ב"ה
יג. השמחה במצוה
סעיף יג
השמחה הגדולה במצוה, ופי' האר"י ז"ל שזה שכתוב [דברים כ"ח מ"ז] תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, רצה לומר שלא שמחת בעבודה יותר מאילו מצאת רוב כל תענוגים ואבנים טובות ומרגליות, ואמרינן [ברכות ל"א א'] אלא מתוך שמחה של מצוה.
מצאנו בהלכה כמה סוגים של שמחת מצוה: שמחת יום טוב, שמחת פורים, שמחת בית השואבה, שמחת חתן וכלה, שמחה בלולב לפני ה', שמחת חנוכה וגם לגבי תפילה מצאנו שצריך להתפלל מתוך שמחה. לכאורה סוגי השמחות הם שונים לגמרי, ודאי שונה שמחת יום טוב שהיא בבשר ויין משמחת הלולב, ושמחת בית השואבה. גם הביטויים של השמחה הם שונים בכל אחד מהם. האם בכל זאת יש מכנה משותף לכל השמחות.
להלן נוכיח שאכן יש מכנה משותף לכולם והוא ענין שמחת המצוה הכללי המדובר בסעיף זה כאן.
שמחה של מצוה, מדגיש הרמב"ם רמב"ם בסוף הלכות לולב, פרק ח הלכה טו:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'. בריך רחמנא דסייען.
ראיה ששמחה זו היא גם בסיס לשמחות אחרות, מרמב"ם בפרק ו' הלכה כ' מהלכות יום טוב שמביא פסוק זה בהקשר של שמחת הרגל:
כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל) הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.
וכאן מוכח שאכן גם שמחת יום טוב קשורה לחובת השמחה הכללית במצווה.
גם אם נאמר שיסוד השמחה הוא מה שכתב הרמב"ם בהלכות לולב שכל מצוה צריך לעשות בשמחה, אבל ברור שיש הבדל בין מצות שמחה של כל מצוה שהכוונה היא לשמחה פנימית, ושונה ממקומות שאנו מחוייבים בביטויים חיצוניים של שמחה: ביום טוב בבשר ויין, בפורים בשתיית יין ובשכרות, בשמחת חתן וכלה לשמח אותם בכל מיני שמחה, בשמחת תורה בריקודים וכו'. אבל השמחה של מצוה היא שמחה פנימית.
ובזה יש להבין גם את השמחה שיש בראש השנה ויום הכיפורים, שהזכיר הרמב"ם בהלכות חנוכה פרק ג' הלכה ו':
אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה.
כסברא זו שכתבנו שגם בראש השנה יסוד השמחה הוא משום הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה" מצאתי אצל הרב אביגדור נבנצל שליט"א בספר ירושלים במועדיה, ירח האיתנים, בחלק השו"ת תשובה רנ"ג:
בנחמיה ח[1] יב: "וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה", הכתוב מתאר מה עשו לאחר שקרא עזרא לפני העם את דברי התורה ויתכן שלכן עשו שם שמחה גדולה שהרי התוכחה שבפרשת כי תבוא היא על מה שעשו בבית שני כמו שכתב הרמב"ף ושם נאמר דברים כח מז תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחהסיג וכששמעו את דברי התורה שעיקר עבודתם לעת עתה בבית שני הוא לעבוד את ה' בשמחה תיכף ומיד החלו לעבוד את ה' בשמחה.
ויש להסביר ולומר שראש השנה ויום הכפורים "אינם ימי שמחה יתירה", משום שבהם השמחה היא רק פנימית ואין לה ביטוי חיצוני.
הרחיב על זה הרב סולוביצ'יק ברשימות שעורים סוכה מב ע"ב:
והנה הרמב"ם כתב (בפ"ג מחנוכה הל"ו) וז"ל – אבל ר"ה ויוה"כ אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה עכ"ל, משמע דיש בהם שמחה אבל אינה שמחה יתרה כבשלש רגלים שיש בהם שמחה יתרה. ויש לעמוד על ההבדל בין שמחה לבין שמחה יתרה. ונראה דעיקר דין שמחה הוא שמחת הלב, ובזה שווים ר"ה ויוה"כ לשלש הרגלים דבכולם יש שמחה בלב, וזה מוכח ממה שר"ה ויוה"כ מבטלים אבלות, ועיקר הסתירה לאבלות – שעיקרה חלות בלב – היא שמחת הלב, והשמחה שבלב מבטלת את דיני האבלות. אלא שברגלים נוסף לדין שמחת הלב יש מצוה לשמוח במעשה כגון ע"י אכילת שלמים. מאידך גיסא, בר"ה וביוה"כ אין חיוב לשמוח במעשה ורק לשמוח בשמחת לב. ולכן אומר הרמב"ם שאין בהם שמחה יתרה – ששמחה יתרה היא כששמחים במעשה ובפועל. אמנם ר"ה ויוה"כ ימי שמחה הם כי יש בהם שמחת לב.
ויש לומר שזה גם מקור הרמב"ם שיש דין שמחה בחנוכה, ע' רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פ"ג ה"ג:
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל.
מנין לקח הרמב"ם שיש דין של ימי שמחה בחנוכה? לכאורה אין לזה מקור, אלא צריך לומר שהשמחה היא עצם שמחת המצוה, ואם תקנו ימים מיוחדים הרי שיש גם שמחה מיוחדת בימים אלו.
ובמגיד משנה בהלכות לולב שם כתב שעיקר השמחה של מצוה היא משום שעושה הטוב בגלל שהוא טוב, הוא בניגוד למי שעושה רק מחובה:
[טו] השמחה שישמח אדם בעשיית מצוה וכו'. דברי רבינו מבוארים בכ"מ בגמרא ובבמה מדליקין (שבת ל':) אמרו ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה. ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימים אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שבח שמחת החכמה ואמר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני:
המגיד משנה כאן מדבר גם על שמחה בעשיית המצוות, וגם על שמחה בלמידת התורה והחכמה. יש גם מעלה של השמחה שישמח האדם בתלמוד תורה, ופקודי ה' ישרים משמחי לב, ומשו"כ אסרו תלמוד תורה לאבל ובתשעה באב. ואחד מהמ"ח קניינים שהתורה נקנית בהם (אבות פ"ו מ"ה) הקנין השמיני הינו "בשמחה". ובפסיקתא זוטרתא (פרשת תבא) איתא "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. מלמד שבכל יום ויום ראוי שתהא תורה חביבה עליך כיום שניתנה מהר סיני". וע' הקדמת ספר אגלי טל
ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תוה"ק ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כ"כ לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה. [ועיין פירש"י סנהדרין נ"ח. ד"ה ודבק]. ובזוה"ק דבין יצה"ט ובין יצה"ר אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה. יצה"ט מתגדל מתוך שמחה של תורה. יצה"ר כו'. ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה או עכ"פ לשמה ושלא לשמה. הרי שמחה זו עוד מגרע כח המצוה ומכהה אורה ואיך יגדל מזה יצה"ט. וכיון שיצה"ט מתגדל מזה בודאי זה הוא עיקר המצוה. ומודינא דהלומד לא לשם מצות הלימוד רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה כהא דאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה ובהא אמרו לעולם יעסוק אדם כו' שלא לשמה שמתוך כו'. אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג מצוה:
וכתב החיד"א בספר חומת אנך תהלים פרק ק:
עבדו את ה' בשמחה. לפי פשוטו דעשיית המצות והלמוד יהיה בשמחה כי גדולה מאד מעלת השמחה בעסק התורה וקיום המצות וכתב רבינו מהרח"ו ז"ל שהגיד לו רבינו האר"י ז"ל שלא זכה לידיעתו ולהשגתו הגדולה אלא בשביל השמחה שהיה שמח בלימוד ועשיית המצות.
וכן מובא כבר בהקדמת ספר חרדים[2]:
התנאי הרביעי השמחה הגדולה במצוה דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדיר ליה קב"ה ולפי רוב השמחה יגדל שכרו וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית ואמר דהיינו דכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל פירוש מרוב כל מכל מיני תענוג שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות.
ברבינו בחיי במדבר פרשת נשא פרק ד פסוק כב משמע שהשמחה שבמעשה המצוה היא מצוה בפני עצמה:
והנה שלמה ע"ה כוון בזה להודיענו שיתחייב האדם להיותו שמח במצות כשיעשה אותן או יראה אחרים עושין, וזהו שאמר: "עשות משפט", ולא אמר "עשותו משפט". וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב: (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה", והוא שכתוב: (תהלים ק, ב) "עבדו את ה' בשמחה", באר כי השמחה שלמות העבודה.
וכן כתב ברבנו בחיי דברים כח, מז:
תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה
ובספרו כד הקמח כתב:
השמחה הזאת היא מצוה מן התורה נצטוה אדם עליה כי היא עבודה גמורה לשי"ת חשובה יותר מן המצוה… ועל כן יתחייב אדם להמעיט השמחה בעוה"ז ולתת אל לבו עבודת השם יתברך ושיהיה עיקר שמחתו עבודתו ומעשה המצות, וכן (תהלים ב) עבדו את ה' בשמחה וגו' ואפילו בשמחת המצוה אמר וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה… ועל זה הזכיר דוד בכאן עבדו את ה' בשמחה, ביאר כי השמחה שלימות העבודה ועל כן היה ענין השיר במשכן ובמקדש בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה…
על שמחה בקיום מצוה, למדנו בברכות דף ל ע"ב:
מאי וגילו ברעדה אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא.
ברכת שהחיינו היא על השמחה, ע' שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תרמא סעיף א
אבל שהחיינו היה ראוי לברך בשעת עשייה אם עושה אותה לעצמו שהרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן ואם עושה אותה לאחרים היה ראוי שבעל הסוכה שישב בה בחג יברך שהחיינו בשעת עשייתה שעיקר הברכה נתקנה על השמחה שיש לאדם מן המצוה שאינה תדירה ובאה מזמן לזמן ועיקר השמחה היא לבעל הסוכה ולא להעושה הסוכה
ספר הכוזרי מאמר ב אות נ
ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלהים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה כן השמחה במצותו ובתורתו צריכים מחשבה וכונה, שתשמח במצוה עצמה מאהבתך המצוה בה ותכיר מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסנייתו קרוא אל שלחנו וטובו, ותודה על זה במצפון ובגלוי, ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והרקוד היא עבודה ודבקה בענין האלהי.
פלא יועץ ערך שמחה:
מה טוב ומה נעים שישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה על כל מצוה ומצוה שעושה יגיל וישמח יותר ויותר ממוצא שלל רב ובפרט בשבתות ובמועדים דכתיב אז תתענג על ה' וכתיב ושמחת בחגיך ובפרט בשעת עבודת התפלה צריך לשמוח שמחה רבה דכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקי"ך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ופי' דר"ל יותר מרוב כל ח"ו ועבדת את אויבך וכן באמירת ברהמ"ז הפליגו בזוה"ק בגודל החיוב לאומרו בשמחה ובטוב לבב עד שאמרו שראוי שיאכל וישתה דברים המשמחים את הלב כדי שיברך ברהמ"ז בשמחה…
ואמרו רז"ל דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אבל בשכר השמחה אדם אוכל בעה"ז והשכר היותר גדול שיש על השמחה שזוכה להשגת החכמה והשגת השלימות שכן גילה סודו רבינו האר"י ז"ל שמה שזכה להשגת חכמה נפלאה והשגת רוה"ק הכל היה בשביל שהיה שמח שמחה רבה בעוסקו בתורה ובקיימו שום מצוה יותר ממוצא שלל רב.
מהר"ל נתיבות עולם נתיב התורה פרק יח
והמצוה שהוא עבודת השם יתברך ראוי שתהיה בשמחה. כי מעשה המצוה הוא להשלים את האדם כמו שהתבאר לך לפני זה, כי לכך הם רמ"ח מצות עשה להשלים את האדם בכל אבריו, ומאחר כי המצוה היא השלמת האדם לכך ראוי שתהיה המצוה בשמחה. כי השמחה היא מצד השלימות ואשר יש לו שלימות הוא שמח, והפך זה כאשר מת לו אחד מן הקרובים אשר שייכים אליו ובזה מגיע העדר וחסרון אז הוא באבילות.
ומפני כי המצוה הוא שלימות גמור לאדם לכך ראוי שיעשה המצוה בשמחה, ואז ראוי שתשרה השכינה עליו לגמרי כי אין השכינה שורה רק מתוך שמחה (שבת ל' ע"ב), אבל כאשר יש לו שמחה בשביל עושרו דבר זה אינו נחשב לכלום, כי העושר אינו השלמת האדם. ומה שאין השכינה שורה רק מתוך שמחה, מפני כי אין השם יתברך מתחבר רק אל השלם כמו שהוא יתברך שלם בתכלית השלימות, ודבר זה שייך כאשר עושה המצוה שהוא שלימות האדם בשמחה ואז האדם שלם לגמרי ואז השכינה שורה.
נספח:
ויש להביא ראיה שגם שמחת פורים שנאמרה במגילה "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ויום טוב"
יש בזה משום אותה שמחה בסיסית של כל מצוה. המשנה ברורה בסימן תרצ"ה בביאור הלכה מביא את המאירי:
עד דלא ידע וכו' – וז"ל המאירי חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצוין להשתכר ולהפחית עצמינו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת הש"י והודאה על הנסים שעשה לנו וע"ש מה שמבאר דברי הגמרא.
דברי המאירי הם בעצם דברי הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו' הלכה יח:
אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.
היינו כדין שמחת יום טוב, ושם ביאר הרמב"ם שהבאנו לעיל:
שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל) הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.
אם כן עצם שמחת פורים יש בה גם כן משמחת מצוה בכלל ולכן גם צריכה לעמוד בכללים של שמחת מצוה.
אבל יש להעיר, שהמאירי פוסק במסכת מגילה שאין אדם חייב לבשומי בפורייא, מהא דקם אביי שחטיה לרבה, ולכן למאירי שמחת הפורים היא כמו שמחת יום טוב. אבל לדידן יתכן שזה גדר אחר.
אבל אם אנו אומרים שגם שמחת פורים היא שמחה על המצוה, מובן מה שכתב הרמב"ם על שמחת פורים ברמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו:
כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות.
לכאורה מנין לקח הרמב"ם שיש חיוב לאכול בשר בסעודת פורים? ע"כ שסברתו שגם שמחת פורים היא שייכת לשמחת יום טוב, ולדברינו משום ששתיהן מבוססות על מצות שמחה היסודית של המצוות כולן.
[1] (א) וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: (ג) וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה…
(ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: ס (ט) וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: (י) וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם: (יא) וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ: (יב) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם: ס
[2] שהוא המקור של כללי המצות של החיי אדם.