ז. קיום אילן מורכב

 

 

משנה כלאים ח, א:

כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ואסורין בהנאה כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה וכל שכן בהנאה כלאי בגדים מותרין בכל דבר ואינן אסורין אלא מללבוש כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע כלאי בהמה אסורים זה בזה.

מדובר במשנה על כלאי זרעים, כלאי בגדים וכלאי בהמה, אבל כלאי אילן לא נשנו במשנה, מה דינם?

בעקבות המשנה, גם הרמב”ם בהלכות כלאים פרק א’ השמיט את דין קיום אילן המורכב.

 

איסור הרכבת אילן נלמד מהרכבת בהמה, ושם הרי מותר בקיום, לכאורה אם כן גם בכלאי אילן מותר לקיים. אלא שמצאנו שני לימודים למקור איסור הרכבת אילן. ע’ קידושין לט, א:

דאמר שמואל את חקתי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה.

ופרש רש”י סנהדרין ס, א:

את חקתי תשמרו – כשהזהיר ישראל בסיני בהמתך לא תרביע וגו’ פתח בהו קרא את חקותי תשמרו, מה שלא פתח כן בשאר מקומות – שמע מינה הכי קאמר להו: את חקותי שחקקתי כבר לבני נח תשמרו, ואלו הן: בהמתך לא תרביע כלאים, אבל על חרישת שור וחמור לא הזהרתים.

שדך לא תזרע כלאים – וזריעה זו אינה זריעה ממש, דלא נצטוו בני נח על כלאי הכרם – אלא שלא להרכיב האילן על שאינו מינו, דלא תזרע דומיא דלא תרביע, מה בהמה בהרבעה דבר המסויים על דבר המסויים.

לפי זה עיקר הלימוד הוא משדך לא תזרע כלאיים.

 

לימוד זה הביא הבית יוסף ביו”ד רצ”ה, ואם הלימוד הוא דומיא דכלאי בהמה, הרי הקיום אינו אסור כפי שאינו אסור בבהמה. אבל כיון שזה נלמד משדך לא תזרע כלאים, הרי כלאי זרעים בשדה אסורים בקיום.

 

וכן הטור יורה דעה הלכות כלאי אילן סימן רצה:

הרכבת האילן כתיב את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך אפי’ בח”ל אף שדך אפי’ בח”ל והאי שדך לא תזרע לאו בכלאי זרעים איירי שאותן אינן אסורין בח”ל אלא בכלאי האילן שאותן נוהגין אפי’ בח”ל.

אם זה כמו כלאי זרעים, הרי שהקיום צריך להיות אסור.

 

אבל בירושלמי נראה לימוד מתחילת הפסוק, ירושלמי כלאים א, ז:

תני מניין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל. מין בשאינו מינו מניין תלמוד לו’ את חקותי תשמורו. ר’ יונה ר’ לעז’ בשם כהנא דר’ לעזר היא משום חוקים שחקקתי בעולמי.

היינו חוקים שחקקתי לאדם הראשון, במעשה בראשית, שנאמר שם: למינהו, ומשמע למינהו ולא בשאינו מינו (רבנו הלל על תו”כ ורש”ס על ירושלמי).  לפי זה עיקר הלימוד הוא מחלקו הראשון של הפסוק וההיקש שלו לכלאי בהמה, לומר שנוהג בחו”ל.

 

לפי הלימוד בבבלי, נראה שהאיסור הוא עצם הערבוב, כמו כלאי זרעים, ובלא לדון אם נוצר כאן דבר חדש. ואילו לפי הירושלמי נראה שכיון שלומדים מחוקים שחקקתי בעולמי, הרי משמע שיש כאן שינוי של הטבע, וכפי שהירושלמי דן בכמה מינים “מה נפיק מינהון” (כלאים פרק א’ הלכה ד’).

 

(באופן הלימוד ואת חוקותי, ע’ ארץ חמדה ספר ב’ מדור ב’ פרק א-ב’, תוספות סנהדרין ס’ ע”א ד”ה חקים שחקקתי, וראה אנצקלופדיה תלמודית ערך כלאי אילן[1])

 

 

 

ויש לדון גם על השאלה, אם אסור לקיים, האם פירוש הדבר שצריך לעקור או שאסור לעשות פעולות של קיום כמו ניכוש והשקאה. וע’ בשעור על קיום כלאי זרעים, שאם הקיום עצמו נחשב כזריעה, הרי זה רק כשזה על ידי מעשה, וראה שם.

 

בפירוש הר”ש שהובא בירושלמי כלאיים הוצאת מוצל מאש, (באוצר החכמה, ע’ 324) הובא קטע שחסר בר”ש בהוצאות המקובלות:

פרק ח מתני’ א: פירוש מלזרע ומלקיים מקיים בכלאים לוקה, היינו כר עקיבא ודריש לה מקרא בריש מועד קטן. ואילן המורכב או זרעים המורכבים לא תני הבא אי שרי לקיים דיש לחלק דכיון דנתאחו יחד חשיב כחד ושרי לקיים טפי כמו כלאי בהמה.

ובתוספתא משמע דאסיר דתניא בפרק קמא בתחום ארוזא היו מרכיבין תפוח על גבי אוזרר, מצאן תלמיד אחד אמי להם אסורים אתם. הלכו וקצצום ובאו ושאלו ביבנה ואמרו יפה אמר אותו תלמיד. בשקי של צפורי היו מרכיבין קרוסטמל על גבי עוגם מצאן תלמיד אחד אמי להם אסורים אתם ובאו ושאלו ביבנה, אמרו להם מי פגע בכם אינו אלא מתלמידי בית שמאי.

לדעת הר”ש לאחר שכבר ההרכבה נקלטה מותר לקיים. וע’ להלן שחילוק הר”ש הוא החילוק שמובא בערוך השולחן להלן. והסברא נראה כזה כמו כלאי בהמה שמפורש במשנה שאינו אסור אלא להרביע, אבל מותר לקיים. ואמנם כלאי אילן נלמדים מהפסוק “שדך לא תזרע כלאים” אבל נלמד גם מאיסור הרבעת בהמה, וכפי שאומרת הגמ’ בפירוש בקידושין דף לט ע”א.

 

התוספתא שממנה מביא הר”ש ראיה לאסור מובאת בירושלמי כלאים א, ד:

בתחום אריח היו מרכיבין תפוח על גבי חיזרר ובא תלמיד אחד אמר להן אסורין אתם הלכו וקצצום ובאו ושאלו ביבנה אמר להן יפה אמר התלמיד. לא אמר אלא התפוח על גבי חיזרר הא חיזרר על גבי אגס לא מה דהוה עובדא הוה עובדא. תני גוי שהרכיב אגוז על גבי פרסק אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו ייחור והולך ונוטע במקום אחר מה נפק מינהון קדריה פרסקיה.

מירושלמי זה נראה שלמד הרמב”ם שמותר לקחת יחור מאילן מורכב ולשתול אותו, אבל בתחילת הקטע לכאורה מבואר שיש איסור לקיים את המורכב.

 

הגמ’ בסוטה מג ע”ב אומרת שהפסוק “אשר נטע כרם ולא חללו” ש”נטע” בא למעט את המבריך והמרכיב באיסור, שאין חוזר עליו מעורכי המלחמה. מקשה הרא”ש בתוספותיו שם, מדוע הגמ’ לא אומרת שזה לא כרבי יוסי הגלילי שהירא מעבירות שבידו חוזר מעורכי המלחמה?, וכותב הרא”ש:

כאן בהרכבת איסור וכו’. תמיה לי אמאי לא פריך לימא דלא כר’ יוסי הגלילי כדפריך לעיל גבי גזלן[2] ולקמן גבי אלמנה לכ”ג, וי”ל דלעיל גבי גזלן פריך שפיר משום דס”ד דלא עבד תשובה לפי שתשובתו מחוסרת מעשה שצריך להשיב את הגזילה אבל הכא אין תשובתו מחוסרת מעשה כי אין צריך לעקור מה שהרכיב אלא הפירות מותרין כדתנן בפ”ח דמס’ כלאים כלאי זרעים אסורים מליזרע ומלקיים ומותרים באכילה.

והרכבת האילן נפקא לן משדך לא תזרע כלאים כדדרשינן בפ”ק דקידושין בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, והא דקתני אסורין מלקיים היינו שלא ינכש ושלא יחפה אבל אינו מחויב לעקרן… ואפשר דהרכבת האילן מותר לקיים, דכי היכי דילפינן הרכבת האילן מהרבעת בהמה לאסור בחוצה לארץ הכי נמי ילפינן מיניהו דמותר לקיימן, ובכלאי בהמה תנן כלאי בהמה מותרין לגדלן ולקיים ואינן אסורין אלא להרביע.

משמע ברא”ש שיש שתי אפשרויות לגבי שאלת הקיום באילן: אסור לקיים בידים אבל אין צריך לעקור, וכל זמן שלא עושה מעשה אינו חייב. ודרך שניה, אפשר דהרכבת אילן מותרת לקיים.

 

וכן דעת הריטב”א קידושין לט, א[3]:

מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה. כלומר שהוא דבר מסויים ומערב זה בזה להדיא גוף בגוף מה שאין כן בכלאי זרעים וכלאי הכרם, ומכאן אזהרה למרכיב אילן שהוא לוקה משום לאו דשדך לא תזרע ואסור לעשותו על ידי גוי כדאיתא בירושלמי (כלאים פ”א ה”ד), והיינו מדרבנן, ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם דכתיב בהו לא תזרע תרי זימני כדאיתא התם (ע”ז ס”ד א’).

 

וכן כתב ספר כלבו סימן צא:

ואף על פי שהמרכיב כלאים לוקה מותר לקיים המורכב ופירותיו מותרים באכילה אפילו לזה שעבר ומותר לנטוע יחור מן האילן שהורכב כלאים.

 

הרמב”ם בהלכות כלאים פרק א’ הלכה ו’ כתב “ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאיים”, ולכאורה מזה מוכח שאין איסור קיום באילנות, שהרי אם יש איסור מדוע שיבקש מן הגוי להרכיב, והרי אם יש איסור הרי הוא לא ירויח ממה שהגוי עושה? אבל הרמב”ם לא כתב בפירוש מה דין המורכב, אם מותר לקיים.

 

וכן כתב שו”ת רדב”ז חלק ה ללשונות הרמב”ם סימן ר (אלף תקסד) שהרמב”ם כתב שאסור לומר לנכרי, משום שמותר לקיים ולכן יש ה”א שיוכל לתת לגוי להרכיב:

אבל גבי כלאי אילנות וכלאי בהמה דמותר לקיימן הוצרך לכתוב דאסור לומר לנכרי.

 

אבל בשו”ע יורה דעה רצה, ז פסק לאיסור:

אסור לקיים המורכב כלאים, אבל הפרי היוצא ממנו, מותר, ואפילו לזה שעבר והרכיבו. ומותר ליקח ענף מהמורכב ולנטעו במקום אחר.

 

האחרונים נחלקו בענין זה, אם למעשה מותר לקיים כלאי אילן. בפתחי תשובה הביא את החתם סופר יו”ד סי’ רפ”ח שהקל לקיים בלא מעשה. והחזון איש, כלאיים סימן ב’ אות ט’ כתב:

נראה דמורכב של אילן באילן נמי אסור להשקותו מה”ת דהשקאתו זהו הרכבתו, ואע”ג דנוטל אדם יחור מהמורכב ונוטעו ואין בו משום כלאים דחשיב כבריה חדשה ומקרי מין אחד, מ”מ לעקור את המורכב ולנוטעו במקום אחר אסור, כי התלוש אין בו שם הרכבה, וכשנוטעו והוא מורכב משנים זהו הרכבתו שנותן החיות בשניהם, וה”נ במשקה דחשיב זורע הרי זורע שניהם עכשו וחשיב מרכיב, ומיהו י”ל דכל זמן שהוא גדל והוא מורכב אין מרכיב אחר מרכיב.

ובבר נסתפק בזה הרא”ש בתוספותיו סוטה מ”ג ב’ אי יש איסור מקיים במורכב בעודר ומנכש, וספיקו של הרא”ש בדאוריתא אבל מדרבנן אסור לקיים אף בלא מעשה וכדאיתא יו”ד ס”ס רצ”ה, וסוגיא דסוטה בדאוריתא.

והלכך פרדסים שלנו המורכבים תפו”ז בלימון ובתפו”ז יערי אם נחזיק הדבר לספק מינו יש להקל בקיום והשקאה וניכוש דהוי ס”ס בשל תורה דלמא הוא מינו ואת”ל דלא הוי מינו דלמא קיום ניכוש והשקאה מותר ובשל איסור דרבנן יש להתיר משום ספק מינו, וגם נראה מל’ הרא”ש ז”ל שם שדעתו נוטה לזה שאין איסור בקיומו ולא מצינו מי שחולק על הרא”ש בזה.

 

ועפ”ז פסק דרך אמונה הלכות כלאים פרק א ס”ק מא:

ומ”מ אם הרכיב אסור לו לקיים המורכב ואף בלא מעשה ואף אם הורכב בשוגג או ע”י גוי חייב לעקרו [ולכן אם קנה אילן מגוי ונודע לו שהוא מורכב אסור לקיימו] וכ”ש שאסור לנכשו ולהשקותו.

 

ובטורי אבן מגילה יג ע”ב שהובא בשיעור הקודם כתב שאין איסור קיום אליבא דרבנן דר”ע, והביא ראיה מגמ’ סוטה וכפי שכתב התוספות רא”ש, אבל לא ברור מדבריו אם מותר גם מדרבנן. ובשו”ת כנסת יחזקאל סימן צט פסק שזה איסור דאורייתא.

.

ובערוך השלחן יורה דעה סימן רצה סעיף טז הביא את דברי השו”ע האוסר לקיים את המורכב וכתב:

וכבר צעקו כמה גדולים ככרוכיא דבכל המדינות רובם ככולם הכרמים והפרדסים מורכבים וכמעט שנה שנה דרכם להרכיב והישראל קונה הכרם או הפרדס וכיון שאסור לקיימן הרי מחוייב לעקרן ואין מי שיעשה כן ונמצא שכולם עוברים בכל יום על לאו דמקיים כלאים…

ובסעיף יז כתב “ללמד זכות על כלל ישראל”, שהרי במשנה בתחילת פרק ח’ בכלאים לא הוזכר איסור קיום בכלאי אילן, וכן ברמב”ם לא הוזכר איסור קיום בכלאי אילן. וכתב שם ערוך השולחן:

… אלא וודאי דבכלאי אילן ליכא כלל איסור דמקיים כלאים וטעמא רבה איכא במילתא דהא כלאי אילן למדנו מכלאי בהמה מקרא דבהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה [קדושין ל”ט א] וכמ”ש בסעי’ א’ וכיון שכל עיקר האיסור למדנו מכלאי בהמה הרי להדיא שנינו שם דכלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים וממילא דגם כלאי אילן כן הוא ולכן השמיטם התנא משום דחד דינא אית להו…

 

וסיים ערוך השולחן, שאפילו אם נאמר שהרא”ש אוסר, זה רק כשעדיין לא נקלטה ההרכבה על הכנה, אבל לאחר שהתחבר והפך לדבר אחד, אין איסור, סעיף יח:

הרא”ש וודאי אינו סובר כל הני דקדוקים שדקדקנו דאין בכלאי אילנות איסור קיום כלל וס”ל דלא גרע מכלאי זרעים האמנם כוונתו מיד אחר ההרכבה כשעדיין לא נתגדל האילן כלל מחויב ליטול המורכב מעצם האילן וזהו כמו בזרעים באמצע הגידול אבל כשכבר נשתרשה ונעשית אילן הוי היתר גמור ולכן כתב דמותר ליקח ייחור ממנה וליטע אותה כיון שכבר נתגדלה ואיסור הנאה אין בה ונמצא לפ”ז דלדעת הרמב”ם ליכא כלל איסור מקיים באילנות ואפילו להרא”ש אינו אלא מיד כשמרכיבן אבל כשהישראל קונה פרדס או כרם ויש בהם מורכבים שמכבר נעשו אילנות אין בזה איסור כלל [כנלע”ד].

 

ולפי דברי הר”ש שהבאנו לעיל בגרסה שנוספה בהוצאת מוצל מאש, הרי דברים אלו כתובים בר”ש:

…ואילן המורכב או זרעים המורכבים לא תני הבא אי שרי לקיים דיש לחלק דכיון דנתאחו יחד חשיב כחד ושרי לקיים טפי כמו כלאי בהמה…

וזה ראיה לסברת ערוך השולחן לחלק בין קודם שנקלטה ההרכבה ואחר שנקלטה ההרכבה.

 

וכ”כ בסוף שו”ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן כה:

וזאת לדעת דאסור לקיימו היינו כ”ז שלא נתאחדו והי’ לאחד אבל בשכבר נתאחדו והי’ לאחד באופן שאין ההרכבה שוב ניכר בהם שוב אין בהם איסור קיום וזה פשוט הכ”ד הטרוד. פ”ב יום ב’ י”א מנחם תקע”ג לפ”ק. משה”ק סופר מפפד”מ.

 

שו”ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן יז אסר לקיים את המורכב, בתשובתו לאנשי ראשון לציון שעשו בניגוד להוראות שכתב:

אמלא בזה את אשר נדברנו בהיותי במושבה שבוע העבר, למסור בזה ע”י כבוד הועד הנכבד את מחאתי, בכח קדושת תורתנו הקדושה, ע”ד המכשול הגדול הנעשה בהרכבת איסור באילנות שונים, ממישמש חח ושזיפים, בשקדים, שכל אלה הנם אסורים חמורים, ואין ע”ז שום צד היתר כי אם באופן המיוחד, אשר הוריתי ופרסמתי כבר לשואלים רבים ממקומות שונים… וכל אותם שהרכיבו באיסור, דהיינו למעלה מן הקרקע ומינים אחרים, ובלא שום פסיקה, הרעו לעשות מאד, ומן הדין חייבים הם לעקור את כל הנטוע באיסור. אמנם מפני הדחק הגדול ותקנת השבים יזהרו לכל הפחות שיעשו שטר מכירה עם נכרי, למכור לו את כל האילנות המורכבים והקרקע השייך ליניקתם כל ימי חיי האילנות עד שיתיבשו, ויצאו בזה לפחות מידי מכשול תמידי של איסור הקיום של הרכבת איסור, המוטל עליהם בכל שעה; וגם אחר זה אסור לישראל לעשות באילנות הללו כל עבודה העשויה לקיום האילנות והטבתם, חוץ מלקיטת הפירות שהיא מותרת.

 

ובשו”ת באהלה של תורה, ח”ד סי’ לא, דעתו להקל לקיים את המורכב לאחר שהתאחה. אבל קשה שהרי בכל הראשונים לא הובא חילוק בין מרכיב לאחר שנתאחה וקודם שנתאחה. על שאלה זו עמד הרב הרצוג במאמרו הנרחב על קיום כלאי אילן בתחומין ה’.

 

[1] [1] נפ”מ לאיסור קיום, לחיוב בן נח (ע’ סנהדרין ס’ ע”א), ואולי גם לשאת ההצלבה על ידי האבקה שנדון להלן. ולפי הרב יואל פרידמן, גם בשאלה האם כלאי זרעים ינהגו בעציץ שאינו נקוב, שאם זה נלמד מ’את חוקותי’ ולמינהו שנאמר בבריאה הרי שם נאמן ‘ארץ’.

[2] סוטה מג, א: “לא חנך ולא חנכו פרט לגזלן לימא דלא כרבי יוסי הגלילי דאי רבי יוסי הגלילי הא אמר ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו אפילו תימא רבי יוסי הגלילי כגון דעבד תשובה ויהבי דמי”

[3] דיון בדברי הריטב”א ע’ ברכי יוסף יורה דעה סימן רצה ס”ק ז; וע’ התורה והארץ כרך ב’ ע’ 386 במאמרו של הרב עזרא בצרי.