ב"ה
כו. לשמה במצוות – לשם יחוד
יש נוהגים לומר לשם יחוד לפני קיום מצוות. לשם יחוד כולל אמירה שלפיה מכוון האומר לקיים את המצווה. "לשם ייחוד קודשא בריך הוא (הקדוש ברוך הוא) ושכינתיה (ושכינתו) בדחילו ורחימו (ביראה ובאהבה), לייחד שם י"ה בו"ה בייחודא שלים (בייחוד שלם) בשם כל ישראל". מקורה של התפילה בחכמי הקבלה. ויש המתנגדים לאמירת לשם יחוד.
וכתב האר"י שער רוח הקודש:
גם א"ל כונת הצדקה והתפלה. והוא לייחד שם י"ה הנפרד מן ו"ה. וקודם שהאדם יעשה איזו מצוה. או צדקה. יאמר לייחדא שמא דקב"ה ושכינתיה. בדחילו ורחימו. ורחימו ודחילו. בשם כל ישראל. ויכוין לחבר שם י"ה שהם דחילו ורחימו. עם ו"ה שהם קב"ה ושכינתיה.
ראשית חכמה שער האהבה פרק ט':
צריך קודם שיעשה הייחוד ההוא, יאמר בפיו ויוציא בשפתיו 'דבר זה או מצווה זו אני עושה לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא'… כיצד? הולך לבית הכנסת לתפילת שחרית – יאמר 'הריני הולך לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא'… וכיוצא לשאר התפילות והמצוות…
בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא, יורה דעה סימן צ"ג, יש תשובה חריפה נגד אמירת לשם יחוד:
אשר שאל בנוסח 'לשם ייחוד' אשר חדשים מקרוב נתפשט ונדפס בסידורים, הנה בזה אני משיב – עד שאתה שואלני נוסח אמירתו, יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו, ולדעתי זה רעה חולה בדורנו, ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו, והיו עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות, הכל על פי התורה ועל פי הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד, עליהם נאמר 'תומת ישרים תנחם' והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם, אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים שני התלמודים בבלי וירושלמי לחצוב להם בורות נשברים, ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים, אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה אני אומר 'ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם', והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה' ירחם עלינו…
מספרים שבא לפני הנודע ביהודה ואמרו לו שחסיד אחד תיקן בכתב ידו בשו"ת נודע ביהודה במקום "חסידים יכשלו בם" – את המקור: "ופושעים יכשלו בם". אמר הנוב"י, צאו וראו מה ביני לבינו: אני עשיתי מפושעים חסידים, והוא עשה מחסידים פושעים…
בספר "ויואל משה" במאמר ישוב ארץ ישראל, כותב הרבי מסטמר:
ואף שהנוב"י פליג על אמירת לשם יחוד מ"מ אנו רואים שנתן הסכמה חמה על אותן הדרושים שבספר אור לישרים וכתב עליו שהוא בעצמו שמע מפיו דברים מתוקים ונכנסים בלב השומע להלהיב הלבבות לי"ש. ושם באותו הספר בדרוש הראשון כתב הטעם הנ"ל על אמירת לשם יחוד. ונראה דאחר שאמר טעם זה קבלה ממנו אלא שעכ"פ צריך לכוין דעתו לידע מה הוא אומר באמירת לשם יחוד.
צריך עיון אם הדברים נכונים, אמנם כותב התשובה מאהבה תלמידו בחלק א' סימן צ' שהוא לא מיחה במי שאומר. ובתשובה בחלק א' תשובה א' כותב ר' אליעזר פלקליס:
ומעיד אני עלי שמים וארץ שראיתי אחד הי' רצה לברך על אתרוג המהודר של רבינו הגאון האמתי נ"ע (כי הי' תמיד מהדר מן המהדרין אחר אתרוג המהודר בכל מיני הידור וכסף וזהב לא הי' נחשב בעיניו מאומ' אף שהאתרוג הי' בתכלית היוקר) וכאשר ראה שאותו פלוני אמר יה"ר קודם נטילת לולב (הנדפס במחזורים ובלקוטי צבי) כעס ורגז ואמר בקצף גדול האומר יה"ר אינו מניחו לברך על אתרוג שלו ולא הניחו לברך
דרשות חתם סופר ח"ג בשער יוסף דרוש לז' אב:
מ"ש אומרים קודם עשיית המצות ולימוד התורה לשם דקב"ה ושכינתי' ע"י ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל העיד בעל חו"י ז"ל סוסי' ר"י כי אינו יודע פירושו כי רם ונשגב ואני נמנע מלאומרו כלל.
אלא שיש לברר האם בכלל יש דין "לשמה" במצוות. אנו מדברים על קיום מצוות שלא לשמה. ואם כן יש קיום "לשמה", אם כן מהו ה"לשמה" שבמצוות"? ודאי שאין זה לשמה שבמצוות של עשיה, כמו גט, קרבן, טוית ציצית וכו' שהלשמה פועל בחפצא הנעשה. שלא לשמה הוא כשאדם עושה את המצוה לתועלת עצמו ולא משום הקב"ה המצווה.
לעומת זה כתב החיד"א בספר "מורה באצבע" סימן א':
א. קודם כל לימוד וכל מצוה טוב להרהר תשובה ואח"כ יאמר נא ישראל לשם יחוד קובה"ו בדחילו ורחימו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל ויהי נועם כו'. ואל תשגיח במי שמזלזל בזה כמ"ש בקונטרס שמחת הרגל בס"ד:
ב. יכוין במחשבתו שמקיים מצותיו ית' לעשות רצונו ושיש סודות הרבה בתורה ובמצות ומכוין לתקן שרשי התורה והמצות:
וכתב האר"י בהקדמה לשער המצוות:
גם העושה מצוה אין די לו עשייתה אבל צריך שיקיים משז"ל שיכוין בעשיית המצוה שהוא עושה אותה לשם עושיהן שהוא השי"ת, המשל בזה בעת שמסתפר ראשו לא די לו במה שלא ישחית הפאות [יב] אבל צריך שיכוין שהוא מונע עצמו מלהשחיתם כדי לקיים מצות בוראו שציוהו על כך וכן בכל מצוה ומצוה יהיה זהיר וזריז לכוין כונה זו וכן בעת שמתפלל לפניו יתברך על איזו שאלה מן השאלות כמו מזונות ועושר ובנים וכיוצא בזה [יג] לא יתפלל לסיבת עצמו שצריך לשאול אותה השאלה אלא לקיים מצותו יתברך שנצטוינו שנתפלל אליו בעת צרותינו להורות כי הוא אלהינו ואנחנו עמו ועבדיו ואליו עינינו תלויות כעיני עבדים אל יד אדוניהם ואין לנו שום עזר אם לא ממנו יתברך וישים כל בטחונו עליו:
יש סוגיה נפרדת שדנה בשאלה האם מצוות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה. לגבי כוונה במצוות כתב בשו"ע או"ח סימן ס' סעיף ד':
י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה.
ובמסגרת מצוות צריכות כוונה, אכן מצאנו שיש דין כוונה לפני קיום המצווה, ע' משנה ברורה ס"ק ז' שכתב שיש שני סוגי כוונה, יש כוונה שצריך שיכוון בליבו למה שמוציא בשפתיו, ומכוין למה שעושה, ויש כוונה לצאת ידי חובה:
דע דלפי המתבאר מן הפוסקים שני כונות יש למצוה: א' כונת הלב למצוה עצמה וב' כונה לצאת בה דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ד' כמו שכתב הב"ח[1] בסי' ח'
וכונת המצוה שנזכר בזה הסעיף אין תלוי כלל בכונת הלב למצוה עצמה שיכוין בלבו למה שהוא מוציא מפיו ואל יהרהר בלבו לד"א כגון בק"ש ותפילה ובהמ"ז וקידוש וכדומה דזה לכו"ע לכתחילה מצוה שיכוין בלבו ובדיעבד אם לא כיון יצא לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות של תפילה כמו שמבואר לקמן. רק שמחולקים בענין אם חייב לכוין קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית אותה המצוה. ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים דצריך כונה כדאיתא בנדרים ראב"צ אומר עשה דברים לשם פועלם ונאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וכמו שכתב הגר"א על הא דאיתא בסימן ח' שמע מינה מצות צריכות כוונה – שיהא מתכוין לשם מצות, ותקשה לרבה דאמר במסכת ראש השנה (דף כ"ח, א) התוקע לשיר יצא.י"ש.
המקור לכך שיש כוונה לצאת ידי חובה הוא במשנה ברכות יג ע"א "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא". ולכאורה אם כיוון ליבו היינו לצאת ידי חובה. וברש"י שם:
שמע מינה מצות צריכות כוונה – שיהא מתכוין לשם מצות, ותקשה לרבה דאמר במסכת ראש השנה (דף כ"ח, א) התוקע לשיר יצא.
ובברטנורא שם כתב:
אם כיון לבו יצא – לדברי האומר מצות צריכות כוונה צריך לפרש אם כיון לבו שיהא מתכוין לצאת ידי חובתו.
הרי כוונת הלב, אינה רק רצון לקיים המצוה אלא מתכוון לצאת ידי חובתו. ולכאורה זה יותר מאשר כוונה לקיים.
אם כן יש מקור להבנה זו של לשם יחוד אם עיקר הכוונה הוא לצאת ידי חובה. אבל לשמה הוא גדר אחר: בדרך כלל דין לשמה הוא דין בחלות שם על החפצא, ולא דין במעשה. למשל כתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות לשמה, הכתיבה עצמה אינה קיום מצוה, וצריך לעשות לשמה כדי שיחול שם לשמה על החפצא. וכן יש דין לשמה בגט שצריך להיות כתוב לשם האשה המתגרשת ולא לשם אחרת. אבל כוונה במצוה הוא דין במעשה המצוה (כביכול, הכוונה היא על הגברא ואילו לשמה הוא חלות על חפצא) וכמובן גם ענין של קיום מצות שלא לשמה, שהוא מושג לשמה אחר.
ואכן בספר שערי תפילה לבעל "באר מים חיים" הקשה על הנודע ביהודה מכך שיש צורך בכוונה למצווה ולכן אומרים את לשם יחוד. וכתב בשו"ת ערוגות הבושם[2] סי' טז על דברי הנודע ביהודה:
התם בא לדון לענין אם יש לו לכוין גם כוונת נסתרות וכן לענין אמירת לשיקבה"ו על זה שפיר קאמר הנוב"י כיון שכבר ניתכוין לשם מצוה כפשוטה דרחמנא ציוה לקיים מצוה זו שוב הוי מצוה זו כקדשים וממילא אמרינן שפיר לענין כוונת לשיקבה"ו דבתמא לשמן קיימא, וזה מבואר מאוד למעיין בתשובת נוב"י שם.
ברכת שמואל[3] גיטין י' ס"ק א':
ונראה דהנה מצינו דיני לשמה בתורה כגון גבי גט וקרבנות וס"ת ותפילין ומזוזות וציצית וכדומה, ומצינו גם כן דיני כוונה בתורה, כגון בעשיית מצווה למ"ד מצוות צריכות כווונה צריך לדעת מהו דין לשמה ומהו דין כוונה. ונראה דדין לשמה שבתורה דהוי דין עשייה כגון גט ובקרבנות, דבעינן עשייה גבי גט וקרבנות ובס"ת ובתפילין ומזוזות וכדומה דע"י שעושה אותן לשמה נעשו גט וקרבן וס"ת והצריכה התורה דע"י העשייה לשמה הוי גט וקרבן וכדומה, ובלא עשייה לשמה לא נעשה גט וקרבן וכדומה,
אבל דין כוונה גבי עשיית המצוה אינו דין עשייה דנאמר דעי"ז שמכוין נעשה האכילה אכילת מצה ובלא הכוונה לא נעשה חפצא של האכילה אכילת מצה דזה ודאי אינו, דאינו דין עשייה אלא כעוד דין דהוי בהמצוה שבל"ז אינו יוצא, אבל אינו דין עשייה שנאמר שבעינן כוונה לעשות מצה
ראיה לחילוק זה שרק לגבי דבר שהוא תשמישי קדושה שייך לדון מגדר לשמה, הוא בסוגיה של הזמנה מילתא, שכל הדוגמאות שם הם של דברי קדושה ולא של דברי מצוה. ושם מדובר על האורג בגד למת, היינו בדבר שחל משהו על החפצא.
אולי החילוק ההוא בין תשמישי מצוה לתשמישי קדושה, אבל אם כן צריך עיון: הרי ציצית היא תשמיש מצוה ומדוע צריך טויה לשמה? ע' סוכה ט' ע"א, שאני התם דכתי' גדילים תעשה לך לשם חובך (ע' או"ז תקלד)
אבל אפילו יותר מכך, ע' ר"ן סנהדרין מח ע"ב שבעצם לא צריך עיבוד בתפילין לשמה:
"…אלא מצווה בעלמא הוא לחבוב המצוה, שתהא עשייתה לשמה, שהרי אף במצות שאין בהם משום קדושה, כגון ציצית וסוכה, אמרינן דבעינן בהו עשייה לשמה, וודאי שאינו משום קדושה, שהרי אף לאחר שעשה בהן את המצווה אין בהם משום קדושה, כדאמרינן: תשמישי מצווה נזרקין, אלא משום מצווה בעלמא הוא[4]…".
שיטה יחידה, מובאת באור זרוע סי' תקל"ג שלכאורה הבין שכל מצוה לכתחילה צריך להיות לשמה:
אבל לכתחלה פי' מורי ה"ר שמחה זצ"ל דלכ"ע לכתחלה בעי עיבוד לשמה אי מדאורייתא אי מדרבנן. דכל מצוה בעי תחלת עשייתה לשמה. דומיא דסוכה ישנה דב"ש מכשירין וגרסי' עלה בגירס' ירושלמי תני וצריך לחדש בה דבר. אף במצה כן מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה אמר ר' יוסי ד"ה היא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה. ובגמ' דידן פריך וב"ה לית להו דרב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה מן הסיסין כשרה כו' עד שאני התם דא"ק גדילים תעשה לך לשם חובך. הכי נמי חג הסכות תעשה לך לשם חובך. ההוא למעוטי גזולה ובעו למימר דציצית בעי עשי' לשמה דאורייתא וגבי סוכה מדרבנן. ה"נ גבי תפלין בעי' עיבוד לשמה לכתחלה או מדאורייתא או מדרבנן.
האו"ז מבין שמסקנת הגמרא בסוכה ט' ע"א היא שסוכה צריכה להיות לשמה מדרבנן, והוא הדין כל המצות. כך הבין הרמב"ן שם במלחמות את הה"א של הגמרא, שאם צריך לשמה, צריך בכל המצוות, אבל למסקנה זה רק בציצית משום שכתוב גדילים תעשה לך, ודורשים 'לשם חובך'. אבל צריך עיון האם כוונת רבנו שמחה היא שכל תשמיש מצוה צריך להיות לשמה, או שמדבר על קיום המצוה שתחילת עשייתה צריכה להיות לשמה. ולכאורה אין להביא ראיה משיטתו שאכן יש גדר לשמה בקיום המצוה.
ומכאן יש לדון על קשר נוסף בין לשמה ובין כוונה במצוה, וכבר דברנו על כך בשעור קודם, האם גדר "סתמא לשמה" הקיים בכמה מהדברים שצריכים לשמה, יהיה קיים גם לגבי כוונה לשמה, ונאמר שלא צריך כוונה כיון שסתמא לשמה?
נראה שהחיי אדם דימה את הדברים, גם אם לא כתב כך בפירוש. ע' חיי אדם כאן סעיף ט:
צריך שיכוין לצאת במצוה זו, כדקיימא לן מצות צריכות כוונה. ודוקא מצוה דאורייתא. אבל דרבנן, יצא אפילו בלא כוונה (מ"א בסימן ס'). ונראה לי דזה דוקא בקורא קריאת שמע בדרך לימודו (עיין זבחים ב' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה סתם אשה. וכן כשכפאוהו לאכול מצה והוא היה סבור שהוא יום חול או שהיה תוקע לשיר וכיוצא בו. אבל אם קורא קריאת שמע כדרך שאנו קורין כסדר התפלה וכן כשאוכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין. עי' סי' ס"ו וסי' תרע"ה ועי' בתוס' סוכה מ"ב ד"ה אמר אביי, ובטור בסי' ס' ובסי' תרנ"א).
וע' משנה ברורה שהביא את דברי החיי אדם. ע' בס"ק י':
ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אף על פי שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא יצא כדאיתא בתוס' סוכה [דף ל"ט ע"א ד"ה עובר עי"ש][5]
ואם כן יש לומר בכל מקום שיש ברכה קודם, אין בעיה של מצות צריכות כוונה משום שברכה ודאי שתועיל ועדיף על סתמא במקום שמועיל. ואכן כך כתב הנודע ביהודה מהדורא קמא, יורה דעה, סימן צג בהמשך תשובתו הנ"ל שכתב שלא לומר לשם יחוד לפני עשית המצוה:
זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיה /והיו/ עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות הכל ע"פ התורה וע"פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד עליהם נאמר תומת ישרים תנחם והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם… וכל מצוה שיש ברכה לפניה א"צ לומר שום דבר לפניה רק הברכה. וכל דבר שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי ובזה די וא"צ יותר. והכונה הוא רק פירוש המלות וכל התיקונים למעלה נעשים מאליהם ע"י מעשינו.
אם כן הנודע ביהודה עצמו כותב שנוהג לומר לפני עשיית מצוה "הריני עושה דבר זה לקיים מצוות בוראי. ואולי לכן האר"י תיקן לומר לשם יחוד, כדי למלא חסרון כוונה ולא כדי למלא את הצורך בלשמה. וכתב תלמידו בעל תשובה מאהבה ח"א צ:
…. הנה ראיתי ממורינו ורבינו הגדול מוהר"י סג"ל לנדא אב"ד ור"מ נשמתו בג"ע עליון שינה לעצמו כמה נוסחות ומנהגים כמנהג ספרדיים שאמר בברכת הצדיקים על שארית עמך בית ישראל ונוסח זה זכר הרמב"ם ז"ל וכן הי' גומר הלל בליל פסח אחר התפלה בבהכ"נ ואנו אין נוהגין כן כאשר העיד הרמ"א בא"ח סימן תפ"ז סעיף ד' וכיוצא בהן הרבה מאד עכ"ז מעולם לא עלה על לבו הטהור ועל לב הצבור שינהגו כוותי' כמו כן לא אמר שום יה"ר ותפלות ותחנות ולשם יחוד שחידשו זה ק"ן שני' (ועיין מה שכתבתי בס"ד בסוף סימן א') אבל להצבור לא מחה ועיין בשו"ת מהר"מ א"ש חלק שלישי סימן ל"ח ועיין בספר חק יעקב סי' תפ"ט ס"ק א' וסימן תצ"ד ס"ק ג' לכן אהובי חתני אל תפרוש ממנהגן של צבור והוי בורח מן המחלוקת ומאן דאמר עושה השלום לא משתבש ומאן דאמר המברך לא משתבש ואל תטוש תורת אמך …הכ"ד חותנך הדש"ת. הק' אלעזר פלעקלס.
היו מגדולי הדורות שסברו שנוסח הלשם יחוד' נתקן אך לצדיקים גדולים אנשי השם העוסקים בתורת הסוד ויודעים ומבינים את אשר לפניהם אבל לא לאנשים פשוטים כערכנו. בשפע חיים[6] (רעוא דרעוין ג' שמות יתרו) כתב הרבי מצאנז בעל דברי יציב (האדמו"ר הראשון של חסידות צאנז-קלויזנבורג. נכד בעל "דברי חיים" מצאנז. נפטר בנתניה תשנ"ד):
וידוע מהגה"ק בעל נודע ביהודה זי"ע שקרא חגר על אמירח לשם יחוד עי' שו"ח נודע ביהודה קמא יורה דעה סימן צג ושמעחי מכ"ק אאמו"ר זי"ע ששמע מזקה"ק מצאנז שאמר "זייער גערעכט איז געווען ר' יחזקאל"ע, קומט אריין א גראבער יונג א קוניא"ש [עגלון וסוחר סוסים] און שריי לשם יחוד וואס יחוד וואס קוב"ה וואס שכינתיה" עכד"ק. כלומר מה יודע עם הארץ מהו יחוד קוב"ה ושכינתיה לייחד שם י"ה בו"ה ואף שהרה"ק בעל באר מים חיים זי"ע כחב באריכות בספר שער החפילה לבאר ענין אמירחו ודרכו היחה מקובלח אצל חסידים מ"מ מעולם לא שמעחי מכ"ק אאמו"ר זי"ע שיאמר לשם יחוד אלא בלילי פסחים בלבד שאז היה אומר על כל דבר לשם יחוד כי היה אומר את סדר ההגדה מחוך סידור האריז"ל וכן בראש השנה וביום הכיפורים היה מחפלל בסידור זה אבל בשאר ימות השנה לא אמר ויודע אני בבירור בכ"ק אאמו"ר שהיה בקי בנגלה ובנסתר, ואם הוא לא אמר מה יענו איזובי קיר ומי שלא קרא ולא שנה ולא שימש היאך יאמר לשם יחוד כשאינו יודע בכלל מה הוא שח.
בליקוטי שיחות לט עמ' 46 כתב הרבי מבלובביץ':
תמי' כללית בסידור אדה"ז בספרי קבלה איתא שקודם כל מצוה צריכים לומר לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, ובכמה סידורים הובא נוסח זה לפני קיום כמה מצות ומצינו בזה דבר פלא בסידור אדה"ז שלא קבע לומר לשם יחוד לפני קיום מצוה (כפי שמצינו בהמצוות שהובאו בסידורו) אבל לאידך קבע לאומרו בכל יום בתפלה קודם ברוך שאמר. ומבואר בזה ד"אנחנו אומרים לשם יחוד קודם התפלה ויוצאים בזה על כל היום בקיום המצות כו'"
וכתב שזה משום שהסידור נכתב לאנשים פשוטים והוא שווה לכל נפש, ולהם מספיק פעם אחת ביום. ואכן מנהג חב"ד לומר לשם יחוד רק לפני ברוך שאמר.
נספח:
נו"ב תניינא או"ח קז
בע"ה פראג עש"ק טו"ב א"ש תק"מ לפ"ק תשובה שלום לכבוד האלוף התורני מוה' יוזל מו"צ בק"ק ש"ה.
מה ששאל שאומרים קודם התפלה ועשיית שום מצוה לשם יחוד וכו'. וכן מה שמבואר בספרי מוסר שיש לקונן על גלות השכינה, לפרש לו מה היא השכינה ואיך שייך גלות. והאריך בזה מעלתו במכתבו, ובזה הוסיף מעלתו פשע לחקור בנסתרות ויצא מגדר דברי חכמינו ז"ל במופלא ממך אל תדרוש. ואמנם לגלות בזה א"א ואעפ"כ אפרש לו דברים המתיישבים:
ומתחלה אני אומר מהו ששאל פירוש על נוסח לשם יחוד מה לנו לגלות פירוש על דברים שלא מצינו בדברי שני התלמודים בבלי וירושלמי ולא בספרא וספרי ותוספתא ולא בדברי הפוסקים ומי התיר להם דברים כאלו והימים הראשונים בדורות הראשונים שלא ידעו מנוסח זה היו טובים מאלה, וכבר כתבתי מזה בספרי נ"ב חי"ד סימן צ"ג יעויין שם. ואמנם מה ששאל על מה רמזו באמרם שכינה ומהו גלות השכינה שהם דברים הנזכרים בדברי חז"ל בתלמוד אמינא לי' מילתא אשר ראיתי בדברי הרב המורה בח"א פרק כ"ה וז"ל. שכן ידוע כי זאת המלה היא התמדת העומד במקום אחד והוא שוכן באלוני ממרא וכו' וענין השכינה במקום היא התמדת העומד במקום אחד וכו'. ולפי זאת השאלה הושאל לבורא יתעלה כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה או לכל דבר שהתמידה בו השגחה ונאמר וישכן כבוד ה' וכו' וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לבורא יתברך הוא בענין התמדת שכינתו כלומר אורו הנברא במקום או התמדת ההשגחה בדבר אחד כל מקום כפי ענינו ע"כ דברי רבינו הגדול. ומכאן ואילך דברי תלמיד קטן כמוני. ואני לוקח מתוך דברי רבינו הגדול שנתן בו פירושים לשכינה אור נברא או ההשגחה:
ואני אומר שניהם הם דבר אחד והשגחת הבורא יתברך אינה דבר שאין בה ממש אבל ההשגחה עצמה ממילא נאצל ממנה אור הגדול וההשגחה היא שקראו רז"ל שכינה. והנה לפי רצון הבורא וכאשר הוא בזמן שישראל עושים רצונו אז עיקר השגחתו בישראל ולהם משפיע כל שפע טוב אלא שמחמת ריבוי הטובה מגיע ג"כ למקומות אחרים. והדבר מפורש בפסוק בפ' בחקותי ופניתי אליכם ופירש"י אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם וכן בפ' עקב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה ופירש"י והלא כל הארצות הוא דורש וכו' אלא כביכול אינו דורש אלא אותה וע"י אותה דרישה שדורש אותה דורש כל הארצות. ששם הוא מקום התמדת ההשגחה ע"ש ברש"י. וזהו הפי' שהשכינה שורה בישראל שהשגחה שקרוי' שכינה הוא רק בישראל. וכ"ז כשישראל עושים רצונו אבל בהתגברות חטאינו ופשעינו גלינו מארצנו ששם הוא מקום התמדת ההשגחה וגלינו לארצות העמים. ואז נהפוך הוא שכל השפע הטוב יורד לאו"ה ומן התמצית אנו מקבלים מאותה האומה כדי חיותנו בצמצום:
נפש החיים שער ב פרק יג
והעצה היעוצה על זה. הוא כמו שאמר המגיד להב"י באזהרה ב' שבריש הספ' מגיד מישרים ז"ל. ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות כי אם בתיבות התפלה עצמם. דוק בדבריו שלא אמר לכוון בכוונת התיבות. כי באמת בעומק פנימיות כוונת התפלה. אין אתנו יודע עד מה. כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין. ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל. אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים. אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנ"הג מתקני התפלה. שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים. וכל מבין יבין. דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה. לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א'. התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים. שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב"ב לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל. דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא כו' כמ"ש בתקונים תכ"ב. וכן כל יום לחבירו שלפניו ואחריו. ולכן ארז"ל (חגיגה ט' ע"ב וברבה במדבר פ"ט) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש כו' או תפלה כו'. וכמ"ש באורך בפע"ח פ"ז משער התפלה ע"ש והוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות. שם הוא ית"ש בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עומק כוונתו ית"ש. איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם:
אלא העיקר בעבודת התפלה. שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפלה. יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם. כמש"ל בפ"י שלכן נקראת התפלה דברים העומדים ברומו של עולם שכל תיבה בצורתה ממש היא העול' למעלה מעלה כל אחת למקור' ושרשה לפעול פעולות ותקוני' נפלאים. והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה. לבטל ולהסיר מעליו בזה כל מחשבות ההבלים הטורדות ומניעות טהרת המחשבה והכוונה. וכל אשר יוסיף הרגלו בזה. יתוסף לו טהרה במחשבתו בתפלה. והיא כוונה פשטית:
חוות יאיר סימן רי
מותיק וחסיד כריע כאח לי מנעורי ז"ל תוך כתבו אלי.
שאלה עוד אחת שאלתי מרום הדרת מכ"ת ינחני במעגלי צדק בגילוי דעתו הקדושה והרחבה הנפלאה בדעת תורה ודעת נוטה קולע אל השערה ולא יחטיא בדבר מה אשר רעיוניי על משכבי סליקו ועם לבבי אמרתי אחר כי שני בחרות חלפו הלכו למו פנו אלי עורף ויצורי כצל כלם הלוך וחסר וכלילא דורדא כציץ נובל יום יום ורום מכ"ת יודע מעבדי מעודי ומלאכתי מלאכת ה' אשר בה בליתי רוב ימי רובא דמינכר בלימוד ש"ס ופוסקים כיד ה' הטובה עלי וכפי מיעוט השגתי והנה רוחי בקרבי ישחרוני ויעורוני ללמד מעתה חכמת הקבלה להפלגת מעלתה שהיא נשמת התורה ולפי כמה מאמרים בזוהר ודברי המקובלי' א"א לעייל קמי מלכא קדישא זולתה רק שבהיותי בעומק מחשבה זו לבי נוקפי לומר כי חכמה הזו מתוך גדולת מעלתה לאו כל אדם זוכה בשגם יש בה סכנות עצומות וכבר חכמי ש"ס אשר מפיהם אנו חיין לא ציוו בשום מקום על לימודה וגם המה לא דברו בה רק הזהירו בכמה פנים עלי' שלא לדרוש בה ולא לחקור במופלא ובמכוסה ורעיוני נבוכים פוסחים על שני סעיפי' באשר תם אני לא אדע איזה דרך אבחר בה ואיזה דרך הוא הסתה נגד הטוב והמועיל לכן אליו נשאתי נפשי יוציאני מן המבוכה ויורני בדרך אבחר…
והנה מקרוב יצא לדפוס סידור תפילה מת"ח מוחזק בתורה וביראת ה' והדפיס בו דברי מוסר רבים לבני כפרים וכ"כ בהקדמתו שעיקר כוונתו להמון ב"ב וכאשר הגדתי לחבורות ב"ב המוניים פירוש סידור תפלה ולפני אחד מהם היה סידור תפלה חדשה מסידורים הנ"ל שאלני אחד מהם שאפרש ג"כ מ"ש המחבר החדש שיאמר לפני הנחת תפילין ולבישת ציצית וכן בכמה דוכתי לשם יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתי' ע"י ההוא טמיר ונעלם וכאשר השבתי לו שלא נאמרו הדברים רק לת"ח מופלגי' השיבני שלא יבקש לאמרו וגם להבין ענינו רק אגיד לו פירוש המלות וכאשר דחיתיו שנית חרה אפו ואמר כדעת ודברי עדת המקהילים ובראותי דפקר טובא אמרתי להפיס דעתו שיאמין לי בהן צדקי שגם אני אינני מבין תכלית דיבור דברים אלו וענינם וכן האמת ואולי לא ידעו ולא יבינו את זה כל חכמי הקבלה דורתינו אף המצפצפים והמהגים בקבלת האר"י ובספ"ר שער ג' פ"ח לא ידעו מה הוא…
[1] ב"ח אורח חיים סימן ח
ויכוין בהתעטפו כו'. מה שהכריח לרבינו להורות דבעי שיכוין בהתעטפו וכן בהלכות תפילין (סי' כה) ובהלכות סוכה (סי' תרכה) נראה דלפי שכתוב בפרשת ציצית (במדבר טו מ) למען תזכרו וגו' ובתפילין (שמות יג ט) והיה לך לאות וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים ובסוכה (ויקרא כג מג) למען ידעו דורותיכם גו' יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונתה שיכוין בשעת קיום המצוה מה שאין כן שאר מצות דיוצא ידי חובתם אף על פי שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצות לשם ה' שציוה אותו לעשותם ועיין במה שאכתוב בהלכות סוכה (שם סעיף א) בסייעתא דשמיא:
[2] הרב משה גרינוולד (י"א בשבט תרי"ג, ינואר 1853 – ז' באב תר"ע, 12 באוגוסט 1910) היה מגדולי רבני הונגריה בסוף המאה ה-19. למד בישיבת פרשבורג אצל רבו המובהק הכתב סופר, שם למד ביחד עם חברו הטוב הרב יוסף חיים זוננפלד.
[3] הרב ברוך דוב בֶּר (בער) ליבוביץ (תר"ל, 1870 – ה' בכסלו ת"ש, 1939) תלמידו המובהק של רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק. היה ראש ישיבת כנסת בית יצחק בסלבודקא.
[4] הרב ליכטנשטיין: [32] באבני נזר, אורח-חיים, סימן י"ח סעיף י"ב, השיג על דברי הר"ן והרמב"ן וכתב, דאף בתשמישי מצווה נוהגת קדושה בשעת מצוותן, אלא שלאחר זמן מצוותן נזרקין. אך אין דבריו נראים כלל וכלל. וראיה נכונה לסותרם יש להביא מדברי רבה (סוכה לז:): "הדס של מצווה – אסור להריח בו, אתרוג של מצווה – מותר להריח בו. מאי טעמא? הדס דלריחא קאי, כי אקצייה מריחא אקצייה. אתרוג דלאכילה קאי, כי אקצייה מאכילה אקצייה". ולכאורה, בחפץ שיש בו קדושה אין לחלק כך אלא כולו אסור, ואף על פי שאינו עומד למצווה אלא לדבר אחד.
[5] וכיוצא בזה כתב בטורי אבן ר"ה כט ע"א:
ונ"ל מהא דאפי' למ"ד מצות צריכות כוונה ה"מ בדבר שכל המין ראוי למצוותו כגון מצה ושופר ולולב דאין חתיכת מצה זו ושופר ולולב אלו מיוחדין למצותו דאפשר למצוה זו לקיים ע"י דברים אחרים של מינן כמו באלו ואין אלו סתמן עומדין למצוותן ודמי לסתמא דגמ' דאמר רפ"ק דזבחים גבי קדשים דקי"ל כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשירין ולא עלו לבעלים לשם חובה ואם שחטן סתמא עלו דסתמן לשמן קיימ'. אבל גט הנכתב שלא לשם אשה פסול ואפי' סתמא נמי פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ופי' התוספות ואפי' זינתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת דהא אפשר להתגרש בגט אחר כמו בזה. אבל בדבר פרטי המיוחד ועומד למצוותו וא"א לקיימו אלא בגופו ואפי' במינו א"א אלא בו בעצמו כגון אכילת קדשים ופסח דמצות אכילתן מיוחד בגופן וא"א לקיים מצוותן אלא בגופן דמי לשחיטת קדשים דסתמן לשמן עומדין הואיל ומצותן מיוחד בגופן, וגם במילה למ"ד דבעי מילה לשמה אפ"ה בעכו"ם כשירה משום דעביד סתמא וסתמ' לשמה קאי כמש"כ התוספות רפ"ק דזבחים, וצ"ל דה"ט משום דמצות אדם זה מיוחדת לגופו ממילא סתמא לשמה קאי, א"נ משום דכל הני אי עשאן שלא לשמן בטל מצותן לגמרי כגון מילה אם נעשה שלא כהכשרה שוב א"א בחזרה לעשות כמצותו אף על גב דאפשר בהטפת דם ברית אין זה עיקר מצות מילה אלא במקום דלא אפשר כגון גר שנתגייר בא"י בזה"ב כשהוא מהול או קטן הנולד מהול אבל עיקר מצות מילה אזדא לה. וכן קדשים אי עשאן שלא כמצותן בטל מצות קרבן זה מש"ה סתמא לשמו קאי משא"כ בשאר מצות כמצה שופר ולולב עשאן שלא כמצותן יש להם תקנה לחזור ולעשות כמצותן אין סתמן עומדות לשמן:
[6] מובא במאמר במוסף קולמוס של עיתון המבשר התורני, כד כסליו תש"ע