מצוות לאו ליהנות ניתנו

ב”ה

טז. מצוות לאו ליהנות ניתנו במצוות בכלל ובשופר בפרט

בכמה מקומות בש”ס נאמר “מצוות לאו ליהנות ניתנו”. במסכת נדרים (טז, ב) מבואר שנדרים חלים על דבר מצוה, ומסיק רבא שמדובר באופן שאמר “ישיבת סוכה עלי”,  כי אם היה אומר “הנאת סוכה עלי”, היה רשאי לשבת בה, הואיל ו”מצוות לאו ליהנות ניתנו”, ובשל כך אין זה נחשב שנהנה מהסוכה [ועי”ש בר”ן מדוע נאסר בסוכה כשאמר “ישיבת סוכה עלי”].

במסכת ראש השנה אמר רבא שהתוקע בשופר, בין של עולה ובין של שלמים, יצא, ואע”פ שהם אסורים בהנאה, משום ש”מצוות לאו ליהנות ניתנו”. וכן המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, והמודר הנאה משופר, מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, כי “מצוות לאו ליהנות ניתנו”.

פירוש הכלל “מצוות לאו ליהנות ניתנו” הוא שהנאה הנגרמת עקב קיום מצווה, מבחינה הלכתית איננה נחשבת הנאה ולכן אדם יכול ומחויב לקיים מצווה על אף שהדבר כרוך באיסור הנאה, למשל אדם שאסר על עצמו כל הנאה משופר, מותר לו לקיים מצוות שמיעת תקיעת שופר בראש השנה, שכן “מצוות לאו ליהנות ניתנו”.

גמ’ ראש השנה כח ע”א:

אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מאי טעמא עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו [ולא נפקי לחולין] מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר אחד זה ואחד זה יצא מצות לאו להנות ניתנו.

רש”י כותב הטעם שמצוות לאו ליהנות ניתנו משום שהמצוות הן לעול, ע’ רש”י ד”ה לא ליהנות נתנו:

לא ליהנות ניתנו – לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו.

רש”י בחולין פט ע”א כותב:

שהמצות שנתנו לישראל לא ליהנות נתנו להם לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת מלך היא עליהם.

(ולכן כתב האבני נזר, באו”ח סי’ ס’, ובהקדמת אגלי טל, שמצות תלמוד תורה אינה שייכת לכלל הזה כיון שתלמוד תורה ניתן להנאה, ואדרבא חלק ממצות תלמוד תורה היא שיהיה שש ושמח ומתענג בלימוד).

האם יש למחלוקת זו קשר לעיניינים מחשבתיים? הרב ליכטנשטיין זצ”ל הוכיח בשיעור שזו מחלוקת הלכתית טהורה. אבל ע’ מהר”ל בתפארת ישראל פרק ו’ שמביא גמרא זו של מצוות לאו ליהנות ניתנו בהקשר זה של טעמי המצות. לדעת המהר”ל, כלל זה מלמד על היחס למצוות שהם כ’גזירות מלך’ ולא ציוויים מוסריים.

לשיטתו ניתן לקשור לרש”י הנ”ל את רש”י במקומות נוספים שאומר דברים דומים בהקשר של טעמי המצוות, המשנה בברכות לג ע”א אומרת “משנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו” ואומרת הגמרא שם:

על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות.

ופרש רש”י:

מדותיו – מצותיו, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנכרים להשיב עליהם, ולומר מה צורך במצוה זו.

רש”י לשיטתו סנהדרין ע”ו ע”ב, האומרת שהמחזיר אבידה לגוי, עליו נאמר “למען ספות הרוה את הצמאה”, וכתב רש”י ד”ה המחזיר אבידה לגוי:

והמחזיר אבידה לנכרי – השווה וחבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם.

מה מתיר הכלל “מצוות לאו ליהנות ניתנו”? בגמ’ בר”ה משמע שהכלל אינו מתיר הנאה שאינה קשורה למצוה, ולכן אומרת הגמרא כח ע”א:

ואמר רבא המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות החמה  המודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.

וכתב רש”י שם: “חבירו מזה עליו בימות הגשמים – שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה, ומצות לא ניתנו ליהנות. אבל לא בימות החמה – דאיכא הנאת הגוף”.

אולם נראה שהראשונים נחלקו בכך, שכן במסכת נדרים (טו, ב) מסיקה הגמרא שיש אפשרות לאסור על ידי נדר את התשמיש בין איש לאשתו, למרות שזו מצוה, וז”ל הגמרא:

האומר לאשה קונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל דברו והא משתעבד לה מדאורייתא דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע באומר הנאת תשמישך עלי.

ומסביר את זה הר”ן על פי הגמרא בראש השנה לגבי טבילה, שכיון שיש להם הנאת הגוף – לא חל בזה הכלל שמצוות לאו ליהנות ניתנו, וז”ל הר”ן:

וא”ת וכי אמר הנאת תשמישך אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות ניתנו יש לומר דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ה”מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מ”מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי ומשום הכי אמרינן בפ’ ראוהו ב”ד (ר”ה דף כח) הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.

אבל הרשב”א מסביר שהנדר אוסר מפני שכאשר אוסר על עצמו את הנאת תשמישה מפקיע את שעבודו כלפיה ושוב אין כאן מצוה:

ומיהו אכתי קשיא לי אפי’ לאוקמתין דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי דהא מצווה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ”ש ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה, וי”ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה אין כאן מצוה המחייבתו, ועדיין קשיא לי מ”מ הא איכא מצות פו”ר דרמיא עליה, ויש לומר דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי,

משמע אם כן שהרשב”א סובר שאין בהנאת הגוף כשלעצמה כדי להסביר את האיסור (ע’ בירור הלכה ר”ה כח ע”א[1])

לדעת הרשב”א, משמע אם כן שמצוות לאו ליהנות ניתנו מתיר גם הנאת הגוף אגב המצוה, ואם כן איך מסביר את הגמרא בראש השנה שהמותר ממעיין אסור בימות החמה?, כתב על זה בשער המלך הלכות לולב פרק ח’:

והרשב”א ז”ל דדוקא גבי הזאה ומודר הנא’ ממעיין קאמר רבא דאסור משום דהתם מיד כשהזה עליו וטבל נגמרה המצוה ואי משהי בהו בתר הכי נמצא נהנה גופו שלא במקום מצוה והילכך קאמר רבא דבימוה”ח לא גזרו שמא ישהא וכה”ג אשכחן בנדרים דל”ח אמתני’ דהמודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב יע”ש

כלומר, הנאה בשעת המצוה גם אם היא הנאת הגוף היא מותרת, אבל אם היא נמשכת אחר כך היא אסורה.

ועל פי זה כתב בשער המלך שם:

ואחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ובא ספר מעשה רוקח ובראש הספר הובאו שם חידושים על רבינו מכ”י לקדושים אשר בארץ וראיתי שם בפ’ י”ז מה’ שבת כתוב לאמר משם המאירי ז”ל וז”ל: ומזה הפי’ הוציא רבינו שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה כו’ והמפ’ יצ”ו הקשו שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו פי’ שאנו מחויבין לעשות בע”כ ולא להנאת עצמינו והילכך בסוכה בשעת עשייתה שהיא הישיבה יש הנאה לגוף מאיסורי הנאה דהיינו צל כדאמרינן בע”ז ומיהו יש פי’ אחר במצות לאו ליהנות ניתנו שאף ע”פ שבשעת קיום המצות איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשית המצוה כגון המודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בו בימו”ה מפני שאחר שנטהר נהנה אחר עשיית המצוה ולפי’ זה מותר לסכך באיסורי הנאה ודברים אלו נכונים ומחודשים עכ”ל הנה מבואר מ”ש ושמח לבי כמו שלל רב שזכיתי לדעת גדולים.

מהטעם הזה של מצוות לאו ליהנות ניתנו, אומרת הגמרא בראש השנה כח ע”א שיש כמה אופנים של יציאה ידי חובה למרות שהשופר אסור:

אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מאי טעמא עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו [ולא נפקי לחולין] מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר אחד זה ואחד זה יצא מצות לאו להנות ניתנו אמר רב יהודה בשופר של עבודה זרה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מאי טעמא עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.

ורש”י שם כתב בד”ה “מותר לתקוע לו: טעמא דכולהו משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו”

גרסת הרי”ף בגמרא זו היא אחרת:

אמר רבא המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו שופר של מצוה והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה והמודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה:

המודר הנאה משופר לדעת הרי”ף מותר לתקוע לו, אבל לא כגרסתנו שמותר לתקוע בו. הנ”פ היא האם המודר הנאה עצמו יכול לתקוע משום מצוות לאו ליהנות ניתנו.

לגרסת הרי”ף  יוצא לכאורה שרק אחר רשאי לתקוע עבורו ולא הוא עצמו, ומבוארים הדברים על ידי המאירי והכל בו (סי’ סד) שיש אנשים שנהנים על ידי התקיעה עצמה, ואם כן המחלוקת בין הגרסאות היא המחלקות שבין הרשב”א לר”ן האם הכלל מצוות לאו ליהנות ניתנו כולל גם את הנאת הגוף.

הרמב”ם המובא להלן, כותב שהמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, משמע שסובר שהוא עצמו יכול לתקוע. אבל בשלחן ערוך יש לכאורה סתירה, שכן בעוד שבאורח חיים כותב המחבר במפורש שרק אדם אחר יכול לתקוע עבורו בשופר האסור, הרי שביורה דעה הוא כותב כלשון הרמב”ם שאף הוא עצמו יכול לתקוע, והש”ך ביורה דעה (סקנ”ט) תמה על כך (ע’ בירור הלכה).

הרמב”ם כותב שהמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, משמע שסובר שהוא עצמו יכול לתקוע. אבל בשלחן ערוך יש לכאורה סתירה, שכן בעוד שבאורח חיים כותב המחבר במפורש שרק אדם אחר יכול לתקוע עבורו בשופר האסור, הרי שביורה דעה הוא כותב כלשון הרמב”ם שאף הוא עצמו יכול לתקוע, והש”ך ביורה דעה (סקנ”ט) תמה על כך (בירור הלכה ר”ה שם).

הרמב”ם בהלכות שופר פרק א’ הלכה ג’ כתב הלכה זו באופן שדורש הסבר:

שופר של ע”ז אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא, ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא, שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.

הסבר הרמב”ם לשופר הגזול שיצא, היה קשה לרמב”ם, כמ”ש בלחם משנה, מאי שנא מלולב הגזול ואתרוג הגזול שאינו יוצא בהם ידי חובה. לכן כתב שאין בקול דין גזל, ואין המצוה אלא בשמיעה.

ולכן מברכים על שופר “אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר” וכן כתב בשו”ת הרמב”ם סימן קמב:

השאלה הכ”ד שאלה מה ההבדל בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר?

התשובה ההבדל ביניהם גדול מאד. וזה שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה, והיוצא מזה, שאלו היתה המצוה המחוייבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו, והיה גם כן התוקע, שלא שמע, יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא, משום שתקע. ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר.

אבל האחרונים דנו למה הרמב”ם צריך שני טעמים למה שיצא ידי חובה בשופר של עולה, גם שאין בקול דין מעילה וגם שמצוות לאו ליהנות ניתנו?

והסבירו האחרונים, ע’ הררי קדם סימן י’ מהגר”מ סולביציק, וסי’ ט’ שם מהגרי”ד סולוביצ’יק. וע’ קהלות יעקב ראש השנה סי’ כב. וכתב בהררי קדם סי’ ט’ שם:

והנראה דבאיסור מעילה יש שני ענינים, א. איסור הנאה. ב. איסור גזל מן ההקדש. ואם כן נראה דהדין דמצוות לאו ליהנות ניתנו אינו מתיר לכתחילה אלא כלפי האיסור הנאה, ואשר מהאי טעמא מודר הנאה מותר לו לתקוע לכתחילה. אולם כלפי איסור גזל אי”ז מתיר כלל. דסוף סוף שופר של אחר הוא ואינו יכול להשתמש בו, ומה שיוצא בדיעבד היינו משום שהמצוה היא בקול ואין בקול דין גזל, אבל עצם מעשה התקיעה בודאי אסור משום גזל כמו בשופר הגזול, ולכן אסור לכתחילה לתקוע בשופר של עולה.

יסוד זה שבמעילה יש גזל, כבר כתב הנתיבות בסימן כח ב’ וע’ גר”ח סטנסיל מעילה כ’ ע”א, ועוד[2].

[1] לברר את שיטת הרשב”א בנדרים, ע’ אבני מילואים כח ס’  – וע’ עולמות, וראה מאמר באסיף

[2] מקובץ יסודות וחקירות: בטעמו [של איסור מעילה] חקרו האחרונים האם הוא מדין גזל גבוה, שהרי גזל את ההקדש, או שהוא איסור הנאה נפרד משום ביזיון הקדושה (קובץ שיעורים בבא בתרא רצט. קובץ הערות נב – א תלה במחלוקת ראשונים. הגר”ח סטנסיל מעילה כ. (סי’ “בדין מעילה ע”י שליח”): גזל, והדגיש שהוא בין במעילה של הוצאה ובין במעילה של הנאה. אתוון דאורייתא ג ד”ה והנה הספק, והוסיף שם בד”ה אולם, שגם לצד שהוא גזל, הוא יותר חמור מגזל הדיוט, ולכן צריך להביא גם חומש ואשם. מנחת אשר ויקרא ה – א). והנתיה”מ (כח – ב) חילק שבקדושת דמים הוא גזל ובקדושת הגוף אינו משום גזל (אלא איסור הנאה נפרד).