ב"ה
יא. דין צוואות בערכאות
מה דינם של צוואות שנעשות בבתי משפט, ואינן מנוסחות כדין, האם יש תוקף משום שדינא דמלכותא דינא? ראשית יש לדון האם בכלל לצורת השלטון כיום יש גדר של דינא דמלכותא. על זה כתב כתב הרב דייכובסקי בתחומין כרך יח עמ' 18[1]:
האם לצורת השלטון המקובלת בימינו – "שלטון העם", באמצעות פרלמנט (כנסת), ממשלה וראש-ממשלה – יש סמכות מתוקף דינא דמלכותא"? תשובת הרשב"א (ח"א סי' תרלז) בקשר לכך היא: "כל שלטון ישראל הממונה בעירו ומושל במקומו דינו דין, והוא בעירו בכלל דינא דמלכותא כל זמן שעושה כחוקי מקומו, דומיא דמלך ממש." לדבריו, הטעם שמביאה הגמרא, שאנו עושים שימוש בגשרים הנבנים ע"י פקידי השלטון, חל גם על שלטון ישראל. אמנם הוא מסייג ואומר, שזהו דווקא בחוץ לארץ, אבל "בארץ שהיא ירושה לכל ישראל הוציאו רבותינו הצרפתים בנדרים."
אכן, היות והרמב"ם והשו"ע נתנו טעם אחר לדינא דמלכותא, ולא הבדילו בין מלכי גויים לבין מלכי ישראל, הרי להלכה גם לשלטון יהודי בארץ ישראל יש תוקף של דינא דמלכותא.
גם בתשובה קודמת (סי' תריב) כתב הרשב"א: "אם השלטון הזה יש בו כוח לעשות חוקים בעירו – דינו דין, דקיימא לן דינא דמלכותא דינא. ומי שמענישין המקלקלים – כגון, הגזלנים והגנבים והרצחנים וכיוצא בזה – ממשפטי המלוכה והאדנות הוא זה, ודינן בכל אלו וכיוצא באלו דין." ועיין שו"ת דבר-אברהם ח"א סי' א ויחוה-דעת ח"ה סי' סד.
כך כתב גם הרב קוק זצ"ל (משפט-כהן סי' קמד): "נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה ככללה… אבל כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי, על פי דעת הכלל ודעת בית דין, ודאי עומד הוא במקום מלך לענין משפטי המלוכה, הנוגעים להנהגת הכלל."
וע' בסוגיה בגיטין דף י' ע"ב, ושם נחלקו הראשונים אם למסקנת הגמרא רק שטרי ראיה כשרים או גם שטרי קנין. אבל לגבי דינא דמלכותא בירושה ע' בתשובת הרשב"א (ח"ו סימן רנד) .שהביא בית יוסף בסימן כו והביאה הש"ך בחושן משפט סימן עג ס"ק לט:
היאך נלמוד מדיני גוים להכחיש דיני ישראל חלילה. וכבר האריך הרשב"א בתשובה [ח"ו סי' רנ"ד], מביאה ב"י לעיל סוף סימן כ"ו [מחודש ז'], באחד שנשא אשה במקום שדנין בדיני גוים שאין הבעל יורש את אשתו כו', שאעפ"כ יורש את אשתו, ולא שייך בזה דינא דמלכותא כלל, דא"כ עקרת כל דיני התורה השלימה כו', ע"ש שהאריך הרבה.
וכבר כתב הרמ"א בשו"ע סי' שס"ט סעיף יא:
הנושא אשה במקום שדנין בדיני עובדי כוכבים, ומתה אשתו, לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר: כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עובדי כוכבים דאם מתה לא יורשה בעלה או כדומה לזה, וליכא בזה משום דינא דמלכותא (ב"י בסימן כ"ו בשם תשובת הרשב"א), דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל (מהרי"ק שורש קפ"ז).
הלכה זו מקורה בשו"ת הרשב"א הנ"ל:
שאלת מעשה היה בפירפינייאן בראובן שהשיא את בתו לאה לשמעון והכניס לו עמה סך ממון בנידוניא וילדה לו בת ואח"כ מתה לאה ואחר זמן מתה ג"כ הבת שילדה לו ועכשיו עמד ראובן ותבע בדיני הגויים שיחזיר לו אותו ממון הנדוניא שהכניס לו עם לאה בתו. ואעפ"י שהבעל יורש את אשתו והאב את בתו בדיני ישראל טוען ואומר שאין לחוש לירושת הבעל כיון שהכל יודעי' שהם הולכים בדיני הגויים והרי כל הנושא אשה שם כאילו התנה כן.
…לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נ"ל שאסור לפי שהוא מחקה את הגויים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון. שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים ודיניהם ולא עוד אלא אפי' לעמוד לפניהם לדין אפי' בדבר שדיניהם כדין ישראל. ע"כ אנו פה תמהים מקום המשפט בעירכם מקום תורה ויתרון דעת איך נתנו יד לכלל דברים אלו שאסרתן תורה שלמה שלנו.
…ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ומרבה הונו בזה בפועל כפיו נוקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא וגזלה ישיב. וחס ליה דאפי' גזלה ישיב רשע מיקרי כדאיתא בפ' הכונס (דף ס' ע"ב). ואם נאמר כן בטלה ירושת בנו הבכור דכל הנחלות ותירש הבת עם הבנים. ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח"ו שמא תחגור התורה עליה שק.
ובתחומין כרך ג' עמ' 231 הובאה תשובתו של הרב קוק לרב הרצוג על אלמנה שהשאירה שטר חוב ויש לה יורשים מדין תורה ואחותה שהיא יורשת מדינא דמלכותא השיגה כח מערכאות לגבות את השטר חוב, אם נלך אחר דינא דמלכותא:
לע"ד אין שייך מקום ספק בענין דד"מ לגבי תורת ירושה, וכד' הש"ך דסי' ע"ג [סקל"ט] בכלל הדברים המפורשים בתורה, ובירושה הדבר חמור יותר משארי דברים שהרי הקפידה תורה בזה גם במחלק נכסיו על פיו כשאמר בלשון ירושה כבב"ת קכו, ב במתני', ובשינוי של השוית בנות לבנים ראוי לדון להחמיר עוד ביותר משארי דיני ירושה, וכהא דבב"ת קט"ו, ב, כל האומר תירש בת עם בת הבן אפי' נשיא שבישראל אין שומעין לו, וכד' התוס' שם ד"ה אפי', שגם לצורך שעה מחמירין שלא לזוז מד"ת בדבר שפקרו הצדוקין. וה"נ פקרו המינין בדין יחוד הירושה לבנים ואמרו ברא וברתא כחדא ירתון כשבת קטן, ב, וא"כ יש להחמיר בזה עוד יותר מבשאר דיני ירושה. ולא שייך לדון בזה כלל בדד"מ ח"ו.
אלא שהנ"ל לא עוסק בצוואה, אלא בשאלה אם אפשר לקחת ירושה שהיא אינה על פי דין תורה אלא על פי דינא דמלכותא. אבל בצוואה שלא נכתבה כראוי, זהו דיון אחר, האם הצוואה יכולה להועיל, מחמת המנהג, או סיטומתא, וע' להלן.
אמנם בשו"ע סי' רנ"ג סעיף לג כתוב: "שטרי צוואה העולים בערכאות של גוים, כשרים." אלא שהמדובר שם הוא בשטרי צוואת שכיב מרע שלא צריך קנין. כך מבואר מתוך דברי הטור שם:
ששאלת שטר צוואת שכ"מ העולה בערכאות של עכו"ם אי דמי למקח וממכר או למתנה. תשובה מתנת שכ"מ בכל נכסיו או אפילו במקצת ומצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין בדיבורא בעלמא קני ושטרא ראיה בעלמא היא וכשר אבל מתנת שכ"מ במקצת ולא צוה מחמת מיתה וגם לא היה בה קנין אז נקנה הכל במסירת השטר ושטרא דידהו חספא בעלמא הוא.
אבל נראה דבזמן הזה אין רגילין לא בדיני ישראל ולא בערכאות של עכו"ם לקנות בשטר לא במכר ולא במתנה דשטר קנייה היינו שטר שכתוב בו שדי מכורה לך ומוסר השטר ליד הלוקח או שדי נתונה לך ומסרו ליד המקבל ובזה אין אנו רגילין בזמן הזה אלא מקיימין המכר באחד מהקניינים דשייכי בהו וכותבין השטר לראיה הילכך כולן כשרים בערכאות של עכו"ם
ואם כן הרי אין מקום להכשיר צוואה על ידי ערכאות של עכו"ם, כשלא מועיל מדין מתנת שכיב מרע. אבל לעיל עסקנו בדין מצוה לקיים דברי המת ואם זה מועיל רק כשהיתה השלשה של הנכס. ושם הבאנו משו"ת אחיעזר חלק ג' סימן לד דן בצוואה שלא נכתבה כהלכה ושיש שם גם סכום לצדקה, אם יש חיוב לקיים כפי הצוואה משום מצוה לקיים דברי המת. הוסיף חידוש גדול:
…גם מכבר הייתי מצדד לומר דהיכא שמי שצוה המת ליתן לו הוא מוחזק מטעם דינא דמלכותא בקיום הצואה ע"י ערכאות לא בעי' הושלש מתחלה לכך, אלא שלא מצאתי גילוי לדין זה דל"ד לנדר שא"י לחזור בו וכנ"ל. ולפ"ז בנ"ד אם הי' לנו ראי' והוכחה ברורה דנתכוין לתת לאשתו במתנה גמורה הי' אפשר לומר שתזכה גם בלא קנין מצד מצוה לקיים דברי המת, וממילא בודאי מחויבת ליתן המעשר לצדקה משום דהיא מצווה לקיים דברי המת.
וכתב בשו"ת חשב האפוד[2] חלק ב סימן קו
בהיות כן נראה ודאי דפה אנגלי' אשר העושה צוואה ממנה בתוך הצוואה איש אשר מוציא את הצוואה לפועל, והמינוי הזה יש לו תוקף לפי חוקי המדינה, הרי זה החזיקו בקרקע שהזכיר החלקת מחוקק דהוה כמו השלשה, ודבר זה יש לו תוקף בין לענין קרקע בין לענין מטלטלין, וממילא מצוה לקיים דברי המת, ומועילה הצוואה גם על פי תורה. אחרי שכתבתי כל זאת, בא אלי שוב מו"ה דוד הנ"ל ובידו קובץ אגרות של הגאון מו"ה חיים עוזר גרודזינסקי ז"ל הנקרא אחיעזר, והראה לי שדן שם בסי' כ"ה בענין הזה, וכותב שם בהמשך דבריו וז"ל ותמיד הייתי מפקפק על הצוואות של בריא הנעשות בערכאות לאח"מ שאין שטר לאח"מ ואעפ"כ בית דין של ישראל מקיימים דבריהם וממנין אפוטרופוסים לעשות כפי הכתוב בצוואה, ואמרתי דזה משום מצוה לקיים דברי המת, ואף דבעינן הושלש מתחלה לכך מ"מ כיון דמהני בערכאות שיש לזה תוקף ע"פ חוק המלכות לא גרע מהושלש מתחלה לכך, אלא שלא מצאתי גילוי מפורש לכך עכ"ל.
ושמחתי לראות שהלכתי בדרך שהלכו בו גדולי עולם, ומצדד הגאון ז"ל לראות כל צוואה הנעשית בערכאות כמו הושלש מתחלה לכך לפי שראה בתי דינים מקיימים צוואות כאלה, ועדיפא דהגאון ז"ל מדידי כי לדבריו כל צוואה הנעשית בדיניהם, אף על פי שאין בה מינוי של איש מוציא לפועל, יש לה דין של הושלש מתחלה לכך, הואיל והצוואה יש לה תוקף בערכאות. ואם כן כש"כ וכש"כ פה אנגלי' שבעל הצוואה ממנה שליש ויש לזה תוקף בדיניהם, שיש לומר דבכגון זה מצוה לקיים דברי המת אפי' בבריא, והרי המון בית ישראל יש להם על מה לסמוך, ואם לאו נביאים הם בני נביאים הם.
חידוש גדול כתב באגרות משה אה"ע ח"א תשובה קד:
אך בעצם מסתבר לע"ד שצואה כזו שודאי יתקיים כדברי המצוה בדינא דמלכותא א"צ קנין שאין לך קנין גדול מזה. וממילא כיון שא"צ קנין מועיל מדינא אף נגד היורשין אף שהוא מתנה לאחר מיתה. וראיה גדולה לזה מהא דמפורש בב"ב דף קל"א…
ולכן צריך לומר דבר חדש דכיון שא"צ קנין מטעם דכתב בעת הקידושין או הנישואין דהן דברים הנקנים באמירה, מועילה צואה כזו, משום דיכול אדם ליתן מתנה כזו שיהיה לה דין ירושה היינו שיקנה ברגע המיתה דזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואף שגם היורשין יורשין אז דכיון שלא הופסק אף רגע בין השלו לקנין המקבל ברשות היורשין יכול ליתן שיומסר תיכף משלו לרשות המקבל. אבל הוא רק כשא"צ קנין דבצריך קנין הלא עכ"פ אינו אז בעולם להקנות וממילא נשארו של היורשין שאין צריכין להקנאתו. וא"כ גם בצואה שנמסרה לדינא דמלכותא שיעשו ודאי כדבריה שאין לך גמ"ד גדול מזה וא"צ קנין יקנה המקבל תיכף בלא הפסק רשות אחר, שיכול זה ליתן.
… וזהו טעם גדול למה שבארץ הזאת נוהגים לסמוך על צואות כאלו ואין חוששין מליקח המעות לצדקה ואם כי לא נחתו לזה מ"מ כיוונו האמת ואם אינם נביאים בני נביאים הם.
על דברי אחיעזר ודברי האגרות משה, כתב הרב שלמה זעפרני ב"מוריה" (קטו, שנה כ' י-יב):
אחר כתבי כ"ז בררתי הענין אצל מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ואלו הדברים שעלו א דעתו היתה שאין תוקף לצוואות מכח קנין ולפי שהוא שטר לאחר מיתה ודלא כאג"מ.
ב ביחס לדברי האחיעזר בדין מצוה לקים דברי המת ס"ל בכוונתו שיש לקיים את הצוואה של פשרה בין הצדדים ולפי שגם האחיעזר לא נתכוין להפקיע לגמרי הירושה מכח צוואות שכאלו אלא לתת מקום לחלוקת כספי צדקה לאחר מתן חלק ליורשים ומדין מלקד"ה
ג. לגבי השאלה אם בעינן השלשה בדין מלקד"ה ס"ל דעיקר ההלכה היא דבעינן השלשה כדברי מרן השו"ע והגרע"א ואולם יחד עם זאת יש מקום לפסק האחיעזר כיון שמטרת ההשלשה היא ביטוי לגמירות דעת ואותם אנשים שאינם מתירים דרך אחרת אלא צוואה בערכאות אמדינן דעתייהו דכוונתם למתנה גמורה ובגמירות דעת שלמה כבהשלשה ודבר שכנראה לא היה בזמן החת"ס ושעל כן לא נתן תוקף בזמנו לצוואה בערכאות ולכך מדין מלקד"ה יש לעשות פשרה בין הצדדים ד ואמנם כ"ז בדיעבד אבל לכתחילה בוודאי יש לעשות צוואה ע"פ דעת תוה"ק.
בתחומין כרך יג דן הרב שאנן בצוואה בלשון לקויה, והביא את הדעות שמועילה צוואה בדינא דמלכותא וזה כמו מתנת בריא:
בנוסף יש לדון לקיים את הצוואה מכח המנהג ודינא דמלכותא. בענין המנהג כבר נאספו הדעות כעמיר הגורנה בספרים כפי-אהרן (חו"מ סי' יב) ותבואות-שמש (חו"מ סי' לד). הובאה שם דעת עקרי-הד"ט (או"ח דף עא-עב) שהמנהג להכשיר צוואות של נוטריון. הרדב"ז (שו"ת, סי' סז) כתב שהמנהג לקיים שטרות של ערכאות, ואף שמשום המנהג והתנאי איננו מבטלים דיני תורה (ועל כן אילו היינו דנים דיני ירושה, לא היינו מקבלים מנהג שלא תירש בת בין האחים), "אבל הכא אין אנו באים לדון אלא על המתנה, אם היא מתנה אם לא. וכיון שהמנהג לקיים שטרי המתנה העולות בערכאותיהם, מנהג מבטל הלכה, ובלשון מתנה יוכל להרבות לזה ולמעט לזה." וכן הביא מהר"א ששון ח"ב סי' יג, ועוד.
בספר כפי-אהרן סי' יג, בתשובת הראשל"צ מגן-אברהם, הביא עוד, שאף אם היה מקום לחוש לדעת כמה פוסקים, מכל מקום המנהג מכריע, ונגד כל ערעור יעמוד לימין הצוואה הזו המנהג הנזכר. ואפילו היו היורשים מוחזקים, אין "קים לי" מועיל נגד המנהג.
בספר תבואת-שמש הביא מכמה פוסקים, ששטר צוואה של ערכאות כשר גם מדינא דמלכותא. ואף שבשו"ע חו"מ סח,א נפסק ששטרות של ערכאות מועילים רק כשטרי ראיה ולא לקנין, מכל מקום בבית-יוסף שם הביא דעת רא"ש, עיטור, רמב"ן, רשב"א ור"ן להכשיר שטרות כאלו (וכן הוא מפוסקים נוספים בב"י ובדרכי-משה בחו"מ סי' שסט).
[1] בהקדמת מאמרו כתב: "בשנים האחרונות החל בית המשפט העליון לכפות על מערכת בתי הדין הרבניים לראות ברכוש שנצבר על ידי שני בני זוג – בעל ואשה – יצירה משותפת של שניהם, המחייבת חלוקה שווה בשווה בעת שחבילת השותפות שביניהם מתפרקת. במערכת המשפטית מוכר חוק זה כ"הלכת השיתוף". אמנם בשלב מוקדם יותר הניח ביהמ"ש העליון לבתי הדין הרבניים לפסוק כמתבקש מההלכה היהודית מקדמת דנא, לפיה חובות הבעל לאשתו לאחר הגירושין מתבטאים בפרעון כתובתה על תוספותיה, במזונות ובמדור (לה ולילדיו), אך מאז פסק הדין בתיק בבלי (בג"ץ 1000/92) נכפית תפישתו של ביהמ"ש העליון על מערכת השיפוט הרבנית."
[2] לרבי חנוך דוב פדואה (פדווא) ב"ר אליעזר זאב וולף טויבע (פדואה הוא שם המשפחה המקורי של אמו) נולד בגליציה בשנת תרס"ח (1908). בשנת ת"ש (1940) אחרי הכיבוש הנאצי הוא הצליח לעלות ארצה, ומונה כרב שכונה בירושלים מטעם העדה החרדית. בשנת תשט"ו (1955) מונה לרב איגוד הקהילות החרדיות של לונדון, וכיהן בתפקיד זה עד פטירתו בשנת תש"ס (2000).