;ב”ה
שיעור פתיחה כלאיים
א.
מקורות האיסורים הנזכרים הם הפסוקים הבאים:
“אֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא־תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא־תִזְרַע כִּלְאָיִם, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ” (ויקרא יט, יט);
“לֹא־תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן־תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרַע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם” (דברים כב, ט);
“לֹא־תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹר יַחְדָּו” (שם פסוק י);
“לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו” (שם פסוק יא).
איסור כלאיים כולל: כלאי זרעים, כלאי אילן, כלאי הכרם, כלאי בגדים וכלאי בהמה. אנו נעסוק בתחילה בנושא כלאי זרעים. אומרת המשנה משנה כלאים ח, א:
כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ואסורין בהנאה כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה וכל שכן בהנאה כלאי בגדים מותרין בכל דבר ואינן אסורין אלא מללבוש כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע כלאי בהמה אסורים זה בזה.
כלאי זרעים הם מן התורה, אף שבסוגיה בקידושין לט ע”א פסוק זה “שדך לא תזרע” עוסק בהרכבת אילן. כתב הרמב”ם כלאים א, א:
הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים.
ובערוך השלחן יורה דעה סימן רצז סעיף א:
כלאי זרעים אסורים מן התורה בא”י והיינו לזרוע שני מיני תבואה ביחד או שני מיני זרעים או ירקות או תבואה וירק או תבואה וזרע דכתיב [ויקרא יט, יט] שדך לא תזרע כלאים והגם דדרשינן זה על הרכבת האילן [קדושין ל”ט א] וכמ”ש בריש סי’ רצ”ה מ”מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו.[1]
האיסור לזרוע כלאיים כולל גם איסור לזרוע שני מינים יחד אבל גם לזרוע מין בצד מין באופן שנראה ערבוביה. האם שתי צורות הכלאיים הללו הן מן התורה? ע’ כסף משנה כלאים ד, טז אחר שבאר הרמב”ם את ההיתרים לזריעה כגון ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שניתן לזרוע בה חמשה מינים של זרעים:
ויש לתמוה מניין לנו להתיר באלו הדרכים בדבר שהוא איסור תורה וצ”ל שהטעם משום דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה אלא כשזרע ב’ מינים במפולת יד דהכי הוי משמעות דקרא דשדך לא תזרע כלאים וכדאמרינן גבי כלאי הכרם דרבנן אסרו אפילו שלא במפולת יד ולא רצה להחמיר ולאסור בדרכים הנזכרים.
ולפי זה מיישב בערוך השולחן סימן רצז סעיפים ב-ג את מה שמצאנו ברש”י בכמה מקומות שכלאי זרעים דרבנן, וכבר התוספות הקשו עליו. וכתב ערוך השולחן, שלרש”י מן התורה זה רק זריעה ביחד של שני מינים. וע’ על זה בארץ חמדה, כלאיים פרק א’.
פרופסור יהודה פליקס (נפטר בתשס”ו) שעסק בחלקאות בארץ ישראל בתקופת המשנה, וחיבר שמנה עשר ספרים בנושא זה, בהם גם ספרים הלכתיים, כמו מראות המשנה, ירושלמי מעשרות, ועוד, טוען כי האיסור ההלכתי המחמיר על ערבוב זרעים שונים (כלאי זרעים) והחובה לברור, לנקש ולשמור על מרחקי הפרדה קפדניים בין גידול לגידול, אילצו את החקלאי היהודי לפתח שיטות “זריעה נקייה” (Monoculture) ועיבוד אינטנסיבי. מתוך ניתוח מדוקדק של הטקסטים התנאיים והאמוראיים (והשוואתם לספרות החקלאית ההלניסטית-רומית בת הזמן של קולומלה, פליניוס הזקן ואחרים), פליקס הוכיח כי החקלאי בארץ ישראל הגיע לשיעורי יבול גבוהים במיוחד, שלעיתים השתוו רק ליבולים של העת המודרנית (בשיטות אינטנסיביות מסוימות) ועלו לאין ערוך על אלו של האימפריה הרומית.
ב. איסור יניקה בכלאים ואיסור מראית העין:
לאחר שהרמב”ם כתב בפרק ד’ היתרים לכלאי זרעים כגון ערוגה שהיא ששה על ששה שאפשר לזרוע בה חמשה מינים, כתב בסוף הפרק בהלכה טז:
מכל אלו הדברים נתבאר לך שבזמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה אין חוששין למראית העין כמו שבארנו, ובזמן שיראו מובדלים זה מזה אין חוששים ליניקתן אפילו הן זה בצד זה כמו שנתבאר עתה.
וכן כתב הרמב”ם בפירוש המשנה, והובא בכסף משנה פ”ד הלכה טז:
וז”ל רבינו בפירוש המשנה בפ”ג דכלאים במשנת ערוגה, שמור אלו העיקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין לפיכך כשיראה הצמח האחד מובדל הוא מותר ואפי’ שיהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חטים.
יסוד האיסור הוא מראית העין של הערבוב[2], ולא היניקה לבד. אין המדובר כאן על איסור דרבנן של מראית עין שהוא איסור דרבנן, אלא איסור כלאים הוא משום הנראות של הערבוב וזוהי הגדרה דאורייתא וכלדלהן.
לכן יש מינים שהם מינים שונים מבחינה בוטנית, אבל הם מין אחד לכלאיים, כמו צנון ובצל. וגם בחז”ל קשה למצוא כלל עקבי, ע’ ירושלמי כלאים א, ה:
א”ר יונתן יש מהן שהילכו אחר הפרי ויש מהן שהילכו אחר העלין. הלפת והצנון הילכו בהן אחר הפרי. הלפת והנפוס הילכו בהן אחר העלין. התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלין דומין ותימר כלאים. א”ר יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי.
ויתכן גם שהלכו לפעמים אחר השם, משנה כלאים א, ג:
הבצל והבצלצול והתורמוס והפלסלוס אינן כלאים זה בזה.
כיון שהולכים אחר מראית העין, לכן יש מצבים שמותר לזרוע כאשר ניכר שהם מובדלים ביניהם, כגון שיש מחיצה, ואפילו צורת הפתח, יתר על כן מבואר במשנה כלאים ג, ה:
נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן שכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין
יתר על כן כתב כסף משנה כלאים ב, א, על מה שפסק הרמב”ם במחלוקת תנאים לקולא:
ועוד שמאחר שטעם איסור כלאים אינו אלא מפני מראית העין אזלינן בתר המיקל.
וצריך לומר שאין כוונתו משום שזה איסור דרבנן, אלא אף שזה איסור דאוריתא, כיון שתלוי במראית העין הולכים לקולא.
וכן תערובות של זרעים יש בהם שיעור של אחד מעשרים וארבע, משום שבשיעור זה יש כבר מראית עין של תערובת.
ראה רמב”ם כלאים ב, ז:
הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים, אם היה המין האחד אחד מעשרים וארבעה בשדה הרי זה ילקט עד שימעטנו מפני מראית העין, שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה, בין שהיה המין האחד שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית, או זרעוני גינה בתבואה וקטנית ובזרעוני גינה, ואם היה הצומח פחות מיכן אינו צריך למעטו.
ולכאורה פירוש הדבר הוא שבפחות מ 1/24 זה זה גדר של ביטול ברוב לגבי כלאי זרעים כפי שיש גדרי ביטול ברוב בבשר בחלב. ולכאורה כן משמע בשו”ת הרשב”א חלק א סימן רנט שמסביר את טעם השיעור של אחד מעשרים וארבע:
והטעם בזה מסתברא משום דלא אפשר. דאי אפשר שלא יצא בשדה פרידה אחת ממין אחד ותאסור את הכל או שיברור ביד כל זרע אשר יזרע. ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. והלכך כל שנתערב בטל ומותר לזרוע לכתחלה.
וכתב תוספות יום טוב כלאים ב, א:
ותמיהא לי מילתא דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין דבניכרין אין שייך לומר ביטול וכ”פ בש”ע י”ד ר”ס ק”ט ובתורת חטאת ר”ס ל”ט ובשני מיני תבואה הרי ניכרין וכ”ש בתבואה וקטנית דבמתני’ דלקמן. ונ”ל דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר גם פטרוהו בממעט מקצתן שהם אמרו והם אמרו וכן משמע בירושלמי…
לדעת התוספות יום טוב איסור כלאים זה רק כשמתכוין לזרוע כלאים, ואם מתכוין אסור בכל שהוא ורק כשאינו מתכוין חכמים נתנו שיעור[3]. ואם כן שיעור אחד מעשרים וארבע הוא דרבנן. אבל לדעתו גם מראית העין של כלאיים, זה רק במקום שהכלאיים הם דרבנן, משום שהתורה אסרה רק במתכוין לזרוע כלאיים.
אבל ברמב”ם משמע שאיסור של אחד מעשרים וארבע הוא דאוריתא. רמב”ם כלאים ב, א:
זרע שנתערב בו זרע אחר אם היו אחד מעשרים וארבעה כגון סאה של חטים שנתערבה בעשרים ושלש סאה של שעורים הרי זה אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטין או יוסיף על השעורים ואם זרע לוקה.
ואם לוקה על שיעור זה, ובפחות משיעור זה אפילו אין צריך למעט, הרי זה שיעור דאוריתא. ושלא כדברי התוספות יום טוב.
לכן צריך לומר בדעת הרמב”ם כמו שכתב במקדש דוד כלאים סימן ח’:
ונראה דטעמו הוא דביטול ל”ש בכלאים כמו שכתב התי”ט דאי הוי משום ביטול היה בטל ברוב, רק כיון דכל איסור כלאים הוא רק היכא דאיכא מראית העין שהוא כלאים כמו שכתב הרמב”ם ז”ל, ואי ליכא מראית העין מותר מן התורה אף שהוא כלאים בעצמותן, כמו היכא שהן ב’ מינים בטבען רק שאין נכרין שהן ב’ מינין, מש”ה נמי פחות מרובע לסאה אין בו משום כלאים לפי שאינו ניכר שהן כלאים.
וכפי שכתבנו לעיל, שעיקר איסור כלאים הוא מראית העין, ואיסור כלאים מן התורה תלוי במראית העין של הערבוב.
רש”י במשנת ערוגה, שבת פד, ב ד”ה ואחת באמצע הוכיח שהאיסור הוא רק משום מראית עין, וכתב:
דגבי כלאים היכרא הוא דבעינן דלא להוי עירבוב, דהא אכלאים קפיד קרא, אבל ליניקה לא חיישינן אפילו בכלאי הכרם דאורייתא, כדתנן (בבא בתרא כו, א): זה סומך לגדר מכאן, וזה סומך לגדר מכאן, ואף על גב דינקו מתתאי, וכל שכן כלאי זרעים דרבנן דלא חיישינן ליניקה, כדתנן גבי ראש תור לקמן בשמעתין,
הרי שאף שיש יניקה של שני המינים ביחד, זה לא אוסר משום כלאים, משום שאיסור כלאיים הוא תלוי במראית העין. ומשמע מרש”י שגדר איסור התורה בכלאיים הוא משום מראית עין ולא מראית עין דרבנן.
ג. האם בנוסף למראית עין צריך גם יניקה ביחד?
לכאורה ברמב”ם בהלכות משמע שצריך להתחשב בשני הגורמים[4] גם מראית עין וגם יניקה, רמב”ם כלאים ד, טז:
מכל אלו הדברים נתבאר לך שבזמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה אין חוששין למראית העין כמו שבארנו, ובזמן שיראו מובדלים זה מזה אין חוששים ליניקתן אפילו הן זה בצד זה כמו שנתבאר עתה.
רמב”ם כלאים ג, יד:
הרחיק בין שני המינין הרחקה הראויה להן והיה מין זה נוטה על גבי מין זה בין שנטתה תבואה על התבואה או ירק על גבי ירק או ירק על התבואה או תבואה על הירק הכל מותר, שהרי הרחיק כשיעור, חוץ מדלעת יונית שהיא נמשכת הרבה, לפיכך אם נטתה יעקר מלפניה כמו שבארנו.
ומשמע שאם הרחיק, וכמ”ש הרמב”ם שזה מטעם שלא ינקו זה מזה כמו שכתב בפרק ד’ הטז, לא חוששים למראית עין.
אם כן לדעת הרמב”ם יש שני גורמים לכלאיים, גם יניקה וגם ערבוב מלמעלה, ואם אחד מהם חסר אין זה כלאיים
וכן ברמב”ן על התורה משמע שעיקר טעם כלאי זרעים הוא משום היניקה, רמב”ן ויקרא יט, יט (פרשת קדושים):
והטעם בכלאים… וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן, ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים, וזה טעם “שדך לא תזרע כלאים” שהוא בהרכבה על דעת רבותינו (קידושין לט א). ואסר אף כלאי זרעים, מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין.
הרי שהרמב”ן משוה בין איסור כלאי זרעים להרכבה, ועיקר הטעם הוא משום היניקה שמשנה סדרי בראשית.
וכן בספר מצוות גדול לאוין סימן רעט מוכח שכשחסר אחד משני התנאים, או יניקה או מראית של ערבוב, אין חשש כלאיים:
וכמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהן כלאים זה בזה אם נראין מובדלין זה מזה אין חוששין ליניקתן אפילו הן זה בצד זה כדמוכח בההיא (כלאים פ”ג מ”ה) דנוטע אדם קישות שנביא בסמוך, ובזמן שיש בין שני המינין שיעור הרחקה הראויה להם כדי שלא ינקו זה מזה אין חוששין למראית העין (ע”פ רמב”ם פ”ג הל’ ז ופ”ד הל’ טז) שנראין מעורבין כמו שמוכיחות משניות כלאים כדתנן (כלאים פ”ב מי”א) תבואה נוטה על גבי ירק וירק על גבי תבואה הכל מותר חוץ מדלעת יונית
יש לדון האם שיעורי הרחקה בכלאי זרעים הם משום הערבוב או משום היניקה, (ע’ מצוותי תשמורו הלכות כלאיים סי’ א’). ותלוי בפירושי הראשונים במשנת ערוגה, פ”ג מ”א ובשבת פד ע”ב.
כתב בספר החינוך פרשת קדושים מצוה רמה:
ודיני שיעורי ההרחקה הצריכה בין שני המינין רבים. ושיעור הרחקת שני מיני ירק שלא יינקו זה מזה, אמרו זכרונם לברכה שהוא טפח ומחצה לכל אחד, שנמצא רווח בין שניהם שלשה טפחים… והכלל העולה בידינו מדבריהם זכרונם לברכה בענין כלאי הזרעים הוא, שכל זמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה, והוא טפח ומחצה כמו שאמרנו, אפילו נתערבו העלים אין חוששין להם. וכן כל זמן שיראו מובדלין זה מזה, כגון שהטה עלין שבערוגה האחת לצד אחד ועלין שבערוגה שבצדה לצד אחר, אף על פי שהן יונקין זה מזה אין חוששין ליניקתן, דבשניהם יחד הקפידה תורה שיינקו זה מזה ותראה יניקתן לעיני הרואים להדיא.
יסוד זה של מראית העין הוא קובע גם לגבי הגדרת המינים, ע’ רמב”ם כלאים ג, ה:
וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אף על פי שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זה עם זה שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין.
ברור אם כן שאין קשר בין החלוקה ההלכתית לחלוקה המדעית של כלאיים.
לכן נדון בנפרד אי”ה האם ההגדרות של מינים בכלאיים הם גם ההגדרות לתרומות ומעשרות שאין מפרישים ממין על שאינו מינו, האם הגדרת אילן וירק שוות לכלאיים ולערלה וכיו”ב.
נספח:
מה שעולה מתוך דברי התוספות יום טוב שאם לא מתכוין לערב האיסור הוא רק דרבנן, ונראה שזו דעת הרא”ש שהביא בביאור הלכה לדרך אמונה פרק ב’ הלכה א’ ד”ה ואם זרע. וז”ל הרא”ש לאחר שהביא את הירושלמי שהקשה על כך שאפשר למעט את שיעור אחד מכ”ד, רא”ש כלאים ב, א:
ומשני תמן את מרבה לבטל איסור מן התורה וכאן מרבה לבטל מפני מראית העין דמדאורייתא חד בתרי בטיל כיון דלא ערבו כדי לזרוע ואין צריך למעט אלא מפני מראית העין דכיון דיש בו כ”כ תערובת מין אחר נראה כמערב כדי לזרוע כלאים. וכשיגדיל צריך לעקור כל מין אחר שיש בו כדתנן במתני’ אומר לו עקור הכל חוץ ממין אחד:
ולפי דעת התוספות יום טוב ניתן להבין דעת רש”י בכמה מקומות הסובר שכלאי זרעים דרבנן, ואת הסתירה ברש”י. רש”י שבת פד ע”ב ד”ה ארבע על ארבע, כתב שכלאי זרעים דרבנן וכן בכורות נד ע”א ד”ה גפנים, ובבכורות נד ע”א כתבו התוספות שדברי רש”י הם טעות סופר. ולפי התוספות יום אכן יש גם כלאי זרעים שהם דרבנן, אם לא היתה כונתו לערב. וראה ארץ חמדה ספר ב’ מדור א’ פרק א’ ושם הסביר את רש”י בדרך אחרת.
[1] וע’ ע’ הקדמת רייזמן הקדמה כללית עיונים 1. וע’ שו”ת חתם סופר יו”ד ח”ב רפז.
[2] ע’ מקדש דוד כלאים סימן ח.
[3] ראה נספח.
[4] וכן רמב”ן שבת פד ע”ב, וב”ב יט ע”א, ונדון באסיף ה’ ע’ 442 באוצר החכמה.