ביזוי מצוה

ב”ה

ב. ביזוי מצוה

• איסור הנאה ממצוה משום ביזוי מצוה (להתספק מנוי סוכה, להריח בהדס של מצוה, הרצאת מעות כנגד נר חנוכה וכד’).
• האם מותרת הנאה ממצוה לצורך מצוה (סוגית הדלקה מנר לנר, לשקול דינר זהב מול מעשר שני וכד’).
• איסור ביזוי מצוה בחפצא של מצוה שלא בזמן קיום המצוה (שימוש בחוטי הציצית וכד’).

בכמה מקומות בש”ס מובא איסור ביזוי מצוה, ומקורו בדרשת חז”ל על כיסוי הדם במסכת חולין דף פז ע”א:

ושפך וכסה במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו.

וברמב”ם בהלכות שחיטה פרק יד הלכה טז הביא את דין זה, וכדרכו בסוף ההלכות הוסיף בהלכה זו דברים:

וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.

והוסיף המגיד משנה:

שלא יהיו המצות בזויות עליו כי כבוד המצות כבוד הש”י שהם שלוחיו של מקום וכבוד הנשלח הוא כבוד השולח

• איסור הנאה ממצוה משום ביזוי המצוה:

מקור הלכה זו מתייחסת רק למעשה המצוה, שלא יכסה ברגל. אך הגמרא בשבת מרחיבה את ענין ביזוי מצוה לדברים נוספים כגון הרצאת מעות כנגד נר חנוכה, ע’ שבת כב ע”א:

אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו דתניא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו הכא נמי שלא יהו מצות בזויות עליו.

בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה אמר להו הרי אמרו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה אמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא סוכה תניא חנוכה לא תניא דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים יינות (של) שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו אלא אמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם.

מה שעולה מתוך סוגיה זו, שבכלל ביזוי מצוה יש גם איסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. וגם שלא ליהנות מנוי סוכה, גם זה משום ביזוי מצוה. וע’ תוספות שם ד”ה סוכה שכתבו שטעם ביזוי מצוה מועיל גם בחול המועד שאין בו טעם אתקצאי למצוה. ובהמשך אומרים התוספות שגם נוי סוכה וגם עצי סוכה היתרים על הכשר סוכה אינם אסורים אלא משום ביזוי מצוה.

דוגמאות נוספות לאיסור הנאה ממצוה משום ביזוי מצוה:

בגמ’ סוכה לז ע”ב למדנו:

ואמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מאי טעמא הדס דלריחא קאי כי אקצייה מריחא אקצייה אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקצייה ואמר רבה הדס במחובר מותר להריח בו אתרוג במחובר אסור להריח בו מאי טעמא הדס דלהריח קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה.

לדעת רש”י שם האיסור להריח הוא משום שהוקצה למצותו:

אסור להריח בו – דגמרינן מסוכה, דילפינן בפרק קמא (ט, א) דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה, הואיל והוקצו למצוה.

אבל דעת השאילתות, שהאיסור להריח הוא משום ביזוי מצוה, ע’ שאילתות קכו:

שאילתא דאסיר להון לדבית ישר’ למעבד צרכיהון במדעם דעבי’ לאפוקי ביה ידי חובתיה במצוה כגון חוטי דציצית למיצר בהון מדעם אי נמי הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה אי נמי איסתפוקי מעצי’ דסוכה עד דשלים מצותייהו משום דקא מבזי מצוה דילפינן לן דאסר לבזויי מצוה מכיסוי הדם דתניא ושפך וכסה במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו ודאי איתעביד להו מצותייהו וחוטי איפסיקו להו שרי למיעבד בהו צרכיה.

ועוד דוגמה שיש איסור הנאה משום ביזוי מצוה, בסוגיה בביצה דף ל’ ע”ב שם מבואר שתנאי לא מועיל על עצי הסוכה עצמם שיהנה מהם משום ששם שמים חל על הסוכה. אבל על נוי סוכה מועיל תנאי, כשאומר שאינו בודל מהם ולא חלה קדושה עליהם. ומסביר את זה הרשב”א שם:

ואלא מיהא עדיין צריך לעיין אפילו בסוכה דמצוה למה לא יהני בה תנאי, וי”ל משום דעל כרחו חלה עליו קדושה וכיון שקדושה מצות סוכה מתפשטת בה א”א לו להתנות שתפקע קדושה ואפילו בסוכה רעועה, אבל נויין אין קדושה מתפשט בהן ואינו אסור להסתפק מהן אלא משום בזויי מצוה דנראה שלאחר שעיטרה בהן הוא מסלק נויה ואינו אסור אלא מדרבנן ובהא הוא דמהני תנאה לפי שאין כאן ביזוי כשמסלקן שהרי על תנאי כן הניחם שם.

מתוך דברי הרשב”א משמע שהטעם שאוסרים נוי סוכה אינו אלא משום ביזוי מצוה. (ובבירור הלכה סוכה לז ב נראה שיש טעות, שכתב שהדס כיון שלא כתוב בפירוש בפסוק לכן אסור רק משום ביזוי מצוה. וזה לא נכון, כי הרשב”א שם כתב שהדס הוא כמו אתרוג שאפשר להתנות כל כל יום כיון שמיפסקי לילות מימים. כן נראה לי הפשט בתשובת הרשב”א ח”א קסט, שבסוכה כתיב שבעת ימים לכן אי אפשר להתנות מה שאין כן הדס, שלא כתוב שבעת ימים. וזה הטעם ולא משום ביזוי מצוה ואין לומר שהוא לשיטתו בביצה ל’)

לפי דברי הרשב”א, ההנאה מנוי סוכה אסורה משום ביזוי מצוה, וגם זה בכלל איסור ביזוי מצוה.

• הנאה ממצוה לצורך מצוה:

בסוגיה בשבת מובא דבר נוסף שתלוי בביזוי מצוה, היא מחלוקת רב ושמואל אם מדליקים מנר לנר, לרב אין מדליקין מנר לנר ולשמואל מדליקין מנר לנר. ואומרת הגמרא:

איתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין רב אמר אין מתירין ציצית מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד… יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר טעמא דרב משום ביזוי מצוה אמר להו לא תציתו ליה טעמיה דרב משום דקא מכחיש מצוה מאי בינייהו איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא מאן דאמר משום ביזוי מצוה משרגא לשרגא מדליק מאן דאמר משום אכחושי מצוה משרגא לשרגא נמי אסור.

מתיב רב אויא סלע של מעשר שני אין שוקלין כנגדו דנרי זהב ואפילו לחלל עליו מעשר שני אחר אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר אבל בקינסא אסר שמואל הא לא תהוי תיובתא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי הא תהוי תיובתא אמר רבה גזירה שמא לא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין.

הרי שגם הדלקת הנר מנר לנר, לדעה אחת אסור משום ביזוי מצוה. ואם משום ביזוי מצוה, מחלוקת רב ושמואל היא רק במדליק בקינסא ולא מנר לנר ממש. וכן למדנו מגמרא זו שיש איסור גם לשקול דינר זהב כנגד מעשר שני אפילו כדי לחלל עליו מעשר שני.

אם כן למדנו עוד דברים שאסורים משום ביזוי מצוה: איסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, איסור ליהנות מנוי סוכה, איסור להדליק מנר לנר, ואיסור לשקול כנגד מעשר שני.

לכאורה עולה מתוך סוגיה זו, שאם אני עושה לצורך מצוה אין בעיה של ביזוי מצוה, שהרי לטעם ביזוי מצוה מותר להדליק מנר לנר. ועוד, הרי משמע שרק להרצות מעות כנגד נר חנוכה אסור אבל תשמיש של מצוה מותר.

אבל דעת הר”ן על הרי”ף, וכתב שכן דעת הרמב”ם, שאסור אפילו תשמיש של מצוה לעשות עם נר חנוכה, ומה שכתוב שאסור להרצות מעות לפני נר חנוכה, הכוונה היא שאפילו להרצות מעות אסור, אבל גם דברי מצוה אסור. ומה שמותר להדליק מנר לנר, כתב הר”ן:

י”ל דעד כאן לא שרינן אלא להדליק מנר לנר משום דתרוייהו חדא מצוה כלומר מצות נר חנוכה ומין במינו אינו בטל אבל שאר מצות נראה כמבטלות זו את זו:

אבל דעת בעל המאור בסוגיה שאין איסור ביזוי מצוה כשעושה תשמיש של מצוה. וע’ בשיטתו של בעל המאור במנחת אריאל שבת כב ע”א:

שיטת הרז”ה בסוגיין דג’ שיטות יש דמ”ד לעיל דאסור להשתמש לאורה סובר דכל תשמיש אסור אף תשמיש קדושה והטעם משום דנר חנוכה תקנוהו זכר לנרות ולשמן של היכל וכמו דנרות של מקדש אסורות בהנאה כן הכא בנ”ת אסור בכל הנאה שהיא.

והכא דאמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נ”ח משמע דרק מעות שזה תשמיש רשות אסור אבל תשמיש מצוה שרי ובע”כ דחולק על הטעם הנ”ל ואוסר רק משום ביזוי מצוה ולכן רק תשמיש דרשות אסור אבל תשמיש דמצוה שרי דתשמיש אינה ביזוי למצוה

ושמואל חולק וסובר דמותר אף להרצות מעות אבל שמואל מודה דשימוש בגוף הנרות אסור וכדמבואר להלן בסוגיא דרק מנר לנר שרי שמואל [אבל בקינסא אסר] אבל להרצות מעות כנגד נ”ח דזה לא שימוש בגוף זה מתיר זת”ד

לשיטתו קשה משקילת דינר זהב כנגד מעשר שני, מדוע זה אסור משום ביזוי מצוה? צריך לומר שגם צורך מצוה צריך להיות יותר ישיר מאשר להכין דינר זהב לצורך פדיון מעשר שני.

ואם כן אם שייך ביזוי מצוה כשמשתמש במצוה לצורך מצוה, זו מחלוקת הרמב”ם ובעל המאור. אבל להדליק מנר חנוכה נר חנוכה אחר כתב הרמב”ם בהלכות חנוכה פרק ד’ הלכה ט’ שמותר (ורמ”א בסימן תרע”ד סעיף א’ כתב שנהגו להחמיר שלא להדליק מנר לנר).

• איסור ביזוי מצוה בחפצא של מצוה שלא בזמן קיום המצוה:

הטור בסימן כא מביא את דברי השאילתות שאומר שאסור להשתמש בחוטי הציצית משום ביזוי מצוה. ומקשה עליו הטור שם:

ציצית אין בהם משום קדושה דתשמישי מצוה הן ויכול לזורקן וליכנס בהן לבית הכסא ויראה דאפילו בעודן במצותן מותר להשתמש בהן.

אבל בשאלתות כתב בפרשת שלח לך אסור לבני ישראל למיעבד צרכיהן במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר ביה מדעם אי נמי הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגליו שלא יהו מצות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאיתעבדי בהו מצוה נזרקין ע”כ.

ואפשר לחלק שאינו דומה לדם דשאני התם כשמכסה ברגל עושה המצוה דרך בזיון מה שאין כן כאן (ס”א וכ”כ הרמב”ם ז”ל מותר לכנוס בציצית לב”ה ולבית המרחץ נפסקו ציציותיה זורקן לאשפ’ אם רוצה) וטוב להחמיר:

כלומר, לדעת בעל העיטור, מה שמותר להשתמש ואפשר לזרוק את חוטי הציצית זה רק כשנפסקו וכן בלולב וסוכה אחר זמן המצוה. אבל בזמן המצוה אסור משום ביזוי מצוה. והטור סובר שביזוי מצוה זה רק כשעושה את המצוה בדרך בזיון.

והקשה הבית יוסף על הטור:

ותמהני עליו היאך סתר דברי השאלתות בדחיה בעלמא דאיכא למימר כשנהנה מהמצוה היא בזויה בעיניו וכיון דחזינן דקפיד רחמנא גבי דם שלא יהו מצות בזויות עליו ילפינן מיניה לכל ביזוי מצוה ואפילו ביזוי כל דהו.

ועוד דלפי דבריו מאיזה טעם אסור לאורוחי בהושענא ולמיכל אתרוג דמצוה (סוכה לז:) ולהסתפק מנויי סוכה כל שבעה (שבת כב.) ולהשתמש מנר חנוכה (שם) ושרי לאישתמושי בחוטי ציצית דאי טעמא דהני משום דאיתקצו למצוותייהו חוטי ציצית נמי איתקצי למצוותייהו ואם כן על כרחך צריך לומר דהא דתנו רבנן נזרקין בשעבר מצותן דוקא היא.

…ובהדיא אמרינן בפרק במה מדליקין (שם) דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה היינו כדי שלא יהו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא לן מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם הרי מפורש שההנאה מדבר מצוה עד שלא עברה מצותו חשיב ביזוי מצוה וילפינן ליה שפיר מדם כדברי השאלתות הילכך הכי קיימא לן מדינא בלא פקפוק כלל:

ולכאורה אכן דברי הטור קשים מאד, מדוע כתב הטור שרק בכיסוי הדם שעושה המצוה דרך בזיון אסור ולא כשקושר בציצית? מדוע כתב הטור שאפילו “בעודן במצותן מותר להשתמש בהן”?

תירץ שאלה זו הב”ח, שהטור מתיר להשתמש בציצית כשאינו לובש. אבל בזמן שמקיים את המצוה, גם לדעת הטור אסור:

ציצית אין בהם משום קדושה וכו’ ויראה דאפילו בעודן במצותן מותר להשתמש בהן. פירוש בעודן בטלית ואינו לבוש בהן קאמר דבלובשן מודה רבינו דאסור להשתמש בהן דעושה המצוה דרך בזיון ודומה לדם אבל במונחין בקופסא קאמר דאע”פ שעומדים ללבישה ולצאת בה ידי מצות ציצית מכל מקום כיון דאין חיוב ציצית אלא בטלית שרוצה ללבוש לא נקרא עליהן שם זה דשעת מצותן אלא בשעה שלובש הטלית שיש בה ציצית אבל כל זמן שאינו לובשן אף על פי דהוי ליה (בעודן) [כעודן] במצותן כל זמן שלא נפסקו אפילו הכי לא הוה שעת מצותן ולא דמי להושענא ולאתרוג וסוכה דמצוה כל שבעה דהוה שעת מצותן וכן שופר בשני ימים דראש השנה אי נמי נר חנוכה בשעת הדלקה הא לא דמי אלא להושענא ואתרוג וסוכה ושופר ונר חנוכה לאחר שנעשה מצותן ועבר זמנן דמותר להשתמש בהן הכי נמי ציצית כל שעה אף על פי שלא נפסקו כיון שהרשות בידו להניחן בקופסא ושלא ללבשן עד עולם מותר להשתמש בהן מדינא ובזה נסתלקה תלונת ב”י שעל רבינו.

ולפי זה נחלקו השאילתות והטור לגבי שאלת ביזוי מצוה שלא בזמן קיום המצוה. לדעת השאילתות יש בעיה של ביזוי מצוה, ולדעת הטור מותר ואין חשש של ביזוי מצוה.

ועדיין קצת קשה, מה ההבדל בין להריח בהדס בזמן שאינו מקיים מצות ארבעת המינים ובין קשירת חוט של ציצית בזמן שאינו מתעטף בה. ואולי גם הרחת הדס לדעת השאילתות יהיה מותר שלא בזמן המצוה וצ”ע.

ונראה להביא ראיה לדעת הטור על פי הבנת הב”ח, מגמ’ סוכה שרבי חנינא מטביל ביה ונפיק ביה. שלדעתו אתרוג חסר מותר מיום ראשון ואילך, ולכן אכל חצי מהאתרוג ויצא ידי חובה בחצי האחר, ואכמ”ל.

בסיכום, ראה דברי חיי אדם כלל סח סעיף ב’:

סעיף ב

שלא תהיה המצוה בזויה עליו. ויש בזה ג’ תנאים. א) שלא יעשנה בקלות ראש ובדרך בזוי. וילפינן מדכתיב [ויקרא י”ז י”ג] ושפך את דמו וכסהו בעפר, וקבלו חז”ל [חולין פז, א], דרצה לומר במה ששפך יכסה, דהיינו כשם ששחט ביד, כך יכסה ביד. ולאו דוקא ביד, אלא על ידי כלי, שהרי גם השחיטה היתה על ידי כלי, אלא לאפוקי שלא יכסה ברגל שהוא דרך בזיון (בשבת כ”ב ברש”י אבוהון דכולהו דם משמע שהיא דרשה גמורה מדאורייתא). ב) שלא תהיה בזויה עליו מצד איכות עשיית המצוה ומכבד גופו יותר מן המצוה כגון שמתירא שיתלכלכו ידיו או גופו על ידי המצוה ולכן לובש בתי ידים על ידיו (כמו שצווחה העזרה על כהן גדול דכריך ידיה בשיראי ועבד עבודה ועיין בא”ח סי’ תרנ”א סעיף ז’). ג) וכן אסור ליהנות מן המצוה כל זמן מצותה. ולכן אסור להשתמש בציצית כל זמן שהם קבועים בטלית (סי’ כ”א), וכן אסור להסתפק מנוי סוכה (תרס”ז), ולאכול האתרוג או להריח בהדס של לולב (תרנ”ג), ולהשתמש בנר חנוכה. ואפילו להדליק נר חול מנר של חנוכה, אסור (תרע”ד). ואפילו מנר של בית הכנסת, אסור מדינא, אלא שנוהגין להקל, דלב בית דין מתנה עליהן (קנ”ד). וכל זה הוא כדי שלא תהיה המצוה בזויה עליו:

מסתבר שהחיי אדם הביא דין ביזוי מצוה לאחר אין מעבירין על המצוות, משום שדעתו כדעת כמה אחרונים שטעם אין מעבירין על המצות הוא משום ביזוי מצוה. וכיו”ב יש לומר על הסעיף הבא שעוסק באין עושין מצות חבילות חבילות שזה משום ביזוי מצוה, ולכן הביא בסעיף ג’ דין אין עושין מצות חבילות חבילות, וראה את השיעור הבא.

ע”ע קהילות יעקב שבת סי’ יז, בהסברו על שיטת הטור.