ב"ה
כח. כפיה למצוות עשה
מבואר בגמרא שכופין על מצוות עשה, בכתובות דף פו ע"א[1] לגבי מצות עשה של פריעת בעל חוב:
א"ל רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי? א"ל, תנינא: במה דברים אמורים[2] – במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו.
מה יסוד הכפיה? האם היא מדיני ערבות שכל ישראל ערבין זה לזה, או שזה מדין תוכחה?
מגמ' סנהדרין דף כז ע"ב משמע שזה מדין ערבות:
ובנים בעון אבות לא והכתיב פוקד עון אבות על בנים התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן כדתניא ואף בעונות אבותם אתם ימקו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אתה אומר כשאוחזין או אינו אלא כשאין אוחזין כשהוא אומר איש בחטאו יומתו הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן ולא והכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכולן ערבים זה בזה התם שהיה בידם למחות ולא מיחו.[3]
מאידך, ראה את לשון רמב"ם ספר המצות מ"ע ר"ה לגבי מצות תוכחה:
והמצוה הר"ה היא שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי לנו שיאמר אחד ממנו אני לא אחטא ואם יחטא זולתי מה לי, דינו עם אלהיו. זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה. ואם השתדל להמרות חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו ואעפ"י שלא יצא עליו עדות יחייב עליו דין. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) הוכח תוכיח את עמיתך.
ולכאורה תוכחה כוללת גם יסוד של כפיה, ע' גמ' ערכין טז ע"א:
תנו רבנן לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקלקלנו ת"ל בלבבך שנאה שבלב הכתוב מדבר.
תוכחה לקיום מצות וכפיה לקיום מצות, האם הם שני דברים או שהם דבר אחד? בפשטות הם שני דברים שונים, יש כפיה בדברים יש כפיה במעשים. יתכן עוד שמצות התוכחה היא לכל אדם אבל הכפיה היא רק לבית הדין. ויתר על כן: מצות התוכחה היא למטרת החזרה למוטב כמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו' הלכה ו':
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך…
ודעת כמה ראשונים שבמקום שלא ישמע אין מצות תוכחה (ע' משנה ברורה בביאור הלכה סימן תר"ח סעיף ב'). אבל הכפיה היא אדרבא, כדי להכריחו בפועל לקיים שהרי מכין אותו עד שתצא נפשו. כתבו כמה אחרונים שיסוד הכפיה הוא מדין מצות שופטים ושוטרים (תורת האוהל, הרב הרצוג, מהד' תשנ"ג ע' כז. וכ"כ בדברות משה ב"ק סימן יח ענף ג'),
מדברי הרמב"ם בספר המצות רה הנ"ל, נראה שמדין תוכחה צריך לכפות לקיום מצוות. הרי שהכפיה היא מדין תוכחה. ואולי יש הבדל בין מצות עשה או לא תעשה.
אבל במצוה קע"ו משמע שזה דין של בית דין, לשון הרמב"ם שם:
והמצוה הקע"ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש.
וכן כתב הרב הרצוג בספר תורת האוהל (תשנ"ג, ע' כח) שזהו מקור דין הכפיה:
אולם לאמתו של דבר משמעות הענין היא שהלכה זו שכופין על המצוות יסודה בתורה הכתובה בעצם הדין של סמכות בית הדין בישראל ודבר זה השריש לנו רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בספר המצוות וז"ל מצוה קע"ו… הרי שעיקר תפקיד הבי"ד לכוף על שמירת התורה והמצוה…
וכן ברמב"ן על התורה בפרשת כי תבא, על הפסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", משמע שיש דין מיוחד לבית דין:
ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי, אשר לא יקים, וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור. ידרשו בהקמה הזאת, בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לענין שפירשנו:
לגבי לא תעשה, יש דין אפרושי מאיסורא (שיידון בנפרד) שהוא שייך לכל אחד מישראל. לגבי מצוות עשה מצאנו מחלוקת בין קצות החושן ובין הנתיבות, האם רק בית דין יכול לכפות לקיים מצוות עשה או שכל אחד יכול לכפות את חברו אם יש ביכולתו איזה אמצעי.
הקצות חו"מ סימן ג' בס"ק א' כתב שלכפיה צריך בית דין סמוכין, אבל הנתיבות שם כתב:
גם מה שכתב [בסק"א] דאי שעבודא לאו דאורייתא והבית דין כופין בעי בי"ד [מומחין] דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו. נראה לפענ"ד דליתא, דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה, כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בית דין, כדמוכח בב"ק כ"ח [ע"א] גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה, ע"ש.
הרי שהנתיבות לא מחלק בין לא תעשה ובין עשה, ולומד דין כפיה במצות עשה ממה שצריך להפריש מאיסור, וזה חיוב על כל אדם.
אבל הקצות הוכיח את דבריו מתוספות בסוגיה בגיטין שם אומרת הגמרא בדף פח ע"ב:
אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי א"ל והא אנן הדיוטות אנן ותניא היה ר"ט אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם שנאמר (שמות כ"א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות א"ל אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אי הכי גזילות וחבלות נמי כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו.
ובתוספות סנהדרין ב' ע"ב ד"ה ליבעי נמי מומחין, כתבו שלימוד מאשר תשים לפניהם אינו לימוד לפסול הדיוטות, אלא " דבגיטין לענין מילי דכפייה איירי", ואם כן הרי שגם בהודאות והלואות צריך כפיה לשלם רק בדיינים מומחים. ואף שמיירי לגבי מצות עשה של פריעת בעל חוב. הרי שגם על מצות עשה כזו צריך כפיה ועישוי של בית דין. ולכן כתב הקצות במשובב נתיבות "ותמהני, כי כונתו להשיג על דברנו והוא מתעסק בהשגה על דברי תוס', כי דברנו שם עפ"י דברי תוס' בנוים".
לכאורה גם מהרמב"ם משמע שכפיה היא רק בבית דין, ראה בהלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה טו:
כל הקרבנות שעברו עליהן שלשה רגלים לא נפסלו, אלא מקריבן וכשרים, ובכל יום ויום אחר השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר, ובית דין מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה.
וכן בהלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה י':
מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.
רמב"ם הלכות עבדים פרק ב' הלכה ז':
הנמכר לעכו"ם אם לא השיגה ידו לגאול קרוביו פודין אותו וקרוב קרוב קודם שנאמר או דודו או בן דודו יגאלנו, וב"ד כופין את קרוביו לפדותו שלא יטמע בעכו"ם
ומשמע שכפיה היא בבית דין. אמנם בשני מקומות לא כותב הרמב"ם שכפיה היא בבית דין: בהלכות ממרים פרק ו' הלכה ג':
אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל האב, ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול…
וכן בהלכות אישות פרק יב הלכה יד:
כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש.
כאן לא כתב הרמב"ם שהכפיה היא דוקא בבית דין, ובישועות דוד כתב שלא כתוב כאן בית דין משום שזה כלול בדיני צדקה.
באור שמח הלכות ממרים פרק ד הלכה ג
יש להסתפק בהא דאמרינן בכתובות (דף פ"ו ע"א) במד"א במצות ל"ת, אבל במ"ע כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו [בזמן הבית] ופרש"י (שם ע"ב ד"ה מכין) קודם שעבר על העשה, ויש בידו לקיים, ודא מוכח מריש פרק המניח (ב"ק כ"ח ע"א) דעבד שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת דרשאי רבו להלקותו ולהפרישו מאיסורא, ואם חבל בו פטור, הרי אף ע"ג דלאו ב"ד נינהו בכ"ז רשאי להלקותו, אולם באומר לו ליטול לולב ולעשות סוכה דהוא מצוה של קום עשה יש להסתפק אם צריך ע"ז ב"ד או לא. ונתבונן, דהא דמכין אותו עד שתצא נפשו הוא משום שמא יקיים את המצוה ויטול הלולב ויעשה סוכה, אבל אם ברי לן שע"י ההכאה זו לא יעשה המצוה אסור לנו לנגוע אפילו בשערו, מכש"כ בלא דעתו ליטול נפשו ודאי אסור, דמה נרויח, המצוה לא תהיה נעשית, רק היכי דמספקא לן שמא דלמנוע מן היסורים יפרוש מן האיסור, או יקיים את המצוה, שפיר ניתן רשות לרדותו ולהכותו, משא"כ הנך דמצילין אותן בנפשן הקפידא שלא יעשה הדבר היינו שלא יהרג האדם הרודפו, ולא תבעל האשה, דמיפגמא, אף שידוע לן שעל ידי ההכאה לא יפרוש ובודאי יהרג מצוה להרגו, ולהציל הנרדף מיד רודפו, ובנרצע רבו מסרהב בו לצאת ורבו מפרישו מאיסור רשאי להכותו אולי יפרוש מן האיסור, אבל בגוונא דברי שלא יפרוש ע"י הכאה או לבוא בלט ליטול נפשו ודאי אסור, ובזה אין נפק"מ בין ב"ד לבעליו, ודלא כמו שראיתי להקצות בקונטרס משובב נתיבות סימן ג' יעו"ש.
אבל גם בזה שמכין אותו בקום עשה, נראה דלא הוזכרו ב"ד, והא דהוזכר ב"ד גבי גיטין דאנן דמעשין אגיטא אף דאין סמוכין בבבל רק משום דשליחותייהו עבדינן (גיטין פ"ח ע"ב), הא הדיוטות אין מעשין מן הדין, נראה לן דזה דוקא במילי דבעי שיהיה מדעתו ומרצונו, ורק כיון דכופין אותו כדין כשיאמר רוצה אני תו הוי מדעתו, ולא הוי מעושה, בזה דוקא ע"י מומחין או שלוחין דידהו, הא ע"י הדיוטות אין זה רק עשוי, ולא הוי רצון, ואף דקיי"ל כרב הונא (ב"ב מ"ז ע"ב) דתליוהו וזבין זביניה זביני, כתבו רבנן בתוספות (שם מ"ח ע"א ד"ה אילימא) כיון דלאו בני עשוי נינהו תו הוי שלא כדין, והוי תליוהו ויהיב, דלא הוי מידי, וכן בקרבנות דכתיב בהו לרצונו, וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני בעי ב"ד, וכן גבי חליצה דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ו ע"א) דבעי שיכוונו הוא והיא לחליצה, אם כפוהו הדיוטות הוי שלא כדין, ואין חליצתו חליצה, דהוי עשוי ולא רצון, אבל בכפייה לאכול מצה, או לעשות סוכה, או להפריש מתנות כהונה, או לפרוע לבעל חוב, האם אם יפרע החוב שלא מדעת המלוה, או שיותן המתנות בע"כ, או יאכל מצה ע"י כפיה, הלא קיי"ל (ר"ה כ"ח ע"א) כפאוהו לאכול מצה יצא, ודאי אף דאין כאן ב"ד מצי הדיוטות לכפותו, בלא שליחותייהו דמומחין, וז"ב.
האור שמח הולך בדרך הנתיבות, וסובר שלגבי מצוות עשה כל אדם יכול להכריח לקיים כיון שזה לא דבר שצריך לומר רוצה אני. ומה שהקצות הוכיח את דבריו גם מהתוספות בסנהדרין שלגבי הודאות והלוואות צריך בית דין וזה קיום מצוות עשה, יש לומר בפשיטות, שבדיני ממונות ודאי צריך בית דין, ובזה אין היחיד יכול לכפות לשלם. אבל לקיים מצות עשה, הולך האור שמח בדרכו של הנתיבות שכל אחד יכול לכפות את חברו לקיים.
והטעם שבמצות שצריך רצון, צריך דוקא בית דין, מבואר על פי דברי הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב' הלכה כ':
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.[4]
כפיה מסוג זה היא כפיה לא לעשות מעשה טכני, אלא זו כפיה על הרצון שלו, ויש לומר שאכן בזה צריך דוקא בית דין כדי לכפות.
שו"ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן קעז
ומ"ש פר"מ אי כפיית ב"ד בעי' דוקא מומחי' כדמשמע בגיטין פ"ח דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו לפע"ד ב' מיני מצות שכופים עליהם הם, א' חוקים, ב' משפטים, וקיום חוקים ומצות כל ישראל ערבים זה בזה ונכנס מי שאינו מוחה ויש בידו למחות בכלל אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כפי' רמב"ן פ' תבוא עפ"י ספרי ומ"ש אשר לא יקים זה ב"ד שלמטה לאו דוקא ב"ד אלא כל אדם מישראל קטן וגדול שם הוא אם יש בידו לעשות וכתי' ואם העלם יעלימו עם הארץ בתתו מזרעו למולך משמע שהי' על ע"ה שלא יעלימו וע"ה איננו ב"ד… מ"מ אמת נכון שאין בין ב"ד ובין כל שום איש מישראל שיכול למחות ולפגוע בעוברי עבירה ולא כלום ואפילו תלמיד לפני רבו לא מיקרי אפקרותא לפגוע בהם ולהכות באגרוף רשע עד שתצא נפשו כנחמי' בן חכלי' ואכם ואמרטם ואמר יד אשלח בכם, וב"ד שהזכירו בכל מקום לישנא בעלמא הוא ואורחא דמלתא שיש כח בידם כמו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו וכמו במילה ב"ד מצווי' למולו… נחזור להנ"ל דדבר זה מוטל על כל ישראל וב"ד שליחותיהו דכל ישראל עבדי שנתמנו שלוחא דישראל ועי"ז נפטרו כל אחד ואחד מלהשגיח כי העמידו גברי רברבי בחריקוהו…
וכל זה בחלק חוקים ומצות אך משפטים הוא הכולל ב' דברים א' לעשות משפט כתוב שקצבה תורה למחלל שבת כך ולהורג נפש כך ולעובר לאו כך וכל דבר שקצבה תורה עונשו אחר שכבר עבר אין דמו מסור כ"א ביד ב"ד מומחי' כעובדא דשמעון בן שטח שאמר אין דמך מסור בידי אפי' להביאו לב"ד לקיים בי' ובערת הרע כיון דליכא ב' עדים.
וחלק השני להוציא ממון מיד המוחזק בו אפי' גזילות וכדומה ובכלל זה להוציא אשה מיד בעלה המוחזק בקנין כספו כל הכפיות נקרא משפטים וכתיב אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות דאלהים כתיב בפרשה וצריכים מומחי' ולולי דעבדי' שליחותיהו דקמאי במידי דשכיחי לא הוי דנין גזילו' בזה"ז אבל לפגוע בעוברי עבירה לא נכלל בכלל זה.
לפי סברא זו ודאי שלא צודק קצות החושן. ואין ראיה מעונשים דיני ממונות וגיטין שזה רק על בית דין. (וראה מ"ש הרב נריה זצ"ל בכינוס התורה שבעל פה יב תשל, ע' סט "כפיה ורצון בקיום מצוות".
עיי"ש שלפי זה אין ראיה מהלכות שהבאנו מרמב"ם שמשמע שדוקא בית דין כופה, עיי"ש. שבכולם מדובר על דבר שבממון.
הרב אשר וייס הלך בדרך זו שבמצות שצריך לומר "רוצה אני" צריך דוקא בית דין, וסיים שם את דבריו:
ולפי"ז נתבאר למה אמרו במצוות מכין אותו עד שתצא נפשו, ובגט וקרבן אמרו עד שיאמר רוצה אני.
ועוד נתבאר בדרכנו דבמצוות ניתנה רשות וגם חובה לכל אדם לכפות על המצוות משא"כ בגט וקרבן, שבהם הכפיה אינה מסורה אלא לבית דין.
אמנם האמת אגיד, דמעולם היה תמוה בעיני שתנתן רשות לכל אדם להכות חבירו ולכפותו על המצוות, דהלא לא שבקת חיי לכל בריה ויתרבו בני בליעל להכות חבריהם בתואנות שוא כאילו כופין הם על המצוות, ואף אנשי אמת ויושר לפעמים אין בהם דעת תבונות ופלס חכמה לדעת את הדרך ילכו בם, ולא מסתבר שהותרה הרצועה לכל הרוצה ליטול את השם.
ומה מאוד נרגעתי בראותי את מש"כ אדוננו הרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ג סי' ט' "וכן איתא בערכין יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה וכו' אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה ודוקא באדם מוחזק לכשרות שידוע שלשם שמים עשה והוא אדם חשוב ומופלג אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין או לאדם חשוב שראוי להיות דבריו נשמעים ג"כ לפי שעה מותר להכות חבירו ולהפרישו מאיסורא והכל לפי ראות עיני הדיין" ודפח"ח וכל המוסיף גורע.
האם בסמכותו של בית הדין – ואולי אף מחובתו – לכפות גם קיומן של מצוות עשה מדרבנן? האם כופים רק מי שאומר "איני נוטל לולב", ושאר מצוות מן התורה, או שמא בסמכותו לכפות גם מי שאומר: "איני מדליק נר חנוכה", או שמסרב לקיים מצוות אחרות מדרבנן?
מרש"י לסוגיה כתובות דף צא ע"ב, ניתן להסיק לכאורה שאין דין כפייה במצוות עשה מדרבנן.
על דברי אביי: "מצווה על היתומים לפרוע חוב אביהן", כותב רש"י:
משום כבוד אביהם, אלא שאין לבית דין לכופן על כך, דלאו מצוות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב, אלא מצווה בעלמא, דרבנן.
מפירוש רש"י יוצא שהטעם לכך שאין לכפות על יתומים לפרוע חוב אביהם הוא משום שמצוות פירעון חוב אביהם היא "מצוה בעלמא, מדרבנן". האם ניתן ללמוד מכאן שבכל מצווה מדרבנן אין כופין, או רק כאן שזוהי מצווה "בעלמא", שאינה "מפורשת"? מתוספות כתובות דף פו ע"א ד"ה פריעת בעל חוב מצוה, משמע שאכן זו דעת רש"י אלא שהם חלקו עליו:
ובקונט' פי' לקמן גבי קטינא דהואיל וליכא מצוה אלא מדרבנן לא כייפינן להו ואין נראה דאשכחן דכופין במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרי' בהשולח (גיטין מ.) דכופין את היורשים.
וכן דעת שו"ת רשב"א חלק ד' סי' רסד שגם על דרבנן מכים:
אבל למי שאינו רוצה לקיים את המצווה, ואפילו מצווה מדרבנן, מלקין אותו בלא קצבה עד שיקבל ויעשה, ואפילו עד שתצא נפשו.
תוספת:
אמנם יש לדייק מדברי הרמב"ן על התורה שמות פ"כ ח:
ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו.
הרי שהכפיה בדרך של מכות עד שיקבל הוא רק במורדים, היינו מזידים שעושים להכעיס ולא בעושים לתיאבון. הרמב"ן אינו עוסק ב"פורקי עול לגמרי" שדיבר המשנה ברורה סי' תרח שאותם אין צורך להוכיח בכלל, אלא בחיוב להכריח וזה לדעת הרמב"ן, הכפיה היא רק במורדים.
ראה כללי המצוות הרב אשר וייס סימן טז.
הרב עוזר אריאב
[1] וכן בחולין קל"ב ע"ב, וכן בר"ה ו' ע"א.
[2] רש"י: דלוקה ארבעים.
[3] הרב אשר וייס בשעור הביא שו"ת חקרי לב או"ח ח"א סוף סי' מ"ח שכתב "דכפיה זו יסודה משום דין ערבות, דמכח הא דכל ישראל ערבים זב"ז שומה על איש מישראל לעשות כל שבידו למחות ולכפות את חבירו על המצוות ואם לא יעשה כן נתפס הוא בעוונו, משא"כ מצות תוכחה אינה אלא בדברים עי"ש.
[4] יש שלמדו פשט שבכל אדם מישראל יש רצון פנימי, האם אמנם זה אמור בכל יהודי משום שיש "רצון פנימי" או שיש כאן סברא הלכתית באדם שמקיים את כל המצוות בבסופו של דבר גם במודע מסכים בדיעבד לכפיה? ונ"מ במומר לדת ישמעאלית שדן שם האו"ש אם שייך לגביו כפיה שהרי ודאי אינו רוצה?
ע' אור שמח שם פ"ג הלכה כ' שהביא תשובות אחרונים שסברת הרמב"ם לא שייכת במומר ומי שעושה במזיד ואדרבא אינו שמח במה שכופין עליו. ובתשובות עבודת הגרשוני סימן לט כתב בה"א על דברי הרמב"ם הללו:
מלשון הזה משמע דוקא מי שהוא רוצה להיות כישראל ולעשות כל המצוה עליו נאמר שעל ידי ההכאות תשש יצרו וגירש לרצונו אבל מומר שאינו רוצה להיותו כישראל ולקיים מצות אין שייך בו לומר שתשש יצרו ומגרש לרצונו רק כל מה שהוא עושה מיראת ההכאות הוא עושה אם כן אין תקנה לאשת מומר