ב"ה
ט. מצוות צריכות כוונה
בגמ' ולהלכה יש מחלוקת אם מצוות צריכות כוונה או מצוות אין צריכות כוונה. בגמ' ר"ה כח ע"א-ב:
שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קא משמע לן אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה.
ובשו"ע או"ח סימן ס' סעיף ד':
י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה.
על איזה סוג של כוונה מדובר כאן, האם הפירוש הוא הצורך שיכוון לקיים מצוה, או שצריך גם כוונה לצאת ידי חובה? או שזה היינו הך?
ע' משנה ברורה ס"ק ז' שכתב שיש שני סוגי כוונה, יש כוונה שצריך שיכוון בליבו למה שמוציא בשפתיו, ומכוין למה שעושה, ויש כוונה לצאת ידי חובה:
דע דלפי המתבאר מן הפוסקים שני כונות יש למצוה א' כונת הלב למצוה עצמה וב' כונה לצאת בה דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ד' כמו שכתב הב"ח[1] בסי' ח'
וכונת המצוה שנזכר בזה הסעיף אין תלוי כלל בכונת הלב למצוה עצמה שיכוין בלבו למה שהוא מוציא מפיו ואל יהרהר בלבו לד"א כגון בק"ש ותפילה ובהמ"ז וקידוש וכדומה דזה לכו"ע לכתחילה מצוה שיכוין בלבו ובדיעבד אם לא כיון יצא לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות של תפילה כמו שמבואר לקמן רק שמחולקים בענין אם חייב לכוין קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית אותה המצוה. ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים דצריך כונה כדאיתא בנדרים ראב"צ אומר עשה דברים לשם פועלם ונאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וכמו שכתב הגר"א על הא דאיתא בסימן ח' עשמע מינה מצות צריכות כוונה – שיהא מתכוין לשם מצות, ותקשה לרבה דאמר במסכת ראש השנה (דף כ"ח, א) התוקע לשיר יצא.י"ש.
המקור לכך שיש כוונה לצאת ידי חובה הוא במשנה ברכות יג ע"א "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא". ולכאורה אם כיוון ליבו היינו לצאת ידי חובה. וברש"י שם:
שמע מינה מצות צריכות כוונה – שיהא מתכוין לשם מצות, ותקשה לרבה דאמר במסכת ראש השנה (דף כ"ח, א) התוקע לשיר יצא.
ובברטנורא שם כתב:
אם כיון לבו יצא – לדברי האומר מצות צריכות כוונה צריך לפרש אם כיון לבו שיהא מתכוין לצאת ידי חובתו.
הרי כוונת הלב, אינה רק רצון לקיים המצוה אלא מתכוון לצאת ידי חובתו. ולכאורה זה יותר מאשר כוונה לקיים.
וכן כתב במשנה ראש השנה פ"ג מ"ז:
וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא…
כתב הרע"ב: "אם כיון לבו – לצאת בקריאה זו". וכן רשב"א עירובין צ"ב ע"ב, מאירי ברכות יג ע"א שם, שהכוונה היא כוונה לצאת ידי חובה.
ובשיטה מקובצת בברכות שם כתב ג"כ שיש כמה סוגי כוונה:
ויש אומרים דשלשה דיני כונות הן, אחד בקריאת שמע לחוד ושנים בכל המצות.
האחת הוא דצריך כונה לדבר שלא יהא כמתעסק בעלמא ואין דעתו לאותו דבר כלל ודכותה לגבי תקיעת שופר שהוא מתעסק והקול יוצא מעצמו ואינו מתכוין לשם תקיעה כלל וזו הכונה צריכה בכל המצות.
והכונה השנית היא לצאת ידי חובת המצוה וזו שייכא בכל המצות ובהא הוא המחלוקת וקיימא לן כמאן דאמר דאין צריך כונה לצאת ידי חובת מצוה.
והשלישית שיכוין לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו וזו היא בקריאת שמע לחוד ועל זו הכונה נחלקו לקמן עד היכן צריך כונה.
מושג מקביל לכוונה במצות הוא הצורך לעשות לשמה. אלא שבדרך כלל דין לשמה הוא דין בחלות שם על החפצא, ולא דין במעשה. למשל כתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות לשמה, הכתיבה עצמה אינה קיום מצוה, וצריך לעשות לשמה כדי שיחול שם לשמה על החפצא. וכן יש דין לשמה בגט שצריך להיות כתוב לשם האשה המתגרשת ולא לשם אחרת. אבל כוונה במצוה הוא דין במעשה המצוה (כביכול, הכוונה היא על הגברא ואילו לשמה הוא חלות על חפצא) וכמובן גם ענין של קיום מצות שלא לשמה, שהוא מושג לשמה אחר.
לגבי לשמה, דנה הגמרא בתחילת מסכת זבחים אם סתמא לשמה. "זבחים שנזבחו שלא לשמן", ואומרת הגמרא "הא סתמא לשמן". האם גדר זה של "סתמא לשמה" שייך גם לגבי מצות צריכות כוונה, ומדוע כאן נחלקו אם צריכות כוונה או אין צריכות כוונה ולא אומרים שסתמא לשמה?
אכן נראה שהחיי אדם דימה את הדברים, גם אם לא כתב כך בפירוש. ע' חיי אדם כאן סעיף ט:
צריך שיכוין לצאת במצוה זו, כדקיימא לן מצות צריכות כוונה. ודוקא מצוה דאורייתא. אבל דרבנן, יצא אפילו בלא כוונה (מ"א בסימן ס'). ונראה לי דזה דוקא בקורא קריאת שמע בדרך לימודו (עיין זבחים ב' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה סתם אשה. וכן כשכפאוהו לאכול מצה והוא היה סבור שהוא יום חול או שהיה תוקע לשיר וכיוצא בו. אבל אם קורא קריאת שמע כדרך שאנו קורין כסדר התפלה וכן כשאוכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין. עי' סי' ס"ו וסי' תרע"ה ועי' בתוס' סוכה מ"ב ד"ה אמר אביי, ובטור בסי' ס' ובסי' תרנ"א).
ואפילו למאן דסבירא ליה מצות אין צריכות כוונה, הני מילי בסתם. אבל אם כיון בפירוש שלא לצאת בה, ודאי דאינו יוצא בעל כרחו (וכן כתבו תוס' בסוכה דף ל"ט וכ"כ הרא"ש והטור שיכוין שלא לצאת עד שיברך כו' [והש"ג כתב אם לא נתכוין לצאת עד שיברך כו'] והביאו המ"א סי' תרנ"א ס"ק י"ב והשיגו דהא י"א אין צריכות כוונה ובאמת כוונת הש"ג בלתי ספק כמש"כ תוס' ורא"ש אלא שהקולמוס פלט שלא בדקדוק). ויש אומרים דאפילו למאן דסבירא ליה מצות אין צריכות כוונה, דוקא בדבר שיש בו מעשה. אבל בדבר שאין בו אלא אמירה, לכולי עלמא צריכה כוונה (עיין בב"י סי' ס' ובסי' תקפ"ח ובפ"ח שם):
הרי שהחיי אדם אכן כתב שגם לגבי כוונה אומרים סתמא לשמה, אלא שכאן מדובר כמו בכפאוהו לאכול מצה או שסבור שהוא יום חול ותקע. אבל אם קורא קריאת שמע כסדר התפילה, ואוכל מצה בזמן הסדר או נוטל לולב בזמנו, בזה סתמא לשמה. וע' משנה ברורה שהביא את דברי החיי אדם. ע' בס"ק י':
ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אף על פי שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא יצא כדאיתא בתוס' סוכה [דף ל"ט ע"א ד"ה עובר עי"ש][2]
ואם כן יש לומר בכל מקום שיש ברכה קודם, אין בעיה של מצות צריכות כוונה משום שברכה ודאי שתועיל ועדיף על סתמא במקום שמועיל. ואכן כך כתב הנודע ביהודה מהדורא קמא, יורה דעה, סימן צג בתשובתו הידועה שכתב שלא לומר לשם יחוד לפני עשית המצוה:
זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיה /והיו/ עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות הכל ע"פ התורה וע"פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד עליהם נאמר תומת ישרים תנחם והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם… וכל מצוה שיש ברכה לפניה א"צ לומר שום דבר לפניה רק הברכה. וכל דבר שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי ובזה די וא"צ יותר. והכונה הוא רק פירוש המלות וכל התיקונים למעלה נעשים מאליהם ע"י מעשינו.
אם כן, כשיש ברכה הרי זה במקום הכוונה לצאת, ואולי עדיף על זה.
ובספר דבר אברהם ח"א סימן טז כתב דברים אלו כחידוש גדול, והוסיף שזה פותר הרבה שאלות הקשורות בענין:
נתעורר אצלי דבר חדש בענין מצות צריכות כוונה דאפשר דעד כאן לא אמרינן דצריכות כוונה למאן דאית ליה אלא במצוה שאינה קבועה תמיד, ר"ל שמעשה זו עצמה יש שהיא מצוה ויש שאינה מצוה ואם תעשה אותה עכשיו לא תקיימנה עוד אח"כ וכן להיפוך, כגון אכילת מצה ותקיעת שופר שאין מעשה זו מצוה תמיד שכל היום אדם אוכל מצה ותוקע שופר ואינה מצוה דלא צותה תורה לאכול אלא כזית אחד ולתקוע פעם אחת, ולכן באוכל כל הלילה ותוקע כל היום בידו הוא לברור לאכול תחלה של מצוה ונשארה אכילתו שאח"כ כל הלילה אכילה שאינה של מצוה וכן יכול לעשות להיפוך דעכשיו היא אכילה ותקיעה של רשות ואח"כ תהא של מצוה, והלכך כיון שאין המעשה מצוה תמיד ובידו לבררה משו"ה צריכה כוונה דזו של עכשיו היא מצוה ולא של רשות,
אבל מצוה שהיא קבועה לעולם ר"ל שמעשה זו הוי תמיד מצוה ואינה רשות בשום אופן בעולם [או לכה"פ בזמן זה] כגון ת"ת ציצית ותפילין ודומיהן בהא כו"ע מודו דאינן צריכות כוונה, ואפילו נתכוין בפירוש שלא לצאת לא איכפת לן דהיאך יכוין שאינה מצוה והרי בע"כ מצוה היא אבל במצוה שיש כמותה גם מעשה רשות שפיר שייך למימר שמכוין עכשיו בפירוש שלא לשם מצוה ויקיים המצוה אח"כ דנמצא דזו של עכשיו לאו מצוה היא מצד עצמה. וא"כ בנידון דכת"ר בת"ת שהיא מצוה לעולם אפילו מכוין שלא לצאת מ"מ קיים המצוה והוא דבר חדש הבוקע נתיב בכל הענין ודורש עיבוד רב ולא קאימנא ביה עכשיו, אך משום דמסתברא היא בעיני וחביבה עלי רשמתיה לכת"ר ותן לחכם וכו'. אח"ז מצאתי בעז"ה שכעין זה כתב הטו"א ר"ה (דף כ"ט) והנאני מאוד, ובזה יתורץ הרבה קושיות ואכמ"ל
יש חידוש גדול בדברי הדבר אברהם שכתב על דבר שהוא מצוה קבועה ותמיד מעשה זה הוא רק למצוה: "ואפילו נתכוין בפירוש שלא לצאת לא איכפת לן דהיאך יכוין שאינה מצוה והרי בע"כ מצוה היא". אף שרוב הפוסקים אמרו שאם מיכון בפירוש שלא למצוה, הכוונה מועילה, זה אינו בדבר שכל עשייתו הוא רק למצוה.
ועל פי החיי אדם הנ"ל כתב בשו"ת אורחותיך למדני[3] או"ח סי' א', בשאלה האם לכתחילה צריך להתכוין לצאת ידי חובה בלבישת טלית או בהנחת תפילין:
ולכן לפי זה ק"ו הוא לגבי הנחת תפילין או טלית של מצוה שהוא מכוין למצוה בלבד ולא לדבר אחר שאין שום טעם אחר להנחת תפילין וזה עדיף מהסיבה בליל פסח שאין זו הוכחה גמורה שהוא כיון למצוה אלא שמא עדיין הוא כיון רק לאכול סעודתו כימי החול אבל בתפלין פשוט שהוא כיון רק למצוה וכן לגבי טלית של מצוה דידן שאנו לובשים אותה רק לקיים המצוה ואין טעם אחר לדבר ולכן ודאי שסתם כונתו לקיים המצוה וק"ו אם הוא מברך על הטלית או התפלין או אם הוא מברך הברכות של ק"ש שודאי הוא כיון להמצוה.
דעת רבנו יונה שבמצוות שהאמירה חשובה ולא המעשה, לכ"ע מצוות צריכות כוונה. ע' אוצר עיונים ר"ה יד:
בגמרא (ברכות יב) דנו במברך על השיכר שרצה לברך בטעות בורא פרי הגפן ובשעת פתיחת הברכה כשהזכיר שם ומלכות היה בדעתו לחתום כך, ולבסוף נזכר וחתם 'שהכל נהיה בדברו' ונסתפקו בגמרא שמא לא יצא כיון שלא נתכוין מתחילה לברכת שהכל אלא לברכה אחרת והתוספות ד"ה לא הקשו, למאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה מה החסרון בכך שנתכוין לברכה אחרת והרי מצות הברכה שמחויב בה מתקיימת גם בלי כוונה למצוה זו.
ורבינו יונה על הרי"ף ברכות שם ד"ה פתח וד"ה אמנם כתב שאכן יש להוכיח מסוגיא זו כשיטת הרי"ף וסיעתו שהלכה כמאן דאמר צריכות כוונה
אולם לשיטת הגאונים שהלכה כמאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה בעל כרחך צריך לומר שיש חילוק בין שופר ולולב לברכות שדווקא במקום שיש עשייה גמורה יש לומר שהמעשה הוא במקום כוונה אבל במצוות שתלויות באמירה בלבד ודאי צריך כוונה וזה לשונו 'שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצות' העולה מדבריו שבברכות וכיוצא בהן שעיקר המצוה בדיבור ואמירה ואין בהם מעשה הכל מודים שצריך כוונה לשם מצוה (לשון מתיבתא ראש השנה עיונים סי' יד).
לדעת רבנו יונה הנ"ל, השאלה אם מצות צריכות כוונה או אינן צריכות כוונה, נאמר רק במצות שעל ידי מעשה ויש ספק לשם מה עשה את המעשה. אבל במצוות של דיבור ודאי שצריך כוונה.
(לכאורה מוכח מדברי רבנו יונה, שהכוונה שנחלקו אינה כוונה לצאת ידי חובה, אלא בכלל אם צריך כוונה לשם המצוה עצמה, ולכן יש סברא לחלק בין מצות של דיבור למצוות של מעשה).
מצוות של הנאה:
הר"ן במסכת ראש השנה ז' ע"ב בדפי הרי"ף כתב:
…וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפרק ו' מהלכות חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא… דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמרא נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הלכך אף על גב דשופר מדחייא דקי"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא:
לדעתו במצות של הנאה, כיון שמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, הוא הדין במצוה.[4]
כדברי הר"ן, ראה הקדמת אגלי טל שכתב נגד מי שכותב שאם לומד ונהנה מלימודו אין זה קיום מצות תלמוד תורה. וכתב שאדרבא "ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה". והוסיף:
ובזה אמרתי ליישב דברי הרמב"ם בפ"ג מה' ת"ת ובפ"י מהל' תשובה שהעתיק לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה כו' ואלו מצות שייר. ואין לומר כלל שלא היה בגירסתו רק תורה. שגם בפיר"ח על פסחים נ': העתיק בתורה ובמצות…
והנ"ל בדעתו ז"ל דהנה הרמב"ם [שופר פ"ב ה"ד] פסק דמצות צריכות כוונה. ואף על פי כן כפאו ואכל מצה פסק דיצא. ופי' הר"ן [ר"ה בד' הרי"ף ז ב] דבמצה הרי נהנה באכילתו ואמרינן בעלמא [כריתות יט ב] המתעסק בחלבים כו' חייב שכן נהנה. וה"נ במצוה שנהנה בעשיתה יוצא אפילו בלא כוונה וכפירש"י ז"ל. והנה בט"ז יו"ד סוף סימן רכ"א דאף דמצות לאו להנות נתנו ומותר במודר הנאה אינו כן בתורה שמשמחת הלב ומגיע לו הנאה ע"ש. והנה לעיל כתבנו דשמחה והנאה שמתענג בלימוד התורה היא מכלל המצוה:
מצות שבין אדם לחברו:
ע' קובץ שעורים חלק ב סימן כג, שבמצוות כמו בין אדם לחברו שהעיקר הוא התוצאה ולא המעשה לכ"ע אף אם לא כיון לשם מצוה יצא ידי חובה
והנה מצינו שני סוגי מצוות א) שעשית המעשה ע"י האדם היא גוף המצוה כגון שופר לולב וכו' ב) שעיקר המצוה היא תוצאות המעשה כגון פדיון שבוים פריעת בע"ח פריה ורביה וכו', והחילוק הזה נפ"מ לכמה דברים כגון למ"ד מצוות צריכות כונה והתוקע לשיר צריך לחזור ולתקוע ובפריעת בע"ח מצוה אם פרע שלא בכונת מצוה לא נאמר שצריך לחזור ולפרוע, וכן במצות פ"ו שהמצוה היא שיהיו לו בנים והרי יש לו בנים אף אם לא כיון לשם מצוה אינו חייב לחזור ולהוליד בנים, וכן במצות ובערת הרע דהמצוה היא שיהא הרע מבוער אפשר לקיימא גם ע"י נכרי אף דאינו בר שליחות כמ"ש בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שנ"ז ובפ"ק דמועד קטן דף ט' כאן במצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים וכו' עיין שם,
[1] ב"ח אורח חיים סימן ח
ויכוין בהתעטפו כו'. מה שהכריח לרבינו להורות דבעי שיכוין בהתעטפו וכן בהלכות תפילין (סי' כה) ובהלכות סוכה (סי' תרכה) נראה דלפי שכתוב בפרשת ציצית (במדבר טו מ) למען תזכרו וגו' ובתפילין (שמות יג ט) והיה לך לאות וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים ובסוכה (ויקרא כג מג) למען ידעו דורותיכם גו' יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונתה שיכוין בשעת קיום המצוה מה שאין כן שאר מצות דיוצא ידי חובתם אף על פי שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצות לשם ה' שציוה אותו לעשותם ועיין במה שאכתוב בהלכות סוכה (שם סעיף א) בסייעתא דשמיא:
[2] וכיוצא בזה כתב בטורי אבן ר"ה כט ע"א:
ונ"ל מהא דאפי' למ"ד מצות צריכות כוונה ה"מ בדבר שכל המין ראוי למצוותו כגון מצה ושופר ולולב דאין חתיכת מצה זו ושופר ולולב אלו מיוחדין למצותו דאפשר למצוה זו לקיים ע"י דברים אחרים של מינן כמו באלו ואין אלו סתמן עומדין למצוותן ודמי לסתמא דגמ' דאמר רפ"ק דזבחים גבי קדשים דקי"ל כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשירין ולא עלו לבעלים לשם חובה ואם שחטן סתמא עלו דסתמן לשמן קיימ'. אבל גט הנכתב שלא לשם אשה פסול ואפי' סתמא נמי פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ופי' התוספות ואפי' זינתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת דהא אפשר להתגרש בגט אחר כמו בזה. אבל בדבר פרטי המיוחד ועומד למצוותו וא"א לקיימו אלא בגופו ואפי' במינו א"א אלא בו בעצמו כגון אכילת קדשים ופסח דמצות אכילתן מיוחד בגופן וא"א לקיים מצוותן אלא בגופן דמי לשחיטת קדשים דסתמן לשמן עומדין הואיל ומצותן מיוחד בגופן, וגם במילה למ"ד דבעי מילה לשמה אפ"ה בעכו"ם כשירה משום דעביד סתמא וסתמ' לשמה קאי כמש"כ התוספות רפ"ק דזבחים, וצ"ל דה"ט משום דמצות אדם זה מיוחדת לגופו ממילא סתמא לשמה קאי, א"נ משום דכל הני אי עשאן שלא לשמן בטל מצותן לגמרי כגון מילה אם נעשה שלא כהכשרה שוב א"א בחזרה לעשות כמצותו אף על גב דאפשר בהטפת דם ברית אין זה עיקר מצות מילה אלא במקום דלא אפשר כגון גר שנתגייר בא"י בזה"ב כשהוא מהול או קטן הנולד מהול אבל עיקר מצות מילה אזדא לה. וכן קדשים אי עשאן שלא כמצותן בטל מצות קרבן זה מש"ה סתמא לשמו קאי משא"כ בשאר מצות כמצה שופר ולולב עשאן שלא כמצותן יש להם תקנה לחזור ולעשות כמצותן אין סתמן עומדות לשמן:
[3] מויקיפדיה: אורחותיך למדני הוא ספר שאלות ותשובות בן חמישה חלקים מאת מחבר עלום שם העוסק בנושאים בארבעת חלקי השולחן ערוך: אורח חיים, אבן העזר, חושן משפט, יורה דעה. כמו כן הספר עוסק בסוגיות נוספות מכלל חלקי התורה ושאלות אקטואליות המתחדשות בחיי היום יום.
הספר בנוי מאלפי שאלות ותשובות שנשלחו אל המחבר לכתובת דואר אלקטרוני ותוך מספר שבועות היה משיב תשובות מפורטות לכל שאלה, מאמר או ספר שהובא לידו. מחבר הספר שומר על עילום שם, אך מקובל לומר שהוא תלמיד חכם גדול המתגורר בחוץ לארץ, ולטענת הרב איתם הנקין – בלונדון. הספר הופץ עד כה בעשרות אלפי עותקים ובחינם.
[4] גם מכאן מוכח שלא כדברי המשנה ברורה שמצות צריכות כוונה היינו דוקא לצאת ידי חובה. אלא הכוונה היא כוונת קיום המצוה, שהוא מודעות למה שעושה. שאם לא כן אי אפשר להבין את חילוק הר"ן הרי יתכן שנהנה ולא כיון לצאת!