעם הוא רק משום הולך כזכי.

 

באופן יותר מוחלט, אומר את זה הריטב"א, שאופן הקבלה במתנת שכיב מרע זו ירושה מדין משמוש, ובזה מסביר את הגמרא לגבי איסור גיורא שכל דליתא בירושה ליתא במתנת שכ"מ, ע' ריטב"א קמ"ט ע"א:

אבל הנכון דמתנת שכיב מרע שורת הדין דלא קניא דהא לא גמרה אלא לאחר גמר מיתה ואין המתים נותנים, וחכמים תקנוה כדי שלא תטרף דעתו עליו ועשאוה כירושה וכאילו זה ראוי ליורשו, כי ע"י משמוש נחלה כל ישראל ראויים לירש זה את זה אילו הוה כלי שבטא,

ובזה ביאר את הגמרא שכל דליתא בירושה וכו' עיי"ש. מכל מקום ברור שלשיטתו מתנת שכיב מרע לא חל למפרע אלא רק לאחר מיתה

 

אלא שעל שיטת הרא"ש והתוספות שמתנת שכיב מרע חל למפרע יש לשאול מגמרא מפורשת לגבי דין אחריך, בבא בתרא דף קכט ב:

נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחרי אחריך יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון.

ובדף קלז עמוד א, מבואר שאם הראשון מכר, מועיל ואין לשני כלום לרשב"ג. אבל במתנת שכיב מרע לא עשה כלום משום שמתנת שכיב מרע חל רק לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך:

דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. …א"ר יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ומודה שאם נתנן במתנת שכיב מרע לא עשה כלום מאי טעמא אמר אביי מתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך.

אם כן כאן מפורש שמתנת שכיב מרע לא חלה למפרע, ולכן אומרת הגמרא שאם הראשון נתן במתנת שכיב מרע, היורשים קדמו משום שמתנת שכיב מרע חלה רק לאחר מיתה. וכתב על זה קצות החושן סי' רמ"ח ס"ק ט':

דכיון דעדיין לא נסתלק הנותן דהא שכיב מרע מצי חוזר עד שעת מיתה א"כ קדים אחריך.

כלומר, אף אם נאמר שבמתנת שכיב מרע המקבל זוכה למפרע, מכל מקום, כיון שהשכיב מרע הנותן יכול לחזור בו, הרי יש עדיין שייכות לשכיב מרע ואחריך קודמים. שהרי את הזכות הזו מקבלים ה"אחריך", והם קודמים למתנת שכיב מרע. אבל עדיין לשון הגמרא הוא קשה, שאומרת שהטעם הוא משום ששכיב מרע לא קנה 'אלא לאחר מיתה' וכבר קדמו אחריך.

 

לסיכום:

מתנת שכיב מרע היא תקנה דרבנן מיוחדת כדי שלא תטרף דעתו של השכיב מרע, ולכן אינה צריכה קנין. אלא שחז"ל הגבילו את זה רק לנותן כל נכסיו.

נחלקו הראשונים אם מתנת שכיב מרע חלה משעת נתינה: רש"י, רמב"ם, רשב"א וריטב"א סוברים שחל רק לאחר מיתה. ואילו דעת התוספות והרא"ש שמתנת שכיב מרע חלה למפרע[1].

הקושיה היתה מאחריך שלכאורה מפורש בגמרא שמתנת שכיב מרע חלה לאחר מיתה, ועל זה תירץ הקצות ששם אחריך קודם משום שלשכיב מרע יש עדיין זכות לחזור, ולכן אחריך קודמים למקבל מתנת שכיב מרע.

 

 

 

השלמה:

בית יוסף חושן משפט סימן רנז

כתב המרדכי בסוף פרק קמא דמציעא (סי' רנד) פסק הר"מ דאף הבריא שאמר לפלוני כך וכך אם ימות זה נקרא מצוה מחמת מיתה וקנה וכן משמע מתוך פירוש רש"י (ב"מ יט.) עכ"ל ועיין בתשובת הרשב"א ומהרי"ק שכתבתי בסוף סימן ר"נ (סמ"ד מח' טז) שהם חולקים עליו:

 

דרכי משה הקצר חושן משפט סימן רנז:

(ד) כבר כתבתי לעיל סוף סימן (רנ"ב) [ר"נ] (דמה"א סמ"ב) דברי המרדכי שכתב בשם מוהר"ם סוף פרק קמא דבבא מציעא (סי' רנד) וריש פרק מי שמת (סי' תרב) דבריא שאמר שיתנו כך וכך לפלוני דהוי כמצוה מחמת מיתה ופרק יש נוחלין (דף רנ"ד ע"א ודף רנ"ג ע"ד) (סי' תקצב) פסק דהוי כמתנת בריא ומהרי"ק (שורש צד נא ע"ד) ומהר"ם פאדוו"ה (סי' נב) כתבו בתשובותיהן שדברי מוהר"ם סותרין אלו את אלו. ולי נראה ליישבן דודאי לענין דבעי קנין הוי כמתנת בריא דזיל בתר טעמא דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי מכח שלא תטרף דעתו ובבריא לא שייך האי טעמא אמנם לענין חזרה סבירא ליה למוהר"ם דיכול כל ימי חייו לחזור בו דהוה כאלו התנה אם לא אחזור בי דהרי אף מצוה מחמת מיתה יכול לחזור בו והוא הדין הכא נמי כן נראה לי סברת מוהר"ם והמדקדק בתשובותיו שהביא המרדכי ימצא שם כדברי וכן משמע קצת בתשובת מוהר"ם פאדוו"ה סימן נ"ב.

 

אמרי משה סימן לט

והנה לכאורה נ"ל דבכל הני הראשונים דכתבו דזוכה למפרע הוא רק כשהוציא המתנה מתחת ידו ונתנו להוליך לפלוני ואז ס"ל דזוכה למפרע אף דהולך לאו כזכי גם בשכ"מ מ"מ בכה"ג זוכה למפרע משום דברי שכ"מ ככתובין ומסורין משא"כ באמירה לחוד לכ"ע ל"א דזוכה למפרע דהרי בסי' קכ"ה מתבאר דבהולך מנה הדין דל"מ חזרה בחלי' אם מת אח"כ. ובאמירת שכ"מ הדין דכל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו אף כשלא עמד וע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ד ובהגר"א (ס"ק ל"ד) וי"ל דלאו משום הולך בשכ"מ כזכי רק דדעתו הי' שיקנה מיד וקונה מדין מתנת שכיב מרע למפרע. (ונפ"מ לענין גר דליתא במתנת שכ"מ ועוד לכ"ד) וכל שרוצה שיקנה למפרע קונה למפרע ע"י דשכ"מ אבל באמירה לחוד באמת קונה רק לאחר מיתה ומסולק קושית הב"י על הטור דכתב ג"כ דקונה למפרע והקשה דהא מבואר דל"ק רק אח"מ. וכן סתירת הרא"ש הנ"ל דבספ"ק דגיטין ברא"ש מבואר ג"כ דקונה למפרע משעת נתינתו והיינו דוקא כשהוציא מתחת ידו ומיושב ג"כ הקושיא מהך דאם נתנה במתנת שכ"מ לא עשה כלום די"ל ג"כ דהיינו באמירה לחוד, אולם בתוס' ספ"ק דגיטין ד"ה הא, מבואר דקונה משעת נתינת שכ"מ או אמירתו: