ב"ה
- גדר ירושה
א.
המקור המרכזי בתורה לדיני ירושה הוא בפרשת פינחס (במדבר כ"ז, ו–יא):
(ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: (ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו: (י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו: (יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
אנצקלופדיה תלמודית ערך ירושה:
הירושה באה ליורש מאליה, שאין אדם מזכה אותה לו, אלא מעצמה נופלת לו ירושת אבותיו, ואין היורש צריך לעשות מעשה קנין בירושתו כשאר כל אדם הזוכה בממון, ויורש הוא אף דבר-שאינו-ברשותו, שאין מועיל בו קנין, כגון גזילה שנגזלה מן המוריש ומצויה אצל הגזלן, או שאר דברים שאין מועיל בהם מעשה קנין, כגון חוב שחייבים למת, אף שבדרך מקח אינו נקנה אלא בדרכים מיוחדות, ואף מי שאינו בן קנין ישנו בתורת ירושה, כגון קטן, לראשונים הסוברים שאין לו זכייה מן התורה, שמכל מקום יורש הוא מן התורה, וכן יש מהאמוראים סוברים בדעת תנאים שאף עובר* במעי אמו יורש מטעם זה שהירושה באה מאליה, אף על פי שלדעתם המזכה ממון לעובר לא זכה בו.
וכתב חינוך מצוה ת:
שנצטוינו בדיני נחלות, כלומר שמצוה עלינו לעשות ולדון בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שנאמר [במדבר כ"ז, ח' – ט'], איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת וגו', וסוף הפרשה [שם, י"א]. והיתה לבני ישראל לחוקת משפט כאשר צוה ה' את משה ואל תחשוב שאמרי בזה שהמצוה היא שנעשה בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שארצה לומר שיהיה האדם מצווה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים, כי האל ברוך הוא לא רצה להוציא נכסי האדם מרשותו שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו כמו שיחשבו חכמי האומות, אבל הודיענו שזכות היורש קשור בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו מיד נופל עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורבותינו זכרונם לברכה יקראו לזכות החזק שיש ליורש בנכסי מורישו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות נחלה ממשמשת והולכת, כלומר, שזכות היורש במוריש כאילו הגופים דבוקים זה בזה. שכל היוצא מן האחד נופל על השני…
האם ר"ל שיש כביכול חפיפה בזכויות על הנכסים בין המוריש לבין היורש, האם יש רגע שלשניהם יש זכות?
הגמ' בב"ב קמט ע"א מספרת על איסור גיורא:
איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ת"ש דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי ובי רב הוה אמר רבא היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי אי בירושה לאו בר ירושה הוא אי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה אי במשיכה ליתנהו גביה אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין אי אגב קרקע לית ליה ארעא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא
ע' רשב"ם שם, שהשאלה האם שכ"מ אומר בחוליו שמעות שאצלו הם של פלוני, האם מקבלים את דבריו. ושואלים התוספות בגיטין יג ע"א ד"ה דהא, שדנים מדוע לא יהיה אצל איסור גיורא ההלכה שמצוה לקיים דברי המת[1]. ורצו התוספות להוכיח משם שלא אומרים שמצוה לקיים דברי המת אלא במקום שהושלש (ועוד ידון דבר זה). ודחו התוספות:
אומר ר"ת דבגר לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון דמכחו יורשין אבל גר דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו וכי האי גוונא אמרינן התם דכל דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע כו'.
ומשמע בתוספות שכח המת מנכסיו לא פסק ולכן יש דין של מצוה לקיים דברי המת. מה שאין כן בגר שאין לו יורשים.
והסביר את הדברים באמרי משה סי' לח אות כג:
וחזינן דיש למת זכי' לענין להוריש ומכ"ש בנכסים שלו שעוד לא פסק כחו מהממון ומכחו הם יורשים, היינו דאם היינו אומרים דדין ירושת הקרובים הוא לגבי' הפקר כלומר דכשמת פקע כחו לגמרי מהממון והי' צריך להיות נכסיו הפקר וגזרה התורה שלא יהי' הפקר רק קרוביו זוכים אז לא הי' שייך מלד"ה כמו בגר דאין לו שום זכות לצוות על נכסיו לאח"מ דאינם שלו כלל. וע"ז כתבו התוס' דאינו כן דלא פסק כחו מהממון דגם לאח"מ יש לו כח להנחיל כנ"ל ורואים כאילו קיים כמש"כ לעיל ומכחו הם יורשים וע"כ שייך מצוה לקיים דברי המת. ובגר דליכא יורשים פסק כחו לגמרי מהממון דכל דאינו נוגע לירושת קרוביו אין למת שום זכי' וקנין דאין קנין לאחר מיתה כנ"ל וגם מנכסים שלו נפקע כחו לגמרי וע"כ ל"ש בגר מצוה לקיים דברי המת ואולם גם כשיש יורשים אין לו כח להקנות שיחול הקנין לאח"מ וכמו דאמרי' בב"ד דאין שטר וקנין לאח"מ והיינו דדין וזכות הירושה שיש להיורשים מפקיע ממנו כחו שלא יהי' שולט על ממונו להקנות לאחרים ולהפקיע הירושה ורק במתנת שכ"מ תיקון חכמים דאף דמתנת שכיב מרע חל לאח"מ בכ"ז דוחה הירושה.
וראיה לכך שיש מצב שהמת זוכה כשהוא מת, יש מדין משמוש, ראה הקדמת אוצר עיונים בש"ס מתיבתא סי' נג אות ד:
דין מחודש מצינו בנחלה שהנחלה ממשמשת והולכת דרך הקרובים שמתו על מנת להעביר הנחלה לקרוביהם הראויים ליורשם אילו היו בחיים וכפי שכתבו התוספות קח ד"ה ואחין שכך הוא הגדר באח היורש את אחיו שאף לולא שנתחדש סיבת ירושה מכח האחווה שביניהם יש לו סיבת ירושה מכח שאביו יורשו ואף שאביהם מת והוא בקבר מכל מקום יורש כשהוא בקבר על מנת להוריש לבניו שהם אחי המת בעל הנכסים מקור הלכה זו כפי שמצינו קטן ובן אין לו עיין עליו שבני הבן יורשים את אבי אביהם כמו אביהם וקודמים לירש יחד עם הבנים וקודמים לירושת הבנות משום שיש בהם את כח הירושה של הבן שיורש ומעביר להם את הנחלה אף כשהוא מצוי בקבר
הביא האמרי משה שם באות ג', מדין משמוש ירושה (ע' בסוגיה קטז ע"ב) לגבי בנות צלפחד, שם אומרת המשנה:
מתני' בנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור נוטל שני חלקים.
וכותב הרמב"ן שם בהסבר הדין של בכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק:
מתני' בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים וכו' ושהיה בכור ונטל פי שנים. פי' אף על גב דלא אתו נמי הני נכסי ליד צלפחד דמת בחיי אביו, אפילו הכי כיון דחפר הוה מוחזק שארץ ישראל מוחזקת היא ירית ליה צלפחד בקברו של צלפחד ושקיל (להו) פי שנים כדתניא בתוספתא דפירקין (פ"ז) ואיתא נמי בתוספתא דבכורות (פ"ו) כיצד אין נוטל בראוי כבמוחזק מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, פי' שאף באותו חלק שיש לאביו שהיה פשוט בנכסי זקנו אינו נוטל פי שנים משום דראוי הוא לאביו, וכל שכן בנכסי הזקן כשבא לחלוק עם אחי אביו שאינו נוטל פי שנים באחד מאחי אביו, שהרי אינו בכור לזקן. ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, פי' כשבא הוא ואחיו לחלוק עם אחי אביהן נוטלין הן פי שנים דחזינן ליה לאבוה כאלו הוא קיים וירית פי שנים מנכסיו, דהא אבוה מוחזק הוא, והבכור יורש את אביו בקבר להנחיל לבניו, שהן יורשין בראוי,
ורואים שהבכור יורש בקבר את הירושה ומקבל פי שנים, ואחר מכן מוריש לבניו. אם כן יש מצב שהמת עדיין מחזיק בנכסים ומוריש, ויתכן שזו כוונת ספר החינוך שכותב שם: "שזכות היורש קשור בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו מיד נופל עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק". אלא שפשטות החינוך לכאורה משמע שהנכסים הם ברשות היורש כביכול בחיי המוריש, ולפמ"ש זכות המוריש היא שקיימת לאחר מותו.
כיוצא בזה כתב האבני נזר או"ח סי' מח ס"ק י', לגבי מה שכתב הנימוקי יוסף שאישו משום חיציו פירושו שנתחייב מרגע ההדלקה, ולכן אם מת גובים מנכסיו. כתב האבני נזר:
הרמב"ם פסק פרק י"א מהלכות בכורים הלכה כ' דילדה שני זכרים ואין ידוע איזה הבכור דאפילו מת האב בתוך ל' והבנים קיימים משתלם מנכסים. ואפילו שכבר חלקו הנכסים. וכתב הכסף משנה דבהגיע יום ל' חל חיוב על הנכסים ואף דכבר חל רשות יורשין. ועל כרחך דחשובים הנכסים עדיין בחזקת אביהם לענין שיחול עליהם שיעבוד הבעל חוב.
כמו למאן דאמר עובר אינו יורש ויורשין בני משפחה כל הנכסים. מכל מקום אחר כך כשנולד. יורש הוא הנכסים. ולא אמרינן כבר חייל רשות בני משפחה עליהם. אלא כאלו עדיין ברשות אביהם להורישם לבנו. הכא נמי חשובים כשלו לענין שיחול שיעבוד הכהן עליהם.
ובהמשך כתב החינוך:
ולפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכל עיקר האזהרה איננה רק על הבית דין שדנו בענין הנחלה כן, וזהו לשונו שכתב הוא, מצוה לדון בדין הנחלה, וכמו שביאר הענין במצות הפרת נדרים שלפנינו.
והרמב"ם לשיטתו בהרבה מצוות כגון דיני נזיקין שכתב "מצוה לדון דין בור" ו"מצוה לדון דין שור", היינו המצוה היא על הציבור לדון.
הנחלה היא מוגדרת כדין, ע' רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ג הלכה ה:
הנחלות כדינין שנאמר בהן לחוקת משפט, לפיכך אין מפילין נחלות בלילה.
רשב"ם קיג:
דתניא כו' – כלומר דהכי נמי אשכחן בברייתא אחריתי דמשוי להו לכל נחלות דין, דסד"א חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא ולא חשיב דין קמ"ל…
ולכן כותב הרמב"ם בהלכות נחלות פרק ו':
הלכה א: אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל בה, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל.
הלכה ב: לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, איש פלוני יירשני במקום שיש לו בת, בתי תירשני במקום שיש לו בן לא אמר כלום וכן כל כיוצא בזה, אבל היו לו יורשין רבים כגון בנים רבים או אחים או בנות ואמר כשהוא שכיב מרע פלוני אחי יירשני מכלל אחי או בתי פלונית תירשני מכלל בנותי דבריו קיימין בין שאמר על פה בין שכתב בכתב, אבל אם אמר פלוני בני יירשני לבדו אם אמר על פה דבריו קיימין, אבל אם כתב כל נכסיו לבנו לא עשהו אלא אפוטרופוס כמו שביארנו.
וזו משנה בבבא בתרא קכו ע"ב, שאינו יכול להפקיע את הירושה מהיורש:
מתני' האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין
וע' רשב"ם שם, שאם משום ירושה הרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה. אבל אם משום מתנה יש כח באדם לתת מתנה בצוואת שכיב מרע שאינה צריכה קנין ולא שטר אם הוא מצוה מחמת מיתה.
החלק השני של הלכה ב' ברמב"ם: "היו לו יורשים רבים…" זו משנה בדף קל ע"א:
מתני' האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאין ראוי לו ליורשו אין דבריו קיימין
כשהיו לו הרבה יורשים רשאי לתת את הירושה לאחד מהם אם לא מפקיע בפירוש ירושה מאחר.
כיון שהירושה היא חוקת משפט, לכן לא יכול להתנות וזה אינו כמו דבר שבממון, שמתנה על מה שכתב בתורה, כמו ששנינו במשנה לעיל. וכמ"ש ברמב"ם הנ"ל בהלכה א'.
חידוש גדול כתב הרב עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל כרך ב – יורה דעה סימן ס
משפט הירושה בתורת ישראל אינה זכות גזעית שעוברת מהמוריש ליורשיו באופן אוטומטי, אבל היא עוברת ליורשיו בזכות המשפט. וכן אמרו רז"ל: והיתה זאת לכם לחוקת משפט, אורעה כל הפרשה כולה להיות דין ואין דין זה נעשה אלא ביום ובבית דין של שלשה. מכאן אנו לומדים שבשעה שאדם מת עוברים כל נכסיו לרשות בית דין. זאת אומרת לרשות העם כולו, ובית דין שהם אפוטרופסים של העם הם מנחילים את נכסי המוריש לאותם הראויים ליורשו מדין תורה. ולא עוד אלא שגם המוריש עצמו בשעה שהוא מחלק נכסיו אחרי מותו ליורשיו הוא מדין משפט שהתורה זכתה אותו לעשות דין ברכושו ולחלקו לפי משפטו הוא.
בשעורים הבאים נדון בגדרים של היורשים השונים, הירושות השונות, ובאופנים שבהם יכול האדם לצוות צוואה ולתת ירושה.
[1] ועוד נדון בכלל זה של מצוה לקיים דברי המת שיש אופן מצוה שמוטלת לעתים על היורשים לקיים את הצוואה אף באופן שלא זכו המקבלים זכייה גמורה. הכלל של דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמו, שזה מדבר בשכיב מרע המוטל על מיטתו שנתן כל נכסיו (ולא שייר), שחל בלא קנין (וביארו התוס' (שם ד"ה מניין) שאינו מדאורייתא ממש, אלא מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא. וטעמו שמא תיטרף דעתו עליו (בבא בתרא קנא:), שימות מתוך צער שלא יקיימו בניו צוואתו (רשב"ם שם)). ודין מצוה מחמת מיתה, כשהאדם יודע שהוא הולך למות "מְצַווה מחמת מיתה". החידוש הוא שמצווה מחמת מיתה איננו מוגבל בכללים של מתנת שכיב מרע, וגם אם נתן רק מקצת נכסיו, המתנה בטלה אם עמד מחוליו.. ורק יש תנאי שאם עמד חוזר. וכן יש אופן של הנחלה, שהאב יכול להוריש למי מהיורשים את הירושה.