שעור ב’ – ירושת משפט

ב”ה

 

שעור ב’ – ירושת משפט

 

 

בפרשת כי תצא כא, טז, נאמר:

וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן  הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:

הדין הוא שאדם מלבד האפשרות שלו לתת במתנה, יכול “להנחיל”, היינו יכול לקבוע מי יהיה היורש. אבל בתנאי שלא יפקיע חלק הבכור. וכן כתב הרמב”ם הלכות נחלות פרק ו’ הלכה א’:

אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל בה, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל.

 

מקום נוסף שהביא הרמב”ם דין “חוקת משפט”, בהלכות אישות פרק יב הלכה ט:

התנת עמו[1] אחר שנשאה שלא יירשנה תנאה בטל ואף על פי שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכל תנאי שבירושה בטל אף על פי שהוא ממון שנ’ (במדבר כ”ז) בה לחקת משפט, ובשאר הדברים תנאו קיים, כגון שהתנה עמה שאין לה שאר וכסות, על מנת שלא יאכל פירות נכסיה, וכל כיוצא בזה תנאו קיים

 

ובהלכה ב’ ברמב”ם שם הוסיף:

לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, איש פלוני יירשני במקום שיש לו בת, בתי תירשני במקום שיש לו בן לא אמר כלום וכן כל כיוצא בזה.

אבל היו לו יורשין רבים כגון בנים רבים או אחים או בנות ואמר כשהוא שכיב מרע פלוני אחי יירשני מכלל אחי או בתי פלונית תירשני מכלל בנותי דבריו קיימין בין שאמר על פה בין שכתב בכתב, אבל אם אמר פלוני בני יירשני לבדו אם אמר על פה דבריו קיימין, אבל אם כתב כל נכסיו לבנו לא עשהו אלא אפוטרופוס כמו שביארנו.

 

וכן כתב הרמב”ם הלכות זכיה ומתנה פרק יב הלכה א:

שכיב מרע שאמר בני פלוני יירשני, הרי זה יורש אותו לבדו ולא יירשוהו שאר הבנים, וכן אם אמר על בת בין הבנות או אח בין האחין או שאר יורשין דבריו קיימין.

 

זו ההלכה כרבי יוחנן בן ברוקה במשנה בבא בתרא קל ע”א:

מתני’ האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ר’ יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאין ראוי לו ליורשו אין דבריו קיימין.

ובגמ’ שם:

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה וכן אמר רבא הלכה כר’ יוחנן בן ברוקה אמר רבא מאי טעמיה דרבי יוחנן בן ברוקה אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה

 

כיון שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, אם כן אדם יכול להוריש לאחד היורשים כרצונו, ובלבד שלא ימעט מחלק הבכור. ולכן לשון הצוואה חשובה, האם אומר “אני נותן” שזה לשון מתנה, או “אני מוריש” שזה לשון ירושה. וראה את השעור הבא לגבי הנחלה של ריב”ק. ולכן הפוסקים דנו בצוואה שנעשתה בערכאות, אם תועיל משום מצוה לקיים דברי המת. ואם נאמר בלשון ירושה זה לא יועיל משום שזה מתנה עמ”ש בתורה וזו חוקת משפט.

 

 

מבואר במשנה בדעת תנא קמא, שאם אמר על אחר שירשנו הוא מתנה על מה שכתוב בתורה. ואם כן גם לרבי יוחנן בן ברוקה, אם אמר על מי שאינו ראוי ליורשו, הרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה. וזה גם מה שכתב הרמב”ם: “ואין התנאי מועיל בה”. וכן מפורש ברמב”ם הנ”ל בהלכות אישות. שדין זה שייך למתנה על מה שכתוב בתורה.

 

אלא שיש לברר: מדוע אם מוריש למי שלא ראוי ליורשו, הירושה בטלה משום מתנה על מה שכתוב בתורה, והרי לרמב”ם זה מטעם חוקת משפט? מדוע צריך שני טעמים?

 

ענין זה של מתנה על מה שכתוב בתורה לגבי ירושה מפורש בסוגיה ב”ב קכ”ו ע”ב:

 

מתני’ האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין

גמ’ לימא מתניתין דלא כר’ יהודה דאי ר’ יהודה האמר בדבר של ממון תנאו קיים דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר’ מאיר ר’ יהודה אומר בדבר של ממון תנאו קיים אפי’ תימא ר’ יהודה התם ידעה וקא מחלה הכא לא קא מחיל.

 

(ע’ התפארת ישראל על משניות פאה פרק ו’ משנה יא בבועז אות ו’ שהקשה על המשנה בבב”ב קכו ע”ב “האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה”, מה שייך כאן מתנה על מה שכתוב בתורה, והרי גם אם יכול להתנות הרי אינו יכול לומר שאינו בכור או אינו בנו. עיי”ש שכתב לו רע”א שמצא קצת יישוב אלא שאין כאן מקום להאריך[2])

 

ויש נפ”מ מעשיות מכך שזה מתנה על מה שכתוב בתורה ושזה חוקת משפט. האחרונים דנו האם בית דין יכולים לתקן תקנות בירושה, ולכאורה הרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה.

 

תורה והלכה, אלפסי יצחק, עמ’ 165

תקנות שונות תוקנו בנוגע לתקנות של ירושת הבעל את אשתו גם לאחר תקופת התלמוד המפורסמת והידועה ביותר היא תקנת טוליטולא שתוקנה עוד לפני בואו של הרא”ש לטוליטולא היא טולדו:

אם תמות האשה בחיי הבעל והניחה אחריה זרע קיים הרי הבעל חולק את כל עזבונה כולל הקרקעות הקנויות בשמה עם יורשיה שלה כלומר עם בניה ובנותיה שוה בשוה כלומר הוא יורש רק מהצית מן המגיע לו על פי דין. אם אין לה זרע בכלל הרי הבעל חולק את עזבונה עם יורשיה מבית אביה לפי סדר הקרבה הקרוב קרוב קודם אם יש להם אם וידוע שממנה בא לה הרכוש הרי מהצית הרכוש כולו חוזר לאם ואין יורשיה האחרים מקבלים כלום.

יש כתובות “הבאות מארץ המערב” שתקנת טוליטולא היתה כתובה בתוך הכתובה. וע’ תשובת הרא”ש סי’ נה שדן בתקנה זו, האם האשה בחייה יכולה לשעבד או למכור את חלקה.

 

וכתב שו”ת מבי”ט חלק ב סימן קכח שבכלל אי אפשר לתקן תקנות בירושה ולא כמהר”י בן לב שרצה לתת לזה תוקף מצד הפקר בית דין הפקר:

דענין הירושה הוא חקת משפט וכי היכי דאין מוריש יכול להנחיל בתורת ירושה איש נכרי אפי’ ברצון יורש כמו שכתב הרמב”ם ז”ל פי”ב מהלכות אישות דכל תנאי שבירושה בטל ה”נ ב”ד אינם יכולים להנחיל מי שאינו ראוי לנחול.

אמנם בדברי אמת, הובא בהערות לדיני ממונות, הרב בצרי, ח”ב שער חמישי פרק שי הערה 2, הקשה מהש”ס שמצאנו כמה תקנות בירושה, כמו שבעל יורש את אשתו קטנה אף שמן התורה אביה יורש אותה, וכתובת בנין דיכרין[3] וכן תקנת עישור נכסים[4] וע’ בהערה בספר דיני ממונות שם יישוב לשאלות אלו.

 

וע’ שו”ת מהרשד”ם[5] חלק אבן העזר סימן קפח, לגבי מנהג לתת ירושה לבנותיו:

וכתב הר”ש בפ’ השותפין דאע”ג דק”ל הכל כמנהג המדינה מ”מ יש מנהג שאין להלך אחריו כלל כאשר המנ’ גרוע ואין לך מנהג גרוע יותר מזה להעביר האדם נכסיו מבניו הזכרים ולתתם לבנותיו

אם כן לדעת מבי”ט ומהרשד”ם אין מקום לתקנות בדיני ירושה כיון שיש דין של ‘חוקת משפט’ וכן ענין של מתנה על מה שכתוב בתורה.

 

ולפי זה אין מקום להחשיב גם את החוק כתקנות ומנהג שבממון, משום שזה לא יוכל להועיל כיון שזה מתנה על מה שכתוב בתורה, או שירושה היא חוקת משפט ולא ענין לתנאי שבממון. ומאותה סיבה לא יתכן לומר שדינא דמלכותא דינא בזה, כיון שזה חוקת משפט.

 

 

אבל יותר קשה על הרמב”ם שהביא את ענין חוקת משפט – דבר שלא כתוב בש”ס, אם כן מדוע צריך הרמב”ם להוסיף ענין חוקת משפט, וכמ”ש בהלכות אישות: “וכל תנאי שבירושה בטל אף על פי שהוא ממון שנ’ (במדבר כ”ז) בה לחקת משפט”?

 

בשעור הקודם הבאנו את האמרי משה סי’ לח אות כג שכותב שזכות המת עדיין לא הסתלקה לאחר מותו. והוכחנו את זה. והוסיף שם לגבי סוגיתנו, שיש לתמוה מה ענין מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה לירושה הרי לכאורה לא נחלקו אלא בדין התלוי במעשה האדם כגון דין שאר וכסות שחל על ידי מעשה המקדש שלדעת רבי יהודה ביד העושה לקבוע שלא יחול דין הממון מכח מעשיו אבל ירושה אינה תלויה כלל בדעת האב שהרי לאחר מותו נפקע כחו מנכסיו ומזכה אותם התורה ליורשיו ואם כן מהיכי תיתי שיהיה כח בידו לקבוע מי יהיה בעלים עליהם.

ותירץ גם כאן, שגם לאחר מיתה לא נפקע כח המת מנכסיו לענין ירושה ועל כן סברה הגמרא בהוה אמינא שאם יכול אדם להתנות על מה שכתוב בתורה בדבר בממון אף יכול להחליט מי יירש את נכסיו (על פי אוצר ביאורים קכו ע”ב).

 

דין זה דוקא בשכיב מרע, כמבואר ברמב”ם הלכות זכיה שם ה”ב. וכן בטור סי’ רפא. דבר זה הוא בעיה בגמ’ קלא ע”א:

בעי רבא בבריא היאך כי קא”ר יוחנן בן ברוקה בשכ”מ דבר אורותי הוא אבל בבריא לא או דלמא אפילו בבריא נמי.

וע’ ברא”ש פ”ח סי’ ל’ שהספק הוא האם הפסוק “ביום הנחילו” מדבר רק על שכיב מרע או גם על בריא. ולהלכה בברי לא. וכתב הר”ן בחידושים שם:

בעי רבא בבריא היאך – פי’ בריא שכת’ שטר לבניו ואמ’ יירש פלו’ בני נכסי אחר מיתתי דבריו קיימי’ או לא, מי אמרי’ דאף לבריא נתנה לו תורה רשות להנחיל לכל מי שירצה או לא, אבל ליכא למימ’ דעל פה הוא דשיילי’ אי מהני או לא, דאי איפש’, דאפי’ שכיב מרע לא עשו דבריו ככתובין וכמסורי’ אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו, אבל בריא לא, הרשב”א ז”ל…

ולי נר’ דאפי’ בעל פה מצינו לאוקומ’, דכי צריכי לטעמיה דשלא תטרף דעתו ה”מ כשהוא [מדין מתנה אבל מה שהוא] מדין ירושה בכל מה שנתנה תורה רשות לאב להנחיל בדבורא בעלמ’ סגי לה, דכיון שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, כשהוא מנחיל בן אחד בין הבנים הרי הוא כאלו אין לו אלא אותו בן בלבד דבדבורא בעלמ’ סגי ליה, כנ”ל.

(ביאור מחלוקת הרשב”א והר”ן, ע’ בהערות על ר”ן הוצאת מוסד הרב קוק, אם הנחלה זו היא דין בנכסים או דין ביורש). כלומר, שלדעת הר”ן על ידי שהרב מנחיל לאחד, הוא הופך אותו ליורש הבלעדי.

 

ביאור דברים אלו בערוך השולחן חושן משפט סימן רפא

אף על פי שיש רשות לאדם לעשות בנכסיו ברצונו וליתנם למי שירצה זהו כשנותנם בלשון מתנה בקנין וכשהוא שכ”מ אף בלא קנין אבל בלשון ירושה שיאמר פלוני יירשני לא אמר כלום דלשון ירושה אינה לשון מתנה אלא הוא חק התורה למי שראוי ליורשו אבל למי שאינו ראוי ליורשו אין זה רק פטומי מילי בעלמא

 

בד”א כשאמר על מי שאינו ראוי ליורשו כלל כגון שהיה לו בנים ואמר בתי תירשני או שהיו יורשיו בנותיו ואמר אחי יירשני אבל אם ריבה לאחד מיורשיו כגון שהיו לו שני בנים ואמר פלוני בני יירש הכל או יירש ג’ חלקים דבריו קיימים שנאמר [דברים כא, טז] והיה ביום הנחילו את בניו משמע להדיא שהוא מנחיל אותם בדבורו ואם אין ביכלתו להוסיף לאחד ולגרוע לאחד הלא הוא אינו המנחיל והתורה מנחלת אותם אלא ודאי נתנה לו התורה רשות להוסיף ולגרוע

 

אלא שיש חידוש ברמב”ם שהוא מחדש שיש כאן דין של “חוקת משפט” ודבר זה לא נמצא בגמרא. אלא נמצא בגמרא דף קי”ג ע”ב, שאין אתה מפיל נחלות בלילה:

תני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה א”ל אביי אלא מעתה דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בניה מאן דשכיב בליליא לא ירתי ליה בניה דלמא דין נחלות קא אמרת דתניא והיתה לבני ישראל לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין.

 

 

וזה קשור למחלוקתו עם הרמב”ם, האם זה דין או שיש כאן גם איסור לאו:

 

רמב”ם ספר המצות עשה רמח:

והמצוה הרמ”ח היא התורה שהורנו בדיני נחלות והוא אמרו יתעלה (פנחס כז) איש כי ימות ובן אין לו וכו’. ומכלל דין זה בלא ספק היות הבכור יורש פי שנים. שזה משפט ממשפטי היורשים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשמיני ותשיעי מבבא בתרא:

והחינוך שהבאנו בשעור קודם, הבין ברמב”ם שזו מצוה על בית הדין.

 

רמב”ן על ספר המצוות שכחת הלאוין, מצוה יב:

המצוה הי”ב שנמנענו בהנחילנו הבנים מהעביר הבכורה מן הבן הגדול אל יתר אחיו אבל ננחיל אותו פי שנים כמשפט הבכורה. והוא אמרו ית’ (ר”פ תצא) לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים. ובגמר יש נוחלין (קל ב) אמרו לא יוכל לבכר את בן האהובה מה תלמוד לומר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה יכול אף זה כן תלמוד לומר לא יוכל לבכר.

ואל תחשוב שלא יהיה זה מניעה אלא שהוא דין מדיני הנחלות שילמדנו הכתוב שאין האב יכול להעביר הירושה ממנו ועל כרחו יירש פי שנים, אבל באמת מניעה היא שאם אמר האב במותו איש פלוני בני בכור לא יירש פי שנים או שאמר יקח הפשוט עם הבכור בשוה עבר על הלאו הזה.

 

רמב”ן על התורה דברים כא טז:

כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים – מצות עשה שינחילנו פי שנים. והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה ואף על פי שאין דבריו קיימים בדין, וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן. ואלו מצות מחודשות:

כיון שהרמב”ם רואה בדיני ירושה דין על בית דין של ירושת משפט, אם כן אין זה לאו על האדם אלא דין על בית דין, ולא יועיל אם יעביר נחלה. ולכן לא מנה את זה הרמב”ם בלאוין כמו שמנה הרמב”ן.

 

חידוש גדול כתב הרב עוזיאל בשו”ת משפטי עוזיאל כרך ב – יורה דעה סימן ס

משפט הירושה בתורת ישראל אינה זכות גזעית שעוברת מהמוריש ליורשיו באופן אוטומטי, אבל היא עוברת ליורשיו בזכות המשפט. וכן אמרו רז”ל: והיתה זאת לכם לחוקת משפט, אורעה כל הפרשה כולה להיות דין ואין דין זה נעשה אלא ביום ובבית דין של שלשה. מכאן אנו לומדים שבשעה שאדם מת עוברים כל נכסיו לרשות בית דין. זאת אומרת לרשות העם כולו, ובית דין שהם אפוטרופסים של העם הם מנחילים את נכסי המוריש לאותם הראויים ליורשו מדין תורה. ולא עוד אלא שגם המוריש עצמו בשעה שהוא מחלק נכסיו אחרי מותו ליורשיו הוא מדין משפט שהתורה זכתה אותו לעשות דין ברכושו ולחלקו לפי משפטו הוא.

 

[1] בנוסחאות ישנות “התנה עמה” ולפי גרסה זו מפורש שגם אצל יורש נאמר חוקת משפט ולא רק לגבי המוריש, ע’ רסיסי טל ח”א סי’ טז אות ה’.

[2][2] ע’ באריכות ברסיסי טל ח”א סי’ טז.

[3] אחד מתנאי הכתובה שהבעל כותב לאשתו בשעת הנישואים הוא, שאם תמות האשה בחיי בעלה והוא יירש אותה, הרי שלאחר מותו יירשו הבנים הזכרים שנולדו לו ממנה את כתובת אמם ואת הנדוניה שהכניסה לו, מלבד חלקם בירושת שאר הנכסים שיחלקו שווה בשווה עם האחים מאם אחרת.

הלכה היא, שהבעל יורש את אשתו. לפיכך אם מתה האשה בחיי בעלה, הרי שהבעל זוכה בכל סכומי הכתובה, לרבות הנדוניה שהכניסה לו מבית אביה. מכאן חששו חכמים, שהאב יימנע מלתת נדוניה יפה לבתו, שמא תמות בתו בחיי בעלה, ונמצאת הנדוניה עוברת לרשות הבעל, ולאחר מותו תפול בירושה למשפחה שאינה שלו. משום כך תיקנו חכמים בתנאי הכתובה – “כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו” – שהבנים יירשו את כתובת אמם, כלומר, שאם תמות האשה בחיי בעלה, הרי שלאחר מותו יירשו בניה הזכרים, שתלד לו, את כתובתה ואת הנדוניה שהכניסה לו. מעתה יודע האב, שהנדוניה שהוא נותן לבתו תעבור בירושה לידי נכדיו, ומתוך כך הוא נותן לה נדוניה בעין יפה, ונמצאו על ידי זה קופצים על הבת. תקנה זו נקראת: “כתובת בנין דכרין”. (מושגים תלמודיים, אנצקלופדיה תלמודית)

[4] שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן קיג: “מי שמת והניח בת, אומדים דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסת נדונייתה ונותנים לה. ומנין יהיו יודעים אומדן דעתו, מריעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו וכבודו וכן אם השיא בת בחייו אומדים בה. הגה: ואם היה עשיר והעני, או ותרן ונשתנה דעתו, הולכין אחר דעתו האחרונה (טור). ואם לא ידעו ב”ד אומדן דעתו, נותנים לה מנכסיו עישור לפרנסת נדונייתה.”

[5] רבי שמואל בן משה די מדינה (המהרשד”ם), אחד מגדולי החכמים הספרדיים אשר בשאלוניקי – ירושלים של הבלקנים – נולד בשאלוניקי בשנת ה”א רס”ו (1506) למשפחה ספרדית, שם למד ונהיה לרב ולמנהיג. הוא לקח חלק פעיל בעיצוב דמותה של הקהילה הספרדית במקום והעלה את רמת הארגון בה לזו שבקהילת האם בספרד.