שיירי מצוה

ב”ה

יב. שיירי מצוה

חיי אדם כלל סח סעיף יב

שידקדק לעשות המצוה בכל פרטיה ודקדוקיה, כדאמרינן שירי דם שיורי מצוה, ומעלה עליו כאלו לא כיפר.

המקור של שיירי מצוה הוא במנחות צג ע”א אומרת המשנה:

מתני’ הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועובד כוכבים והעבד והשליח והאשה וסמיכה שירי מצוה על הראש בב’ ידים ובמקום שסומכין שוחטין ותכף לסמיכה שחיטה

ובגמ’ בע”ב:

סמיכה שירי מצוה ת”ר וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר אלא לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר ותניא גבי תנופה כי האי גוונא לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר אלא לומר לך שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר

וכתב רש”י שם:

כאילו לא כיפר – כאילו לא עשה מצוה מן המובחר כדכתיב (ויקרא א) וסמך ונרצה ואפילו הכי כיפר דכפרה בדם הוא.

אמנם, שיירי הדם שמדבר עליהם החיי אדם, וכתב “מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר”, זה תמוה משום ששירי הדם שהם שיירי המצוה מצאנו בסוגיה בזבחים (נב.), ובסיומה נאמר:

תלמוד לומר: “ואת כל דם הפר ישפך” – נתקו הכתוב לעשה ועשאו שירי מצוה, לומר לך: שירים אין מעכבין.

אבל לגבי שיירי הדם, לא כתוב ‘כאילו לא כיפר’ אלא רק בתנופה ובסמיכה. ונראה שהחיי אדם הבין שכמו בתנופה ובסמיכה, גם כאן כאילו כיפר.

וכן בסוכה לח ע”א:

שירי מצוה מעכבין את הפורענות שהרי תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים רעים ואמר רבא וכן בלולב.

וכתב רש”י:

שירי מצוה – מצוה שהיא שירים, שאינה עיקר לעכב כפרה, אף על פי כן חשובה היא לעכב את הפורענות.

כלומר, גם נענועי הלולב הם שיירי מצוה. ואם כן הרי מדובר בפרטי ודקדוקי המצוה שאינם מעכבים.

על החשיבות שלהם אנו לומדים ממה שניתן לברך ברכת המצוות על שיורי מצוה לדעת כמה ראשונים, הרי שזה חלק ממשי מן המצוה. בסוגיה בפסחים בנוגע לנוסח ברכת המצוות, אם מברך ב’על’ או ב’ל’, ונחלקו אם נוסח “על ביעור’ אם זה לשעבר או להבא. ואומרת הגמרא שאין ראיה ממה שעל הלולב מברכים “על נטילת לולב”, משום שיצא ידי חובה מיד כשהגביה ולכן מברך בלשון לשעבר. התוס’ בפסחים (ז: ד”ה בעידנא) כתבו:

“בעידנא דאגבהה נפיק ביה – וא”ת כיון דנפק היאך יברך והלא צריך לברך עובר לעשייתו? ואומר ר”י אע”ג דנפק אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע בקריאת הלל”.

ובבעל המאור בפסחים (ג: באלפס) הביא את תירוץ התוס’, וניסוחו הוא משום שזה שיירי מצווה:

ובלולב אין מברכין לעולם אלא על נטילת לולב דמדאגבהיה נפק ביה, ואע”פ שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן, כיון דאית ליה לקרות את ההלל ולנענע שהוא שיירי מצווה כעובר לעשייתה דמי.[1]

מכאן ראיה לחשיבות שיורי המצוה. וכן מצאנו את תשובת הרי”ף המובאת בספר העיטור שער ג – הלכות מילה דף נב טור ד, גדר שיורי מצוה גם בדבר שמעכב:

והגאון ר’ אלפס השיב על ברכת ארוסה שצריך לברך קודם קידושין וכן המילה צריך לברך אבי הבן קודם המילה שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה ומי שאומר כיון (שניתר) [שנותרה] הפריעה יכול הוא לברך שעובר לעשייתן היא דהא קי”ל מל ולא פרע כאילו לא מל האי לאו דווקא דפריעה שיורי מצוה היא ואינו עובר לעשייתה.

אבל צריך עיון שהרי מל ולא פרע כאילו לא מל ומדוע לא יחשב עובר לעשייתן.

בפרק י”ח של מסילת ישרים הרמח”ל כותב שבכלל שיירי מצוה זה כולל גם דברים שמיועדים רק כמידת חסידות:

“מידת החסידות צריכה היא באמת לבאור גדול … הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו חז”ל: אשרי אדם שעמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו … והנך רואה שהחסידות ממין הפרישות, אלא שהפרישות בלאוין, והחסידות בעשין, ושניהם ענין אחד, שהוא: להוסיף על המפורש מה שנוכל לדון לפי המצוה המפורשת שיהיה נחת רוח לפניו יתברך”.

בפרק י”ט הרמח”ל מרחיב  ומסביר את יסודות החסידות:

“החלק הראשון שבראשון הוא במעשה שבין אדם למקום, ועניינו – קיום כל המצוות וכל הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת, ואלו הם שקראום חז”ל “שיירי מצווה”, ואמרו: שיירי מצווה מעכבים את הפורענות. כי אע”פ שגוף המצווה נשלם זולתם וכבר יצא בזה ידי חובתו, הנה זה לכל המון ישראל, אך החסידים אין להם אלא להרבות בהשלמתם ולא למעט בהם כלל”.

אבל צריך עיון מה שכתב “כי אע”פ שגוף המצווה נשלם זולתם וכבר יצא בזה ידי חובתו… זה לכל המון ישראל” והרי גם שיירי מצוה הם מיועדים לכל המון ישראל. וצריך לומר שאין כוונתו למה שחז”ל קראו שיירי מצווה, אלא למה שהוא קורא שיירי מצווה.  והנפ”מ היא גדולה למה שכתב המסילת ישרים בפרק הבא, פרק כ’:

וכן שנינו הוי עז כנמר וגו’, אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה כי כל זה נאמר על גופי המצות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר (מיכה ו’): “והצנע לכת עם אלהיך”. וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם, משום דמחזי כיוהרא[2]. כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו.

וברור ששיירי מצוה שייכים למה שחייב לעשות גם לפני כל מלעיג.

וכתב הרב ליכטנשטיין זצ”ל בשיעור על שיירי מצוה:

בדברי הרמח”ל גלומים שני חידושים: ראשית, הוא מציג שתי רמות של שיירי מצווה. הרמה האחת היא השלמת כל פרטי הדקדוקים שבמצווה. רמה זו מקבילה, פחות או יותר, לשיירי המצווה שבהם עסקנו עד כה. הרמה השנייה והמחודשת יותר קובעת, שהחסידות תובעת מן האדם להוסיף על המפורש, דהיינו להוסיף נופך אישי המתאים לו עצמו לקיום המצווה.

החידוש השני בדברי הרמח”ל הוא שימור החסידות לקבוצת על מובחרת, ולא להמון העם. לכאורה, שיירי המצווה שאליהם התייחסנו לעיל מחייבים כל אחד ואחד, ולא רק את החסידים. יתירה מזאת, גם רמת התוספת על המצוות לא יכולה להישאר נחלתם של חסידי עליון, ויש חשיבות רבה בכך שבכל עובד ה’ תהיה נטועה רוח ההלכה, שתנחה אותו בתוספת אישית על המפורש. ובכן, לא לגמרי ברור מדוע הרמח”ל שומר את זכות היצירה הייחודית הזו דווקא לאותה סיירת מובחרת של חסידים.

כאמור, אדם שההלכה מוטבעת בו חותר לקיום יעדיה העמוקים גם כשהם לא מהווים חלק מהותי ממצווה כזו או אחרת. הגדרים הקבועים של המצוות חשובים מאוד, כמובן, אך לא ניתן למגר כליל את עולם היצירה של האדם. עולם זה הוא תנאי הכרחי במטרת העל שמציג הרמח”ל על פי הגמרא בברכות: “לעשות נחת רוח ליוצרו”.

ויש גם ענין של סגולה בשיירי מצוה:

כתב הרמ”א בסימן רצ”ו סעיף א’:

… ובשעת הבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר. ונוהגין לשפוך מכוס של יין על הארץ, קודם שסיים בפה”ג, כדי שלא יהיה הכוס פגום. וטעם השפיכה, דאמרינן: כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה, ועושין כן לסימן טוב בתחלת השבוע. גם שופכין מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר ורוחצים בו עיניו, משום חיבוב המצוה.

ובביאור הגר”א שם כתב: “גם כו’. כ’ במרדכי דאמרי’ בפ”ב דסוכה ש”מ שירי מצוה כו'”, גם שיירי מצוה אלו, זה בגדר שיירי המצוה של המסילת ישרים, שאינם חלק מן המצוה. וז”ל המרדכי יומא רמז תשכג:

ומה שנותנים מים בכוס של הבדלה ושותים ומה שנשתייר אנו רוחצים פנינו מהם כדי לחבב את המצוה ואמרי’ שירי מצוה מעכבים את הפורענות

דברים אלו הובאו בטור רצ”ט בשם רב עמרם גאון[3]:

וכתב עוד רב עמרם אנו נוהגין להטיל מים בכוס של ברכה לאחר ששותין אותו ושוטפין אותו ושותהו ושמענו מרבותינו שמצוה לעשות כן לפי ששירי מצות מעכבין הפורענות ומה שישתייר מן המים מטילין על ידינו ומעבירים אותו על עינינו לחבב המצות

מכאן לכל מיני סגולות עממיות כמו לשמור שיירי מצווה כמו עלה של ערבה או פתילה של חנוכה ולהטמין אותם בכל מיני מקומות מועדים לפורענות (בארנק לצורך העניין). ובמנהגי קרלין מובא שהרבי היה שותה ממים שלנו (בית אהרון וישראל עב, שנה יב ו), בכמה קהילות שומרים מהאפיקומן בליל הסדר אלא שומרים אותו כסגולה ושנה לאחר מכן זורקים אותו לים. וזה הוזכר בבאר היטב סימן תעז ס”ק ד’:

נהגו לשבור חתיכה מאפיקומן ולנקב אותה ותולין אותה ואין בו חשש איסור

אבל בשערי תשובה שם כתב שזה זכר ליציאת מצרים.

וכתב בכף החיים סי’ תע”ז ס”ק ו’:גמ

נהגו בני עלייה דמשיירין מאכילת מצה זו של אפיקומן ומניחין בבתי יד של בגדיו צרורות בשמלותם אל חיקם לשמירה ולחיבוב מצוה ויורדי הים באניות כאשר המה ראו סער גדול בים יטילו מן המצוה של אפיקומן אשר בחיקם אל הים ויעמוד הים מזעפו כמ”ש בדרך דרך ישרה דפ”ג ע”ב.

ויש לזה כבר אסמכתא במכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה יג על הפסוק ‘משארותם צרורות בשמלותם’, והובא בקיצור ברש”י, ז”ל רש”י:

משארתם – שירי מצה ומרור:

על שכמם – אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצווה:

וע’ באריכות על מנהג זה, ב”המבשר התורני” גליון 0487 ובשפת אמת ויקרא פסח שנה תרנב כתב:

ליל שמורים כו’ לדורותם. שמליל פסח נשאר שמירה על כל ימי השנה. כמו שהי’ אז שמורים לדורות. כמו כן בכל שנה נשאר שמירה מלילה זו לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב למען תזכור ע”י לחם עוני זה כל ימי חייך:

ובספר משנה שכיר לר’ יששכר טייטל, או”ח קפ”ג, דן במנהג זה, כיון שאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח שהיה נאכל על השובע ולכן אסור לאכול לאחריו, ואם כן דומה לקרבן הרי יש איסור נותר להשאיר.

ולכן כתב להשאיר ממצה אמצעית. והביא בסוף:

ואחר זמן רב מצאתי בערך שי (או”ח סי’ תעז) כדבריי דמטעם שמירה בבית אתינן עלה בהאי מנהגא דשיור והביא בשם הזהר בפ’ פנחס (במדבר רנא, ב) דיש למצה הכח של מזוזה להבריח את השדים והמזיקים, וכתב דלכן מניחים אחר הפסח אפיקומן להבריח את המזיקים וברוך השם שהניחני בדרך האמת לכוין לגדול כמוהו בטעם השיור דהוא מטעם שמירה בבית.

מובא בשם בקיצור של”ה:

ובקיצור של”ה כתב שלא לתלות על מסמר את השארית של האפיקומן, כמו שאמרו ‘התולה פיתו יתלה פרנסתו’ ובפרט שתולין החתיכה במסמר אלא אם רוצה לקיים המנהג יקח דבר מועט מהאפיקומן לנשוא אצלו בכיסו ר”ל

בתוך הוזין זעק בל”א והוא סגולה להצילו מן הגזלנים ולהבריח הקליפות ממנו כי מצה לשון מריבה כי התרגום של מסה ומריבה הוא מצותא או יקח דבר מה מאפיקומן ויניח בביתו במקום מוצנע ומטעם הנ”ל.

אבל המגן אברהם סימן תק ס”ק ז, כשמדבר על האיסור לנקב בבשר לתלותו, לסימן שמקח וממכר אסור ביום טוב כתב:

מותר לנקוב חתיכת האפיקומן בפסח לתלותו דלא כיש מחמירין:

וכיוצא בזה הרבה נהגו להשאיר את הלולב מסוכות לסגולה, וכן לאכול מן האתרוג שקיימו בו את המצוה, וע’ מאירי סוכה לז ע”ב:

ואם בשירי מצוה כן ר”ל במצוה שאינה מעכבת שאם לא הניף אף על פי שאין הכפרה מן המובחר מ”מ קרבנו עולה לו ואינו צריך להבאת קרבן אחר ואם שירים אלו מעכבין את הפורענות קל וחומר גופה של מצוה

ובספר נתיבות המערב, מנהגי יהודי מרוקו הביא:

בכמה מקומות בתום שבע ברכות עומדת הכלה וחותכת מעט בד מההינומא שלה ומחלקת לרווקים ורווקות שהניעו לפרקם וכורכים את זה בבהונות ידיהם.

ועיקר ענין שיירי מצוה בכיוון של המסילת ישרים כתב בהעמק דבר דברים פרשת עקב יא, ח:

דובמדרש פ’ נצבים עה”פ כי המצוה הזאת הביא דרשה כי חיים הם למוצאיהם, למי שממציא אותן, שנאמר כל המצוה עד שתכלה כל המצוה, נראה דכיון למש”כ לממציא אותן לתכליתו בכל הדקדוקים והידורים אף על גב שאינו מעכב, וע”ז אמר הכתוב כי חיים הם, דאי’ בסוכה דל”ח א’ שירי מצוה מעכבין את הפורענות, דגוף המצוה שכרה בעוה”ב, אבל שכר שירי מצוה בעוה”ז, וזהו כי חיים הם למוצאיהם למי שממציא אותן.

עוד אי’ במדרש שם כי המצוה הזאת, כל המתחיל במצוה ואינו גומרה גורם שיקבור אשתו ובניו כו’, מפרשי כי המצוה הזאת, הגומר המצוה עד סוף, וגם זה נכלל באזהרה דכאן ושמרתם את כל המצוה, דמי שהחל במצוה, אף על גב שאפשר לעשות ביד אחרים, עליו לשמור כולה, וכ”ז בגדר אהבת ה’ במעשה, ואמרה תורה ע”ז שני גמולים מיוחדים:

[1] ר”ת בספר הישר (חלק החידושים, סימן ת”ו) כתב בקשר לשאלה זו: “ויש מקשים על הא דכל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן … והא איכא לולב דמברכין עליו בתר דנפקי ביה?! ואית דמתרצי כיון דאיכא למיעבד ניענוע שיירי מצווה מעכבין, ועובר לעשייתן הוא. ולא נהירא, דהא פליגי בשיירי מצווה מעכבין”.

[2] כתב הרב מלמד על הרב משאש שהיה רבה של ירושלים: גדולי החכמים במרוקו לא נהגו להניח תפילין של רבנו תם, אלא הניחו של רש”י בלבד (ילקוט שמ”ש יב). וסיפר הרב משאש על עצמו שכשהיה צעיר רצה להחמיר ולהניח גם תפילין של ר”ת, ולאחר מכן במשך כמה חודשים חלה במחלה קשה ומדבקת מאוד, שמפאת חומרתה ההוראה הרפואית היא שכל בגדי וחפצי החולה צריכים שריפה, כדי שהמחלה לא תעבור לאנשים אחרים. והוא נהג כדעת הפוסקים שבמצב כזה אין להניח תפילין, כדי שלא לגרום אח”כ לשריפתן. והסכים בדעתו שחלה באותה מחלה מפני שסטה ממנהג אבותיו והניח תפילין של ר”ת, ועל כן נענש שבמשך כמה חודשים לא יכול להניח תפילין כלל.

[3] וכן בתשובות רב נטרונאי גאון – ברודי (אופק) אורח חיים סימן צ.