ב"ה ערב סוכות תשפ"א
יח. כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט
הכלל הזה לא הובא בתלמוד בבלי בירושלמי, ואף על פי כן הרבה ראשונים ואחרונים עוסקים בו בהקשר לכמה סוגיות והלכות. ביחס לסוכה התמיהה בזה עולה בבירור: מי שנכנס לסוכה כשיש גשמים, נקרא הדיוט כיון שפטור, ומדוע אם כן מי שנכנס לסוכה לשתות רק מים, זו מידת חסידות?
בשו"ע סי' תרל"ט סעיף ז' כתב הרמ"א:
מי שהוא ישן בסוכה וירדו גשמים, אין צריך לשער בכדי שיתקלקל התבשיל, דבגשמים מועטים הוי צער לישן שם ויוכל לצאת (מהרי"ו); וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות (הגה"מ פ"ו); וכשיוצא מן הסוכה מכח הגשמים, אל יבעט ויצא, אלא יצא כנכנע כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו. (מהרי"ל).
אבל צריך עיון, מה ההבדל בין הפטור מחמת גשמים, ובין מי ששותה מים בסוכה, שאף שאינו חייב הרי זה משובח. ומצינו גם בסוגיה ביומא דף עט ע"א שדנה באיזו כמות אוכל מייתבא דעתיה, שואלת מברייתא:
מיתיבי מעשה והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ותני עלה לא מפני שהלכה כך אלא שרצו להחמיר על עצמן.
הרי שבמצוות סוכה יש ענין גם להחמיר ולאכול בסוכה כשמעיקר הדין אין חיוב. ואם כן מתי נאמר הכלל "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט".
ובביכורי יעקב שם (והובא בביאור הלכה) כתב:
נ"ל דמה דאמרינן שאינו אלא מעשה הדיוטות ואינו מקבל שכר זה דוקא כשפטור בעת הישיבה, כגון שמצטער וכדומה, ובפרט בגשמים כיון שהם כשפיכת כוס על פניו, שרבו הראה לו שאינו רוצה בעבדותו והוא רוצה לכוף רבו לעבדו, שאין זה דרך ארץ. אבל מי שפטור משום טרחא לחזור לסוכה, כגון בפסקו גשמים בלילה או באמצע סעודתו או בהולך לסוכת חבירו, לזה יש קבול שכר עליו דלא גרע משותה מים בסוכה דוקא, דאמרינן הרי זה משובח אף שפטור מן הדין בס"ב, כש"כ זה שבשעת ישיבה מקיים מצות סוכה כראוי, רק שלכתחילה לא הי' מחוייב לילך לשם. ולכן גם הגהת מיימוני לא כתב רק כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא, דמשמע שבעת ישיבתו פטור.
אלא שהסבר זה הוא נכון רק לגבי ישוב הסתירה בסוכה. אבל בעצם יש הרבה סתירות שצריך ליישב במקומות אחרים, מתי העושה נקרא הדיוט ומתי מותר להחמיר. וכבר כתב בשו"ת באר שבע סי' כא והובא באחרונים:
כל ימי הייתי קוהה על זה המאמר ועל הא דאמרו לא דייך מה שאסרה התורה היאך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש שהרי אנו עושין הרבה דברים למאות ולאלפים שאנו פטורים מן הדין משום חומרא ופרישות וכך צוו החכמים קדש עצמך במותר לך וכך אמרו ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכהנה רבות. והיה נראה לכאורה בעיני ליישב שלא אמרו כל הפטור מן הדבר כו' אלא דוקא על דבר שלא יכול לבוא לידי איסור דאז לא שייך ביה חומרא או פרישות.
וכן הביא כלל זה המגן אברהם בהלכות תפילין סי' לב ס"ח ח' על דברי השו"ע בסעיף ו:
אין צריך לשרטט כי אם שטה עליונה, ואם אינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט, ישרטט כל השורות…
וכתב מגן אברהם:
ואם אינו יודע וכו'. ולא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא אבל הכא שאינו מכוין לכך שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר יותר אינו הדיוט (ב"י) עסי' תרל"ט ס"ז ובאמת צריך להתיישב בדין זה דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמינו ולא אמרינן דנקרא הדיוט וגם בספר ב"ש תמה ע"ז עיין ביש"ש פ"ח דחולין בענין אכילת בשר אחר גבינה שכתב בשם מהר"מ שנראה כחולק על התלמוד אא"כ עושה משום גדר ופרישות עמ"ש סי' ס"ג ס"ב וסי' רל"ב:
הירושלמי שהוא מקור הכלל, מדבר בעניין חתן הקורא קריאת שמע אף על פי שפטור ממצות קריאת שמע, מחמת שאינו יכול לכוון כראוי, וכן לעניין אדם שמפסיק באכילתו לצורך תפילה, בשעה שאינו חייב בכך. על המשנה בברכות פ"ב:
חתן אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון קורא. רשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול.
אומר הירושלמי שם פ"ב ה"ט:
דלמא [פי': מעשה] ר' יסא ור' שמואל בר רב יצחק הוו יתבין אכלין בחדא מן אילין כנישתא עלייתה. אתת עונתה דצלותא וקם ר' שמואל בר רב יצחק מצלויא. א"ל ר' מיישא לא כן אלפן ר' אם התחילו אין מפסיקין. ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. א"ל והא תנינן חתן פטור חתן אם רוצה. א"ל ולא דר"ג היא. א"ל יכיל אנא פתר כר"ג דר"ג אמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים:
כלומר, המשנה שאומרת שחתן אם רוצה קורא, זו שיטת רבן גמליאל במשנה בפ"ב מ"ד (טז ע"א):
חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה ומעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא לילה הראשונה אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע אמר להם איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אחת.
אבל בעצם לולא היה זה קריאת שמע, היה כאן דין של כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט.
וצריך להבין, מדוע אשה יכולה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן ואין זה משום הדיוט, כיוצא בזה גם לגבי סומא, מדוע נאמר כאן שיש מעלה גם במי שאינו מצווה ועושה? ע' בגמ' ב"ק פז ע"א:
אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות קא עבדינא יומא טבא לרבנן מ"ט דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות והשתא דשמעית להא דר' חנינא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן מ"ט דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי.
אמנם האחרונים דנו הרבה בדבר זה, אבל מצאנו כבר בראשונים על ענין זה: ברמב"ן קידושין דף לא ע"א, כשדן על השאלה האם נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמן:
ומכל מקום ר"ת ז"ל תוקע עצמו בדבר זה לומר כיון דרבי יוסי ורבי שמעון סברי נשים סומכות רשות ומשמע דהלכתא כותייהו אם רצו מברכות הן, ואי קשיא והא אמרינן בירושלמי כל העושה דבר שאינו מצווה בו נקרא הדיוט, התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל שהוא כמוסיף על התורה, אבל מי שעושה מצוות התורה כתקנן, אף על פי שלא נצטוה הוא בהם כגון נשים וגוים מקבלים עליהם שכר שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והכי מסתברא מדאמרינן (ר"ה ל"ג א') אין מעכבין את הנשים מלתקוע בי"ט ואף על פי שיש בתקיעה שלא לצורך איסור שבות, ש"מ צורך מצוה היא, לפיכך אם רצו לברך אין למחות בידן, ואם תאמר היכן צונו כדאקשינן (שבת כ"ג א') לענין נר חנוכה, כיון דרשות דמצוה הוא, והקב"ה צוה במצוה זו לאנשים חובה, לנשים רשות, צונו קרינא ביה, זהו דעת ר"ת ז"ל.
מה כוונת הרמב"ן כשאומר "התם כשעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל"? ומה ההבדל בין זה ובין מצוה "שלא נצטווה בהם הוא"?
יש אמנם דוגמה כזו שיש פטור בכלל, והרמב"ן עצמו כותב שאם מחמיר נקרא הדיוט, ברמב"ן גיטין לו ע"א כשדן אם שמיטת כספים נוהגת בחוץ לארץ, כתב:
והיינו דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבולא אלא או בבי דינא דסורא או בבי דינא דנהרדעא, ורב אשי ורבנן דבי רב אשי ורבה ואביי משמטי וכולהו בחוצה לארץ ובזמן הזה הוו, ומי שאומר מדת חסידות היתה להם אין שומעין לו שכל שלא תקנו חכמים אין העושה אותו נקרא חסיד אלא הדיוט כדאמרינן בירושלמי כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט.
אבל כמובן שזה לא עונה על המקרים של הירושלמי הנ"ל, בחתן שקורא ק"ש, ובמי שמפסיק לסעודה שהתחיל בה ומן הדין אינו חייב, שעליהם אומר הירושלמי שנקרא הדיוט.
וכן הביא בחידושי הריטב"א מסכת קידושין לא ע"א את דבריו של הרמב"ן:
דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. פירשו רבותינו ז"ל טעם הדבר שזה שטן מקטרגו כשהוא מצווה וזה אין שטן מקטרגו ולפום צערא אגרא, ורבינו הגדול ז"ל פירש שהמצות אינן להנאת האל יתברך המצוה אלא לזכותינו, ומי שהוא מצווה קיים גזירת המלך ולפיכך שכרו מרובה יותר מזה שלא קיים מצות המלך, מכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצות השם יתברך, ודוקא במצוות שצוה השם יתברך לאחרים שיש לו בהן רצון, אבל העושה מאליו מצוות שלא צותה בהם תורה כלל זו היא שאמרו (עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ב) כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט.
נראה שכוונתו היא שיש הבדל בין אם עושה דבר שכולם פטורים ממנו או דבר שאחרים חייבים. אשה מקיימת מצות עשה שהזמן גרמא, ואחרים חייבים. אבל חתן אם יקרא ק"ש, הרי במצבו כולם פטורים (כך נראה לפרש).
וכן משמע במאירי בראש השנה לג ע"א, ג"כ בנושא של ברכה לנשים על מעשהז"ג:
ומ"מ דוקא שלא בברכה וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי המחברים ואם ברכו יש בידם עון ברכה לבטלה וחכמי הצרפתים מתירים אף לברך הותרו במצוה הותרו בברכה שמ"מ רשות של מצוה הוא וכן הורו קצת חכמי גלילות אלו והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמר רב יוסף במסכת קידושין ל"א א' לא מפקידנא ועבידנא אלמא שהיה מברך אף על פי שלא נתחייב ואף על פי שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט דוקא במה שכל בני אדם פטורין וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בעירובין צ"ו א' במיכל בת כושי שהיתה מנחת תפילין ובאשתו של יונה שהיתה עולה לרגל.
ואם כן יש הבדל בין דבר שיש אנשים שחייבים בו ובין דבר שכולם פטורים, כמו בירושלמי בחתן לק"ש או הפסקה לתפילה.
בזה יובן, מה שהעיר הרב אשר וייס שליט"א:
ובדרך זה אמרתי לבאר מה שכתב המשנה ברורה (סי' תע"ה בשעה"צ ס"ק ל"ט) בדין העוסק במצוה דפטור מן המצוה אם החמיר על עצמו ועשאה אף דיצא ידי חובתו מ"מ לא יברך, דהאיך יאמר 'וציונו' כיון שאינו מצווה בה.
ולכאו' יפלא, מה בין העוסק במצוה לאשה במצוות עשה שהז"ג דאף שלא חייבתה תורה מ"מ יש לה לברך [לשי' הרמ"א הנ"ל], אלא ע"כ אית לן למימר, דהמחויב בדבר ונפטר הימנו שוב אין בידו לברך, אך אותן שלא נתחייבו בהמצוה כלל יש להן לברך על עשייתן דמעשה מצוה הוא, וכדרך שביארנו דהפטור מן המצוה טעמא משום דהשתא לא חשיב כמעשה מצוה והרי הוא כהדיוט, אך הפטור מן המצוה מחמת שמעולם לא נתחייב בה מעשה מצוה היא כמבואר.
ובמאירי ב"ק דף פז ע"א הוסיף לגבי כלל זה, שכשעושה משום סייג או הכנעת הלב, אינו הדיוט:
במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינה דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנה על עצמו מצוה.
אבל הרב אשר וייס הקשה על זה:
ברם יש להקשות ע"ד המאירי מדברי הירושלמי גופא דקחשיב ליה לחתן הפטור מקריאת שמע ונוהג חומרא בנפשו לקבל עול מלכות שמים בכלל אותן הנקראים הדיוט אף דאין לך עבודת האלקים גדולה מזו, וכן קשה מיסוד פלוגתייהו דרב מיישא ור"ש בר יצחק דאיירי בהמפסיק סעודתו ומתפלל, ואף דתפילה ענינה הכנעת הלב ועבודת האלקים קרי עליה רב מיישא "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", הרי דאין דברי המאירי מתיישבין בדברי הירושלמי ולכאורה אין לנו מקור אחר בדברי חז"ל לכל הלכה זו ד"נקרא הדיוט" מלבד בירושלמי הנ"ל, וצע"ג.
אמנם הרב וייס סיים בצע"ג, אבל צריך לחלק ולומר שגם אדם שנוהג חומרא, צריך לבדוק מה המניעים של החומרא, ואם יש חשש יוהרא כמו בחתן, אז למרות שזו חומרא הוא נקרא הדיוט.
ומצאנו גם בגר"א התייחסות לשאלה זו, על המשנה בברכות פ"א מ"ג ז"ל המשנה:
בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר יעמדו שנאמר (דברים ו) ובשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר (שם /דברים ו/) ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה:
ע' שנות אליהו הקצר שם:
…דבכמה מקומות אמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ובכמה מקומות מצינו שאע"פ שפטור מן הדבר אם עושה הוא מצוה מן המובחר. ונראה כל שהוא מצוה בעצם אלא שלא הצריכוהו חכמים אם עושהו נותנין לו שכר שעשה מצוה מן המובחר. וכמו שאמרו ההוא דעבד כב"ש ואשכח ארנקא דדהבא[1] וע"ש בתוס' (ברכות נב ע"ב) בד"ה בכולא פירקין כו' י"ל דלא חשיב לה כו' אלא שלא הטריחוהו וכן בעשרה דברים שצריך הכוס וכמ"ש תוס' דף נ"א א' בד"ה אין לנו אלא כו' שהיו מחמירין על עצמן כו' וכן אמרו בסוכה שהיו מחמירין על עצמן לשתות מים בסוכה ובמי שהיה בדרך ולא רצה לשתות עד שבא לסוכה. וכן אין צריך להפסיק לתפלה בתוך הסעודה ואם הפסיק תבא עליו ברכה.
והא דקתני בירושלמי סוף פרק היה קורא במעשה דר"י ור"ש הוי אוכלין כו' אתא עונתא דצלותא וקם ר"ש ומצלי. א"ל ר"י לא כן אולפן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט א"ל והא תנינן חתן פטור כו'. ותנן חתן אם רוצה לקרות כו' א"ל יכול אנא פתר לה כר"ג משמע דלדידן אין רשאי לעשות משום דכל הפטור כו' אינו ראיה משום דא"ל יכול אנא פתר לה כו' ודיחוי בעלמא הוא אבל לא באמת…
אם כן לפי הגר"א מסקנת הירושלמי שיכול להחמיר ואינו הדיוט, ורק דיחוי בעלמא הירושלמי דחה שיתכן שזה כר"ג, אבל האמת שבדוגמאות שם אפשר להחמיר. ובכל מקום שחכמים לא הצריכוהו (אבל לא פטרו), אינו נקרא הדיוט. אבל במקום שאין זו מצוה כלל (כהא דר' טרפון שהטה לקרות כדברי ב"ש וסיכן עצמו מפני הליסטים) אזי אין בו תועלת ונקרא הדיוט.
הגבלה נוספת לכלל, מצאנו במרדכי בתחילת ברכות, לגבי שאלת תחילת זמן קריאת שמע של ערבית:
וראבי"ה כתב נ"ל עיקר דברי ר"ת וכתב המאחרים לקרוא ק"ש ולהתפלל בלילה מיחזי כיוהרא שכל העושה דבר שאינה צריך נקרא הדיוט אא"כ הורגל בפרישות גם בשאר דברים.
ולגבי מצות שבין אדם לחברו, כתב החיד"א בספר פתח עינים על בבא מציעא ל' ע"ב:
לפנים משורת הדין הוא דעבד. נהירנא זה שנים רבות בהיותי בעיר נא אמון מסובין היינו בחברת הרבנים המובהקים כמהר"ר אברהם ישראל וכמהר"ר ברוך צאני זלה"ה. והרב כמהר"א ישראל זלה"ה הקשה על מ"ש הרמב"ם סוף פי"א דאבידה ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום ואעפ"י שאינה לפי כבודו דהא קי"ל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט.
ואחר שהביא באריכות את הדעות השונות, כתב החיד"א:
… אמנם קושית מהר"א ישראל הנז' מעיקרא קושיא ליתא דהא דאמרו כל הפטור היינו דוקא במצות שבין אדם למקום כגון ק"ש ותפלה וסוכה וכיוצא בהן בזה אמרו כל הפטור וכו' דכיון דפטור נקרא הדיוט אם יעשה. ברם במצוות שבין אדם לחבירו דעביד טפי מחיוביה לאו הדיוט דהא דרך כלל נצטוינו לעשות עם חבירינו לפנים משורת הדין ולאו הדיוט הוא דעביד מצות ה' וחש"ב עם קונה"ו.
ומסתבר כן שבמצות שבין אדם לחברו, כיון שיש דין של לפנים משורת הדין, ממילא אין כאן איסור להחמיר. וכתב עוד הרב אשר וייס שם:
כתב בתשובות שבות יעקב (ח"ב סי' מ"ג) דבמקום שנחלקו הפוסקים להלכה ונקבעה הלכה כדברי המיקל אל לו לאדם לנהוג בעצמו כשיטת המחמירין, ועל כגון דא אמרו "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט".אך בפרי מגדים (סי' ל"ב אשל אברהם ס"ק ב', סי' תע"ב א"א סק"ו) פליג להדיא אדברי השבו"י ונקיט עיקר דשרי לו לאדם להחמיר ולנהוג כדעת המחמירין. וגדולה מזו כתב עוד (סי' תרנ"ו הביאו בביה"ל שם) דיש לו לאדם להוסיף שליש ולהחמיר כדעת המחמירין אף שנקבעה הלכה כדעת המיקל ומ"מ זאת פשיטא דהיכא דהובררה הלכה והוקבעה לדורות (כפלוגתת ב"ש וב"ה וכיו"ב) הנוהג בעצמו לפנים משורת הדין חשיב הדיוט, ואין דברי הפמ"ג אלא במקום שנחלקו אחרוני הפוסקים, דנהי דיש מקום להקל מ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה, ואף יש לו לאדם להוסיף שליש ולקיים מצותו אליבא דכ"ע, וז"ב.
[1] ברכות דף נג ע"ב: הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כבית שמאי ואשכח ארנקא דדהבא וחד עביד במזיד כבית הלל ואכליה אריא. לגבי המחלוקת: "מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר".