ב"ה
כא. גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שבתורה
הגמרא אומרת שגדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שבתורה, להלן נברר קצת מהגדרים של הכלל. בבית הבחירה למאירי ברכות דף יט עמוד ב:
כבוד הבריות חביב עד מאד אין לך מדה חביבה ממנה כלל גדול אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שהוא מדברי סופרים לעבור עליה בקום עשה מכבוד הבריות. לפיכך קברו את המת וחזרו והיה האבל כהן והיו שם שני דרכים אחת ארוכה וטהורה ואחת קצרה וטמאה אלא שאין בה טומאה מן התורה אלא מדברי סופרים כגון בית הפרס והוא שדה שהיה שם קבר ונחרש ונתדקדקו העצמות עד שלא נשאר שם עצם המטמא באהל וחכמים אסרו לעבור בו מחשש שמא נשאר שם עצם כשעורה המטמא במגע ויגע בו כמו שיתבאר במקומו והיו הצבור חוזר דרך אותה שביל אף האבל בא עמהם מפני כבוד הצבור שלא להטריחם.
וכן בשו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן נח כתב בענין כבוד הבריות:
התנא רוצה להגדיל כבוד הבריות עד למעלה שאין בכל המצות דוגמתה שדוחה את ל"ת שבתורה משא"כ בכל המצות… הרי דפסח ומילה נדחין מפני איסור דרבנן אבל כבוד הבריות דוחה את כולן הרי שגדול כבוד הבריות מכל המצות שבתורה.
מצאנו כמה דוגמאות להיתר זה, בעיקר באיסורי דרבנן: בשבת (צ"ד ע"ב) התירו להוציא לכרמלית מת המוטל בבזיון משום דגדול כבוד הבריות.
בעירובין (מ"א ע"ב) לגבי מי שהוציאוהו נכרים חוץ לתחום שאין לו אלא ד' אמור דאם נצרך לנקביו התירו לו לצאת חוץ לד"א משום כבוד הבריות.
בשו"ע (יו"ד סימן ש"צ ס"ב) נפסק דאם התחיל להסתפר ונודע לו באמצע שחל עליו אבילות מותר לו לגמור להסתפר בין המספר והמסתפר, והמרדכי (מו"ק תתק"ב) כתב דשמא משום דגדול כבוד הבריות, דבושה היא לאדם שיהיה מסופר במקצת.
על סמך זה כתב שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קנח
והנה נהגו היתר להסתפר כשמקבלים פני שר וגדול, וראיתי רבותי התירו לאחד בתוך שבעה ימים על אביו להסתפר ולהתכבס וללבוש מגוהצין לראות פני קיר"ה משום הפסד רב דממונו, וטעמם ונימוקם עמם דתספורת וכל מנהגי אבילות לאו דאורייתא רק אסמכתא בעלמא כמו שהאריכו כל הראשונים, ואעפ"י שהראב"ד ז"ל סבירא לי' דמ"מ תספורת ותגלחת דאורייתא כל שלשים, כבר דחו דבריו גם בזה כמבואר באריכות נפלא ברא"ש ריש פרק אלו מגלחין, והרי הביא הרי"ף והרא"ש בשם ירושלמי, כשנודע לו באמצע התגלחת שמת אביו ה"ז גומר, וכתב המרדכי הטעם משום כבוד הבריות ופסקו טוש"ע בי"ד סי' ש"צ [סעיף ב'], וע"כ משום שהוא רק דרבנן בעלמא, ומשו"ה הקילו רבותינו משום כבוד המלכות אעפ"י שהוא רק הפסד ממונו דלא לתחזי ולא לסתפר ואפשר שיש בזה נמי משום לעולם ירוץ אדם לקראת מלכים [עי' ברכות י"ט ע"ב], מ"מ כבר נהגו בזה קולא גדולה בכל מקום.
בשבת התירו לטלטל גרף של רעי אף שהוא מוקצה, וכן בכל דבר מאוס. הרשב"א (ביצה ל"ו ע"א ד"ה תנן) כתב שהטעם הוא: "דהא גרף של רעי אפילו מעצמו בלא כלי ניטל הוא משום כבוד הבריות".
באו"ח סי' שלט ס"ד כתב הרמ"א:
ויש מתירין לקדש היכא דאין לו אשה ובנים ר"ת ואפשר דה"ה הכניסה לחופה שרי סמ"ג ואע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ סומכין על זה בשעת הדחק גם כי גדול כבוד הבריות כמו שרגילין שלפעמים שלא היו יכולים להשוות עם הנדוניא ביום ו' עד הלילה דעושין החופה והקידושין בליל שבת הואיל וכבר הכינו לסעודה ולנשואין והוי ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז ומ"מ לכתחלה יש ליזהר שלא יבא לידי כך
כבוד הבריות מוזכר גם בסוגיה שבת פא ע"א שם התירו לטלטל בשבת אבנים לבית הכסא משום כבוד הבריות. ובשו"ע הלכות שבת סימן שיב סעיף א
משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח, ואפי' להעלותם לגג עמו דהוי טרחא יתירה, מותר.
ובשו"ע או"ח סי' יג סעיף ג':
אם נודע לו בשבת, כשהוא בכרמלית, שהטלית שעליו פסול, לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, דגדול כבוד הבריות.
(וע' ב"י שם, שאע"פ שעובר בקום עשה, אבל בשבת יש רק איסור דרבנן כיון שאסור להטיל ציצית בשבת).
הטור (או"ח קמב) כתב:
כתב בעל המנהיג: אם טעה הקורא או החזן המקרא אותו טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו, דאף על פי שטעה בה יצא ידי קריאה. דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן יצא.
הרב עובדיה יוסף (יביע-אומר ח"ח יו"ד לב) התיר לאשה שהפילה לפני נשואיה ולאחר מכן חזרה בתשובה והתחתנה, שלא לספר זאת לבעלה. וכשנולד לה בן שאינו פטר רחם התיר להסתיר הדבר מפני בעלה כדי למנוע ממנה את הבושה בכך שתיוודע התנהגותה הלא ראויה לפני חזרתה בתשובה. ולא חשש לאיסור ברכה לבטלה.
בתשובותיו כתב המהרי"ל דיסקין (קונטרס-אחרון אות לד[14]): "צא ולמד ממה שהתירו לזרוע בשביעית לחד טעמא משום ארנונא, מפני שמתים בתפיסה, ועיין תוספות פרק זה בורר, והתירו גם לעשירים, והיינו משום כיסופא דעניים, והותר כל הנ"ל אפילו למאן דאמר שביעית בזמן הזה מהתורה". כלומר שלעניים הותר לעבוד בשביעית משום פיקוח נפש, ולעשירים שאין להם סכנה כלל הותרה העבודה כדי שהעניים לא יתביישו. (הובא בתחומין כרך מ' מאמר מהרב שאול דוד בוצ'קו).
א.
ענין זה נדון בסוגיה בברכות יט ע"ב:
אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מאי טעמא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב מתיבי קברו את המת וחזרו ולפניהם שתי דרכים אחת טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן… תא שמע גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור דאורייתא היא אמר רב כהנא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור ומשום כבודו שרו רבנן… תא שמע ולאחתו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה תלמוד לומר ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני.
וע' רש"י שם בהסבר הלימוד מ"ולאחותו" הכתוב בנזיר. וכתב רש"י בדף כ' ע"א:
אבל מטמא הוא למת מצוה – והוא כבוד הבריות, ודוחה דבר תורה.
שב ואל תעשה שאני – דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות, היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים, אלא יושב במקומו, ודבר תורה נעקר מאליו, כגון תקיעת שופר ולולב בשבת, וסדין בציצית, ודכוותייהו טובא ביבמות (דף צ', ב'), אבל מעקר בידים – לא, והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש, שהוא לובשו, וטומאת גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה, דקא מעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה הוא, היינו טעמא דלא גמרינן מיניה – דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה, דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה – לא על מת מצוה נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים, אבל השבת אבדה ופסח – לכל ישראל נאמר, ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות, על כרחך היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה, אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה – הזהיר באזהרתו.
מדברי רש"י משמע שכבוד הבריות הוא דרבנן, וזה עקירה שחכמים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות (ע' שושנת העמקים כלל ו')
וכן מוכח ברש"י שהטעם של זקן ואינה לפי כבודו באבידה הוא משום כבוד הבריות וכן פסח והטעם כמסקנת הגמרא משום שב ואל תעשה שאני.
ולכן, אם כן אפשר ללמוד מאבידה שכבוד הבריות דוחה לא רק עשה בשב ואל עשה אלא גם לא תעשה דוחה בשב ואל תעשה – ולכן צריך טעם בכלאיים שזה מעשה בידיים ולא די לומר שזה לא תעשה ולכן אינו דוחה.
[ועוד משמע ברש"י שטומאת קרובים הוא הותרה ולא דחויה, משום שהלאו לא נאמר במקום של מת מצוה. ותוספות חולק וסובר שהטומאה דחויה, והטעם שאי אפשר ללמוד מנזיר שישנו בשאלה, ומכהן משום שלאו שאינו שווה בכל, ע' מנחת חינוך רסד, וע' עינים למשפט כאן נפ"מ אם הותרה או דחויה]
וכן במסכת מגילה ג' ע"ב:
בעי רבא מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא או דלמא מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות בתר דבעיא הדר פשטה מת מצוה עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.
וכתב רש"י שם
את לא תעשה – דכתיב לא תוכל להתעלם (דברים כב) וכתיב והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו.
הרי שאכן רש"י מציין כמקור לדין כבוד הבריות את לא תוכל להתעלם. ולפי רש"י זה יתכן שכבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שבתורה הוא דאורייתא, ולא כמו שמשמע ברש"י בברכות שזה דרבנן.
דרך חדשה בסוגיה, היא הדרך של רבנו חננאל המובאת בספר הערוך, ולפיו התשובה של הגמרא "שב ואל תעשה שאני" מתייחסת אך ורק להפסד עשיית הפסח משום מת מצוה, (וראה גם בעינים למשפט בברכות שם שהביאו), ע ערוך ערך שב:
שב ואל תעשה שאני פי' לא ענש הקב"ה מטמא ובטל מלעשות פסח אלא ענש כרת לטהור ולמי שלא היה בדרך רחוקה ובטל ולא עשה פסח. ולא עבר המטמא אלא מפני שגרם לבטל הפסח ויכול לעשות פסח שני, וזהו ואל תעשה שאני, כלומר קל הוא זה ומפני כך דחאו כבוד מת מצוה אבל לאו דכלאים כיוצא בו שהוא לאו גמור אינו נדחה מפני כבוד הבריות. וקיימא לן דסדין בציצית וכבשי עצרת ולולב ושופר והזאה וערל ואיזמל חני כולחו שב ואל תעשה ננהו. וכן בסוף פסחים צב יבמות צ זה פי' ר"ח.
לדעתו אם כן אין בכלל לימוד כללי שבכל שב ואל תעשה כבוד הבריות דוחה, אלא כבוד הבריות דוחה רק איסור דרבנן.
למסקנת הסוגיה אם כן, כבוד הבריות דוחה בשב ואל תעשה, וכן איסור דרבנן. ומה שמת מצוה דוחה טומאה לכהן ונזיר אף שזה בקום עשה, כתב רש"י שלא כבוד הבריות הוא שדוחה אלא כשנכתב לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב והתוספות חולקים וסוברים שמכהן ונזיר שעושים את הפסח אין ראיה משום שנזיר ישנו בשאלה וכהן הוא לאו שאינו שוה בכל (ושאלת הגמרא לדעתם היתה מכהן ונזיר).
ולפי הר"ח כבוד הבריות דוחה רק איסור דרבנן ולא עשה או לא תעשה.
וכן נראה בפשטות שזו דעת הרמב"ם בהלכות כלאיים פרק י' הלכה כט שלא כתב שאיסור דאוריתא נדחה בשב ואל תעשה:
הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה, ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו, מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום, ואף על פי שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות, לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד.
הרמב"ם לא מחלק אם מדובר בשוגג או במזיד, ובפשטות משמע שגם אם הלובש שוגג, קופץ וקורעו.
למדנו מרמב"ם זה, שלמרות שלגבי מי שרואה את חברו, 'המוצא', זה שב ואל תעשה, הוא מחוייב להוריד את הבגד מחברו כיון שלגבי חברו זה נחשב קום עשה.
אלא שמאידך, הרמב"ם השמיט את מה שמבואר בגמרא שבשב ואל תעשה כבוד הבריות דוחה, והביא רק את החילוק שמצוה דרבנן נדחית מפני כבוד הבריות.
וכך אפשר להבין לרמב"ם שאפילו אם לגבי המוצא זה שב ואל תעשה, מכל מקום כבוד הבריות לא דוחה איסור דאורייתא. וכן לגבי השבת אבידה, לכאורה אם זקן ואינה לפי כבודו אינו מקיים השבה, זה בשב ואל תעשה, ולכן צריך את הטעם שזה ממון ולא לומדים מממון, ולא נאמר שזקן אינו מחוייב להשיב משום שזה שב ואל תעשה.
כך לומד ברמב"ם בשו"ת פרי יצחק ח"א סי' כו[1]. וכן כותב האור שמח שם:
הואיל ופרט הכתוב לאחותו: דבריו כדברי רש"י (ברכות כ' ע"א ד"ה שב ואל תעשה), וגירסת רבינו יתכן דלא היה בספריו הך דשב וא"ת שאני כמו שכתוב במאור (שם י"א ע"ב בדפי הרי"ף),
אבל בחמדת שלמה סי' יח אות יא, לומד ברמב"ם כפשטות הראשונים שודאי יש חילוק בין שב ואל תעשה לקום ועשה כמסקנת הגמרא:
לענ"ד נראה, דהנה הרמב"ם ביאר להדיא דאין כבוד הבריות דוחה שום ל"ת שבתורה, מבואר להדיא דלא מיירי משב ואל תעשה, דא"כ הו"ל לומר דאין כבוד הבריות דוחה שום מצוה של תורה, אלא ודאי דדוקא ל"ת קאמר שאינו דוחה. ואח"כ כתב והא דדוחה באבדה וכו', כמ"ש התוס' דאפילו היכא
דאחר רוצה ליטלה ומיחשב קום עשה, וכתב הואיל שהוא ממון.
ובספר דף על דף ברכות כ' ע"א הביא בשם הרב דב פורבסקי:
והגאון ר' ברוך דב פוברסקי שליט"א כתב בזה: בדברי הרמב"ם (בפ"י מהל' כלאים הל' כט) מבואר, שאין החילוק בזה בין קום ועשה לשב ואל תעשה, אלא החילוק הוא בין מצות עשה למצות ל"ת יעו"ש בלשונו שכתב אין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה, ועי' להלן שם שהקשה מהשבת אבידה וכתב שהוא "לאו" של ממון והרי שעיקר הנידון הי' מחמת הלאו דלא תוכל להתעלם וגו', וא"כ הרי כבר כתב גם בזה דמצות הקרבת בפסח נדחית שהרי היא מצות עשה ולא השמיט כלל ודו"ק.
ב
יש לברר: א. האם ההיתר הוא רק כשהעובר עובר בשוגג, או גם כשעובר במזיד? ב. מה הגדר של "שב ואל תעשה" במקרה זה. שתי שאלות אלו עלו בתשובת הנודע ביהודה מה"ק או"ח לה:
והנה שורש השאלה: שאחד נכשל בא"א כמה שנים שלש שנים רצופות שהיה בביתה, ועתה נתעורר בתשובה ואשרי לו שתורתו עמדה שלא ישתקע בטומאה ונפשו לשאול הגיע שהוא עתה חתן האשה הזאת שנשא בתה אם מחויב להודיע לחמיו שיפרוש מאשתו הזונה או שתיקתו יפה כי המה אנשי השם ויש להם בנים חשובים בתורה ובמשפחה יקרה ויש לחוש לפגם משפחה ומשום כבוד הבריות רשאי הבעל תשובה להיות בשב ואל תעשה שלא להודיע לחמיו כלל ושוב שאל אם יתן הדין שמחוייב להודיע אם יודיע לחמיו ולא ישגיח אם מחוייב לבוא לב"ד ואם יש כח ביד הב"ד להכריחו לפרוש ע"פ וידוי של חתנו. וגם שאל לסדר לו תשובה לאיש הזה ע"פ כחו כי הוא אדם חלוש מאוד ומתמיד בתורה הרבה.[2]
הנודע ביהודה מביא את הרמב"ם הנ"ל שמפרש את הסוגיה במי שצריך לקרוע את הכלאיים מחברו. דן ברא"ש שחולק על הרמב"ם וסובר שמדובר במי שמוצא עצמו לבוש כלאיים, ואין הדיון לגבי חברו:
רא"ש מסכת נדה הלכות כלאי בגדים סימן ו
ירושלמי הרי שהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים. תרין אמוראין חד אמר אסור וחד אמר מותר מאן דאסר דבר תורה ומאן דמתיר כדאמר רבי זירא גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת. תני אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר' יוסי הוה יתיב ומתני והוה תמן מיתא מאן דנפק לא אמר ליה כלום ומאן דיתיב לא אמר ליה כלום. רבי אמי הוה יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים אמר ליה רבי אמי שלוף מאניך והב ליה.
וסבר רבי אמי כאמורא דשרי אי נמי בכלאים דרבנן. אי נמי בכלאים דאורייתא ודאי המוצא כלאים בבגדו אין חכמה ואין תבונה לנגד השם וצריך לפושטו אפילו בשוק אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבירו והלובש כלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג.
לדעת הרא"ש כשרואה על חברו יש הבדל בין אם הוא שוגג או מזיד, ואם הוא שוגג, אינו חייב לומר לו אף שזה איסור דאורייתא בקום ועשה.
וכתב הבית יוסף יו"ד סי' שג שיש מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש האם גורסים בגמרא "בבגדו":
נראה שטעמו מפני שהוא ז"ל גורס בההיא דרב יהודה שכתבתי בסמוך המוצא כלאים פושטו אפילו בשוק ואינו גורס בגדו והמוצא כלאים על חבירו קאמר דמפשיט אותו אפילו בשוק.
אבל הרא"ש גרס "בבגדו" ולכן לגבי אחר מחלק בין שוגג לבין מזיד, על פי הירושלמי. ובשו"ע יו"ד סי' רג סעיף א' כתב המחבר:
הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק, היה קופץ לו וקורעו מעליו מיד, ואפילו היה רבו. (וי"א דאם היה הלובש שוגג, אין צ"ל בשוק, דמשום כבוד הבריות ישתוק, ואל יפרישנו משוגג) (טור בשם הרא"ש). ואם היה של דבריהם, אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק, עד שמגיע לביתו. (וכן בבית המדרש אין צריך למהר לצאת) (טור). ואם היה של תורה, פושטו מיד.
אם כן זו מחלוקת הרמב"ם והרא"ש האם כשרואה חברו לבוש כלאיים, האם שייך כבוד הבריות או לא. ולומד הנודע ביהודה את מחלוקתם, האם לגבי הרואה זה שב ואל תעשה או שזה נדון כקום עשה, ז"ל הנוב"י שם:
הרמב"ם גורס בדברי רב יהודה המוצא כלאים בשוק ואינו גורס בבגדו וקאי על המוצא על חבירו כלאים בשוק שמחוייב לפשוט מעל חבירו נמצא אף שלגבי המוצא מיחשב זה שב ואל תעשה מ"מ הואיל וגבי הלובש הוא קום עשה מחוייב זה לפשוט מעליו. והרא"ש גורס המוצא כלאים בבגדו וקאי על המוצא עצמו לבוש בכלאים בשוק שמחוייב לפשטן מפני שהוא עובר בקום עשה שהולך לבוש כלאים.
כלומר לדעת הרא"ש מי שלא מוחה בחברו זה כעובר בשב ואל תעשה, אבל לגבי עצמו זה קום עשה. ומלבד זה מחלק הרא"ש בין שוגג ובין מזיד, וע' בשו"ע הנ"ל.
נספח:
באיזה בזיון מדובר שנחשב ככבוד הבריות?
בגמ' שבועות ל' ע"ב:
ואמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל אמר רב שישא בריה דרב אידי אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול הני מילי בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש בו חלול ה' אין חולקין כבוד לרב.
ומפרש רש"י שם שאם באיסור כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשוב לנגד ה'. וכתבו התוספות שם:
מיהו תימה דהכא שב ואל תעשה הוא ובפרק מי שמתו בברכות (דף יט:) מוכח דשרי אפי' באיסור דפריך גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שב ואל תעשה שאני וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שב ואל תעשה שרי תדע דבקרובים לא דחי כבוד דידהו פסח ומילה וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מינה אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפי' בשב ואל תעשה.
… ועי"ל דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפי' מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין.
וע' שו"ע או"ח סי' יג סעיף ג':
אם נודע לו בשבת, כשהוא בכרמלית, שהטלית שעליו פסול, לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, דגדול כבוד הבריות.
והקשה המ"א מדוע בחול צריך להסיר והרי גדול כבוד הבריות גם בחול, וסדין בציצית הוא שב ואל תעשה, וכתב המגן אברהם:
… ונ"ל הטעם כמ"ש התוס' בשבועות דף ל' לחד שינויי' דדוקא בגנאי גדול שרי לעבור איסור דאורייתא בשב ואל תעשה אבל גנאי קטן לא כמ"ש בח"מ סי' כ"ח ס"ה דת"ח צריך לילך לב"ד להעיד משום דבר איסור אף על גב דגנאי הוא לו וס"ל דלישב בלא טלית הוי גנאי קטן…
ע' תחומין מ' מהרב שאול דוד בוצ'קו.
[1] "ובעיקר דברי הרמב"ם במש"כ ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון, הנה לפמ"ש האחרונים בדעת הרמב"ם דס"ל דאין איסור דאורייתא נדחה כלל משום כ"ה אף בשוא"ת ודלא כמסקנת הגמ' בברכות שם שוא"ת שאני, והיינו דלא הביא הרמב"ם כלל הך דשוא"ת נדחה משום כ"ה רק כתב סתם שאין כ"ה דוחה איסור ל"ת כו', עי' בספר צל"ח בברכות שם ולהתומים בסי' כ"ח ע"ש. ולפ"ז ניחא בפשיטות מ"ש הרמב"ם ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון, ומשום דמתחילה כתב שאין כ"ה דוחה איסור ל"ת כו' ובכלל זה הוא גם בשוא"ת, ואף דתחילת דבריו הוא לענין כלאים לשון הגמ' נקט, ומ"מ האמת הוא דאין כ"ה דוחה אף בשוא"ת וכמש"כ שאין כ"ה כו', ולכך כתב ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון. וכן ניחא בפשיטות מ"ש הרמב"ם דגם בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד אף דליכא כאן קו"ע כלל וכן לא משום דהוי רק גנאי קטן אלא משום דאין כ"ה דוחה כלל בשוא"ת באיסורא. והנה לפי שיטת השאג"א דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש הוא לענין חיוב אמירתו להודיעו לחבירו ולהפרישו מאיסור אם זה נדחה משום כ"ה, לפ"ז הרי ל"צ לומר דס"ל להרמב"ם דמה שאינו מודיעו הוי כקו"ע אלא דאף אי נימא דמה שאינו מודיעו לא הוי רק שוא"ת מ"מ הנה ס"ל להרמב"ם דגם שוא"ת אין נדחה משום כ"ה, אלא דהעיקר נ"ל כמש"כ למעלה דלא נדחה לגבי הלובש גופיה משום כ"ה."
[2] ושם בתשובה האריך, ולגבי נדון זה כתב: "ולכן העצה היעוצה בזה שהנואף יגיד רק לבעל האשה בהצנע. והנה אופן ההגדה עפ"י הדין לא היה לו לומר לו רק שידע שזנתה אשתו כי כי מה לו להבעל עם מי זנתה הלא עכ"פ אסורה היא לו וא"כ למה יפרסם הנואף את עונו בחנם וכבר אמרו ביומא דף פ"ו ע"ב בחטא שאינו מפורסם כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וגם חציף מאן דמפרש חטאיו. אמנם כיון שמצד הסברא יותר יכנסו דבריו בעיני הבעל כשיראה שמתודה על עצמו בבכי ובאנחה וניכרים דברי אמת ולכן טוב לו שיתודה בצינעא בפני בעל האשה שהוא עתה חמיו ואם יתבייש בזה בפני חמיו טוב לו שיתבייש, ועובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו."