ברוב עם הדרת מלך

ב"ה

יא. ברוב עם הדרת מלך

חיי אדם סי' סח סעיף יא

כל מצוה שיכול לעשות בחבורה, יעשה בחבורה ולא ביחיד, כדכתיב [משלי י"ד כ"ח] ברב עם הדרת מלך (כדאיתא בפסחים ס"ד וביומא ע'). ואחז"ל אינו דומה מרובים העושים מצוה למיעוט שעושים. ובמנחות ס"ב ע"א משמע דשלשה[1] הוי רב עם:

בכמה אופנים מצאנו שיש חשיבות לעשות את המצוה ברוב עם, שנאמר: ברב עם הדרת מלך:

• כשכל אחד מהרבים עושה חלק מהמצוה; מצינו בעבודה במקדש. שורה של כהנים היתה עומדת בעזרה בערב פסח עד המזבח, וכשהכהן הראשון קיבל את דם הקרבן מצואר הטלה היה נותנו לחברו וחברו לחברו עד הכהן הקרוב אצל המזבח שזורקו על המזבח, כדי שמצות הולכת הדם למזבח תתקיים ברבים המתעסקים בה, משום ברב עם הדרת מלך.
• כשכל אחד מהם עושה כל המצוה; אלא שעושים כולם בבת אחת, יש בזה משום חשיבות של ברב עם. העלאת הבכורים לירושלים היתה ברבים, וכל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר ברב עם הדרת מלך. וכן מי שיש לו מנין בביתו ומתפלל שם בעשרה, יותר טוב שילך לבית הכנסת להתפלל מפני שמתאספים שם הרבה בני אדם וברב עם הדרת מלך. וכן בקריאת המגילה,
• כשאחד מוציא אחרים ידי חובה: אפילו כשעושים כולם בבת אחת את המצוה, יותר טוב שאחד יוציא את הרבים משכל אחד ואחד יעשה לעצמו, שאף בזה יש משום ברב עם הדרת מלך, ולכן היו יושבים במוצאי שבת בבית המדרש והביאו להם אור, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים אחד מברך לכולם, משום ברב עם הדרת מלך. הלכה כבית הלל
• מצוה הנעשית בפני רבים. דוגמא: הרואה את הכהן הגדול בשעה שהוא קורא בתורה ביום הכפורים בעזרה, וכן הרואה פר ושעיר הנשרפים, יש בזה משום מצוה, שברב עם הדרת מלך.

בשעור קודם בררנו את שאלת הסתירה בין זריזין מקדימין ובין ברוב עם הדרת מלך, וע' בסוף כאן שנחזור על עיקר הדברים. בשעור זה נעסוק ברוב עם הדרת מלך לגבי ברכה, כשאחד מוציא אחרים.

האם יש ברוב עם הדרת מלך לגבי ברכה על ידי אחד להוציא רבים, אם כן, האם נאמר בין בברכות השבח ובין ברכות הנהנין?

גמ' ברכות דף נג ע"א:

תנו רבנן היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך בשלמא בית הלל מפרשי טעמא אלא בית שמאי מאי טעמא קסברי מפני בטול בית המדרש תניא נמי הכי של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני בטול בית המדרש.[2]

וכן נפסק בשו"ע סי' רצ"ח סעיף יד שאחד מברך לכולם, ע' מגן אברהם ס"ק יח:

אחד מברך. ואף על גב דצריכים כלן לשתוק ולשמוע והוי ביטול בית המדרש מ"מ הא עדיפא משום ברוב עם הדרת מלך גמ' ועסי' רי"ג ס"א:

הרי שאחד מברך לכולם. לפי גמרא זו יש דין ברוב עם לגבי ברכה. אלא שזו ברכת השבח, האם נכון שאחד יברך גם בברכות אחרות, ברכת המצוה או נהנין, או שהגמרא מדברת דוקא על ברכת השבח (מה הדין, בהלל, באכילת מצה, בקידוש, בקריאת מגילה, בברכת הפירות ושהכל)?

לגבי ברכת המזון, כתוב בגמ' ברכות מה ע"ב, ובשו"ע קצ"ג ס"א שמצוה לחלק אם שנים אוכלים ואין זימון ושאחד לא יוצא את חברו, אבל יתכן שכאן לא שייך ברוב עם כיון שמדובר רק על שניים. וע' חיי אדם הנ"ל שכתב שברוב עם זה גם בשלשה. או משום שאין צירוף כיון שעומדים להפרד. וכתב המשנה ברורה:

מצוה לחלק – כלומר דאע"ג דבדיעבד אף בבהמ"ז בודאי יוצא ע"י חבירו המוציאו מ"מ לכתחלה מצוה ליחלק והטעם שחלקו בין בהמ"ז להמוציא דבתחלת הסעודה שקובעים לאכול יחדו דעתן להצטרף משא"כ בסוף הסעודה דעתן להפרד זה מזה הלכך צריך לברך כ"א לעצמו.

ובפני יהושע בברכות שם כתב שמעיקר הדין דוקא בברכת המאור שהיא ברכת הודאה יש ברוב עם הדרת מלך:

וב"ה אומרים אחד מברך לכולן משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך. כבר הארכתי בזה לעיל בסוגיא דהסבה דלא תיקשי מהכא למאי דקי"ל דחילוק ברכות עדיף לעיל בריש פרק שלשה שאכלו [מ"ה ע"ב] ובפרק כל הבשר [ק"ו ע"א] ולקמן [נ"ג ע"ב] נמי מסקינן דמברך עדיף יותר מן העונה אמן מדאמר רב לחייא בריה חטוף ובריך וכתבתי ליישב בכמה גווני, והעיקר נראה לי דדוקא הכא בברכת המאור שאינו לא ברכת הנהנה ולא ברכת המצות אלא ברכת הודאה מש"ה שייך בה טפי האי טעמא דברב עם הדרת מלך כדכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו וכתיב נמי אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו כדמייתי הש"ס בריש פרק הרואה [לקמן נ"ד ע"ב], כן נ"ל ועיין בחידושי הרשב"א:

אבל הפני יהושע תמוה, שהרי כל הדוגמאות שהביא שחילוק ברכות עדיף הן מדברות על ברכה אחרונה. בברכות זה על שניים שאכלו שמצוה ליחלק, וכן בחולין קו ע"א זה על שניים שאכלו, ואולי משום שאין קביעות בשניים וכמו שהבאנו קודם, משום שעומדים להפרד. וגם "חטוף ובריך" בברכות נג ע"ב שהביא, ע' רש"י שמדובר על כוס של ברכה, שיחטוף ויקח לעצמו, אולי אין זה משום שבעיה לצאת ידי חובה, אלא אדרבא, זכות להוציא אחרים בכוס של ברכה.

לגבי ספירת העומר כתב בשו"ע סימן תפט סעיף א' שמצוה על כל אחד לספור לעצמו. וכתב מגן אברהם בס"ק ב', שיכול לשמוע הברכה מש"ץ ולצאת ידי חובה, ולספור בעצמו, והביא בית יוסף בשם רשב"א שגם הספירה יכול לצאת ידי חובה. וכתב על זה רע"א:

[מג"א ס"ק ב] ואם ירצה שומע הברכה. וטוב שיברך א' ויוציא אחרים לקיים ברוב עם הדרת מלך עיין לעיל סי' רצ"ח סי"ח. ע' שו"ת מבי"ט. סי' ק"פ:

הרי פשוט לרע"א שגם בברכת המצוות אומרים ברוב עם הדרת מלך.

ולגבי ברכת הנהנין, פסק הרמב"ם בהלכות ברכות פרק א' הלכה יב שפירות לא בעי הסיבה ולא כלשון בגמרא שלא מהני הסיבה. וכתב על זה הכסף משנה שם:

וכיוצא בזה מצאתי להרמ"ך שכתב וז"ל אף על פי שפסק כלישנא קמא נראים דבריו מההיא דפרגיות (ברכות ל"ח) שנתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ומההיא דכותבות (שם ל"ו) שנתן ר"ג רשות לר"ע לברך ומההיא דאמרינן אחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך נמצא דלכל דבר שיש בו רוב עם טפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם וכן דעת רב אלפס וההיא דפרק כל הבשר דבריך כל חד לנפשיה מפרשינן ליה דוקא בשנים עכ"ל:

הרי שסובר שגם בברכות הנהנין יש דין ברוב עם הדרת מלך.

וכן במשנה ברורה מצאנו שזה נכון גם לגבי ברכת הנהנין כמו ברכת הפירות, משנה ברורה סימן רי"ג ס"ק ג':

אחד פוטר את חבירו – ר"ל אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך.

ולכאורה משמע במשנה ברורה שגם שנים ולא אחד יש בזה קיום של ברוב עם הדרת מלך.

אבל בשולחן ערוך הרב בעל התניא כתב בסימן ריג סעיף ו, שבברכת המצוות עדיף שכל אחד יברך בעצמו וזה עדיף על פני ברוב עם הדרת מלך:

כל מקום שאחד פוטר את חבירו בברכת הנהנין מפני קביעותם יחד או מפני שנהנים ביחד מצוה שאחד יברך לכולם ולא כל אחד לעצמו שנאמר ברב עם הדרת מלך.

אבל בברכת המצות אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו אף שכולן מצוה אחת כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך ואם רצו כל אחד מברך לעצמו (כדי להרבות בברכות כי לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות ואף שהשומע כעונה מכל מקום המברך הוא עיקר שהוא נעשה שליח לכולם להוציאם ידי חובתן וכולם מקיימים מצות הברכה על ידו וכאלו כולם מברכים ברכה אחת היוצא מפי המברך שפיו כפיהם וראוי יותר שיקיים כל אחד ואחד בעצמו מצות הברכה משיקיימנה ע"י שליח שכיון שכל אחד חייב בברכה זו לעצמו הרי זה ריבוי ברכות הצריכות ואינם דומות כלל לחזרת הש"ץ ולברכת הזימון שנתבאר בסימן קצ"ב.

אלא שהוסיף בשו"ע הרב, שבברכות הנהנין כשכולם קבועים יחד, עדיף לקיים ברוב עם, ואחד יברך[3]. ולכאורה הרי אין צריך קביעות בברכות הנהנין? וצ"ל כוונתו שאם בכל זאת קבעו עצמם, אז עדיף שאחד יברך ושייך ברוב עם.

ובהמשך כותב בשו"ע הרב לגבי ברכת המצוות, שיש הבדל בין אם כולם מקיימים את המצוה ביחד או שכל אחד מקיים בפני עצמו:

וה"ה בברכות המצות כשכולם מקיימים המצוה ביחד כגון שמיעת קול שופר או מגילה מצוה שאחד מברך לכולם בין התוקע או הקורא בין אחד מן השומעים וכן אם יושבים בסוכה אחת.

אבל אם רצו לקיים כל אחד המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן הרשות בידם כגון שיקרא כל אחד המגילה לעצמו אם אין שם עשרה או שיתקע לעצמו ומכל מקום טוב שיקרא אחד לכולם לקיים ברב עם הדרת מלך אף על פי שאין חיוב בדבר שאין לחייב אדם שיקיים המצוה המוטלת עליו ע"י שליח כשיכול לקיימה בעצמו וכן בקידוש והבדלה וכל כיוצא בהן:

ולכאורה המשמעות של מה שכתב כשכולם מקיימים את המצוה ביחד, הוא לאפוקי שחיטה כשכמה שוחטים ביחד, שלא יהיה שייך ברוב עם. וע' להלן לגבי מילה. וכן לאפוקי ציצית, ראה להלן.

מה שכתב לגבי ברכת המצוות שיכולים לעשות מה שרוצים, זה בשו"ע בסימן ח' סעיף ה:

מברך להתעטף בציצית. אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת (פי' בפעם אחת), כולם מברכים. ואם רצו, אחד מברך והאחרים יענו אמן.

אבל המשנה ברורה בס"ק יג כתב שעדיף לכתחילה שאחד יברך:

(יג) ואם רצו – מלשון זה משמע דיותר טוב שכולם יברכו ובאמת אדרבה לכתחילה יותר טוב שאחד יברך ויוציא את האחרים משום ברוב עם הדרת מלך וכדלקמן בסימן רצ"ח סי"ד אך לא נהגו עכשיו כן ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוון לצאת ולהוציא ועיין בש"ת:

מה שכתב שלא נהגו, זה בשם החיי אדם שם.

כסברת השו"ע ושו"ע הרב לגבי ברכת המצות, כן כתב המלבי"ם בספר ארצות החיים על הלכות ציצית, בסימן ח' שם כתב הגבלה מסתברת לגבי דין ברוב עם, שזה שייך רק כשיש קשר מסויים בין כולם, ולא כשלא קשורים אחד לשני:

…ויש לחדש דזה דוקא בשכולם עושים דבר אחד כמו לענין הבדלה שכולם מברכין מאורי האש על הנאה אחת וכן כשמיעת קול שופר כולם יוצאים בקול אחד וכן בסי' רי"ג שקובעים עצמם יחד לסעודה ההנאה מצטרפת ע"י הקביעות ולזה מצוה שכולם יכרכו כאחת משום ברוב עם הדרת מלך. משא"ב בציצית שכ"א מתעטף בטלית מיוחד וכל אחד מברך על טלית שלו וכן בשחיטה ביו"ד ס"ט כ"א שוחט בהמה אחרת ואין כאן דבר המיחד אותם שיהיה מצוה להצטרף יחד משום ברוב עם הדרת מלך וכן בספירת העומר וברכת כהנים כ"א מברך ברכה מיוחדת לעצמו על הספירה שסופר הוא ועל נשיאת כפים שכל אחד עושה מצוה בפני עצמו עכ"ל

וזה כדעת שו"ע הרב לגבי ברכת המצוות, ששייך ברוב עם כשכולם מקיימים יחד כמו שופר ומגילה. וע' לעיל הערה 3 שסברא זו כתב בשו"ע הרב סי' רי"ג גם לגבי ברכת הנהנין, שיש ברוב עם אם קבעו את עצמם יחד.

לפי זה מה שפסק השו"ע בסי' ח' שכל אחד יכול לברך לעצמו, אבל במקרים שכולם מצטרפים, מודה המחבר שעדיף שאחד יברך, משום ברוב עם הדרת מלך. אלא שזה עדיין לא יישב את הפסק לגבי מילה (ע' להלן), שם כל מוהל מל בפני עצמו, ואולי משום שמדובר בתינוקות של אב אחד, תאומים, לכן זה נחשב דבר אחד ועדיף ברכה אחת.

ובביאור הגר"א שם כתב שבכל הברכות צריך להעדיף שאחד יעשה:

אם שנים כו'. משמע מדבריו דיותר נכון דיהא כ"א מברך לעצמו וליתא דדוקא א' מברך לכולם לכתחלה כמ"ש בפ"ח דברכות וכן לשון התוספתא עשרה כו' היו עושין מצוה אחת א' מברך לכולן יחיד כו' וכן בפ"ו דברכות לאחר המזון כו' וכן בברכת המוציא ובהמ"ז ושאר ברכות כמ"ש שם:

ולשון התוספתא בברכות פ"ו הט"ו (ליברמן):

עשרה שהיו עושין עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו היו עושין כולן מצוה אחת אחד מברך לכולן יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת היה עושה מצוה אחת כל היום אין מברך אלא אחת היה מפסיק ועושה מפסיק ועושה מברך על כל אחת ואחת

הגר"א הביא תוספתא זו גם לגבי בדיקת חמץ, בסימן תל"ב שאמר המחבר בסעיף ב':

בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך ברכה שבירך בע"ה.

וכתב בביאור הגר"א שם:

ואם. תוספתא דברכות פ"ו עשרה שעושין מצוה אחת ברכה א' לכולם וע"ל סי' ח' ס"ה וסי"ב.

ואם כן לגר"א עדיף שרק בעל הבית יברך, משום ברוב עם הדרת מלך, אף שזו ברכת המצוה. ולכאורה לשיטת הגר"א לא רק כשבעל הבית מחלק את הבדיקה בין כמה אנשים, אלא גם כמה אנשים שכל אחד בודק בביתו (או בחדרי הפנימיה בישיבה) עדיף שאחד יברך משום ברוב עם הדרת מלך.

אם כן יש מחלוקת בין שו"ע הרב לבין הגר"א אם דין ברוב עם הדרת מלך הוא גם במצות שאין צרוף בין האנשים, כמו ציצית, שחיטה וכו'. לדעת שו"ע הרב, כפשט השו"ע בסימן ח' המובא לעיל שיעשה מה שרוצה. ודעת המשנה ברורה הוא כגר"א, שתמיד יש ברוב עם הדרת מלך.

וכן הביא הגר"א את התוספתא בשולחן ערוך אבן העזר סימן ס"ב סעיף ב', על דברי המחבר:

יש לאדם לישא נשים רבות כאחד, ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכלם כאחד;

וגם כאן ציין הגר"א לתוספתא:

ומברך ברכת כו'. כמ"ש בתוספת' וירושלמי פ' בתרא דברכות וכמ"ש בא"ח סי' ח' וכמש"ל ס"ג:

ונראה שכוונתו לסיפא של התוספתא: "היה עושה מצוה אחת כל היום אין מברך אלא אחת".

ובשו"ע יורה דעה הלכות מילה סימן רסה סעיף ה, כתב המחבר:

מי שיש לו שני תינוקות למול, יברך ברכה אחת לשניהם, ואפילו אם שנים מלים, הראשון יברך על המילה ועולה גם לשני, והשני יברך.

כאן פסק ברור שיברך ברכה אחת לשניהם, ומקור הדין הוא בתשובות הרא"ש כלל כו סעיף ד' והביא ראיה מתוספתא. ולכן לא רק שהאב מברך ברכה אחת משום סיפא של התוספתא, אלא גם שני המוהלים, רק אחד מהם מברך. ומה ההבדל בין מה שכתב בהלכות ציצית סי' ח' שיעשו מה שרוצים?

ויתכן שכוונת המחבר לאפשרות שיכולים לברך ברכה אחת, ודברי הראש והטור באו לאפוקי שיטת בעל העיטור שחייבים לברך שתי ברכות, ולא דומה לשחיטה שאפשר בברכה אחת, עיי"ש (אור המזרח מח, ג-ד, הרב ברוך חיים סיימאן).

כאמור, זו מחלוקת בין השו"ע ושו"ע הרב לבין הגר"א אם בברכת המצוות עדיף שאחד יברך מדין ברוב עם כשיטת הגר"א, או שיכול לעשות מה שירצה ואין עדיפות, כשיטת השו"ע.

פשט התוספתא:

מה שהביא הגר"א מתוספתא צריך עיון, ז"ל תוספתא[4] מסכת ברכות (ליברמן) פרק ו הלכה טו:

עשרה שהיו עושין עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו היו עושין כולן מצוה אחת אחד מברך לכולן יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת היה עושה מצוה אחת כל היום אין מברך אלא אחת היה מפסיק ועושה מפסיק ועושה מברך על כל אחת ואחת.

הרי שבתוספתא לא מדובר אלא כשכולם עושים מצוה אחת, וזה נכון כשכולם מתכסים באותה טלית, או כולם בודקים חמץ של בית אחד, ולא בכל מצוה שכל אחד עושה מצוה בנפרד? וע' להלן מספר הפרדס. אבל יתכן גם לפרש בתוספתא שכולם עושים 'מצוה אחת' כלומר אותה מצוה כל אחד עושה ומקיים.

אלא שבספר הפרדס[5] כתב פשט אחר בתוספתא:

והיכא שבירך ש"ץ לגמור את ההלל, נראה לי דאין הקהל צריכין לחזור ולברך. ויש לי להביא ראיה מדאמרינן בתוספתא דברכות, עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן ועשרה שעשו עשר מצוות כל אחד ואחד מברך לעצמו. ופירוש תוספתא ההיא הכי הוא, עשרה שעשו מצוה אחת, כגון עשרה שקורין הלל, או עשרה שעשו מעקה אחד, או עשרה שקובעין מזוזה אחת או כדומה לזה, אחד [מברך] לכולם. ועשרה שעשו עשר מצוות, כגון שמניח כל אחד תפילין בראשו או שמתעטפין בציצית או שמנענעין את הלולב כל אחד ואחד מברך לעצמו. וכן בכל שאר מצוות.

וראיתי מי שטעה בפירושה, שפירשה עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן, כגון עשרה שמניחין תפלין יחד וכן עשרה שמנענעין את הלולב או שמתעטפין בציצית או בדומה לזה אחד מברך לכולן. ועשרה שעושין עשר מצוות, כגון שכל אחד ואחד עושה מצותו, כלומר שזה מניח תפלין וזה מתעטף בציצית וזה מנענע את הלולב כל אחד ואחד מברך לעצמו.

וזה טעות גדול דהיאך אפשר שאני מניח תפלין ואחר יברך עלי. ועשרה שעושין עשר מצוות, שרוצה לומר שזה מניח תפלין וזה מתעטף בציצית וזה קובע מזוזה וזה מנענע בלולב. ולפי זה מברך כל אחד ואחד, פשיטא ופשיטא, והיאך יעלה בלב שום אדם שאם אחד מניח תפלין ואחד קובע מזוזה ואחד מנענע את הלולב שיברך האחד להניח תפלין ויצא חבירו שמנענע הלולב. איזו סברא למי שיש לו מוח בקדקדו. הילכך עשרה שכולן עושין מצוה אחת, כגון שקורין את ההלל או שקובעין את המזוזה או שתוקעין את השופר [ה]אחד, או שעושין מעקה אחת, או כל כדומה לזה שכולן עושין מצוה אחת, אחד מברך לכולן. אבל עשרה ב"א שכל אחד מניח תפלין לעצמו או שכל אחד מתעטף בטלית או שמנענעין כל אחד ואחד לולבו או שנוטלין ידיהן, אף על פי שכולן עושין מצוה אחת, (ש)כל אחד ואחד מברך לעצמו, דעשר מצוות הן. [כ]דגרסינן בתוספתא שכתבנו:

והוסיף שלא קשה מספירת העומר שכולם מברכים, שזה משום שכתוב "וספרתם לכם".

ובברכי יוסף סימן ח' הקשה עליו, על מה שכתב שזו טעות, שהיאך אחד מניח תפילין ואחר מברך, והרי זה דין פשוט שבברכת המצוות אדם יכול להוציא את חברו!. אבל נראה שאין כוונתו שאי אפשר להוציא אלא שעדיף שכל אחד יזכה בברכה לעצמו.

בסעיף ו' שם כתב החיי אדם שזריזין מקדימין עדיף על ברוב עם הדרת מלך, ונדון בשעור בזמנו:

סעיף ו

זריזין מקדימין למצוה. דבר שמצותו ביום, יקדים בבוקר לעשותו, כדכתיב [בראשית כ"ב ג'] וישכם אברהם בבוקר. וכן דבר שמצותו בלילה, יקדים בתחלת הלילה. ולכן ראוי להתפלל ערבית מיד ביציאת הכוכבים. ואפילו אם ימתין אזי יעשה ברב עם, מכל מקום מוטב להיות מן הזריזין ומקדימין (כדאיתא להדיא בר"ה דף ל"ב ע"ב מ"ש הלל דבראשון כו'):

בשיעור על זריזין מקדימין, הערנו ששאלה זו אם עדיף זריזין מקדימין או ברוב עם היא לכאורה גמרא בראש השנה דף לב ע"ב:

משנה: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע ובשעת הלל הראשון מקרא את ההלל

גמרא: מאי שנא שני מתקיע משום דברב עם הדרת מלך אי הכי הלל נמי נימא בשני משום דברוב עם הדרת מלך אלא מאי שנא הלל דבראשון משום דזריזין מקדימין למצות תקיעה נמי נעביד בראשון משום דזריזין מקדימין למצות אמר רבי יוחנן בשעת השמד שנו.

רש"י שם:

בשעת השמד שנו – אויבים גזרו שלא יתקעו, והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ תפלת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין.

הסבר ברוב עם, בהערות לש"ס מתיבתא כתב:

שככל שהשעה מתאחרת באים יותר אנשים לבית הכנסת טורי אבן (ד"ה מ"ש) ובקונטרס אחרון שם הביא על כך מהרה"ג מו"ה אליה אב"ד סלבודקה שמדברי הירושלמי ה"ח מבואר שטעם הדבר שיש 'רוב עם' במוסף יותר מבשחרית הוא מפני הקטנים שאינם מצויים בבית הכנסת בשעה מוקדמת.

אם כן לפי מסקנת הגמרא, זריזין עדיפים על ברוב עם, ולולא היה זה שעת השמד, הרי היו תוקעים בבוקר. (וכן הוכיח בברכי יוסף או"ח סימן א ס"ק ז).

ועוד הבאנו בשעור את תשובות תרומת הדשן, מתי לברך על הלבנה, מיד כשאפשרי משום זריזין או במוצאי שבת כשמבושמים, ובשו"ע או"ח סי' תכו סעיף ב' כתבו המחבר והרמ"א על פי תרומת הדשן:

אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים. הגה: ודוקא אם ליל מוצאי שבת הוא קודם י' בחדש, אז ממתינין עד מוצ"ש. אבל אם הוא אח"כ, אין ממתינין עד מוצאי שבת שמא יהיו ב' לילות או ג' או ד' עננים ולא יראו הלבנה ויעבור הזמן.

ולכאורה פסק זה של תרומת הדשן, אינו כמו מסקנת הגמרא בראש השנה, וע' יביע אומר ח"ב יו"ד סי' יח, לגבי מילה שכתב לעשות בבוקר מטעם זה. וכבר נחלקו הפוסקים בזה. מכל מקום דעת החיי אדם שזריזין מקדימין עדיף על ברוב עם הדרת מלך.

נספח:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן צ סעיף יח

בית המדרש קבוע קדוש יותר מבהכ"נ, ומצוה להתפלל בו יותר מב"ה, והוא שיתפלל בי'. הגה: וי"א דאפי' בלא י' עדיף להתפלל בבה"מ הקבוע לו; ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי (הרי"י פ"ק דברכות). ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מב"ה (תשובת הרא"ש כלל ד' והטור). וכ"ש שלא יעסוק בתורה בב"ה בזמן שהציבור אומרים סליחות ותחינות (הגהות אלפסי החדשים).

מגן אברהם סימן צ ס"ק לב

לב והוא שיתפלל בי'. ואף על גב דבב"הכ איכא רוב עם הדרת מלך מ"מ בב"המ עדיף שאין לבטל למודו מפני התפל' דמצינו ר"י הנשיא שלא היה מתפלל אלא משנה לשנה כמ"ש תר"י וקשה דבסי' רצ"ח סי"ד אמרי' דמבטלים בית המדרש משום ברוב עם הדרת מלך וצ"ל דשאני התם שאינו אלא שעה מועטת לא חשו חכמים וכ"מ בתר"י פ' אלו דברים ע"ש:

אגרות משה יו"ד חלק ד' סימן סא אות ד' כרך ח' – שאין לחלק מניינים

שפת אמת מסכת פסחים דף קא עמוד א

בגמ' ולשמואל למה להו לקדושי בבי כנישתא לולי דברי התוס' נ"ל דלרב ל"ק די"ל דמקדש בביהכ"נ בציבור משום ברוב עם הדרת מלך [והא עדיף טפי מלקדש כ"א לעצמו כדאמרי ב"ה בברכות (נ"ג) גבי ברכת האור במו"ש] ואף על גב דאח"כ מקדש בביתו מ"מ כיון דשם קידוש עלי' הוי הידור אבל לשמואל דלאו קידוש הוא כלל לא הוי הידור:

ערוך השולחן אורח חיים סימן רעג סעיף ו

ופשוט הוא דזהו כשהם אינם יכולים בעצמם לעשות קידוש אבל כשיכולים בעצמם לקדש אין לו לקדש בעדם כשהוא לא יצא בקידוש זה אבל אם גם הוא צריך לקידוש זה מוטב שיקדש הוא ויוציא את כולם משיקדש כל אחד בעצמו אף על פי שכל אחד יכול לקדש לעצמו משום ברוב עם הדרת  מלך [ברכות נ"ג.] וכמ"ש בסי' רצ"ח ע"ש וכן הוא המנהג בהרבה מקומות ויש מקומות שכל אחד עושה קידוש לעצמו ואין ראוי לעשות כן ויש למונעם מזה וללמדם שיש יותר מצוה כשאחד יקדש בעד כולם ויכוין להוציאם והם יכוונו לצאת ובלבד שישמעו הקידוש מראש ועד סוף ויענו אמן ולא יענו ברוך הוא וברוך שמו דזהו הפסק ואינו יוצא בהברכה:

[1] האם יש נפ"מ מיותר רוב עם או פחות רוב עם? ע' משנה ברורה סימן קצג ס"ק יא לגבי זימון: "ועיין בד"מ שדעתו דאדרבה שמצוה מן המובחר שלא להתחלק בין בעשרים ובין בששה משום ברוב עם הדרת מלך רק דמדינא אין איסור בדבר אם יתחלקו ויש שחולקים ע"ז וס"ל כיון שיש בכל כת ג"כ מקצת רוב עם וגם נתקיים מצות ברכת זימון בכל חד וחד ולהכי שקולים הם ויכול לעשות כמו שירצה אפילו לכתחלה". ומחלוקתם בשאלה זו.

[2] ע' בתוספתא פ"ה שהגרסה הפוכה בין בית שמאי לבית הלל. וע' תוספתא כפשוטה ע' 97 שורה 80. ולבית הלל דוקא בבית המדרש יש ביטול תורה אבל במיסב אחד מברך. ע' אוצר הגאונים תשובות עמ' 127, פסקי ר' ישעיה אחרון ברכות פ"ח (יג סע"ב בספר), רי"ץ גיאת הל' הבדלה, ובמאירי כאן פסק כבית הלל לפי התוספתא: "היו יושבים בבית המדרש והביאו לפניהם אחד מברך לכלם וכלם מתכונין לשמוע ועונים אמן ואין כלם מברכין לעצמן מפני בטול בית המדרש על דרך שאמרו של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני בטול בית המדרש ומ"מ אין אנו נוהגין לברך אלא כלן ביחד על הכוס וכמו שאמרו בפסחים סודרן על הכוס ומ"מ מי שאין לו יין להבדיל כשרואה את האור מברך עליו מיד".

[3] ז"ל של שו"ע הרב: משא"כ בברכות הנהנין כשכולן קבועים יחד שהם נחשבים כגוף אחד נהנה ולכן די להם בברכה אחת כמ"ש בסימן קס"ז אם כן אם יברכו כל אחד לעצמו אינן ברכות הצריכות כלל כיון שהנאת כלם נחשבת כהנאת גוף אחד ע"י קביעתם יחד אלא א"כ תחילת קביעותם היתה על דעת שלא להצטרף לברכה אחת שאז נעשה כאלו לא נקבעו כלל יחד כמו שכתוב בסימן קצ"ג) אבל כשקבעו עצמן סתם נעשו כגוף אחד ואין מעלה כל כך בריבוי הברכות ואף שאין בזה איסור ברכה שאינה צריכה כיון שכל אחד חייב בברכה זו וגם עכשיו ששומעים הם כעונים מכל מקום כיון שאין מעלה בריבוי הברכות צריך שיברך אחד לקיים ברב עם וכו'. וכן כשכולם נהנים ביחד די בברכה אחת לכולם אף ע"פ שלא נקבעו יחד ואין מעלה כל כך ברבוי הברכות.

[4] הובאה בבית יוסף רי"ג ובהגהות מיימוניות ברכות פי"א ה"י.

[5] רבי אשר ב"ר חיים נביו ('נביו' הוא כנראה כינוי משפחתו; אמנם יתכן שמדובר על ראשי – התיבות 'נפשו בחייו יברך ויודך', ע"פ תהלים מט, יט) ממונתשון (מנתשון) שבספרד, חי בראשית האלף השישי (המאה הי"ג). לא ידוע עליו כמעט דבר, אך מספרו ניכר שהיה תלמידם של תלמידי הרשב"א. 'ספר הפרדס' שחיבר על הלכות ברכות כולל לקט רחב מאוד של דברי ראשונים, והוא צירף לו קיצור בשם 'תרומת הפרדס'. בדרך כלל הוא הולך בדרכו של הרשב"א, רבם של רבותיו. פסקיו הובאו בבית יוסף עשרות פעמים.