ב”ה
מפולת יד בכלאי זרעים
לגבי כלאי הכרם אומר רבי יאשיה, שאינו חייב אלא אם זרע במפולת יד. חולין פב, ב:
דאמר רבי יאשיה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד.
ההסבר הפשוט בזה הוא שאינו חייב אלא אם זורע ממש את שני המינים כאחד. אמנם דעת החזון איש היא שגם אם זורע את המין השני בתך שיעור השרשה של המין הראשון זה נחשב מפולת יד (עיין ארץ חמדה ספר ב’ מדור א’ פרק י’) ואין כאן המקום להאריך בזה.
מקור הדבר בתורה הוא ממה שנאמר “לא תזרע כרמך כלאיים”, ומשמע שהמילה “לא תזרע” כוללת שעם הכרם לא תזרע כלאיים ולכן משמע שלא אסרה תורה אלא אם זרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד (ע’ ארץ חמדה ספר ב’ מדור ד’ פרק ח).
מימרא זו, שאינו חייב עד שיזרע חטה שעורה וחרצן במפולת יד, לכאורה יש בה שני דינים נפרדים: א. שכדי שיהיה חיוב בכלאי הכרם, משום לא תזרע כרמך כלאיים, צריך שלשה מינים. ב. שהזריעה תהיה במפולת יד כלומר ביחד ולא כל אחד בנפרד[1]. וממילא יש לשאול, האם גם בכלאי זרעים יש דין שאיסור הזריעה הוא רק במפולת יד[2].
בירושלמי נאמר שרבי יונתן חולק על רבי יאשיה וסובר שגם מין אחד כתב. ופשטות הראשונים משמע שרבי יונתן חולק גם על הצורך במפולת יד. וע’ מעדני ארץ כלאיים פ”א ה”א שדן בקשר בין הדברים:
הנה אף דבפירוש לא מצינן בשום מקום בגמ’ דפליגי ר’ יאשיה ור’ יונתן אלא בהא דר’ יאשיה לא מחייב אלא בתלתא מיני ור’ יונתן מחייב גם במין אחד זולת הכרם מ”מ סוגיין דעלמא והכין מבואר גם בכל הראשונים דפליגי נמי בהא דר’ יאשיה מצריך דוקא מפולת יד ור’ יונתן מחייב גם בלא מפל יד והנה טעם עיקר מחלוקתם מבואר יפה בכמה מקומות דפליגי בהא אם צריכים לכלאים גם זולת הכרם או שגם הכרם עצמו הוי בכלל כלאים אבל במאי דאמרינן דפליגי נמי לענין מפל יד לא נתבאר כלל בשום מקום מה טעם מחלוקתם.
בגמרא לא נתבאר בפירוש אם חייבים בכלאי זרעים דוקא במפולת יד או אפילו שלא במפולת יד ואין הדבר ברור גם לדעת ר’ יאשיה שמצריך מפולת יד בכלאי הכרם דוקא, ומשמע שלא צריך מפולת יד. ע’ ארץ חמדה ב’ מדור א’ פרק ט.
אם נאמר שמפולת יד פירושה “ביחד”, אם כן לכאורה ניתן להוכיח מלשון הרמב”ם כלאים א, א:
הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים.
אלא שלשון הרמב”ם הוא גם לשון המשנה כלאים א, ט:
הזורע חטה ושעורה כאחת הרי זה כלאים
אם כן לשון המשנה גם כן משמע שהזריעה צריכה להיות ביחד (כאחת, וברמב”ם “כאחד”) ובכל זאת כבר הקדמונים הסתפקו בשאלה זו. המסקנה היא שמלשון המשנה אין מקום להוכיח.
מושג מפולת יד כאן, בפשטות לא נאמרה כדי להוציא מפולת שורים המבוארת בב”מ קה ע”ב שהיא צורת זריעה שונה.
אמנם דברי רבי יאשיה נאמרו גם בבכורות נד ע”א, אבל רבינו גרשום בכורות נד, א שם הסביר שאכן הכוונה למפולת יד ולא למפולת שוורים:
דאמר חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ולא במפולת שוורים.
לפי רבנו גרשום, מה הסברא שבכך, כתב מקדש דוד כלאים סימן טו (והביאו בביאור הלכה הלכות כלאים פרק ה’ סעיף א’ ד”ה יד):
כתב הרגמ”ה ז”ל (בכורות נ”ד א) לר’ יאשיה דעד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כו’ אבל לא במפולת שוורים ע”ש, ונראה הטעם דהזריעה במפולת שוורים הוי רק מחמר ובכלאים ליכא איסור מחמר[3].
הכסף משנה שהובא בשיעור הקודם, כותב בפירוש שצריך מפולת יד בכלאי זרעים, ע’ כסף משנה ד’ טז שם דן על ההיתרים השונים בהרחקת כלאים:
ויש לתמוה מניין לנו להתיר באלו הדרכים בדבר שהוא איסור תורה וצ”ל שהטעם משום דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה אלא כשזרע ב’ מינים במפולת יד דהכי הוי משמעות דקרא דשדך לא תזרע כלאים וכדאמרינן גבי כלאי הכרם דרבנן אסרו אפילו שלא במפולת יד ולא רצה להחמיר ולאסור בדרכים הנזכרים.
וקצת קשה, שהרי לא מצאנו שבמקום שזרע במפולת יד שזה דאורייתא לפי הכסף משנה שצריך להחמיר בהלכות הרחקות. ועוד, הרי בפרק ה’ הלכה א’ כתב הכסף משנה:
ולענין כלאי זרעים אפילו בלא מפולת יד אסור וכדתנן בפ”ב היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח”כ יזרע. ובפרק כל שעה קלח של כרוב שהוקשה נותנין לה עבודתה בית רובע.
ולכאורה עוד ראיה שלרמב”ם אין צריך מפולת יד לחיוב, מרמב”ם פרק ג’ הלכה ט’ שכותב שאם זורע מן תבואה אחד בצד מין תבואה אחר, “אינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך ששה טפחים”, הרי שיש מלקות על איסור דאורייתא גם כשאינם נזרעים ביחד. והרי על קיום לבד אינו לוקה לדעת הרמב”ם, ע’ רמב”ם פרק א’ הלכה ג’ (יידון בשעור הבא). ואולי כוונת הכסף משנה שיש איסור דרבנן ולכן אסור אפילו בלא מפולת יד.
אלא שלשונו של הכסף משנה הוא בדיוק לשון ספר כפתור ופרח פרק נו:
וכלאי זרעים לא בעינן במפולת יד, דתנן מסכת כלאים פ”ב (מ”ג) היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתלע ויופך ואחר כך יזרע, כלומר ינענע הארץ עד שישחית מה שזרע מן החטין. וכן בפרק כל שעה (פסחים לט, ב), קלח של כרוב שהוקשה נותנין לו בית רובע.
ומלשונו משמע שעקרונית אין צורך במפולת יד לדין כלאי זרעים.
ואולי אכן אין זו דעתו של הכסף משנה עצמו, אבל ממה שלא כתב הכסף משנה בשם הכפתור ופרח, משמע שזו גם דעת עצמו, ואם כן זה סותר למ”ש בפרק ד’ הלכה טז הנ”ל.
וכן כתב הכפתור ופרח שם קודם:
הזורע חטה ושעורה כאחת הרי זה כלאים. רבי יהודה אומר אינן כלאים עד שיהיו שני חטים ושעורה או חטה ושתי שעורים או חטה ושעורה והכוסמת ואין הלכה כרבי יהודה שהרי בזרעים אינו צריך שיהיה כלאים לבד הדבר הנזרע עמו כלאים.
אבל בכלאי הכרם נפסקה הלכה עליו שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואז הוא חייב מלקות.
ובסברא נראה שדוקא בכלאי הכרם צריך מפולת יד, כיון שצריך שיהיה כלאיים בשעת זריעה כמו שכתבו הראשונים חדושי הרמב”ן חולין פב, ב:
והא דאמר ר’ יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. משום כלאי הכרם קאמר אבל משום כלאי זרעים בכל תרי מיני זרעים נמי חייב, וטעמא דר’ יאשיה משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים בעינן כלאים וכרמך שהוא חרצן בזריעה, מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים,
כלומר: רק בכלאי הכרם מלשון הפסוק יש צורך בלא תזרע בכרמך כלאיים, שהם כלאים בין הזרעים לפני שזורע. אבל “שדך לא תזרע כלאים” לא משמע אלא שלאחר הזריעה יהיה ביחד. ולכן זה רק בכלאי הכרם ולא בכלאי זרעים.
וניתן לומר סברא בחילוק שבין כלאי הכרם לכלאי זרעים לענין מפולת יד, כמו שהתוספות בחולין כתבו בטעם שצריך ג’ מינים:
תוספות חולין פב, ב ד”ה ולאפוקי מדרבי:
“וטעמא דר’ יאשיה דבכלאי הכרם לא מחייב אלא בג’ מינים ובכלאי זרעים מחייב בב’ מפרש ר”י משום דזריעת כלאים משמע שני מיני זרעים וחרצן לאו מין זרע הוא”.
כלומר, לדעת התוספות אי אפשר לקרא לזרע חיטה ולחרצן כלאיים משום שזה זרע ושייך בו זריעה ובזרע אילן שייך בו לשון נטיעה, לכן חיטה וחרצן אינם כלאים וצריך חיטה ושעורה עם החרצן.
ולפי זה מובן שיש חילוק שבין כלאי הכרם לכלאי זרעים שבכלי הכרם צריך מפולת יד ולא בכלאי זרעים: משום שאין צירוף בין זרע אילן לחיטה, והרי פסק הרמב”ם בפרק א’ הלכה ו’ שמותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד (וע’ ראב”ד שחולק וחזו”א סי’ ג’ ס”ק יא שהאיסור לדעת הראב”ד הוא רק מדרבנן). ולכן יש לומר לדעת רב יאשיה, שדין מפולת יד הוא כדי לגרום לצירוף בין זרע ובין זרע אילן. וחידוש התורה בכלאי הכרם שזה כלאים רק על ידי צירוף היד ואז הזריעה היא זריעת כלאי הכרם.
ואם כן בכלאי זרעים שאין קושי בצירוף שניהם שהרי שניהם זרעים, ואין כאן עוד נטיעה, אין צורך במפולת יד וגם בלי מפולת יד אלא זורע כאחת ואחר כך את השני יש צירוף וזה כלאיים.
לפי דברים אלו יש יש לשאול, האם איסור כלאיים הוא הזריעה עצמה, או מה שזה בסופו של דבר יהיה בלבול בין המינים? לכאורה אם צריך מפולת יד כדי להתחייב, לכאורה זה אומר שיש משמעות למעשה הזריעה ולא רק משום התוצאה של הערבוב.
ואם אכן נאמר שהצורך במפולת יד משום שהזריעה עצמה היא איסור ולא התוצאה, ולכן התורה נתנה גדרים לגבי אופן הזריעה, מובן מה שכתב ספר החינוך פרשת כי תצא מצוה תקמח:
ועובר על זה וזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, בארץ לוקה מדאוריתא מיד שזרען, ובחוצה לארץ לוקה מכת מרדות מדרבנן. אבל לענין שיאסרו בהנאה אינם אסורים מיד שזרען עד אחר השרשה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [פסחים כ”ה ע”א] זרוע מעיקרו בהשרשה, זרוע ובא בתוספת.
ויתכן שעובר מיד גם אם לא השריש, ולא דומה להכניס פת בתנור בשבת שאינו חייב אלא אם יאפה, ואם יוציא קודם אינו חייב.
אלא שהחינוך מדבר על כלאי הכרם שחייב מיד בזריעה, האם כלאי זרעים בענין זה יהיו דומים לכלאי הכרם? כתב שו”ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן קא:
“הזורע”. בחנוך מצוה תקמ”ח כתב, וזרע חטה ושעורה וחרצן לוקה מדאורייתא מיד שזרען – אבל לענין שיאסרו בהנאה אינן אסורין מיד שזרען עד אחר השרשה עכ”ל. ומסתבר דה”ה נמי בכלאי זרעים לוקה מיד שזרען גם קודם השרשה, שהרי לכאורה אין שום סברא לחלק ביניהם, גם ראיתי בראב”ן בשו”ת סי’ נ”ג שכתב בפשיטות גם בכלאי זרעים דמחויב מלקות על הזריעה גם קודם השרשה, ועיין במנ”ח שם ובמצוה רצ”ח שהאריך בזה ומחליט דאפי’ חזר ולקטן מהקרקע קודם השרשה ג”כ חייב,
אבל לפי מה שכתבנו, יתכן שהנחה זו שעובר מיד תלויה בשאלה האם צריך זריעה במפולת יד, כלומר ביחד. אם לא צריך זריעה ביחד אם כן האיסור הוא הצמיחה, ולא עובר על כלאיים עד שיצמח. (ואח”כ מצאתי כעין זה בשו”ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן קא)
רק אם צריך מפולת יד גם בכלאי זרעים, אם כן צריך חשיבות גם בצורת הזריעה והחיוב על הזריעה עצמה גם ללא קשר לתוצאות.
אבל בכלאי הכרם נראה שהאיסור ודאי הוא הזריעה עצמה, שהרי חייב רק על חיטה שעורה וחרצן במפולת יד. מה שאין כן בכלאי זרעים האיסור הוא הערבוב שלבסוף, ולכן יתכן שאינו חייב עד שיהיה ערבוב, ואולי גם השרשה לא מספיק. ומכל מקום הזריעה עצמה היא איסור, אבל בתנאי שבסוף יהיה ערבוב. אם נאמר כך, לא יתחייב מלקות עד שנראה שזה צמח מעורב.
סיוע לסברא שאם לא הגיע להשרשה והוציא את הזרעים לא יתחייב, מרש”י בגמ’ פסחים כה ע”א שרוצה ללמוד איסור הנאה בבשר בחלב מכלאי הכרם ואומרת הגמרא פסחים כה, א:
וליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה לו שעת הכושר אמר רבי אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין הואיל והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה.
רש”י פסחים כה, א ד”ה זאת אומרת מסביר שכלאיים היתה להן שעת הכושר:
…וכן כלאים, כל זמן שלא נשרשו – הרי הן כמונחין בכדא,
ואם בכלאים לפני השרשה הם כמונחים בכד, וזה אפילו בכלאי הכרם, אם כן מסתבר שאם מוציא את הזרעים לפני השרשה, לא יתחייב משום זריעת כלאיים. אבל אם ישאר וישריש, יתחייב על הזריעה עצמה.
וכן כתב מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רמה אות יז:
ודע דהזורע כלאים אין לוקה אא”כ השריש בארץ דכ”ז דלא השריש הרי הוא כמאן דמנחי בכדא ול”ש בה כלאים וכן לענין כה”כ… דכאן הלאו מתחיל תיכף ונגמר בהשרשה והוי כמו הדביק פת בתנור בשבת אם רודהו קודם שנאפה אין חייב רק אם הניח בתנור עד שנאפה חייב כי לא יצוייר האפייה והשרשה בלי מעשה בתחלתו וכזה אסרה התורה… ומ”מ אם חזר וליקטו קודם השרשה בודאי פטור.
אבל חזון איש כלאים ב,ד כתב
נראה דאיסור זריעת כלאים אינו תלוי בתנאי השרשה שאף אם יחזור ויעקור לא נתקן הלאו וראי’ מהא דנחלקו ר”י ור”ל פ”א ה”ט [בירושלמי] בנתפזרו ור”י בעי הנחה אבל בהנחה סגי לכו”ע ומיהו אם זרע ע”מ ללקטם קודם שיושרשו לאו שם זריעה עלה והוי כעומד להתפזר.
אלא ששאלה זו תלויה לכאורה במחלוקת בירושלמי כלאים א, ט והובא בר”ש פ”א מ”ט:
זרע שני מינין בבקעה שני מינין בחורבה שני מינין וחלקן גדר. ר’ יוחנן אמר פטור. ר”ש בן לקיש אמר חייב.
לריש לקיש חייב אף אם הגדר חלקן אחר כך. אם כן לדעתו החיוב על הזריעה לבד. אבל רבי יוחנן רק על ידי הקליטה. וכן כתב אגלי טל באורים מלאכת זורע אות ח:
והנה בזריעת כלאים משמע בירושלמי פ”א דכלאים ה”ט [ה א] לפי הפי’ הפני משה דאין חיוב אלא בשעה שקלט דאיתא התם זרע שני מינים בבקעה שני מינים בחורבה שני מינים וחילקם גדר ר’ יוחנן אמר פטור ר”ל אמר חייב [מודה ר”ל בזורע ע”מ לחלקם גדר שהוא פטור] ופי’ הפ”מ אם אחר שזרע המינים חילקן בגדר פליגי ור’ יוחנן אמר פטור ואי אמרת דהחיוב משעת זריעה אף שעדיין לא קלט איך יפטור אח”כ ע”י חילוק גדר דהא כבר נתחייב. ואין לומר דבתחילה הי’ דעתו לחולקם אח”כ בגדר. ליתא דבזה גם ר”ל מודה דפטור וע”כ דאין חיוב בזריעת כלאים אלא בשעה שקלט. ולפי”ז יש לומר דה”ה בשבת כן. האומנם שיש לחלק דדוקא בכלאים דהוא חובת קרקע ע”כ אין חיוב רק עד שיקלוט בקרקע כהא דעומר דאינו מתיר אלא בהשרשה מדכתיב אשר תזרע בשדה וכנ”ל. מ”מ יש לומר כן שדין שבת כמו כלאים דאינו חייב עד שיקלוט.
בהמשך הביא האגלי טל את ספר החינוך שחייב מיד בזריעה. וכתב:
אך ראיתי בספר החינוך פרשת תצא סי’ תקמ”ח וז”ל ועובר ע”ז וזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לוקה מדאורייתא מיד שזרען. אבל לענין שיאסרו בהנאה אינן אסורין מיד שזרען עד אחר השרשה עכ”ל. הרי מפורש דחשוב זריעה אף שלא יקלוט לבסוף דאם לא הי’ האיסור רק כשיקלוט לבסוף איך ילקה קודם שעושה העבירה בפועל שעדיין אפשר לתקן שיוציאם וזה ברור
והא דירושלמי ענין אחר הוא כמבואר פרושו בר”ש שמתוך ידו זרען כאחת וכשנפלו לארץ נפל אחד מצד זה לגדר ואחד מצד זה. וא”כ אינו ענין לנ”ד כלל. ותמהני על הפני משה איך מלאו לבו לפרש הירושלמי דלא כפי’ הר”ש ואף לא הביא דעתו כלל. ואנו אין לנו אלא פי’ הר”ש
אגלי טל באורים מלאכת זורע אות ח:
ולפירושו עוד ראי’ דחייב תיכף משעת זריעה דמשמע דוקא משום דבשעת נפילה הי’ אחד מצד זה ואחד מצד זה אבל אם אחר זריעה חילקן בגדר קודם קליטה חייב. וע”כ דהחיוב משעת זריעה. ועכ”פ דברי החינוך ברור מללו דחיוב כלאים משעת זריעה אף קודם קליטה. וא”כ כ”ש גבי שבת לחייב תיכף משעת זריעה.
וע”ע מנחת חינוך פרשת אמור מצוה רצח אות ח[4].
נספח:
לדעת רבנו גרשום הסובר שמפולת יד כאן זה לאפוקי מפולת שוורים, אפשר להוסיף: יתכן שבזריעה במפולת יד או במפולת שוורים יש הבדל בין ארץ ישראל לבבל. בארץ ישראל היה צורך לחפות את הזרעים בקרקע לאחר הזריעה, ואילו בבבל לא היה צורך בכך, כך אומרת הגמרא בשבת עג, ב:
הזורע והחורש מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר ליתני זורע תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי.
ייתכן שבארץ ישראל הזריעה נעשתה באמצעות פיזור הזרעים באופן ידני, ואילו בבבל הזריעה נעשתה באמצעות מכשירי זריעה. (פליקס, החקלאות בארץ ישראל בזמן המשנה והתלמוד, עמ’ 76.) לכן בבל כיון שזרעו עם החרישה עצמה לכן “כרבי והדר זרעי”. אבל בארץ ישראל זרעו ביד ולכן הזרעים לא התכסו והיה צורך לחרוש לאחר הזריעה.
וראה את תיאורו של הרמב”ם איך זריעה נעשית באמצעות המחרשה, פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אהלות פרק יז משנה א:
ואמר שהוא נותן רובע קב כרשנין על כיפוף המחרישה והוא הנקרא ברך המחרישה לפי שהוא דומה לברך האדם, ויהיה בכלי אשר בו אותן הזרעונין נקב שעור שיצא ממנו גרגר אחד מגרגרי הכרשנין הללו, ויוליך אך הבהמה והגרגרים נופלים עד שיגמרו כל אותן הגרגרים…
בגמ’ ב”מ מדברת הגמרא על שיעור של שטח “כור זרע”, ושואלת הגמרא אם כור למפולת יד או מפולת שורים, וכתב רש”י בבא מציעא קה, ב ד”ה למפולת יד:
למפולת יד או למפולת שוורים – יש מקום שזורעין את התבואה ביד, ויש מקום שנותנין הזרע בעגלה מנוקבת ומוליכין השוורים את העגלה על המחרישה, והזרע הוא נופל והולך, והרבה זרע צריך למפולת שוורים יותר ממפולת יד…
ויתכן שזה ההסבר מדוע רק רבי יאשיה שהיה בדור הרביעי של התנאים אומר שלא חייבה תורה אלא במפולת יד, ומדוע דברים אלו לא נאמרו קודם. והטעם לדבר הוא שרב יאשיה היה בבבל לפחות בסוף ימיו, כך כתוב באיגרת רב שרירא גאון על כתיבת התלמוד אות סז:
ובתר רבי הוו תנאי מן התם כגון ר’ נתן ור’ שמעון ורבן גמליאל ברבי, ומן הכא כגון ר’ יאשיה דמן הוצל.
ולכן לא הובא במשנה מימרא של רבי אושעיא. ואם כן, רבי אושעיא שהיה בארץ ישראל והיה פשוט לו שהזריעה היא במפולת יד, לכן כשהגיע לבבל וראה שזורעים במפולת שורים, אמר “לא אסרה תורה אלא במפולת יד בלבד. ולכן קודם זמנו לא נמצאת הלכה זו במשניות כיון שהיה פשוט שמפולת יד זוהי הזריעה שאסרה תורה (בזמנו אמרתי את זה לפרו’ פליקס, אבל לא היה נשמע נלהב מהרעיון…).
[1] וצ”ע לפי זה, האם לדעת רבי יונתן בירושלמי הסובר שדי במין אחד בכרם, האם יסבור שצריך מפולת יד? ע’ ירושלמי כלאים ח, א: “כתיב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינים בכרם דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אמר אפי’ מין אחד”. שהרי מפולת יד הכוונה ביחד ולא כל אחד לחוד ואלו שתי מחלוקות נפרדות, וצ”ע.
[2] מתוך ההקדמה לכלאיים של משניות רייזמן: 8. דבר זה סותר מה שמבואר בכמה משניות במסכתנו, שאסור לזרוע אפילו מין אחד בלבדי של תבואה או של ירקות בכרם, אפילו כשהכרם נטוע זה מכבר, והכרם והזרעים נאסרים בכך בהנאה (ומשמע לכאורה שהאיסור הוא מן התורה). ולכאורה משניות אלו שונות כדעתו של רבי יונתן, החולק על רבי יאשיָה (וכן כתבו תוספות מנחות טו, ב, ד”ה ואסרו).
אולם יש מהראשונים סוברים שגם רבי יאשיָה לא הצריך “חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד” אלא לעניין לחייב מלקות על הזריעה, אבל לעניין איסור הנאה מן הכלאים (ראה על כך להלן ביאור ד), אפילו מין אחד בלבד מקדש בכרם, ואפילו כשנזרעו בכרם נטוע, שלא במפולת יד (עיין ברמב”ם הלכות כלאים ז, ד, וכן סוברים עוד ראשונים). ויש סוברים שאף איסור תורה יש בזריעה זו, ולא אמר רבי יאשיָה אלא שאין על כך מלקות (כסף משנה בדעת הרמב”ם).
ויש מחלקים בין זריעת מין אחד לבין זריעת שני מיני זרעים בכרם, שמין אחד אינו אסור בהנאה בזריעה שלא במפולת יד עם הגפן, ואילו שני מיני זרעים שזורעים בכרם נטוע אסורים בהנאה מן התורה (רמב”ן, ור”ן קידושין לט, א, ועוד ראשונים). וישנן עוד דעות אחרות בזה, וראה סיכום השיטות בדרך אמונה כלאים ה, כב-כג.
[3] ראה נספח בענין זה.
[4] וז”ל מנחת חינוך שם: “אפ”ל דגם בשויו”ט אין עובר על הזריעה רק אם נשרש בקרקע וא”ח על העשיי’ רק אם נשרש אח”כ כמו אופה דא”ח על דבוקו בתנור רק אם נאפה אח”כ ה”נ דבנשרש חייב על העשייה ואם תיכף לאחר שזרע נטל הזרע מן הארץ ולא הניח לשרש אפשר דאינו חייב.
אך ז”א דאם נאמר דעיקר הזריעה היינו בהשרשה א”כ אם זרע בשבת ונשרש אח”כ בחול לא יהיה חייב כמו אופה לעיל א”כ אמאי מבואר במשנה הזורע חייב וכן בגמרא הנוטע והמבריך והמרכיב… עכצ”ל דיש חילוק בשלמא מבשל או אופה גמר האפיה או הבישול נקרא בשם אפיה או בישול אבל קודם שנאפה לא נקרא בשם אפיה כלל אף דנתן לתוך התנור אבל לשון זריעה חל תיכף כשמנפץ הזרע ע”ג קרקע הוי זורע אף דהוי כמאן דמנח בדיקולי היינו לענין המוזכר לעיל דלא מבואר בקרא זריעה א”כ אף דהוי זריעה מ”מ אפשר דהוי כתלוש לענין עומר אבל לשון זריעה שייך שפיר תיכף קודם שנקלט ע”כ חייב תיכף בשויו”ט א”כ לפ”ז אם לקט מן הארץ תיכף אחר הזריעה בודאי חייב דהרי נגמרה מלאכתו בזריעה לחוד וע”ז חייבה התורה
וכ”נ נמי לענין איסור זריעת כלאים לענין לחייבו מלקות על הזריעה חייב תיכף עד שלא נשרש כי עבר על לאו דלא תזרע רק נתקדשו לענין איסור הוי בהשרשה אבל לענין חיוב מלקות הוי תיכף בשעת הזריעה”