אפרושי מאיסורא

לשיעור בוידאו

ב"ה

כט. מצוות, כפיה בלא תעשה: אפרושי מאיסורא

בשעור הקודם הבאנו את האפשרויות השונות למקור הכפיה על מצות, גם עשה וגם לא תעשה, האם זה מדין ערבות, או משום דין תוכחה, או שזו חובת בית הדין.

בשעור זה נדון בדין לאפרושי מאיסורא בלא תעשה: א. בצורך להפריש מי שעובר על לא תעשה. ב. שלא לסייע לו לעבור עבירה (מלבד לפני עור שזה רק בתרי עברי דנהרא).

באחרונים יש דיון[1] האם אפרושי מאיסורא הוא דרבנן או מן התורה, להלן נראה שיתכן שזה מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש.

• הצורך למנוע מיהודי לעבור עבירה:

בגמ' ברכות דף יט ע"ב מבואר החיוב לכפות על מצות לא תעשה:

אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מאי טעמא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.

וברמב"ם הלכות כלאיים פרק י' הלכה כט:

הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה

לדעת הכתב סופר בתשובה פג, אפרושי מאיסורא הוא מדין תוכחה והוא דאורייתא.

אלא שגמרא זו היא יכולה לשמש מקור רק לשיטת הרמב"ם שמדובר על הרואה על חברו. אבל לשיטת הרא"ש שהגמרא מדברת ברואה על עצמו, זה לא יכול לשמש מקור לכפיה על לא תעשה.

(גמ' זו נדונה בשיעור לגבי כבוד הבריות, דנו במחלוקת הרמב"ם והרא"ש האם מדובר ברואה על עצמו או על חברו, ודעת הרא"ש שאם רואה על חברו והוא שוגג, אינו חייב לפושטו ממנו).

ובהמשך הגמרא שם כ' ע"א מובא:

דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בארבע מאה זוזי אמר לה מה שמך אמרה ליה מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא.

אלא שיתכן שמה שרב אדא בר אהבה עשה זה משום מידת חסידות ולא מעיקר הדין. כפי שמשמע שם בתחילת הסוגיה "מאי שנא ראשונים דמתרחש להו ניסא… אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם".

בגמרא (ב"ק כח, ע"א) שלמדו מן הכתוב לפטור הרב שחבל בעבדו שכלו ימיו ואינו רוצה לצאת ולהיפרד משפחה כנענית שמסר לו רבו. בבא קמא כח ע"א:

מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב.

ואולי מהגמרא אפשר ללמוד רק פטור ולא היתר, אלא שזה המקור למה שנפסק בשו"ע חושן משפט הלכות חובל בחבירו תכא סי"ג:

וכן הדין באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו, ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה, יכול להכותו, כדי לאפרושי מאיסורא. הגה: וכן מי שהוא תחת רשותו, ורואה בו שהוא עושה דבר עבירה, רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור, ואין צריך להביאו לבית דין (ת"ה סי' רי"ח).

אלא שמדברי הרמ"א משמע שרק מי שהוא תחת רשותו ועושה עבירה כמו בעבד (ונדון בשבוע שעבר) שלו שלא רוצה לפרוש משפחה.  וכן בתרומת הדשן סי' רי"ח (והדין מובא בבית יוסף אה"ע קטו) כתב:

שאלה: מי ששמע אשתו מקללת ומזלזלת באביה ואמה והוכיחה בדברים על זה כמה פעמים ולא הועיל שרי להכותה כדי לייסרה שלא תעשה או לאו?

תשובה: יראה דבכה"ג שרי, ואף על גב דכתב במרדכי פ' המדיר בתשובת רבינו שמחה דהמכה את אשתו עובר בלאו דפן יוסיף, והחמיר מאד בדבר כדאיתא התם, מ"מ לאפרושי מאיסור חמור כזה ודאי שרי. וראייה מהא דאיתא פרק המניח /ב"ק כח ע"א/ דנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ולא יצא וחבל בו פטור, ומוקי לה רב נחמן ברבי יצחק כשמסרו לו שפחה כנענית וחבל בו כדי לאפרושי מאיסורא, דמשיצא לחירות אסור ופרש"י דרשאי לחבל בו דאין עושה דינא לנפשיה רק לשמים. הא קמן כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה, ואין צריך להביאו לב"ד שיפרישוהו המה בכחם בגזירותם, דאל"כ גבי נרצע אמאי רשאי לחבול בו יביאנו לב"ד, הנראה לע"ד כתבתי.

אבל ממקור הדברים ברא"ש ב"ק פ"ג סי"ג שהוא המקור לדברי המחבר משמע שלאו דוקא מי שברשותו:

וכן אם רואה אדם שישראל מכה את חבירו ואין יכול להציל אם לא שיכה את המכה אף על פי שאין מכהו מכת נפש מותר להכות המכה לאפרושי מאיסורא. כדאמרינן לעיל (דף כח א) בנרצע שנשא שפחה כנענית וכלו ימיו שרבו מותר לחבול בו לאפרושי מאיסורא.

וכן בים של שלמה בבא קמא פרק ג' סימן ט', מוכח שהבין שזה דין לכל אדם:

ולאו דוקא הרב לעבדו, ובעל לאשתו. ה"ה כל בר ישראל יכול להכות חבירו, כדי לאפרושי מאיסורא. וכן [הבאתי] לקמן סי' כ"ז פסק הרא"ש (סימן י"ג) להדיא שמותר. וכן איתא בערכין (ט"ז ע"ב) יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה כו'. אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה. ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה. והוא אדם חשוב ומופלג. אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה. דא"כ לא שבקת חי לכל בריה. וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים.

היש"ש הזכיר את הגמרא בערכין וראה את רש"י בערכין (טז, ע"ב) במ"ש שם בברייתא:

תנו רבנן לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקלקלנו ת"ל בלבבך שנאה שבלב הכתוב מדבר.

רש"י שם:

יכול לא יכנו – על דבר תוכחה.

הרי שכדי להוכיח אפשר גם להכותו, ע' בהמשך הגמרא שם מחלוקת אם תוכחה היא עד כדי הכאה או עד נזיפה: "עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה". ויתכן שזה מקור דין אפרושי מאיסורא. ומכאן למד הים של שלמה שיכול להכותו על זה.

אבל הרמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכה ה' פירש את הברייתא באופן שונה מאשר רש"י, שהכוונה שאין בהכאה איסור של לא תשנא את אחיך בלבבך, אבל יש איסור אחר:

כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא.

ועוד צריך לברר, שבגמרא חולין כתובות פו ע"א[2] שממנה למדנו על כפיה למצות עשה, לכאורה לא מוזכרת כפיה לגבי לא תעשה:

א"ל רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי? א"ל, תנינא: במה דברים אמורים[3] – במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו.

הרי שמכין אותו עד שתצא נפשו מוזכר רק בנוגע למצות עשה, שנדון בשיעור הקודם. ולא מסתבר שכוונת הגמרא לעונש על מה שלא קיים כפי שלכאורה היה משמע מההשוואה ללא תעשה כמ"ש רש"י ד"ה "במה דברים אמורים – דלוקה ארבעים". מכל מקום פשט הברייתא קשה, אין הקבלה בין מצות עשה, שם מדובר על עונש, לבין עשה ששם מדובר על כפיה.

וכן כתב בעל קצות החושן במשובב נתיבות סימן ג ס"ק א שאין כפיה עד שתצא נפשו בלא תעשה:

בי"ד שכופין לקיים עשה מכין אותו עד שתצא נפשו, כגון באומר סוכה איני עושה, ואילו באיסורא אין מכין עד שתצא נפשו, דלא אמרו ניתן להצילו בנפשו אלא בעבירות הידועות כגון רודף אחר נערה המאורסה או במקום שקנאין פוגעין בו, ובשאר איסורין לא ניתן להצילו בנפשו כדי להפרישו.

אמנם הבנתו שמדובר על "תצא נפשו" כפשוטה לא נראה.

אלא שבחידושי הר"ן מסכת חולין דף קלב ע"ב למד אחרת בגמרא זו ומדעתו נראה שגם במצוות לא תעשה כופין אותו עד שתצא נפשו:

בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון אומר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. נראה לי דמצות לא תעשה ועשה לאו דוקא אלא הכא קאמר במה דברים אמורים דמלקין אותו ארבעי' ותו לא במצות לא תעשה ר"ל שמכין אותו ואומר לו לא תעשה עוד מה שעשית ואז כיון שהעבירה עשויה לא מלקינן ליה תו וכן כיון שעבר סוכות ולא נטל לולב או שלא ישב בסוכה כיון דלית ליה תו למיתב בסוכה ויטול לולב מלקינן ליה ארבעי' חסר אחת ותו לא וכן אם אכל חמץ בפסח אחר שהעבירה עשויה.

אבל אם היה בפסח והיה אוכל חמץ מלקינן ליה ולא רצה לעמוד מלאכול חמץ אף על גב דמצות לא תעשה הוא מחינן ליה תו עד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו כנ"ל.

לפי הר"ן הבייתא לא מחלקת בין עשה ללא עשה, אלא בין עבר לבין עתיד. ומה שקשור לעתיד, לעשות או לא לעשות, כופין אותו עד שתצא נפשו. מבואר שגם במצות לא תעשה כופין אותו עד שתצא נפשו.

וכן מבואר מדעת התוספות שכופין על לא תעשה (גם אם אין ראיה שכופין עד שתצא נפשו), חולין קי ע"ב ד"ה כל מצות עשה שמתן שכרה:

וא"ת והרי צדקה דכתיב פתוח תפתח את ידך וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו' (דברים טו) ואמרינן בפ"ק דב"ב (דף ח:) דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאות זוז לצדקה ואומר ר"ת דאכפייה היינו בדברים כדאשכחן פ' נערה בכתובות (דף נג.) אכפייה ועל ועוד דבצדקה נמי איכא לאו לא תקפוץ ולא תאמץ (דברים טו).

הרי שלפי תירוץ שני כופין משום הלאו של לא תקפוץ. אלא שאולי כופין משום שזה לא שעוברים עליו בשב ואל תעשה והכפיה היא לעשות. אבל אולי על לא תעשה לא כופין כיון שלא ידוע אם אחר כך בכל זאת יעשה את מה שאסור. ולאחר מעשה, הרי מענישים רק בעונש הכתוב בתורה.

לכאורה אפשר להכניס את דין אפרושי מאיסורא לגדר תוכחה, ואם כן יתכן אולי שאפרושי מאיסורא הוא מדאורייתא. וכן כתב הכתב סופר בסימן פג.

ב. מסייע ידי עובר עבירה:

הרא"ש במסכת שבת פרק א' סי' א' כתב מסייע ידי עוברי עבירה זה דין דרבנן, שמבואר שם בגמרא שאם העני לקח מידו של בעל הבית, בעל הבית פטור ומותר:

וקשה והיכי קאמר דפטור ומותר לגמרי והא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. ואין לומר דהכא מיירי בכה"ג דאפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז (דף ו ב) דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו דמ"מ איסורא דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו.

הרי שמסייע ידי עוברי עבירה לדעת הרא"ש הוא איסורא דרבנן, האם לדעתו אם כן גם אפרושי מאיסורא הוא דרבנן?

ואכן הב"ח ביו"ד סי' שג כותב שלדעת הרא"ש שאפרושי מאיסורא הוא דרבנן:

כלומר מדברי הרמב"ם משמע דאף על פי דהלבוש אינו יודע שהוא כלאים אלא הרואה בלבד יודע אפילו הכי קורעו מעליו אבל הרא"ש מפרש דוקא שהלבוש בעצמו מצאו דהשתא הוי מזיד אם אינו פושטו צריך לפושטו אפילו בשוק אבל אם הלבוש אינו יודע אין צריך לומר לו בשוק וכו' דכיון דאין חיוב אמירה זו אלא מדרבנן דאסמכוה אולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה ואין צריך לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו.

לדעת הרמב"ם, אם נאמר שאפרושי מאיסורא הוא דאורייתא, משום תוכחה, אם כן לא יתכן לומר כרא"ש שאם רואה את חברו לובש שאין לומר לו, כיון שאי אפשר לומר שהקילו משום שהאפרושי הוא רק דרבנן.

אם כן, השאלה האם אפרושי מאיסורא הוא דין תורה או מדרבנן, תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש.

אלא שאם זה משום תוכחה, אם כן לכאורה, אם אנו פוסקים שבמומר אין מצות תוכחה[4], אם כן אינו חייב לפשוט כלאיים מחברו אם הוא מומר להכעיס.

בדין אפרושי מאיסורא אם כן כלול גם איסור מסייע ידי עוברי עבירה כמ"ש הרא"ש. וכן כתב הר"ן על הרי"ף בתחילת עבודה זרה לגבי דין לפני עיוור, ר"ן א' ע"ב באלפס:

ודוקא דקאי בתרי עברי נהרא. עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד אחר דכי לא יהיב ליה האי לא מצי שקיל:

דיקא נמי דקתני לא יושיט. דלשון הושטה משמע שהוא אינו יכול לנטלו ומיהו משמע דהני מילי לענין איסורא דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה:

לפי זה יש גם דין מסייע ידי עוברי עבירה בגוי.

אבל ע' שו"ע יו"ד קנ"א סעיף א' ברמ"א, לגבי איסור מכירת דברים שמיוחדים לעבודה זרה שלכאורה זו מחלוקת ויש שאין סוברים איסור מסייע:

י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר"ן שם ובתוספות ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב).

וסברת המתירים כשיש אחרים, כלומר כשאין לפני עור דאורייתא, שלא כרא"ש הנ"ל יש מכל מקום מסייע ידי עוברי עבירה, ביאר הש"ך שם ס"ק ו':

דס"ל דכי היכי דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה"ה הכא ויש מחמירין וסוברין דמ"מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא וכל זה לדעת הרב אבל לפעד"נ דלא פליגי דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דעבודת כוכבי' דבעובד כוכבי' או מומר שרי והגמ"ר ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב"ד מצווים להפרישו כ"ש ישראל גדול משא"כ בעובד כוכבי' וישראל מומר שאינו חייב להפרישו…

לדעת הש"ך אין מחלוקת שבישראל יש דין מסייע, וההיתר הוא רק בגוי ובישראל מומר לדברי הש"ך אין דין אפרושי מאיסורא בישראל מומר.

אבל כתב שם בדגול מרבבה:

הא ודאי שישראל מומר אף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד א) ואם כן מה בינו לשאר ישראל לענין להפרישו מעבירה. אבל נראה לענ"ד כוונת הש"ך דאף בישראל אין מצווין להפרישו כי אם כשעובר בשוגג ויש ביד איש אחר להפרישו חייב להפרישו, וכמו בקטן אוכל נבילות שהקטן שוגג הוא ומשנה דריש פרק קמא דשבת בשוגג מיירי וכדמשמע מדברי רש"י שם בריש שבת דף ג ע"א סוף ד"ה פטורי דאתי וכו' ע"ש אבל בישראל דרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה אפילו אינו מומר גמור אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת הש"ך. ומומר דנקט השייך הוא משום דהפוסקים במומר דברו ומומר מסתמא מזיד הוא ועוד דכל עובר עבירה במזיד נקרא מומר לאותו דבר.

למדנו מכאן חידוש, שבישראל העושה במזיד להבנת הנודע ביהודה, אין דין אפרושי מאיסורא. אמנם בהגהות חתם סופר כתב שרשע העובר לתיאבון פשיטא שבית דין מצווין להפרישו בכל עוז ואולי גם לוה נתכוון דגול מרבבה. והמשנה ברורה בביאור הלכה סי' תר"ח הסתפק בדין אוכל נבילות לתיאבון:

ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות דוקא שהוא באקראי אבל אלו הפורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו וכן איתא בתנא דא"ר פי"ח הוכח תוכיח את עמיתך ועמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות אתה חייב להוכיח אותו אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו והעתיק זה הגר"א בקיצור באדרת אליהו ע"ש ולענין אוכל נבילות לתיאבון או מחלל שבת שלא בפרהסיא יש לעיין בדבר.

האם יש מצות אפרושי מאיסורא באיסורים דרבנן? יש אומרים שחייבים להפריש מכל איסור דרבנן (נחלת צבי לפתחי תשובה יו"ד שג, על פי הרמב"ם כלאים י כט; שדי חמד, אסיפת דינים ה ב, בשם כמה אחרונים) ואכ"מ.

מותר להזיק תוך כדי אפרושי מאיסורא? ראה פתחי החושן בנספח, ראה עולמות. חבל נחלתו נז

נספח:

פתחי חושן חלק ו (נזיקין) – הערות פרק א – כללי אדם המזיק הערה א:

ויש לדון אם מותר להזיק ממון חבירו כדי להפרישו מאיסור, ולכאורה נראה שמותר, כדמוכח מהא דרואה חבירו לבוש כלאים קורעו אפילו בשוק, וכ"כ בשו"ת שו"מ מהדו"ד ח"ב סי' קמז שהרואה כלאים בשדה חבירו מצוה לעקרן, ועי' חזו"א כלאים סימן א ס"ק טז וסימן ב ס"א יא. וכן בברכות דף כ בהא דרב אדא דקרע כרבלתא, שהוא לבוש שאינו צנוע, ובפרק ב הבאתי מדברי הפוסקים בענין להכות חבירו להפרישו מאיסור, ופשוט שהפסד ממון קיל מהכאה בגופו, אלא שאפשר שאף שמותר להזיקו אינו נפטר מתשלומין, כשם שמצינו שאסור להציל עצמו בממון חבירו שלא ע"ד לשלם, ויש לחלק, וצ"ע. ומ"מ נראה שאף אם מותר להזיק, היינו דוקא בממון האיסור וע"י ההיזק ימנע חבירו מהאיסור, אבל להזיק מבלי שימנע האיסור, וכ"ש בממון אחר, או לאחר שכבר נעשה האיסור אסור בכל אופן, ועי' בפרק ד בדין להזיק ממון מוסר.

ועוד נראה דאף במקום שמותר אפשר שאינו חייב בכך, ובפרט במקום שאין מצות תוכחה, וכן לדעת הש"ך ביו"ד סימן קנב שאינו מצווה להפריש מומר מאיסור, וכ"ש שא"צ להכניס עצמו לסכנה, ובודאי שאינו חייב לילך ולחפש דברים אסורים כדי להזיקם, ורק אם נתקל בו מותר.

וכל זה לענין להפריש חבירו מאיסור, אבל כשחבירו בא להכשילו באיסור בממונו, כשאי אפשר להציל עצמו מאיסור באופן אחר כי אם ע"י השחתת הממון המכשיל, נראה דפטור מלשלם, דומיא דנזקי ממון שמותר להציל עצמו ע"י נזק הממון הבא להזיקו, וכמו שמצינו בסימן שפג סעיף ב, ואם הממון המכשיל הוא ברה"ר נראה דאין לומר שיכול למנוע עצמו מלילך (ובודאי צריך להמנע מלילך במקום שאפשר, וכמו שאמרו בגמרא דאי איכא דרכא אחרינא רשע הוא), שהרי רה"ר לכל נתונה, ואפשר שגם בהא דרב אדא דקרע כרבלתא הוא משום שהוא דבר המכשיל, ולא משום מניעת איסור מצד הלובשת, אלא דא"כ צ"ע דבגמרא משמע שאילו ידע שהיא נכרית לא היה קורע, וצ"ע בכל זה, ויש לעשות עפ"י הוראת חכם.

מקורות נוספים:

ההבדל בין  הלעיטהו לרשע וימות (בבא קמא סט א), ואין אנו אחראים לרמאים (ירושלמי דמאי ג ה, ומעשר שני ה א) לדין אפרושי מאיסורא: ראה שו"ת חות יאיר קמב. וסיים ומי שיעלה ארוכה למחלתי בזה רופא אומן יקרא. חזון איש דמאי סי' ח ס"ק ט; שו"ת עין יצחק אהע"ז סי' א אות ח; שו"ת הר צבי יו"ד קכה.

[1] ע' שאגת אריה נח; כתב סופר יו"ד פג  שחיוב אפרושי  מדאורייתא, ויסודו ממצות הוכח תוכיח.

יסוד חיובו הוא מדין כל ישראל ערבים זה לזה (ראה תלמידי רבנו יונה עבודה זרה ו ב, בשם רמ"ה, ודרשות ופירוש רבנו יונה שם; ריטב"א קדושין כז ב, ועבודה זרה שם; שו"ת חתם סופר יו"ד יט, וחו"מ קעז. וראה ערך כל ישראל ערבים זה לזה).

ויש אומרים שחיובו מדרבנן, וסמכוהו על לאו של לפני-עור-לא-תתן-מכשול (ב"ח יו"ד שג א; פרי יצחק ח"א כו).

[2]  וכן בחולין קל"ב ע"ב, וכן בר"ה ו' ע"א.

[3] רש"י: דלוקה ארבעים.

[4] כתבו אחרונים שאין תוכחה שייכת במומר להכעיס, באפיקורסים ובפוקרים בדברי חז"ל וכד'. וז"ל מהר"ם שיק (על תרי"ג מצוות, מצוה רמ): "במומר להכעיס או לע"ז או לחלל שבת [בפרהסיא] דדינם כגוי, בודאי אינו מחויב [להוכיח] לכולי עלמא". ובערוך השולחן (או"ח סי' קנו ס"ק ט) כתב: "וכל שכן עתה שבעוה"ר נתרבתה האפיקורסות ואין שייך כלל תוכחה, ואין להתווכח עם פוקר ישראל דפקר טפי" (וכעין זה כתב גם שם סי' תרח ס"ק ז). וכן כתב מרן החפץ חיים (בביאור הלכה סי' תרח סע' ב בהגה): "מסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות, דוקא שהוא באקראי. אבל אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבלות להכעיס, כבר יוצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו."