ב"ה
יט. עשה דוחה לא תעשה
חיי אדם כלל סח סעיף כב:
קיימא לן בכל התורה דעשה דוחה לא תעשה, אבל אינו דוחה לא תעשה ועשה. אף על פי שגם זה הוא עשה ולא תעשה, לא מהני (עיין בב"מ דף ל' ברש"י וברי"ף שם).
ודוקא במקום שאינו יכול לקיים שניהם. אבל במקום שיכול לקיים שניהם, אין העשה דוחה לא תעשה.
ודוקא דבאותו רגע שעובר הלא תעשה מקיים העשה, כגון מילה בצרעת וסדין בציצית, שעקירת הלא תעשה וקיום העשה באין בפעם אחת. אבל אם צריך לעקור הלאו קודם לזה אפילו רגע א', אינו דוחה.
ודוקא בענין שלא ידחה הלאו ולא יעשה האיסור. אבל אם אף על פי כן צריך לדחות הלאו, אף על פי שאינו מקיים העשה עכשיו, מכל מקום דוחה (וכן מצאתי בהדיא בחי' רשב"א שבת ריש פ' ר"א דמילה שמתרץ בזה קושית תוס' שם ד"ה שלא ברצון).
ודוקא בעשה דוחה לא תעשה בעינן בעידנא. אבל עשה חמור דוחה עשה הקל ממנו אף על גב דבעידנא דעקר הקל עדיין אינו מקיים החמור (פסחים נ"ט ע"א תוס' ד"ה אתי עשה, ועיין מנחות מ' ע"א וביבמות ד' ה' ו' ובתוס' שם). אבל עשה דרבים שא' מוציא רבים, לא בעינן בעידנא (סי' תמ"ו מ"א ס"ק ב'):
סוגית עשה דוחה לא תעשה והמקור לדחיה הוא סוגיה ארוכה בתחילת יבמות ג' ע"ב – ח' ע"ב, וראה מאירי בבית הבחירה שכתב סיכום הסוגיה, והקדים וכתב: "שסוגיא זו ארוכה וקצת דברים שבה מתבלבלים ביד מפרשים ומתוך כך אני רואה להעירך בביאורה דרך קצרה ולחזור אחר כן בכתיבת פסקים שבה אחד אחד". ננסה לעמוד על כמה מעקרונות הענין.
בדין עשה דוחה לא תעשה יש לחקור ("שאלת מחקר"), האם זה גזירת הכתוב שעשה דוחה לא תעשה, או שיש גם סברא בזה משום שיתכן שחיוב במצות עשה חמור מאשר לא תעשה. ולהלן יתבאר.
הקדמה למתיבא יבמות, עיונים יב:
דין עשה דוחה לא תעשה נלמד ממה שהתורה התירה כלאים בציצית כמו ששנינו בגמרא (יבמות ד ע"א.)
ומצינו דיני דחיה ללא תעשה בעוד כמה מקומות ומכל מקום לא למדנו מהם שעשה ידחה לא תעשה בכל התורה:
א בכלאים – שהותרו בבגדי כהונה ומשם לא נלמד משום דשם מצוותו בכך (תוספות יבמות ה ע"ב ד"ה כולה).
ב תמיד – שהותר להקריבו בשבת, והטעם משום שכן תדיר, כמבואר בגמרא ה ע"ב. וכן בקרבנות שבת – משום דמצוותו בכך.
ג. פסח – שהותר להקריבו בשבת והטעם משום שיש בו כרת, כמבואר בגמרא ה ע"ב.
ד. מילה – שהתרה בשבת משום שנכרתו עליה י"ג בריתות כמבואר בגמרא ה ע"ב.
ה. יבום – שהותר בו איסור אשת אח משום דמצותו בכך (חוספות ג ע"ב.)
ו. גלוח מצורע – שהותר בו איסור הקפה משום שהוא לא תעשה שאינו שוה בכל.
ז. גלוח מצורע נזיר – שדוחה לאו של תער לא יעבור על ראשו והטעם משום שישנו בשאלה.
ח. טומאת כהן ונזיר למת מצוה – שדוחה לאו דטומאה. ברמב"ן בברכות יט כתב שהטעם שלא נלמד משום שהלאו לא נאמר בכזה מקום, וכנכתב ברש"י שם, והתוספות חולקים
ט. פיקוח נפש – שדוחה שבת והטעם שאין זה משום המצוה (ועי' רמב"ם פ"ב משבת הלכה ג').
הגדרת הכלל עשה דוחה לא תעשה היא: כשמצוות עשה סותרת מצוות לא תעשה, צריך לקיים את מצוות העשה. לדוגמא, מלים גם כשיש צרעת במקום המילה, שמצוות העשה של המילה דוחה את הלא תעשה של קציצת בהרת (שבת קלב:).
מה הטעם שעשה דוחה לא תעשה, האם זו גזירת הכתוב או זה בגלל שעשה חמור מלא תעשה? ראה רב ניסים גאון שבת קלב (נדפס על הדף בש"ס וילנא):
תבא מצות עשה ותדחה לא תעשה כי האזהרה של לאו על זה התנאי נאמרה ובזה הפירוש שפירשנו יסיר מלב ספק גדול שמסתפקין בו בני אדם ושואלין מאחר שאנו יודעין שאזהרת לאו קשה מציווי עשה האיך יבא עשה וידחה האזהרה של לאו שהיא חמורה ממנו וכו' והתשובה הוא מה שהקדמנו שהאזהרה של לאו כך נאמרה מיוחדת וכי הציווי של עשה תנאי הוא בה וכו".
וכן כתב הליכות עולם[1] שער רביעי פרק ד אות יד:
ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה לא תעשה החמור. ועתה דע והבן טעמו של דבר וזה כי העשה תנאי הוא מלא תעשה כאילו תאמר דלא תעשה כך אלא בדבר פלוני, והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים וגו' בדיבור אחד נאמר, והוא ענין התנאי שכתבתי, הילכך אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה. ויש לזה חלוקות בחדרי הגמרא נלאיתי לכותבם.
וע' מהרי"ק קל"ט, והובא בעיונים למתיבתא הנ"ל, שחלק על זה.
ודעת הרמב"ן על התורה, שעשה דוחה לא תעשה הוא אכן משום שמצות עשה היא חשובה ממצות לא תעשה, רמב"ן יתרו פ"כ פסוק ח:
ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה.
אלא שלפי הרמב"ן יצא שגדר עשה דוחה לא תעשה הוא גדר של הותרה ולא של דחויה, וע' בקהילות יעקב להלן שודאי זה גדר של דחויה, שאם כן לא היה צריך להיות בעידניה. וצריך לומר שלמרות שהותרה, אבל הותר רק באופן כזה.
האחרונים העירו שמגמרא יבמות דף ז' ע"א מוכח שלא תעשה חמור מעשה:
אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא ל"ת שיש בו כרת מי שמעת ליה דדחי הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת לאו לא תעשה חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה מה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה.
הרי מוכח שהעשה דוחה את לא תעשה שחמור ממנו. וראה בספר תוספת יום הכפורים למהר"ם חביב[2] שרצה להוכיח מרמב"ם שעשה חמור יותר מלאו. שהרי לגבי סוגית הקל הקל כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יז:
הלכה טז: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דברים האסורים מיד עד שיאורו עיניו, ואין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרין בנמצא, ומאכילין אותו הקל הקל תחלה, אם האירו עיניו דיו, ואם לאו מאכילין אותו החמור.
הלכה יז: כיצד היו לפנינו טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה תחלה שהטבל במיתה, נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאסורין מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות שמטה, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה וכן כל כיוצא בזה.
הרי שהרמב"ם כתב שאם יש לפניו נבילה וספיחי שביעית, מאכילין אותו ספיחי שביעית שהם מדרבנן. ומשמע שאם יש שביעית ממש, (ע' רש"י שהכוונה היא לשביעית לאחר הביעור שזה בעשה), יאכילו נבילה ולא שביעית לאחר הביעור. אבל טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית כיום שטבל הוא במיתה בידי שמים. ועל זה כתב בתוספת יום הכפורים שם:
ודברים תמוהים הם בעיני דהרי נבלה בלאו ושביעית בעשה וטפי עדיף שנאכילהו איסור עשה משנאכיל אותו איסור לאו ומכח קושיא זו צ"ל דאיסור עשה הוא יותר חמור מאיסור לאו ובינותי בספרים ומצאתי סעד לס' זו ממ"ש הרמב"ן בפרשת יתרו בענין זכור ושמור דמ"ע גדולה ממל"ת.
ובהגהות רע"א שם העיר מגמ' יבמות הנ"ל שמוכח שלאו חמור מעשה.
אבל בהמשך דבריו כותב מהר"ם חביב שדברים אלו לא הפשט הפשוט בסוגיות:
איברא דסוגיין דעלמא דס"ל דעשה הוא קל מאיסור ל"ת ויש הוכחה לזה ממ"ש בפרק התכלת (דף מא) ענשיתו אעשה בזמן רתחא ענשינן.
גם אמרינן לקמן (דף פו) עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר וכ"כ הרמב"ם ספ"א דתשובה וגם יש סמך בתלמוד בריש אלו נערות.
ובקדושין ס"פ האומר דיש ממזר מחייבי לאוין ואין ממזר מחייבי עשה אלמא דחייבי לאוין חמירי מחייבי עשה.
ובכן איני מחליט הדבר למעשה במי שאחזו בולמוס ויש לפנינו איסורי לאוין כגון נבלה ואיסור עשה כגון פירות שביעית אחר הביעור איזה דבר נאכיל אותו אי איסורי לאוין או איסורי עשה והדבר צריך תלמוד ודוק.
אבל גם בדעת הרמב"ן כתב משך חכמה דברים פרשת וזאת הברכה פל"ד פסוק יב:
הרמב"ן פרשת יתרו ביאר טעם דעשה דוחה לא תעשה. דאף דלא תעשה חמור, זה במי שעושה מדעת עצמו. אם כן העושה מעשה וממרה, גדול חטאו ממי שאינו עושה מעשה ואינו מקיים רצון השי"ת. אבל מי שעושה מרצון הש"י, אם אנו נשקול במאזני צדק מה עדיפא טפי, אם לעבור הלא תעשה או לקיים העשה, על זה אמרינן דהעושה מעשה מראה אהבה להמצוה השי"ת, ומי שמונע מעשות לא תעשה הוא בגדר ירא, וגדול מדת האהבה מהיראה אצל השי"ת. לכן עדיפא שתדחה העשה לל"ת, כיון שמה שלובש כלאים בציצית, אין זה מצד המרי, רק מצד ציווי השי"ת ללבוש גדילים. אבל כשעושה נגד רצון השי"ת, ודאי גדול הממרה, ועונשו חמור ממי שמתעצל ואינו עושה מצוה. זה ביאור דבריו.
וראה החיי אדם המובא לעיל כתב, ע"פ סוגית הגמרא (ר"ל ביבמות כ' ע"ב). שעשה דוחה לא תעשה רק אם אי אפשר לקיים את שניהם.
וכתב על זה בקהילות יעקב יבמות סי' א' שמזה מוכח שעשה דוחה לא תעשה הוא בגדר של דחויה ולא בגדר של הותרה, שאם כן היה דוחה אפילו אפשר היה לקיים שניהם:
והנה מהא דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ולא דחי עשה לל"ת ואם לאו כו' כדאיתא לקמן ד"כ ע"ב ובכמה דוכתי מוכח מזה דעדל"ת אינה אלא דחויי' ולא הותרה, דאי הותרה הי' רשאי לעבור על הל"ת במקום קיום עשה אע"פ שיכול לקיים שניהם.
וכה"ג מבואר ביומא דף ו' ע"ב דאי טומאה הותרה בצבור אע"פ שיכול לאהדורי לעשות בטהרה מבית אב אחר עושין בטומאה ע"ש וה"נ בעשה דוחה לא תעשה, מכיון דצריך לאהדורי לקיים העשה בלא דחיית הלאו, ומשמע בהדיא בשבת דף קל"ג דהוא מדאורייתא דאקרא דבשר אע"פ שיש בו בהרת מקשה מר"ל ע"ש מוכח דאין עדל"ת אלא בתורת דחויי' ולא הותרה.
אם כן ישנן שתי אפשרויות להסביר את דחיית עשה ללא תעשה. או משום שעשה חמור או שזו גזירת הכתוב, שהרי לא תעשה חמור יותר, כפי הפשט הפשוט בסוגיות.
ישנה מחלוקת, לגבי הכלל אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, האם הלא תעשה מכל מקום נדחה אלא שלא עדיף האי עשה מהאי עשה. או שהלאו נשאר במקומו. תוספות חולין קמ"א ע"א ד"ה לא צריכא, הביאו את דעת הריב"א שהלאו נדחה גם כשזה עשה ולא תעשה מול העשה:
מכאן קשה לפי' ריב"א בפ' אלו עוברין (פסחים דף מז:) דאמר אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסויי בהו דם צפור והקשה והא יום טוב עשה ולא תעשה הוא ותירץ דנהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתיה דעשה דחי ליה.
ותוספות שם חלקו על זה מתוך מהלך הגמרא בחולין שם שאומרת שצריך "שלח תשלח" לומר שגם לדבר מצוה אסור לקחת את הבנים. ושואלת הגמרא:
א"ל ר' אבא בריה דרב יוסף בר רבא לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי הוה אמינא לדבר מצוה לא, עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, לא צריכא דעבר ושקלה לאם דלאו עבריה עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל.
ומוכח מהגמרא שעובר על הלאו, כלומר שבעשה שעומד מול עשה ולא תעשה, נשאר הלאו.
ניתן לומר שמחלוקת זו תלויה בשאלה האם עשה דוחה לא תעשה הוא גזירת הכתוב, ואז הכלל הוא שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, וממילא נשאר הלאו. אבל אם זה חשבון של חומרות וקולות של עשה לעומת לאו, והעשה חמור מהלאו, הרי שגם כאן בעשה מול לא תעשה ועשה, יש לומר שהלא תעשה בטל ונשאר רק עשה, ולכן מי שיעבור ילקה.
בפירוש הראב"ד לספרא, פרק ב', הביא הראב"ד שיש מי שאומר למ"ד נשים סומכות רשות, שאשה יכולה לקיים מצות עשה שהזמן גרמן ותהיה גם מותרת בכלאיים בציצית. שאף שהן פטורות ממ"ע שהז"ג, הוא רק פטור מחיוב מצוה, אבל המצוה עצמה לא פקעה מנשים וכשהן עושות את המצוה שהז"ג הן מקיימות בזה מ"ע מה"ת, ולהכי כתב הראב"ד דנשים מותרות ללבוש בגד של ציצית בכלאים.
לכאורה גם שאלה זו תלויה בענין הנ"ל. אם עשה דוחה לא תעשה הוא משום גזה"כ, הרי יש לומר שהלאו לא נאמר במקום העשה, ולכן נכון גם לגבי נשים. אבל אם זה משום שעשה חמור מלא תעשה, יש לומר שלגבי נשים שאינם מצוות, אין מקום לדחיה כזו.
הגדרת בעידנא:
עשה דוחה לא תעשה רק אם שניהם חלים באותו הזמן שבת קלב ע"ב:
אמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת אי נמי ציצית וכלאים דבעידנא דמתעקר לאו קא מוקים עשה הכא בעידנא דמתעקר ללאו לא קא מוקים עשה
האם צריך להיות ממש באותו זמן? ע' נימוקי יוסף ב"מ בנדון השבת אבידה לכהן והיא בבית הקברות אומרת הגמרא דף ל' ע"א:
דתנו רבנן והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם הא כיצד היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת מהם למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה
וכתב הנמוקי יוסף:
ועל הא דאמרינן דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה איכא דמקשו למה לי מהאי טעמא תיפוק לי דאפילו ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידתא לא דחי ליה עשה דאבדה דהא קיי"ל [שבת דף קלב ב] דלא דחי ליה אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא עקר ליה ללאו קא מקיים ליה לעשה אבל הכא אפילו עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר ליה למרה ותירצו דלרווחא דמילתא אקשו הכי והרנב"ר ז"ל תירץ דהכא נמי בשעה דעבר אלאו קיים העשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואף על פי שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ולא ממעטין אלא כההיא דאמרינן פרק ר"א דמילה (דף קלב ב) ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגופה של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשיריה דהוא ז"ל סבר דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראייתה הלכך אם הוא מכוין לגזלה או לילך לו מיד עבר העשה כמו שכתב ז"ל.
גמ' שבת כד ע"ב-כה ע"א אומרת שאין שורפין קדשים ביום טוב משום ששריפת קדשים היא עשה ויום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, וכתב על זה הרמב"ן שם:
ואיכא דקשיא ליה ותיהוי נמי י"ט ל"ת ושריפת קדשים עשה היכי דחי האי עשה להאי ל"ת הרי אפשר לעשה זה להתקיים למחר ואמר רשב"ל (קל"ג א') כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת, וכיון שכן מ"ט צריכי להנך קראי ורב אשי נמי למה ליה למימר שבתון עשה הוא… ולדידי הא לא קשיא לי משום דלא אמר רשב"ל אפשר לקיים את שניהן אלא כגון ההוא דאקשינן במנחות בפ' התכלת גבי סדין בציצית שאפשר לו לעשות לבן ממינו ולא עבדינן ליה צמר בכיוצא בזה נאמרה, אבל מ"ע שאין לקיימה היום אלא בדחיית לא תעשה א"א לקיים שניהם מיקרי אף על פי שאפשר לקיימן למחר, שכל המחוסר זמן כמחוסר הכל דמי והרי עכשו א"א לקיים את שניהם.
קובץ יסודות וחקירות בעידנא
כשהעשה והלאו אינם בבת אחת ממש אלא יש הפסק מועט ביניהם – נחלקו הראשונים האם נחשב בעידנא (דן בזה קונטרסי שיעורים נדרים כח – י).
כשהעשה קודם ללא תעשה, כן דוחה אותו (מנחת חינוך צ – א [א] ד"ה אך באמת לא קשיא דהש"ס).
[1] רבי ישועה ב"ר יוסף הלוי נולד בעיר תלמסאן שבאלג'יריה בערך בשנת ר' (1440). למד תורה מפי חכמי עירו ומפי חכם אשכנזי בשם ר' יעקב הכהן. בשנת רכ"ז (1467) עבר לטולידו שבספרד, ושם חיבר את ספרו 'הליכות עולם' על כללי התלמוד ותולדות התנאים והאמוראים, שמבוסס בעיקר על 'ספר הכריתות' לר' שמשון מקינון, על כתבי הראשונים מפרשי התלמוד ובעיקר על הרמב"ם, וכן על הספר 'מבוא התלמוד' לר"ש הנגיד. הספר נדפס לראשונה בשנת ר"ן (1490) בליסבון שבפורטוגל ומאז פעמים רבות.
[2] רבי משה ב"ר שלמה אבן חביב נולד בשנת תי"ד (1654) בסלוניקי שביוון (אז חלק מטורקיה) למשפחה מיוחסת מצאצאי בעל הנמוקי יוסף. בגיל צעיר עבר ללמוד בישיבות ירושלים, ולאחר שנים מעטות נשא לאשה את בת רבו רבי יעקב חגיז. לאחר שנפטרה נשא את אחותו של הראשל"צ רבי משה גלנטי (המג"ן). כבר בצעירותו נחשב בין גדולי ירושלים, ונשא ונתן בהלכה עם רבי חזקיה דה סילווה בעל 'פרי חדש' ועם רבי אפרים נבון בעל 'מחנה אפרים' ועוד. במשך כמה שנים שימש כשד"ר של ירושלים, ולאחר פטירת גיסו הרב המג"ן בשנת תמ"ט (1689) מונה כראשל"צ תחתיו. מהר"ם אבן חביב נפטר בגיל צעיר בשנת תנ"ו (1696).