ו. גדר איסור הרכבת אילן

 

רמב”ם כלאים א, ה – ו:

הלכה ה: כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים, כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום.

הלכה ו: ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים, ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד.

 

לכאורה האיסור בכלאי אילן היא ההרכבה בלבד ולא זריעת זרעים של אילן ביחד, משום שהאיסור בכלאי אילן אינו הבלבול בין המינים כמו בכלאי זרעים, אלא רק שינוי הטבע ממש.

ולכן יש להסתפק האם בכלאי אילן יש גם היסוד הקיים בכלאי זרעים שהוא ענין מראית העין שבכלאים. ונפ”מ להרכבת עין (שיטה שבה לוקחים ניצן בודד (עין) מענף של צמחים או עצי פרי בעלי תכונות רצויות, ומתקינים אותו על גזע ה”כנה”), ואין שום מראית עין בזמן ההרכבה, ואולי נאסרה רק הרכבת יחור. ואכן יש מן האחרונים שרצה לומר שיתכן שאין זו הרכבה האסורה[1].

 

בדברי הרמב”ם בנוגע לכלאי אילן והרכבה חסרה התייחסות לשלושה נושאים: 1.  דין הרכבה של אילן עם אילן סרק. 2. דין הרכבת ירק בירק. 3. קיום אילן שעבר הרכבה וכעת נמצא בשדה.

וכתב בדרך אמונה על הרמב”ם, בבאור ההלכה כלאים א, ה:

* כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג. משמע דוקא אילני מאכל דלא הזכיר רבנו כלל אילני סרק ומשמע דדינו כמו בכלאי זרעים דלעיל שיהא מאכל אדם וכ”כ במשנה ראשונה פ”א מ”ז וכן משמע ברדב”ז פ”ב הי”א וצ”ע ולהלכה בודאי קי”ל כרוב הראשונים דגם סרק על מאכל אסור וכמש”פ בשו”ע וכדאיתא בירושלמי ועי’ בישועות מלכו כאן.

ואכן השו”ע (יו”ד רצה, ג) הוסיף גם עץ סרק והרכבת ירק בירק:

מותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד. וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזרעם כאחד, שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד, בין אילן בירק, בין ירק באילן, בין ירק בירק שאינו מינו, ואפילו עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ סרק.

 

פסיקות אלו של השו”ע הנן ע”פ דברי הרא”ש ונראה שהן חולקןת על הרמב”ם[2].

 

המקור לאיסור הרכבה, אם הוא מכלאי זרעים או מכלאי בהמה, תלוי אם לומדים כלאי אילן מתחילת הפסוק או מחלקו האחרון.

ע’ קידושין לט, א:

דאמר שמואל את חקתי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה.

אבל בירושלמי נראה לימוד מתחילת הפסוק, ירושלמי כלאים א, ז:

תני מניין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל. מין בשאינו מינו מניין תלמוד לו’ את חקותי תשמורו. ר’ יונה ר’ לעז’ בשם כהנא דר’ לעזר היא משום חוקים שחקקתי בעולמי.

בהמשך נדון בנפ”מ בין שני הלימודים, אם לומדים מכלאי זרעים – אף שדך בהרכבה, או לומדים מאת חוקותי תשמורו[3].

 

האם אמנם ההרכבה גורמת שינוי בטבע האילן – כפי שלכאורה משמע מהלימוד מ”את חוקותי תשמורו”, חוקים שחקקתי כבר.

 

(הסבר ע”פ רסיסי טל ח”א סי’ כז בענין אתרוג מורכב):

במשנה בכלאים (פרק א’ משנה ז’) מובאת מחלוקתם של חכמים ורבי יהודה לגבי הרכבה:

אין מביאין אילן באילן ירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן, רבי יהודה מתיר ירק באילן.

 

בסוגיית הירושלמי על משנה זו, מבואר טעמו של רבי יהודה, שהרכבה נאסרה רק כאשר נוצר על ידה מין חדש. בהרכבת ירק באילן, לא נוצר מין חדש, שכן הירק המורכב איננו מתמזג במין האילן אלא מתפתח באופן עצמאי, ולכן לדעתו אין בהרכבה זו משום איסור. דעת חכמים, לעומת זאת, היא שאין האיסור תלוי בעירוב ממשי של המינים על ידי יצירת מין חדש, וכל הרכבה נאסרה. כך הסביר מראה הפנים שם את דברי הגמרא. מדברים אלו עולה שלדעת רבי יהודה, בהרכבת אילן באילן ישנה יניקה של הענף מהעץ, וזהות הפרי הגדל על הענף משתנה.

 

וז”ל תוספות יום טוב כלאים א, ז:

שסובר ר”י דדוקא כשע”י ההרכבה הן מתאחין ונעשה על ידיהן פרי או ירק משונה בהו אסרה התורה משום כלאים. וזה דוקא באילן ואילן או ירק בירק אבל ירק ואילן שאינם מתאחין להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר אף על פי שיונקים זה מזה לא אסרה התורה.

 

עפ”ז, לרבי יהודה התורה אסרה משום כלאים דוקא כשעל ידי ההרכבה הם מתאחים ונעשה על ידיהם פרי או ירק משונה. וזה דוקא באילן ואילן או ירק בירק אבל ירק ואילן שאינם מתאחים להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר אע”פ שיונקים זה מזה לא אסרה תורה.

לדעת חכמים, שכמותם נפסקה ההלכה, כל הרכבה נאסרה ולא קיימת דרישה של יצירת מין חדש, ועל כן לא ניתן להסיק מכאן האם קיימת השפעה של העץ המארח על זהות הפרי המורכב.

 

אך מהמשך הסוגיה בירושלמי עולה, שאף לדעת חכמים ישנה השפעה של האילן על הפרי. ירושלמי כלאים א, ז:

תני אין מרכיבין זיתים ברכב של תמרה מפני שהוא אילן באילן. רבי יודן בעי ולית הדא פליגא על רבי לוי אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך כשתילי זתים סביב לשולחנך. מה זיתים אין בהן הרכבה. אף [דף ד עמוד א] בניך לא יהא בהן פסולת. הא מכלל שיש בהן פסולת. שנייא היא הכא שהוא עתיד למתקה.

כלומר גם בהרכבה של זיתים על תמר יש שינויים בזיתים. אבל גם דבר זה תמוה מבחינה בוטאנית, שהרי מבנה הגזע שלו שונה משאר העצים[4]

 

בהמשך הגמרא שם נאמר: “אין מרכיבין זיתים ברכב של תמרה מפני שהוא אילן באילן… שנייא היא הכא שהוא עתיד למתקה”. הירושלמי קובע, אפוא, שעץ התמר המארח את ענף הזית, עתיד למתק את הזיתים שיגדלו עליו. קביעה זו נאמרה בסתמא, ולא אליבא דרבי יהודה, וכנראה שהיא נכונה גם לדעת חכמים. נמצאנו למדים, שלדעת הירושלמי מין הפרי מושפע ממינו של העץ המארח,

 

וזהו אחד הטעמים לפסול אתרוג מורכב, דהיינו ענף הלקוח מעץ אתרוג המורכב בעץ לימון, איננו מגדל אתרוגים, אלא הכלאה של אתרוג ולימון, וממילא לא ניתן לצאת בפירות אלו ידי חובת ד’ מינים.

 

קביעה זו של הירושלמי[5] איננה עולה בקנה אחד עם מסקנות מדע הבוטאניקה, מבחינה חקלאית, פעולת ההרכבה לא נעשית כדי לערב שני מינים. מטרת ההרכבה היא, לאפשר לפירות הגדלים על עצים שנחשבים לעצים תרבותיים, ובכך הם גם חשופים יותר לפגעים ומחלות, לגדול על עצי פרא הנחשבים לחסינים יותר מבחינה חקלאית.

כתב ידידי ד”ר משה רענן הי”ו (כשרות אתרוגים מורכבים – היבטים הלכתיים וביולוגיים, בתוך ספר ובחג הסוכות, הוצאת תבונות, מכללת הרצוג תשע”א):

להרכבה אין יכולת לשנות את המבנה הגנטי משום שמדובר בתהליך סומטי[6] ולא בתהליך הקשור לתאי המין. הכנה עשויה לשפר את אספקת המים והמינרלים לעץ ובכך להגביר את יעילות תהליך הפוטוסינתיזה דבר התורם להעלאת כמות היבול ואיכותו. אין בכוחה לשנות תכונות גנטיות מובהקות ולהעביר את תכונות אלו לדור הבא.

שינויים בפרי כמו באתרוגים השונים יכולים להווצר או מהפריה זרה – הצלבה – (שדוקא האתרוג לא מקבל האבקה של מין אחר, ממשה רענן) או כתוצאה ממוטציות שאינם בתאי המין (סומטיות) שנוצרות בניצני העץ, או הדבקה על ידי וירוסים או וירואידים. ה”מותן” (גרטל) המפורסמת באתרוג היא כנראה תוצאה של הדבקה על ידי וירואיד[7]. (יש הרבה בספרות הכללית הבוטאנית על אתרוג כיון שהוא משמש לקוסמטיקה, ראה מאמרו של משה רענן).

 

תערובת המייצרת פרי חדש מתבצעת על ידי האבקה טבעית או מלאכותית של תאים נקביים עם תאים זכריים של מין אחר. תופעה זו נקראת כיום ‘הצלבה’. תופעת לוואי של הרכבת מין במין היא האבקה אפשרית בין שני המינים, היוצרת מין חדש.

 

לכן נראה להציע הסבר אחר גם לירושלמי וגם לאיסור הרכבה. ההרכבה שיכולה לשנות את הפרי, היא הרכבה שבה משאירים את הענפים של הכנה, כך שעל העץ יש בעצם ענפים של שני עצים שונים. באופן זה יכולה להווצר האבקה מפרחים של מין אחד על המין השני.

 

 

כלומר, לא עצם ההרכבה יוצרת את ההכלאה, אלא ההרכבה מזמנת את שני המינים זה לזה, וכך יכולה להיווצר, על ידי משבי רוח או תעופת פרפרים, הכלאה של שני המינים יחד.

 

נראה, כי ניתן לפרש באופן זה את דברי הירושלמי. המתקת הזיתים על ידי עץ התמר המארח איננה מתרחשת על ידי ההרכבה עצמה, אלא על ידי ההאבקה שמתרחשת בעקבותיה. לעיתים, החקלאי מבצע את ההרכבה למטרות של עירוב שני מינים, ועירוב זה מתבצע על ידי האבקת המינים שנספחת לפעולת ההרכבה, שגרמה לקירובם הפיזי של שני המינים. האבקה זו, היא ההמתקה שבה עוסק הירושלמי.

 

האבקה זו שגורמת ליצירתו של זן חדש, איננה קיימת באופן שבו מבצעים את ההרכבה המוכרת לנו כיום. ההרכבה כיום נעשית רק לאחר שכורתים את כל הענפים של העץ המארח, ומותירים רק את הגזע, שעליו מבצעים את ההרכבה. באופן כזה, האבקה בין המין המארח למין המורכב איננה אפשרית.

הרב ישראלי בספרו “ארץ חמדה” (ספר ב’ חלק ב’ סימן ג’, בעיקר בסעיפים ז’-י”א), מרחיב הבנה זו, ואף מגיע למסקנה מרחיקת לכת.

 

הרב ישראלי, ארץ חמדה ספר ב, חלק ב, סימן ג סעיף ט (עמ’ קלא):

על כן נלפענ”ד דעיקר הרכבה היא באמת לא מצד חיבור שני חלקי האילן אלא מצד ההאבקה המשותפת שבאה על ידי זה. דהנה רש”י בסוטה (מג) פירש אמרכיב וזה לשונו: “שנוקב האילן ונוטל מן הרך שבענפי האילן ותוחב לתוכו ועושה ענף בתוך הנקב”. הרי שנותן הציור של הרכבה לא באופן שהעץ שעליו הורכב נקצץ כולו ונשאר רק הענף לחוד, אלא שהענף הזה הוא רק ענף אחד של שאר העץ שנשאר כמו שהיה. ובאופן זה שעל העץ מתהוים שני מינים שונים הפורחים יחד בקירוב מקום זה ליד זה שכיחה להיעשות ההאבקה מהפרחים האחד לשני ועל ידי כך נוצרים מינים משונים אחרים ממה שהיו על האילן קודם שהפרחים מקבלים זרע ממין אחר. ואם כן בדוגמא זו של הרכבה הרי זה ממש דומה להרבעה, שגם כאן על ידי חיבור היחור ממין אחד בעץ ממין אחר בא הדבר לידי הפריה הדדית ממין אחד לאחר כמו בהרבעה. [אמנם נטיעת שני מינים האחד ליד השני לא נאסר, שגם בהרבעה לא נאסר להעמידם בדיר אחד, אף על פי שקרוב הדבר שירבעו זה את זה]

 

לדעתו, ההרכבה הנעשית היום, שבה אין סיכוי ממשי לעירוב שני המינים, בגלל קציצת הענפים של העץ המארח, איננה אסורה מעיקר הדין, לדעתו, ההרכבה שנאסרה היא, בדומה להרבעת בהמות, רק כזו שמאפשרת, באופן עקרוני, יצירת זן חדש.

 

וז”ל בבירורים ספר ב’ חלק ב פרק ג’ אות י’:

ונראה לה”ר דרק הרכבה ששני המינים נשארים קיימים ועומרים זה ליד זה נקראת הרכבה אבל לא כשקוצץ לגמרי התחתון ומשאיר רק הענף העליון דבגמרא סוטה הנ”ל כד מוקי להא דחוזר מעורכי המלחמה במרכיב, דהיינו בהרכבת היתר, ופריך אי ילדה בילדה תפ”ל דבעי מיהדר מצד הילדה הראשונה ואי גימא דהרכבה שקוצץ התחתון לגמרי ונשאר רק הענף שהרכיב בו גם זה נקרא הרכבה הא מצי לתרוצי דאיירי בכה”ג שקצץ התהתון לגמרי ושוב אינו צומח אלא העליון וממילא דא”י לחזור מצד נטיעה קמייתא שהרי קצצה ושוב אינה גדלה וכל דין החזרה צריך להיות רק מצד הרכבה ובזה הוא דרבינו דהמרכיב חוזר אלא על כרחך רבכה”ג לא הוה קרי לה מרכיב דזו אינה הרכבה כלל אלא עץ חדש הוא.

ועיי”ש שעפ”ז מבוארים דברי הירושלמי על הרכבת זית בתמר כמ”ש.

 

אבל מה שקשה על זה הוא ענין הרכבת אילן סרק על אילן מאכל, לפי חידושו אין כאן שום מקום לכלאי הרכבה. ובירושלמי מבואר בשם ספרי שאסור להרכיב אילן סרן באילן מאכל ואילן מאכל באילן סרק, ע’ ארץ חמדה ע’ לב בפרק ו’. וכן יש לשאול לפי דעתו מדוע לא דרשו חז”ל הרחקה בין שני מיני אילנות (אמנם הרב ישראלי שם כתב על הזה שלא אסרו כמו שלא אסרו להכניס שני מיני בהמות לדיר, אף שיתכן שירביעו זה את זה).

 

אכן הרמב”ם לא הביא את הרכבת עץ מאכל על אילן סרק, ע’ רמב”ם כלאים א, ה שהובא לעיל. אף שכמ”ש השו”ע כתב את האיסור וכדעת רוב הראשונים

ודרכו של הרב ישראלי יכולה להיות נכונה על פי הרמב”ם אם נאמר שאכן לרמב”ם אין איסור באילן סרק.

וזה מבואר, אם מקור הלימוד של כלאי אילן הם מכלאי זרעים, ולכן כפי שמזרעים צריך שיהא מאכל אדם, כך באילנות לא אילנות סרק. אבל אם הלימוד הוא מ”את חוקותי תשמורו” יש לומר שיש איסור גם באילן סרק.

ואכן הרמב”ם הנ”ל כתב בפ”א ה”ב שהובא לעיל, שהרכבת אילן היא בכלל שדך לא תזרע כלאיים, ולא מ’את חוקותי’ משום שלרמב”ם אין שינוי בטבע האילן כשהוא מורכב.

 

דבר נוסף שיש לברר, האם ההצלבה נחשבת לאיסור כלאיים, והרי יש מינים חדשים שנוצרו באופן כזה כמו אפרשזיף וכיו”ב.

 

גם שאלה זו יתכן שנוגעת לשאלת המקור לאיסור הרכבה, אם נלמד מכלאי זרעים או שנלמד מ’את חוקותי’.

 

הגרש”ז אוירבך זצ”ל הביא ראיה שגם הכלאה על ידי האבקה נקראת הרכבה ממשנה בפסחים דף נה ע”ב ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם ואלו הן שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום. אין כוונת המשנה להרכבה רגילה אלא להאבקה שהיא זריית אבקה מעץ זכרי על עץ נקבי כמ”ש שם בגמרא פסחים דף נו ע”א “היכי עבדי… רב אחא בריה דרבא אמר מנחי כופא דיכרא לנוקבתא” (מפי חמי ר’ שמעון בודנהיימר ז”ל) ועיין תוספות מנחות דף עא ע”א ד”ה מרכיבין.

 

לדעת הרב שלמה זלמן אויערבאך המובאת בספר “כשרות ארבעת המינים” התשובה לשאלה היא בכך שהרכבה אסורה היא בין מינים שכל אחד מהם מסוגל להצמיח בכוחות עצמו. בהרכבת ייחורים הן הכנה והן הרוכב יכולים להתפתח גם באופן עצמאי ולכן היא אסורה. בניגוד לכך אבקת פרחים איננה “מין” צמח משום שאין באפשרותה להתפתח בכוחות עצמה.

וז”ל כפי שמובא בספר כשרות ארבעת המינים, הריב י”מ שטרן, ע’ קפ”ב:

ודודי הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שליט”א העירני הערה נפלאה שאין בכה”ג “דין מורכב”. והטעם כי מורכב שמצינו בחז”ל הוא שמרכיב “יחור” מסוג אחד על יחור מסוג שני, ויש בכחו של כל יחור בפני עצמו להצמיח אם נשתול אותו באדמה, ואיסור ההרכבה או פעולת ההרכבה הוא באופן שמרכיב “שני מינים” כאלו יחד. משא”כ אם “מין” מסויים אינו ראוי להצמיח בפני עצמו אין כאן איסור ומושג הרכבה, שהרי אין אלו “שני מינים”, ולכן אותה אבקה שהדבורה מעבירה הרי אין בשום פנים ואופן כח באבקה לבד להצמיח וא”כ אין לה שם “מין” ולכן הרכבתה עם האתרוג אינה נחשבת הרכבת “שני מינים”.

 

מכאן הסיק הרב י”מ שטרן שאין מניעה להזריק לצמחים מיצויים או הורמונים מצמחים אחרים. הרב שטרן מבסס את דברי דודו הרש”ז אויערבאך על דברי החזון איש[8] אך מאותו מקור מוכיח בעל שבט הלוי[9] שהדבר אסור. לדעת הרב יעקב אפשטיין[10] קיימת סתירה בפסקיו של הרב ישראלי משום שבספרו ארץ חמדה[11] אוסר להאביק ואילו במכתב לרב יואל פרידמן[12] מתיר. הרב יואל פרידמן שנדרש לשאלה זו השיב[13]: “נראה לי שאם הדבר נעשה באופן טבעי ”לא ניתנה תורה למלאכי השרת”, וכיוון שהפרי נוצר על עץ האתרוג, הריהו ממין האתרוג”. הרב אריאל מוסיף בהערה על מאמרו של הרב אפשטיין[14]  שמכוון שבדרך הטבע לא יתכן שלא תהייה האבקה וכל עוד ניכרת צורת האתרוג המסורה מדור לדור לא חוששים לעירוב. רק אם השתנה האתרוג מצורתו יפסל.

 

הרב ישראלי במכתבו לרב יואל פרידמן, התורה והארץ ג’ ע’ 121:

בנוגע להכלאה, נראה שזה אינו בכלל האיסור, כיון שהכלאה נעשית בפרחים והשינוי שיכול להופיע הוא לא באילן עצמו. לא מצאנו איסור הרכבה אלא בדומה ובהיקש מהרבעה כמבואר במקורות. וזהו רק כשעושה החיבור בגוף העץ, ע”כ גם לפי מה שהעלינו סברא לדון שעיקר איסור ההרכבה הוא דווקא מצד שעי”ז נעשית ההאבקה שמולידה או יכולה להוליד מינים חדשים, מ”מ אין לנו אלא מה שאסרה תורה ובזה לא כלולה הכלאה. כן נראה לענ”ד בברכת התורה והארץ ש ישראלי

 

 

 

[1] רחי”ל אוירבך באזכרה ח”ה עמ’ לג – לד (נד’ גם במעדני ארץ כלאים עמ’ רט – רי), ואוסר מספק, אבל צירף לסניף; מעדני ארץ שם עמ’ עד – עה, ועי”ש עמ’ עו שאין להקל בזה מסברא. ועי’ אזכרה שם עוד טעם, שבשעת ההרכבה אין העין ניכרת (אף לבקיאים) מאיזה מין היא, ואינו דומה להרבעה שניכר לכל שהוא ממין אחר. (מתוך הערה 218 לאנצקלופדיה תלמודית ערך כלאי אילן)

[2] הלכה למעשה כותב בדרך אמונה בביאור הלכות לגבי אילנות סרק שכשיטת הרמב”ם כתבו  “במשנה ראשונה פ”א מ”ז וכן משמע ברדב”ז פ”ב הי”א וצ”ע. ולהלכה בודאי קי”ל כרוב הראשונים דגם סרק על מאכל אסור וכמש”פ בשו”ע וכדאיתא בירושלמי ועי’ בישועות מלכו כאן”.

[3] נפ”מ לאיסור קיום, לחיוב בן נח (ע’ סנהדרין ס’ ע”א), ואולי גם לשאת ההצלבה על ידי האבקה שנדון להלן.

[4] התמר הוא חד פסיגי, ולכן אין קמביום וסקולרי (ששייך לצונורות ההולכה של המזון) רציף – בתמר, כמו בשאר החד-פסיגיים , אין שכבת קמביום היוצרת את רקמת העצה והשיפה החדשות הדרושות בדרך כלל לאיחוי מוצלח של הרוכב והכנה (הקמביום הוא שכבה דקה של תאים חיים הנמצאת בגבעול ובגזע של עצים רבים, בין שתי מערכות ההובלה של העץ: העצה והשיפה).

מבנה הגזע – צרורות ההובלה בתמר מפוזרים בתוך רקמת הגזע, ולא מסודרים בטבעות כמו בעצים דו-פסיגיים.

[5] ע’ הערה 21 למאמרו של פר’ אליעזר גולדשמיט בתחומין ב’ על אתרוג מורכב: “ואמנם יש מקורות בדברי חז”ל שנראה מהם שההרכבה יוצרת בני כלאים ממש (ירושלמי כלאים פ”א סוף הלכה ד’, “זיתין ורימין מה נפק מביניהון, שיזפין”). ועיין בדברי החזו”א כלאים ב, טז “ויש מרכיב שמתאחין ומולידין מין חדש, ויש מתאחין והפירי אינו משתנה, ושני הרכבות אלו אסורין”. ועיין בספרו של י. פליקס “כלאי זרעים והרכבה” (ירושלים תשכ”ז) ע’ 104 ואילך”.

[6] תהליך הקשור לאברי הצמח שאינם קשורים לרבייה.

[7] ומעניין שבפסיפסים שנמצאו יש ציורי אתרוג עם השקע ‘גרטל’ באמצעו, כלומר שכבר אז היה אתרוג כזה.

[8] כלאים, סי’ ב’ ס”ק ט”ז

[9] ח”ט סימן רכ”ד

[10] הרב יעקב אפשטיין חבל נחלתו ב’ עצמונה סימן מ’ הערת יעקב אריאל עמ’ 150

[11] ספר ב’ חלק ב’ סימן ג’

[12] התורה והארץ ד’ תשנ”ט, עמ’ 121

[13]אמונת עתיך 67 (אלול תשס”ו-תשרי תשס”ז) עמ’ 72-73.

[14] שם, עמ’ 150