מעלין בקודש

ב”ה

יז. מעלין בקדש ואין מורדין

חיי אדם כלל סח סעיף כא

מעלין בקודש ולא מורידין, דכתיב [במדבר י”ז ג’] את מחתות החטאים וגו’ ויקדשו, רצה לומר כיון שכבר נתקדשו אסור להורידן. ולכן תשמישי קדושה נגנזין, כגון מזוזה ותפילין ורצועותיהן ותיק שלהם, וכל שכן כל תשמישי ספר תורה. אבל תשמישי מצוה לאחר שנגמרה מצותן, נזרקין, כגון ציצית וסוכה וכיוצא בהן[1]. ומכל מקום יש ליזהר שלא לעשות מהם תשמיש של גנאי. וכן טלית של מצוה שבלה, לא יעשה בו תשמיש מגונה. וטוב לגנזן או לשרפן.

ולכן אסור להניח בארון הקודש שאר ספרים וטלית ותפילין וכל שכן קופה של צדקה, ופשיטא המעות שבתוכה. ויריעות פסולים נוהגים להניח שם, וצריך לומר דלב בית דין מתנה על זה. ולא נקרא ארון הקודש אלא שעשוי כמין ארגז, שלא נעשה אלא לכבוד התורה. אבל שעשוי בחלל הכותל, בין שהכותל של אבנים או של עץ, יש אומרים דלא מיקרי ארון הקודש, וכל שכן אם הספרים מתקלקלים שם, שלא ירד עליו קדושת ארון הקודש כלל. ואם יש חור בבית הכנסת, מותר להניח שם ארון הקודש שיסתום החור מפני טומאת מת, אם אין מניחה שם לעולם, דמאי שנא אם מונח כאן או כאן.

ומה שנהגו הקושרי ספרים שחותכים מן הגליונים של ספרים, ראוי להזהיר שלא יחתכו יותר ממה שכבר חתכו בפעם א’, דבזה יש לומר דמתחלה לא נתקדש רק מה שצריך לספר, מה שאין כן פעם ב’ (עי’ סי’ קנ”ד וסי’ של”ד במ”א ס”ק כ”ד). וגם לא יתלו על תכשיטי ספר תורה אותן מטבעות שיש עליהם שם בן ד’ שטבעו אותו לשם עבודה זרה. וגם לא יחזיקם ברשותו, אלא יתיכם מיד (ב”ח וט”ז שם ס”ק ט”ז):

החילוק בין תשמשי מצוה ותשמישי קדושה, ראה גמרא מגילה בהערה. בתשמישי מצוה אין דין מעלין בקדש, ולכן כשבשו”ע יו”ד רנט סעיף ג’ כתוב שישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת הציבור יכול לשנות לדבר מצוה, כתב בבאר היטב ס”ק ה’:

כ’ הש”ך ואם יכולים לשנותו למצוה קלה יותר מזו איכא פלוגתא בין הפוסקים ומדברי הב”ח נראה דמחלק דגבי נר ומנורה שהתנדבו לבהכ”נ אפי’ נשתמשו בה מותר לשנותה לדבר מצוה אפי’ למצוה דפחותה מיניה משום דלא נתנו לבהכ”נ אלא כדי להאיר להמתפללים מתוך הסידור התפלות והמחזורים ואין זה אלא תשמיש מצוה לאדם עצמו ודוקא גבי תשמישי קדושה אמרינן מעלין בקדש ולא מורידין.

וזה מסתבר שהרי תשמישי מצוה אפשר גם לזורקם.[2]

אבל כתב פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן קנג ס”ק טו

ולכאורה במחלוקת שנויה, דלר”ן ריש פרק בני העיר [ח, א ד”ה ומאן] דבית הכנסת קדושה יש בה שפיר, מה שאין כן לרמב”ן [שם כה, ב ד”ה לפי] דמצוה הוה ואפילו הכי בית הכנסת יקחו תיבה ואסור להוריד, ואנן קיימא לן כר”ן דבית הכנסת וכל שבתוכה קדושה יש בה, עיין מ”א אות כ”ח.

פירוש, ראה משנה מגילה כה ע”ב:

בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחין תיבה תיבה לוקחין מטפחות מטפחות יקחו ספרים ספרים לוקחין תורה אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן.

בענין קדושת בית כנסת נחלקו הראשונים, שלש דעות בדבר: יש אומרים שקדושה זו מן התורה היא, כקדושת המקדש, וכשם שאסור ליהנות מן ההקדש כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפלה ולדרשה, שגם הם הקדש, וכן כשאמרה תורה: ומקדשי תיראו, אף בתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל (כן דעת היראים). ויש אומרים שקדושתו מדרבנן, שחכמים הטילו עליו קדושה מדבריהם, כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה, והדרשות של והשימותי את מקדשיכם ושל מקדש מעט אינן אלא אסמכתות (ר”ן מגילה). ויש אומרים שאין קדושת ביהכ”נ אלא קדושה של כבוד, ודינו כדין תשמישי-מצוה (דעת הרמב”ן במגילה והובא בר”ן שם. אנצקלופדיה תלמודית ערך בית הכנסת)

וממילא השאלה האם אמנם תשמישי מצוה אפשר להוריד מקדושה, תלוי במחלוקת זו לגבי בית הכנסת.

מקור דין מעלין בקדש, ידוע מקור הירושלמי בשבת פי”ב ה”ג:

א”ר אימי [שמות כו ל] והקמות את המשכן כמשפטו. וכי יש משפט לעצים. אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום.

אבל בגמרא מנחות צט ע”א לגבי מעלין בקדש לדעת רבי יוסי בר יהודה, שיש במקדש שלמה שלשה שולחנות[3] “על של כסף נותן לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין” יש לימוד אחר:

ומנא לן דאין מורידין אמר רבי דאמר קרא ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו ומנלן דמעלין אמר רבי אחא בר יעקב דאמר קרא את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה’ ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח”

רש”י שם:

ויקם משה את המשכן וגו’ – מדרישיה וסיפיה דקרא בלשון הקמה דאפי’ בצחות הלשון לא הורד שמע מיניה אין מורידין ואי נמי דלא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת העמודים והאדנים ש”מ אין מורידין לפיכך לא נתעסקו בו אחרים.

הגמרא לומדת מהפסוק את מחתות החטאים האלה בנפשותים שמעלין בקודש. אבל בגמרא נראה שיש שני לימודים, ומה שאין מורדין לומדים ו”ויקם משה את המשכן”, ומנין לקח החיי אדם שאין מורידים נלמד מהמחתות?

מקור החיי אדם מרש”י ברש”י במגילה (כ”ו ע”א) שהביא מן התוספתא:

שמעלין בקדש ולא מורידין, תוספתא. מעלין בקדש דכתיב ויקם משה את המשכן (שמות מ’), בצלאל עשה, ומשה שהיה גדול ממנו הקימו, ולא מורידים דכתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה’ ויקדשו וגו’ (במדבר י”ז) כיון שהוקדשו – הוקדשו, עד כאן.

אלא שתמוה מדוע רש”י במגילה מביא תוספתא ולא מביא את הלימוד בגמרא שלנו במנחות.

וכתב הרב אשר וייס בשעור בנושא:

והנה מפשטות דברי הגמ’ (בין הא דבבלי ובין הא דירושלמי) משמע דהלכה זו דבר תורה היא, וכך משמע מלשון רש”י בשבת (כ”א ע”ב ד”ה מעלין) במה שאמרו שם דמוסיף והולך בנר חנוכה משום דמעלין בקודש וכתב רש”י: “מקרא ילפינן לה במנחות”.

וכך כתב הפני יהושע (מגילה שם) דהוי מה”ת, וכ”ה בשו”ת משכנות יעקב (או”ח סוס”י נ”ח) ובבה”ל (ריש סימן מ”ב). אך הפמ”ג (סימן מ”ב א”א סק”א) נסתפק אם הוי מה”ת או מדרבנן (וקרא אסמכתא בעלמא), עי”ש.

ולענ”ד מסתבר כעין דברי הפנ”י הנ”ל דכאשר מדובר בעצם החפצא דקדושה הוי דין תורה וככל הני דפרק בני העיר דמס’ מגילה, וכהא דאמרו במנחות (ל”ב ע”ב) ס”ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, אבל במה דחזינן בגמ’ ובפוסקים שהרחיבו מושג זה לתחומים (וכמבואר לקמן אות ב’) כל אלה אינם אלא מדרבנן.

הט”ז באורח חיים סימן קנד ס”ק ז חידש חידוש גדול:

ולולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דהא דאמרי’ בהנך מילי דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קלה היינו כ”ז שראוי’ לקדושה גדולה אבל אם אינה ראויה לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנוי’ ותגנז וראיה ממטפחות ס”ת שבלה עושין ממנו תכריכין למת וזו היא גניזת’ והא ודאי שבהיותה קיים אסור לעשות כן אלא ע”כ כיון שטעון גניזה שפיר ה”ל גניזתם ה”נ הוה עדיף טפי לעשו’ בה תשמיש קדוש’ להחזיק בה ספרים ממה שתהיה פנויה לגמרי בלי קדושה כלל:

ובספר בכור שור[4] כו ע”ב חלק על הט”ז:

שיש להביא עוד ראיה ברורה מגמ’ יומא דף י”ב ע”ב דגרסינן התם ר’ דוסא אומר להביא בגדי כהן גדול ביוה”כ שהם כשרים לכהן הדיוט רבי אומר ב’ תשובות בדבר כו’ ועוד בגדים שנשתמשה בהן קדושה חמורה תשתמש בהן קדושה קלה והשתא מאי פריך לר’ דוסא הא רבי דוסא ס”ל דאינו ראוי עוד ליום כיפורים אחר מקרא דוהניחם שם כמ”ש שם.

ובשו”ת שואל ומשיב מהדורה רביעאה חלק ב סימן נא

לפענ”ד כעת נראה לחלק דדוקא אם אינם ראויים לקדושה חמורה כגון שבלו שפיר כתב הט”ז דמוטב להשתמש בהן קדושה קלה ועדיף מגניזה אבל בגדי כה”ג דבאמת עודם ראויים לכה”ג רק דהתורה אמרה שלא ישתמש בהם עוד וטעונים גניזה ואיך נתירם להשתמש בהם הדיוט הרי הם ראוין לכה”ג עוד וכל שאתה אומר שישתמש בהם כה”ד הרי אתה פוגם בכבוד כה”ג כי יאמרו שאינו ראוי להשתמש בהם ולכך נתנו לכהן הדיוט.

ומצאנו מעלין בקדש גם לגבי גברא: בגמ’ יומא יב ע”ב:

תנו רבנן אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט אמר רבי יוסי מעשה ביוסף בן אלם בציפורי שאירע בו פסול בכהן גדול ומינוהו תחתיו ואמרו חכמים ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט כהן גדול משום איבה כהן הדיוט משום מעלין בקודש ולא מורידין.

וכיוצא בזה בסוגיה בברכות כח ע”א, בויכוח בין רבן גמליאל ורבי יהושע אם תפילת ערבית חובה או רשות, שם מסופר על ‘תלמיד אחד’ ששאל את רבי יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה,  ושם ר”ג ציער את רבי יהושע, וסלקו את ר”ג מהנשיאות ומינו את ראב”ע. ומסופר שר”ג פייס את רבי יהושע ואומרת הגמרא שם:

 

אתי לקנאויי אלא לדרוש רבן גמליאל תלתא שבתי ורבי אלעזר בן עזריה חדא שבתא והיינו דאמר מר שבת של מי היתה של רבי אלעזר בן עזריה היתה ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה.

הרי שיש גדר של מעלין בקדש גם לגבי הגברא. אלא שמסתבר שגם אותם אחרונים שאומרים שמעלין בקדש הוא דין תורה, אבל לגבי הגברא מסתבר שזה רק דרבנן.

ובמה שיש לומר גם מעלין בקודש לגבי הגברא, ניתן להבין את השו”ע באו”ח סימן כה סעיף א’:

אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפלין, שמעלין בקודש.

ובשו”ת שאגת אריה סי’ כח הקשה על דברי השו”ע:

ובש”ע א”ח סי’ כ”ה כתב לאחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפילין שמעלין בקודש ע”כ ואין אלו אלא דברי תימה דכלפי לייא אדרבה תפילין משום קדושתן ראוי להקדימן לציצית וכדתנן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו ואין ענין מעלין בקודש לכאן דזה מיירי שמעלין מקדושה קלה לקדושה חמורה ממנה אבל אין מורידין מחמורה לקלה וכההיא דפרק הקומץ רבה דתפילה של יד עושים אותה של ראש משום מעלין בקודש דשל ראש קדושתה חמורה משל יד ושל ראש אין עושין אותה של יד משום דאין מורידין אבל בשני דברים כל המקודש מחבירו קודם לו וכ”ש מקודש ואינו מקודש כמו ציצית ותפילין דמקודש קודם וכמש”כ.

ואפשר לומר שמעלין בקדש שכיון אליו המחבר הוא בגברא, שלשבח הגברא הוא שיעלה בקדש ויניח תפילין אחר שלבש טלית מצוייץ.

וכמובן מצאנו גם מעלין בקדש לגבי נרות חנוכה לבית הלל. וגם כאן לכאורה מה שייך הורדה בקדושה אם עושה פחות (כך הקשה הרב אשר וייס שליט”א), ואולי גם כאן ההידור הוא בגברא שמדליק ולכן שייך מעלין בקדש.

כתב המגן אבהם סי’ ח’ ס”ק ו’:

ונהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסי’ שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו כמ”ש קרש שזכה להנתן בצפון לעולם בצפון [של”ה], וכתוב בכתבים האר”י לא היה מקפיד בלבישת הטלית לשום תמיד על צד א’ כמו שנוהגין הרבה ובכוונ’ הגיר’ האר”י לא היה מקפיד לשום תמיד צד א’ על הראש כמו שנוהגין הרבה עכ”ל

ע’ עלי תמר שבת יב ג בענין העטרה לטלית, שכתב לגבי הוצאת עוד ספרים מקרשי המשכן אין ראיה ששאני התם שהם היו גופים מחולקים ויש בהם משום שינוי ממקומם למקום אחר משא”כ טלית שלובשו פעם בצד זה ופעם בצד אחר אין כאן קפידא משום שינוי סדר שהרי תמיד הטלית הוא באותו מקום אלא שיש לחוש מטעם הורדה בקדושה של צד העליון למטה. שאף במצוות אמרינן מעלין במצוות ואין מורידין.

[1] “תשמישי מצווה – נזרקין, תשמישי קדושה  נגנזין. ואלו הן תשמישי מצווה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפילין ורצועותיהן”. מגילה, כ”ו ע”ב.

[2] ובדין תשמישי קדושה שו”ע או”ח סימן קנד סעיף ג: “תשמישי קדושה, כגון: תיק של ספרים ומזוזות, ורצועות תפילין, וארגז שנותנין בו ס”ת או חומש וכסא שנותנין עליו ס”ת, ווילון שתולין לפני ההיכל, יש בהן קדושה וצריך לגנזן.”

[3] “אלו שלשה שלחנות שהיו במקדש שנים שהיו באולם מבפנים לפתח הבית אחד של כסף ואחד של זהב על של כסף נותן לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין”

[4] רבי אלכסנדר סנדר ב”ר אפרים זלמן שור נולד בפולין סביב שנת תל”ג (1673) למשפחת הרבנים החשובה שור, שלפי המסורת הייתה מצאצאי רבי יוסף בכור שור, פרשן המקרא מתקופת רש”י. רא”ס שור התפרסם בעקבות ספרו ‘תבואות שור’ בענייני שחיטה וטריפות