י. מתנת בריא

ב”ה

י. מתנת בריא

כבר דברנו על כך שאדם לא יכול להוריש למי שאינו מיורשיו, משום משום שנאמר בפרשת נחלות “חוקת משפט” ולכן לא מועיל שום תנאי (רמב”ם הלכות נחלות פרק ו’ הלכה א’). לכן האפשרות של האדם לתת מנכסיו לאחר מותו היא רק במתנת בריא. אבל לא יכול לתת במתנה שתחול לאחר מותו כיון שכבר קדמו היורשים. ולכן גם תקנו חז”ל שדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי משעת נתינה שאם לא כן הרי היורשים קודמים (וע’ ערוך השולחן חו”מ רנ ס”א).

אם אינו שכיב מרע, האפשרויות הן לתת לתת מתנה שתחול שעה אחת קודמת מיתתו (כפי שמבארת הגמרא בגיטין דף כח ע”א שיכול לתת גט שיחול שעה אחת קודם מיתתו), וכן יכול לתת גוף מהיום ופירות לאחר מיתה.

וכך אומרת הגמרא על המשנה קלו ע”א “הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה” ואומרת שם הגמרא “הכי קאמר ליה גופא קני מהיום פירא לאחר מיתה”. ויכול גם להתנות שיוכל לחזור בו אם ירצה.

אומרת הגמרא בבא בתרא דף קלה ע”ב:

ואיזה היא מתנה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה אלא מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה מעכשיו לא הויא מתנה אמר אביי הכי קאמר איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה.

 ומסביר הרשב”ם שם:

ואיזו היא מתנת בריא שתקנה כל שכתוב בה מהיום כו’ – דמשמע הכי גופה קנוי לך מהיום ופירי לאחר מיתה אבל אי לא הוה כתב בה מהיום אינו קונה דאין מתנה לאחר מיתה שהרי אין כח לאדם ליתן מקודם לכן דבר שלא יוכל להקנות באותו הזמן שהוא רוצה שתתקיים המתנה ואחר מיתה היאך יכול אדם ליתן אחרי שמת ונקבר.

וכתבו התוספות שם ד”ה כל:

ומפרש רבינו תם מהיום ולאחר מיתה היינו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ומיירי כגון שפירש בפירוש מהיום אם לא יחזור עד לאחר מיתה דמסתמא אם אמר מהיום ולאחר מיתה הוי מהיום קני גופו ולאחר מיתה קני פירות כדמשמע במתני’ בסמוך.

אם כן לדעת הרשב”ם לא יוכל לחזור בו, כיון שנתן מתנה גמורה מיד. אבל לרבנו תם קנין של מהיום ולאחר מיתה, פירושו שמקנה מהיום אם לא יחזור בו. והדברים מבוארים בשו”ע חו”מ סי’ רנז.

וכתב הטור בסימן רנ”ז:

כתב הרמב”ם ז”ל מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה הרי זו מתנת שכ”מ שאינה קונה אלא לאחר מיתה שמשמע [דברים אלו] אף על פי שקונה הגוף מחיים אינו זוכה בו לאכול הפירות עד לאחר מיתה ע”כ לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו ופירות לאחר מיתה.

ואם כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ודאי היא לגמרי כמתנת שכ”מ ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מן הגוף.

וע”ע בשו”ע סימן ר”נ סעיף ט’, שאם נתן כל נכסיו מעכשיו, הרי היא כמתנת בריא ואינו יכול לחזור בו. וע’ בית ישי חידושים סי’ ס”א אות ב’.

אבל כאן יש לשאול (הרב רפאל שטרן, עמ’ 185):

כיצד אדם מקנה את הפירות שיבואו אחר מותו והרי הוא מקנה פירות שלא באו לעולם[1]. ואפילו אדם חי אינו יכול להקנות פירות שאינם בעולם כיצד יקנה את הפירות אחר מותו והרי אפילו אם הם בעולם בשעת מותו ולא קיים החסרון של דבר שלא בא לעולם הוא עצמו הנותן כבר אינו בעולם ואדם אינו יכול להחיל קנין ביחס לשעה בה הוא אינו בעולם וכנ”ל ברשב”ם?

אבל שאלה זו כבר מתורצת בשו”ת רבי עקיבא איגר מהדורא תניינא סימן פח

במהיום ולאח”מ שקנה הגוף מהיום ופירות לאח”מ לכאורה אין פירושו דחל קנין הפירות לאח”מ, הא אין קנין לאח”מ, אלא העיקר דקנה הכל מעכשיו אלא דשייר הנותן לעצמו הקרקע לפירות שיגדלו כל ימי חייו, א”כ ממילא לגבי הפירות שיגדלו לאח”מ, בכלל הקנין שקנה מעכשיו.

כלומר דעת רעק”א שהקנין של הפירות שנשאר לנותן הוא מדין שיור. וביאר רעק”א שעל כרחך שהוא מדין שיור שאם לא כן כיצד יקנה את הפירות לאחר מיתה והרי אין קנין לאחר מיתה אלא שקנה הקונה הכל בשעת המכירה ורק שייר המוכר לעצמו את הפירות שבחייו.

אבל בהמשך מביא רע”א בשם הבית מאיר שטוען שמהיום ולאחר מיתה אין זה שיור:

והנה ידידי הגאון מה’ מאיר בעמ”ח בית מאיר השיב ע”ז, וז”ל, נ”ל אף במקום דאתינן מכח שיור מקום פירות אינו יודע במה יקנה למפרע בשעה ראשונה במה שהשאיר לנפשו ולא הקנה אז, דהא ל”א מעכשיו ול”א מהיום על מה ששייר, אלא נ”ל אפשר דהקנין נגמר במה ששייר עד יום מותו בשעה הסמוכה למיתתו, בעוד שכח בידו להקנות בשעה זו קונה השיור עפ”י שטר מתנה שבידו, שלא שייר לנפשו אלא עד שעה זו, ששוב א”צ ויקנה המקבל… ובנידון דמהיום ולאח”מ בל”ז לא מטעם שיור אתינן, דאלו כן הוי שייר לנפשו כל גוף הקרקע, דהרי כולה היא מקום הפירות, ומה הגוף שהקנה לו מעכשיו.

ומפרש הבית מאיר על פי רשב”ם דף קלו ע”א. המשנה שם אומרת “הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך”, וכתב על זה הרשב”ם:

הכותב נכסיו לבניו – בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה ורוצה לכתוב להם נכסיו לאחר מותו אלא שיאכל פירות בחייו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דמשמע מהיום יהא קנוי לך הגוף לבדו ולאחר מיתה תהא נגמרת המתנה שתאכל גם הפירות לאחר מיתתי אבל בלא מהיום לא נתן להם כלום דאין מתנה לאחר מיתה דבההיא שעתא אין לו חלק בהן שיוכל להקנותן.

וז”ל הבית מאיר:

אלא הענין הוא כדפי’ רשב”ם והנ”י דמשמעות מהיום יהא קנוי לך הגוף לבד, ולאח”מ תהי’ נגמרת המתנה שתאכל גם הפירות אחר מיתתו, ונראה דעתם מדהתחלה בחייו שוב אין מזיק, ויוכל לגמור אחר מיתה,

היינו שזו מתנה שמתחילה מחיים ונגמרת לאחר מיתה. ואין אלו שני דברים, גוף הקרקע והפירות, אלא זה דבר אחד שהולך ונגמר. וכיון שרק נגמר, לא מפריע מה שנגמר לאחר מיתה.

ועל זה השיב לו רע”א:

השבתי רחוק אצלי לומר דבגמר קנין הוי לאח”מ או סמוך למיתה, גם מ”ש מעכ”ת דהענין דמהיום יהי’ קנוי לו הגוף לבדו ולאח”מ יוגמר לפירות, לא ידעתי, כיון דהגוף קנוי מהיום באיזה זכות יאכל הנותן הפירות, הא גדלו בשדה של זה, ע”כ דמשייר לנפשו הפירות בענין דלא הוי דבר שלב”ל, דמשייר מקום הפירות, ומה שהכריח מעכ”ת, דאם כדברי מה יקנה למפרע משעה ראשונה במה דהשאיר לנפשו ולא הקנה אז, איני יודע התחלה לדברים אלו, דמיד שהקנה לו השדה קנה הכל רק דמשייר לעצמו הקרקע לזכות זה לאכול הפירות שגדלו בחייו. וכאלו חזר המקבל ונתן לו זכות זה, ואחר מיתת הנותן דפקע זכות זה, ממילא הכל להמקבל, כמו נותן לחבירו קרקע לפירות כל ימי חייו וברור:

וע’ בקובץ שעורים ב”ב סי’ רפ”א שבאר דעת רע”א ובית מאיר. רע”א כתב את הדברים בנדון השאלה שם שאדם כתב הנכסים לבנו מעכשיו, בתנאי שיתן כך וכך רובל טלר לעזבון, וכן כתב לבנים אחרים. האם הבכור יטול פי שנים בכסף זה שכל אחד מהאחים נותן לעזבון. אם זה חל למפרע, הרי שהכסף הזה גם כן נתחייבו מחיים, ואם כן הרי זה חוב ראוי ואינו מוחזק ולכן בכור אינו נוטל פי שנים. אבל אם  זה נגמר לאחר מיתה, יתכן שלאחר מיתה הם נותנים תמורת הבית שקבלו, ואז הבכור יטול פי שניים (צ”ב בנקודה זו). ועיי”ש שרע”א מסתפק אם בכור יטול פי שנים בסכומים אלה שהאחים נותנים.

דיון על ענין זה נמצא גם בחוות בנימין (הרב ישראלי) סי’ עב. שם הנדון במה ש“קורה לעיתים, עפי”ר בזיווג שני, שבגלל קטטות ומריבות ואי-שביעות רצון מהחיים המשותפים, הבעל במטרה למנוע מאשתו זכות מזונות ומדור לאחר אריכות ימיו, כותב במתנת בריא נכסיו לאחרים, אם לילדיו הוא, ואם למוסד צדקה וכיו”ב, גוף מהיום ופירות לאחר מיתה; וזה דוגמת המבואר במשנה (ב”ב קלו א). הדברים מתגלגלים אח”כ ובאים לביה”ד, כשהאלמנה קובלת על קיפוח זכויותיה המגיעות לה עפ”י הדין מתנאי הכתובה.”

וראה את הפסק של הרב גדליה צימבליסט ב שורת הדין כרך ג, ע’ קמד:

המדובר בתביעת אלמנה שנישאה בזמנו לבעלה המנוח בזיווג שני, ולו בן ובת מאשתו הקודמת. כמה שנים לפני מותו כתב צוואה המקנה לבנו ולבתו בחלקים שוים את כל רכושו, כולל הדירה שגר בה עם אשתו. תמורת עזיבת אשתו את הדירה – אחרי מותו – יש לתת לה סך 10000 ל”י. כך כתוב בצוואה. הצוואה נעשתה בקנין מהיום ולאחר מיתה, כדין צוואת בריא. אחרי כתיבת הצוואה העביר את כל רכושו – פרט לדירת המגורים – לבנו ובתו בטאבו. אחרי כן שחל”ח. כעת באה האלמנה בתביעת מדור, שיאפשרו לה לגור בדירה כל ימי חייה, כזכות כל אלמנה מדין תנאי כתובה: “את תהא יתבא בביתי וכו'”. מזונות אינה דורשת לפי שעה, כי היא משתכרת, ויש לה הכנסה חדשית. מאידך באים הבן והבת להוציאה מן הדירה, מכח הצוואה.

וע’ לשון הרשב”ם שהובא לעיל על המשנה בדף קלו, שזה בדיוק הנושא של המשנה שאדם נותן לבנו מהיום ולאחר מיתה כדי שלא ישתעבד” הכותב נכסיו לבניו – בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה ורוצה לכתוב להם נכסיו לאחר מותו אלא שיאכל פירות בחייו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דמשמע מהיום יהא קנוי לך הגוף לבדו ולאחר מיתה תהא נגמרת המתנה“. ולכאורה ברור שאין האלמנה תקבל ממה שבעלה נתן במתנת בריא אף שחלה לאחר מיתה.

לגבי נכסים שהבעל נתן במתנת שכיב מרע נפסק שהאשה גובה מהם. ע’ שו”ע הלכות כתובות סימן צג סעיף כ’[2]. אף שלכאורה כפי מה שכתבתי הרי ברור שאם האב נתן במתנת בריא האשה לא תגבה, מצאנו שהבית יוסף בסימן רנ”ב הביא בענין זה את תשובת ר’ יהודה בן הרא”ש:

כתב ה”ר יהודה בן הרא”ש (סי’ פד) שנשאל על הנותן מתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה אם תזון אלמנתו מאותם נכסים והשיב שדינה כמתנת שכיב מרע ואלמנתו נזונת מנכסיו וחלקו עליו כמה חכמים ואמרו שדינה כמתנת בריא ואינה נזונת מנכסיו והאריכו בראיות.

וכתב בדרכי משה סי’ רנב על דברי בית יוסף בשם ר”י בן הרא”ש: “וכן נתבאר בסימן רנ”א שדינו כדין מתנת בריא”.

דין זה הוא נפ”מ משאלה שנדונה לגבי הבנת מתנת בריא. אם כרע”א שזו מתנה בשיור, ודאי שאין האלמנה גובה מהם. אך אם זו מתנה שנגמרת לאחר המיתה, יתכן לומר שכיון שזכויות האשה גם הם עם המיתה, יתכן היא תגבה את זכויותיה, גם אם הבעל נתן במתנת בריא. וכן יש לדון אם זה גוף מהיום ופירות לאחר מיתה, האם היא תגבה מהפירות של הקרקע למזונותיה. (וכן בנדון גבית כתובת בנין דכרין בשו”ע סי’ קי”א סעיף יז:

נתן נכסיו לאחרים במתנת שכ”מ, הואיל ומתנת שכ”מ אינה קונה אלא לאחר מיתה, הרי המתנה וחיוב התנאים באים כאחד, ולפיכך בנים יורשים כתובת אמם שמתה בחיי בעלה. ואם נתן במתנת בריא מהיום ולאחר המיתה, דינם מתנת בריא לענין זה.

אלא שהרב ציבליסט שם פסק שיש זכויות לאלמנה אף שמדובר במתנת בריא:

עפ”י האמור בש”ע סי’ ק’ ס”א בהגה וז”ל: “וי”א דוקא שנתן לאחרים, אבל אם נתן ליורשיו במתנת בריא אשה גובה כתובתה מהם”.

והנה שם איירי לענין כתובה שגובה גם ממשועבדים, אלא שהמדובר שם לגבות ממטלטלין, דמדינא דגמרא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי, אלא שהגאונים תקנו שיגבו גם ממטלטלי דיתמי, אך לא ממטלטלי שהבעל מכר או נתן במתנת בריא, וע”ז אמר שאם נתן ליורשיו דינה כירושה שהמטלטלי משתעבדי. אולם דין זה שייך גם לנדוננו, שהרי מקור הדין הוא במרדכי פ’ נערה. ושם איירי גם לענין מזונות האלמנה שאין גובין ממשעבדי, ולפי דברי המרדכי שם יוצא שאם נתן במתנת בריא למי שראוי ליורשו, האלמנה גובה ממנו למזונותיה.

ולכן מחלק הבן, שהוא קיבל במתנה מה שראוי לירושה, צריך לתת לאלמנה. אבל הבת שקיבלה חצי דירה, היא מתנה רגילה, והיא יכולה להוציא את האלמנה מחלקה, או לגור איתה כיון שעל זה אין לאלמנה זכויות.

[1] ובעצם גם על עצם השיור יש לשאול איך משייר דבר שלא בא לעולם ערוך השולחן חושן משפט סימן רט סעיף יז:

כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו משייר דבר שלא בא לעולם כיצד מכר שדה לראובן ושייר מפירותיה לשמעון דבר ידוע בכל שנה שאמר שדה לראובן וכך וכך פירות לשמעון לא קנה שמעון כלום מהפירות וראובן נוטל כל הפירות והמוכר יחזיר לשמעון מעותיו… וכל זה הוא שמכר הפירות לאחר אבל אם שייר הפירות לעצמו כך וכך פירות לשנה שיורו שיור דאמרינן דבעין יפה שייר והיינו ששייר מקום הפירות והוי כדקל לפירותיו ואף על פי שלא פירש ולאחר לא אמרינן ששייר מקום הפירות אא”כ פירש להדיא כן.

אבל ע’ ערוך השולחן רנ”ז ס”א: “…ואף על גב דאין יכול לשייר דבר שלא בא לעולם ואיך שייר לעצמו הפירות אמנם כבר נתבאר בסי’ ר”ט דלעצמו שייר גם מקום הפירות ולכן אף גם יכול למכרם כמו שיתבאר מפני שמקום הפירות הם בעולם”

[2] וע’ חוות בנימין סימן עב: מפורש במשנה בגיטין (דף מח ב): אין מוציאין… ולמזון האישה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. אך זה אמור אם נתנם במתנת בריא, ואילו כשנתנם במתנת שכיב מרע אלמנה ניזונת מהם. וזה כפי שמתבאר בגמרא (ב”ב קלג א) שאין מתנת שכ”מ עדיפה מיורשים. וכך נפסק בשו”ע (אה”ע סי’ צג כ).

​