הגדרת המינים בכלאים
איסור כלאיים הוא רק בשני מינים שונים, וכך מובא בירושלמי כלאים א, א:
כתיב שדך לא תזרע כלאים. הייתי אומר אפילו שני מיני חטים ואפילו שני מיני שעורים. בהמתך לא תרביע כלאים הייתי אומר אפי’ שור שחור על גבי שור לבן או שור לבן על גבי שחור. ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך הייתי אומר [אפילו] שני מיני צמר ואפילו שני מיני פשתים. פירש בבגדים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. מה כלאי בגדים שאסרתי לך שני מינין לא זה ממין זה ולא זה ממין זה. אף כלאים שאסרתי לך בכל מקום לא זה ממין זה ולא זה ממין זה.
מה ההגדרה לשני מינים לגבי כלאיים? כפי שנראה להלן, ההגדרה אינה חופפת להגדרת המין בבוטניקה. יש צמחים ששייכים לסוג בוטאני אחד ואינם כלאים זה בזה. יש שהם בני סוג אחד והם כלאים זה בזה, ויש שמבחינה בוטאנית שני הצמחים שייכים לסוגים שונים ואף על פי כן אין הם כלאיים זה בזה (פליקס, כלאי זרעים והרכבה, לפ”א מ”א ע’ 21). מה הגדרת המין לגבי כלאים?
רמב”ם כלאים ג, א – ו:
הלכה א
יש מינין בזרעין שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי מקומות והעבודה שעובדין הארץ עד שיראה כשני מינין ואף על פי שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה.
הלכה ב
ויש בזרעים שני מינין שהן דומין זה לזה וצורת שניהן קרובה להיות צורה אחת ואעפ”כ הואיל והן שני מינין הרי אלו אסורים זה עם זה.
הלכה ג
כיצד החזרת עם חזרת גלים, והעולשין עם עולשי שדה, והכרישין עם כרישי שדה, הכסבר עם כסבר הרים, וחרדל עם חרדל מצרי, ודלעת המצרית עם דלעת הרמוצה אינן כלאים זה בזה וכן החטין עם הזונין, והשעורים עם שבולת שועל, והכוסמין עם השיפון, והפול עם הספיר, והפורקדן עם הטופח, ופול לבן עם השעועים, והקשות עם המלפפון, והכרוב עם התרובתור, והתרדין עם הלעונין אינן כלאים זה עם זה, אבל הצנון עם הנפוסין, והחרדל עם הלפסן, ודלעת יונית עם דלעת מצרית או עם דלעת הרמוצה אף על פי שדומים זה לזה הרי אלו כלאים זה בזה.
הלכה ד
וכן באילן שיש שני מינין שדומין זה לזה בעלין או בפירות הואיל והן שני מינין הרי אלו כלאים, כיצד התפוח עם החזרד, והפרסקין עם השקדים, והשזפין עם הרימין אף על פי שדומין זה לזה הרי הן כלאים זה בזה, אבל האגסים עם הקרוסטמלים, והפרישים עם העוזרדין אינן כלאים זה בזה.
הלכה ה
וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אף על פי שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זה עם זה שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין.
הלכה ו
כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוין, והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה מפני שהעלין שלהן שוין, אבל צנון עם הנפוס אף על פי שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר וכן כל כיוצא באלו.
השגת הראב”ד: כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שהפרי של זה דומה לזה. א”א כבר כתבנו למעלה שזה שבוש.
מה שעולה מתוך דברי הרמב”ם, בהלכה א’ מבואר שבמין אחד אין כלאים אף שאין דומים, בהלכה ב’ מבואר ששני מינים אף שדומים הם כלאיים. וכן בהלכות ג-ד. בהלכה ה’ מבואר שיש שני מינים שהעלין דומים “דמיון גדול” אינם כלאיים “שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית עין”, ובהלכה ו’ מבואר שאף אם יש דמיון, אם הטעם שונה נשאר דינם כשני מינים.
דוגמה למה שכותב הרמב”ם בהלכה ה’, בדברים שיש בהם דמיון גדול, הוא מה שאומרת המשנה הראשונה, שכוסמין ושיפון אינם כלאים זה בזה, וכותב הרמב”ם בפירוש המשנה פרק א משנה א:
וכוסמין מיני החיטים והיא חטה המדברית. ושיפון, מין שעורה מדברית. וצורת שניהם שוה, כלומר צורת הכוסמין והשיפון, לפיכך אינו כלאים זה בזה.
הרי שאף שאחד הוא חיטים ואחד הוא שעורים, כיון שדומים זה לזה, אינם כלאיים זה בזה.
ברמב”ם בהלכה ה-ו’ משמע שהדמיון יכול להיות גורם בשני מינים שלא יהיו כלאיים, או דמיון בפרי או בעלים, ובסוף הלכה ו’ מבואר שהולכים גם אחר טעם הפרי לחומרא. האם לדמיון לענין כלאים צריך את כל המרכיבים או די באחד מהם, בפרי או בעלים? דבר זה מחלוקת הרמב”ם והר”ש. ברמב”ם משמע שדי באחד מהם כדי לומר שלא יהיה כלאים זה בזה. אבל בר”ש משמע שצריך את שניהם, הר”ש בפרק א’ משנה ה’ הביא את הירושלמי, וכותב:
ירושלמי (הל’ ה) אמר רבי יש מהן שהילכו אחר הפרי ויש מהן שהילכו אחר העלין הלפת והצנון הילכו אחר הפרי הלפת והנפוס הילכו אחר העלין התיבון הרי צנון והנפוס הפרי והעלין דומין ואת אמרת כלאים אמר רבי יונה בזה הילכו אחר טעם הפרי. פירוש אחר פרי להחמיר וכן אחר העלין להחמיר וכן אחר הטעם להחמיר:
הרי שלדעתו מה שכתב הירושלמי הוא רק לחומרא, שאם זה לא דומה רק בדבר אחד, הרי זה כלאיים זה בזה, ומשמע שכדי להיות כמין אחד צריך להיות דומה בכל הדברים, בפרי בעלים ובטעם הפרי.
אבל בשו”ע יו”ד רצ”ז סעיפים יד-טו הביא את לשון הרמב”ם, ומשמע שדי בדמיון בדבר אחד.
ברמב”ם הנ”ל, הלכה ו’ האחרונה יש להסתפק, האם הטעם גורם לפירוד רק בשני מינים בטבע, או גם אם זה מין אחד, חילוק הטעם יהפוך לשני מינים לכלאים, למשל פלפל מתוק ופלפל חריף שהם מין אחד ורק חלוקים בטעם, האם הם כלאים זה עם זה. ולהלן נדון בזה.
מהלכות א-ד עולה, שבמין אחד אין כלאים אף אם נראים כשני מינים בגלל “שינוי המקומות”, וע’ להלן ממשכנות יעקב, שלא יתכן כלל כלאיים במין אחד. ואם אלו שני מינים, אף על פי שדומים הרי הם כלאיים זה בזה. אבל לא התבאר מה לדעת הרמב”ם נחשב כמין אחד? ומשמע ברמב”ם שיש הגדרה אבייקטיבית להגדרת “מין אחד” שהרמב”ם אפילו לא מפרש אותה. האם זוהי אכן ההגדרה הבוטאנית?
תפארת ישראל [יכין] כלאים א, א:
כלאים אינו רק בב’ מינין שמשונים זמ”ז, בשם או מראה או טעם, כפר”ב במ”ה[1] [וסי’ שמט], ודבר זה מסור לחכמים [כירושלמי פ”ק דכלאים ורמב”ם רפ”ג], דיש מהן דומין כמין א’ ואסרום, ויש שדומין לב’ מינין והתירום.
הרב קוק כתב בשו”ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן רלד:
בדבר המינים, אסור לסמוך על האגרונמים, כי מה שהם קוראים מינים שונים יוכל להיות מין אחד ע”פ ד”ת, וק”ו להיפוך שמה שהם קורין מין אחד הוא ע”פ דין תוה”ק כלאים גמורים. וחילוק המינים ואחודם צריך שיהי’ דוקא ע”פ הוראת חכם מורה הוראה ע”פ ד”ת, וכ”ז שיש ספק אם הוא מין אחד או שני מינים חייבים להחמיר, לא מבעי לגבי מפולת יד, שהוא מה”ת, אלא אפילו שלא במפולת אסור מספק, דהוי ספק חסרון ידיעה, שאפילו ספד”ר הוא לחומרא בכה”ג.
מקורו של הרמב”ם בהלכה ה’ שכתב שהדמיון בעלים או בפרי קובע, הוא מירושלמי שהביאו בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת כלאים פרק א משנה ד:
ואמרו בתלמוד יש מהן שהלכו בהן אחר הפרי, ויש שהלכו אחר העלים, כלומר דמיון הפרי או דמיון העלים אינו נחשב כלאים.
ראה דיון על הירושלמי בכסף משנה פרק ג’ הלכה א’, ובמ”ש בארץ חמדה ספר ב’ מדור ג’ פרק ב’ אות ד’.
הראשונים נחלקו האם אנו צריכים את שלושת הסימנים דמיון בטעם הפרי בצורת העלים וכן טעם הפרי וזוהי דעת הר”ש פ”א מ”ה ונראה שזוהי גם דעת הראב”ד הל’ כלאים פ”א ה”ו ופ”ג ה”ו לעומת זאת דעת הרמב”ם פיהמ”ש שם וכן בהלכה הל’ כלאים פ”ג ה”ה, שדי בדמיון בצורת העלים או בצורת הפרי ולהלכה כבר פסק השר”ע כרמב”ם עי’ שו”ע יו”ד סי’ רצה סעי’ וו בביאור הגר”א שמציין לדברי השר”ע סי’ רצז סעי’ טו בניגוד לדעת הר”ש (על פי אמונת עתיך 18, הרב יואל פרידמן, “הרכבה על כנה עקרה” ע’ 20).
ז”ל הר”ש כלאים א, ה:
ירושלמי (הל’ ה) אמר רבי יש מהן שהילכו אחר הפרי ויש מהן שהילכו אחר העלין הלפת והצנון הילכו אחר הפרי הלפת והנפוס הילכו אחר העלין התיבון הרי צנון והנפוס הפרי והעלין דומין ואת אמרת כלאים אמר רבי יונה בזה הילכו אחר טעם הפרי. פירוש אחר פרי להחמיר וכן אחר העלין להחמיר וכן אחר הטעם להחמיר.
כלומר שצריך את שלשת התנאים כדי שיחשב מין אחד. לעומת זה לשון הרמב”ם בפירוש המשניות הנ”ל: “או דמיון הפרי או דמיון העלים”. כלומר שדי בדמיון בדבר אחד. ראה ביאור דברים אלו במהר”י קורקוס שדין בשיטת הר”ש ושיטת הרמב”ם.
הרמב”ם כתב בסוף הלכה ה’ “שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין” (אין זה מראית עין שעסקנו בשיעור ב’ שהוא מהות ערבוב הכלאיים[2], אלא כאן זה הגדרת המינים), אבל ברור שהגדרת המינים היסודית אינה בנויה על מראית עין, שהרי כך משמע בהלכה א והלכה ב’ שהדמיון בין המינים אינו גובר על הגדרת המין עצמו ולכן אם אלו מין אחד, אף שלא דומים ואם שני מינים אף שדומים הם כלאים. וא”כ מה הגדרת הרמב”ם למין?
לכאורה נראה מתוך דברי הרמב”ם לענ”ד שהמראה, העלים וצורת הפרי אינם מגדירים את המין.
כתב על זה החזון איש, כלאיים סי’ ג’ אות א:
וסידור המינים הוא ע”פ קיבוץ הרגשות רבות כי מלבד התבנית והמראה והטעם אצור בכל פירי מזון אחר, כפי רב היסודות האצורים בדם החי. ובהרגשות פנימיות מכיר האדם בחלוקות המזון של כל פרי ופרי והכריעו חכמים ברוח קדשם מה הן מין אחד ומה הם מינים חלוקים ואותן שהכריעו שהן מין אחד אף שאין דומין זה לזה בחיצוניותם במראה או בתבנית אינם כלאים זה בזה.
וכתב על פי החזון איש שם ב דרך אמונה הלכות כלאים פרק ג ס”ק א:
ונראה דאף בדורותינו רשאין החכמים לסמוך על הכרעתם בצורות המשתנות איזה מהן מין אחד ואיזה מהן ב’ מינים בין כשהנידון במין א’ שנברא בצורות מתחלפות ובמהות ומזג אחד ובין בנידון דמיון הפירות והעלין שהתיר רבנו ואצ”ל אם שינוי צורתם מפני שינוי המקומות, וכל שדעתנו מכרעת הכרע גמור שאין בו ספק סומכין אנחנו להתיר, ומיהו מה שנקרא שם אחד אין זו עדות שהן מין א’ שהלשון הוא רק הסכמת בני אדם ומ”מ אפשר שהוא סניף להתיר שהרי הסכים עליהן דעת הבריות שהן מין א’ ולכן אם דומין גם במראיתן וטעמן אפשר להתיר אבל לפרט הדברים צריך לשקוד עליהן ולהכריע.
והסתפק החזון איש לגבי פירות הדר אם אלו מינים שונים, סי’ ג’ אות ז’:
ולימון ואתרוג ואשכליות ותפו”ז יש להסתפק בהן אם הן מין אחד מצד השתוותן בטבען והן גדילין על כל מים ר”ל שצריכים השקאה ואין הגשמים מספיקין להם והם מתקיימין במחובר משנה זו לחברתה שחונטים החדשים ושל אשתקד קימים וכן יש להסתפק בהשתוותן במראה ותבנית שהתיר הר”מ אפי’ ב’ מינין. מיהו אפי’ את”ל דאתרוג ולימון ב’ צורות מחד מינא הן מ”מ לענין מצוה קבלנו מאבותינו שהוא אתרוג דוקא והוא פרי עץ הדר הכתוב בתורה.
אבל הרב רבינוביץ ביד פשוטה בתחילת פרק ג’ כתב:
יש מינין וכו’ המפרשים דנו רבות כיצד מגדירים מהו מין לפי רבינו מהו מין כתב בהלכה ה שני מינין בטבען דהיינו הגדרת המין היא לפי הטבע של הצמח וכך משתמע גם מהשימוש במינוח מין כך אמרה תורה דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו’ בראשית א יב וביאר הרלב”ג בפירושו לתורה על אתר מהד’ ברנר פריימן עמ’ שתוציא הארץ צמחיה ההווים ממינם דשא עשב מזריע זרע’ יתהוה מהזרע ההוא מינו ועץ עושה פרי’ אשר בפרי ההוא זרע יתהוה ממנו מינו.
ובגמרא חולין ס א בשעה שאמר הקב”ה למינהו באילנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמן אם רצונו של הקב”ה בערבוביא למה אמר למינהו באילנות ועוד קל וחומר ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב”ה למינהו אנו על אחת כמה וכמה מיד כל אחד ואחד יצא למינו כדרכנו למדנו שהגדרת המין היא לפי מערכת התרבותם הטבעית של מיני הצמחים.
וכותב הרב רבינוביץ, שהמין נקבע לפי אפשרות ההפריה הטבעית בהאבקה של אותם הצמחים. ולפי זה ההגדרה היסודית של מין ברמב”ם היא ההגדרה הביולוגית.
כיוצא בזה כתב גם הרב אלחנן בן נון במאמר בתחומין כרך א’ “הגדרת ה’מין’ בכלאים עפ”י שיטת הרמב”ם”, ובזהירות מופלגת:
רתת אוחזני להכניס ראשי בין הרים אלה בקוצר עיוני והרי אני כתלמיד הסודר משנתו בפני רבותיו… לענ”ד נראה לומר כי כל שני צמחים אשר בטבע אפשרית הפריה (האבקה) ביניהם, ולא בדרך ההרכבה, וגם לא ע”י הפריה מלאכותית, שהיא מתגברת לפעמים על מעצורים טבעיים, הרי הם “מין אחד בטבעם” לשיטת הרמב”ם, ואם אין פעולה זו אפשרית, הרי שאינם מין אחד בטבעם.
… וזהו פשט הפסוק (בר’ א’ י”ב) “ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלקים כי טוב”. וכי מהו הזרע בעשב ובעץ המזריע למינהו? וכי יש לנו דבר ברור מזה?
כאמור, אלו גם דבריו של הרב רבינוביץ בפירושו יד פשוטה.
האם יש היתכנות לכלאיים במין אחד? לכאורה אין ברמב”ם דוגמה במין אחד לכלאים, שהרי ההלכה היחידה שמדברת על מין אחד היא ההלכה הראשונה בפרק. ושם כותב הרמב”ם כפי שהבאנו לעיל:
יש מינין בזרעין שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי מקומות והעבודה שעובדין הארץ עד שיראה כשני מינין ואף על פי שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה.
משמע שאין כלאים במין אחד, ואם כן גם בדבר שהוא מין מתורבת ומין בר לא יהיה כלאיים זה בזה כמו חיטים וזונין שאומרת המשנה שאינם כלאים, שהזונין הם החיטים שהתקלקלו כמ”ש המפרשים.
בדבר זה נחלקו הלבושי שרד על השו”ע והמשכנות יעקב, והביאם בפתחי תשובה יו”ד רצ”ה סעיף ו’. השאלה היא בנוגע לתפוח עץ המורכבים על תפוחי יער אם הם שני מינים ואסור להרכיב ולקיים או לא.
יש בזה שאלה בפשט המשנה כלאים א, ד:
…התפוח והחזרד הפרסקים והשקדין והשיזפין והרימין אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה.
האם החזרד הוא תפוח היער. לדעת הלבושי שרד הוא תפוח היער והמשכנות יעקב חולק ואומר שאין זה תפוח היער. לדעת הלבושי שרד תפוח היער הוא בכלל אילן סרק שהוא כלאים עם אילן מאכל, ועוד נדון בזה.
אבל יש כאן מחלוקת עקרונית, האם יתכן כלאים בשני דברים שהם מין אחד. ואילו דעת שו”ת משכנות יעקב יורה דעה סימן סט:
ומ”ש הלבושי שרד כיון שמשונין הרבה בטעמן הלכו בהן אח’ טעם הפרי כו’ ז”א דהרי הרמב”ם לא כ’ טעם הזה רק על אותן שהן ב’ מיני’ חלוקין בשמן ובטבען רק מפני שינוי ודמיון העלין וצורתן הי’ עולה על הדעת להתיר. ע”ז כ’ שהלכו בזה אחר טעם הפרי הואיל ורחוקין ז”מז ביותר הוו כלאים. והיא מד’ הירושלמי. אבל אין זה ענין לאותן שהן מין א’ לגמרי וכמ”ש דלא גריעי מזונין שאין ראויין למאכל אדם כלל. ואפ”ה אינן כלאים עם חטים. וכן בתאנים הבנות שוח שהן תאנים מדבריות והן רעות מאד ואפ”ה הן מין א’ כמש”ל מהירושלמי וא’ במשנה כל מין תאנים א’ הוא לענין הפרשת תרומה ממין על שא”מ וה”ה לכלאים דהא בהא תלי’ כמבואר במשנה וכבר האריך בזה ג”כ הגאון מוהרא”ז מבראד בדברים נכוחים:
הביאם פתחי תשובה יורה דעה סימן רצה ס”ק ב.
נראה פשטות הדברים כמו שכתב המשכנות יעקב, שבמין אחד אין מצב של כלאיים, וכפי שאמרנו שהוא פשט הרמב”ם. ומה שכתב הרמב”ם בהלכה ו’ שהטעמים מחלקים, זה נאמר רק על דבר שני מינים שנחשבים לאחד בגלל צורת העלים וכו’, בזה הטעם השונה מקלקל. אבל אם זה מין אחד ממש, לא יתכן שיהיו כלאים בכל מצב.
[1] ר’ עובדיה מברטנורא כלאים א, ה: “הצנון והנפוץ. אף על פי שהפרי והעלים דומין זה לזה הן כלאים זה בזה לפי שאין טעם הפרי דומה שהלכו בזה אחר טעם הפרי.
[2] וכן הבאנו שם שכתב הרמב”ם בפירוש המשנה, והובא בכסף משנה פ”ד הלכה טז: “וז”ל רבינו בפירוש המשנה בפ”ג דכלאים במשנת ערוגה, שמור אלו העיקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין לפיכך כשיראה הצמח האחד מובדל הוא מותר ואפי’ שיהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חטים.”